עם ישראל וארץ ישראל היש סדר עדיפות?– ע”פ משנת הרמב”ן
אם נוצרת סתירה בין אינטרסים של עם ישראל ובין אינטרסים הקשורים לארץ, האם יש סדר עדיפות? מפי א”מ ידוע שעם ישראל קודם לארץ ישראל. להלן הביסוס ההלכתי לדברים לענ”ד.
מדוע לא נצטוו על הגעלת כלים במלחמת סיחון ועוג שהיתה קודם (ע’ פרשת חוקת)? ע’ רמב”ן עה”ת פרשת מטות לא כג:
ולא אמר להם זה מתחילה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם, כמו שאמר רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו (דברים ב לה) והטעם כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא והותר להם כל שללם אפילו האיסורים דכתיב ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת (שם ו יא) ואמר רבותינו קדלי דחזירי אשתרי להו, אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם ולכן נהג האיסור בכליהם.[1]
לדברי הרמב”ן הרי כבר בזמן הכיבוש היה השטח ארץ ישראל ולכן לא נצטווה על הגעלת כלים במלחמת סיחון ועוג. ועל פי זה יוצא שמשה רבינו היה בארץ ישראל, וכ”כ משך חכמה בתחילת פרשת ראה, יא, לא:
וירשתם אותה וישבתם בה. דעת הרמב”ן דישיבת ארץ ישראל בעשה. והרד”מ בחידושיו תמה ממה דדריש ר’ שמלאי במסכת סוטה (יד, א) מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל, (וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך?! אלא כך אמר משה:) הרבה מצוות (נצטוו ישראל) ואין מתקיימים אלא בארץ ישראל (אכנס אני לארץ כדי שיתחייבו כולן על ידי). ומאי מקשה, הלא ישיבת ארץ ישראל עשה היא בעצמה! יעויין שם. ולא קשה מידי, דלפי זה בני גד ובני ראובן לא יקיימו מצות ישיבת ארץ ישראל, ובודאי אינו כן, דקיימו גם בארץ סיחון ועוג מצוה זו – שזהו האמורי – מה שאמר (במדבר לג, נג) “והורשתם את הארץ וישבתם בה”. ואם כן מדוע היה משה מבקש ליכנס לארץ, ודאי כל זמן שלא היה כיבוש וחילוק הארץ, היו מקיימים בזה ישיבת ארץ ישראל. וזה פשוט.
וע’ רמב”ן פרשת חוקת כ”א כ”א. שמשה היה משאיר חרבה את עבר הירדן אם לא היו מבקשים:
…אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים, והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה, שיהיה מושבם יחד, ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש, הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא שתהיה לחרבה.
כלומר, שאף שמשה רבינו כבש את עבר הירדן, וידע שזה ארץ ישראל כמ”ש הרמב”ן, בכל זאת היה משאיר חרב ולא היה מיישב. הטעם של משה רבינו להעדפה זו, מפורש ביהושע בדיבור עם בני גד ובני ראובן, כשהם מסבירים מדוע עשו את המזבח על הירדן. יהושע פרק כב פסוק כא – כט:
(כא) וַיַּעֲנוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה וַיְדַבְּרוּ אֶת רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: (כב) אֵל אֱלֹהִים ה’ אֵל אֱלֹהִים ה’ הוּא יֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בַּה’ אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה: (כג) לִבְנוֹת לָנוּ מִזְבֵּחַ לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי ה’ וְאִם לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וּמִנְחָה וְאִם לַעֲשׂוֹת עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים ה’ הוּא יְבַקֵּשׁ: (כד) וְאִם לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאת לֵאמֹר מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר מַה לָּכֶם וְלַה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (כה) וּגְבוּל נָתַן ה’ בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד אֶת הַיַּרְדֵּן אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה’ וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת בָּנֵינוּ לְבִלְתִּי יְרֹא אֶת ה’: (כו) וַנֹּאמֶר נַעֲשֶׂה נָּא לָנוּ לִבְנוֹת אֶת הַמִּזְבֵּחַ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזָבַח: (כז) כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה’ לְפָנָיו בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ וְלֹא יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה’: (כח) וַנֹּאמֶר וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ וְאֶל דֹּרֹתֵינוּ מָחָר וְאָמַרְנוּ רְאוּ אֶת תַּבְנִית מִזְבַּח ה’ אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזֶבַח כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם: (כט) חָלִילָה לָּנוּ מִמֶּנּוּ לִמְרֹד בַּה’ וְלָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה’ לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לְעֹלָה לְמִנְחָה וּלְזָבַח מִלְּבַד מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר לִפְנֵי מִשְׁכָּנוֹ:
לפני משה רבנו עמדה הברירה, ליישב את עבר הירדן, ולהסתכן בכך שחלק משבטי ישראל יהיה מנותק ועלול לאבד את הזהות שלו עם שאר עם ישראל, אבל שטח ארץ ישראל ישאר בידינו, או להשאיר את עבר הירדן חרב (והמשמעות היא לאבד את זה) ולהרויח את השבטים שאמורים להיות שם בסכנה רוחנית, על פי דברי הרמב”ן, משה רבינו העדיף את האפשרות האחרונה, שמעדיפה את עם ישראל על פי עוד שטח מארץ ישראל.
[1] עפ”ז נדחה מ”ש מהר”ל בריש פרשת ואתחנן ג, כג. רש”י כתב: ” בעת ההיא – לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר”, וכתב ע”ז מהר”ל בגור אריה:
שמא הותר הנדר וכו’. וקשה, אחר שהיה סבור שהותר הנדר, אם כן לא היה צריך להתפלל, שהרי כבר הנדר הותר. ועוד קשה, למה הנדר הותר בלא תפילה, שלא התפלל, ויהיה הנדר מותר:
ונראה, שמשה היה סובר שהקדוש ברוך הוא נשבע שלא יביא משה את ישראל אל הארץ אשר נשבע לאבותם (ר’ במדבר כ, יב), ובכלל שבועה זאת היא כל הארץ, אף ארץ סיחון ועוג, שהרי נתן הקדוש ברוך הוא לאברהם, כמו שפירש רש”י אצל “ההוא יקרא ארץ רפאים” (פסוק יג). ומה שבא משה אל ארץ סיחון ועוג, אף על גב שגם היא בכלל הארץ אשר נתן הקדוש ברוך הוא לאברהם, היינו טעמא, שעדיין לא שאלו בני ראובן ובני גד הארץ לחלקם, ואם לא [היו] מבקשים את ארץ סיחון ועוג – לא היו יורשים בני ישראל הארץ, כמו שכתב הרמב”ן בפרשת חקת (במדבר כא, כא), וכן הארכנו בפרשת מטות (במדבר פל”ב אות יב), עיין שם, אלא היתה הארץ נשארת חריבה מאין יושב, והיו מניחין אותה כך, והולכין להם. לכך לא יקרא בזה “לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם” (ר’ במדבר כ, יב), כיון שלא היה כבוש הראשון לנחול הארץ ולישב בה. וכאשר שאלו בני גד ובני ראובן את ארץ סיחון ועוג לחלקם (במדבר לב, א-ה), היה משה סובר אחר שהשבועה היא “לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי”, ואני הבאתים אל הארץ אשר נשבע לתת להם, שכיון שירשו את ארץ סיחון ועוג קורא אני בו “אשר נשבעתי לאבותם”, והיה אומר שכיון שבטל מקצת הנדר – בטל כולו, כך היה דעת משה רבינו עליו השלום: