ארץ ישראל כיבוש וחזקה (טעון השלמה)
דברים פרק ל:
(ג) וְשָׁב ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: (ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: (ה) וֶהֱבִיאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ:
מחלוקת בגמרא אם קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבא.
ערכין לב ע”א “מאי טעמא דמ”ד קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא…”:
מאי טעמא דמ”ד קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא דכתיב ויעשו בני הגולה השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן בני ישראל וגו’ ותהי שמחה גדולה מאד אפשר בא דוד ולא עשו סוכות עד שבא עזרא אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה ואומר והביאך ה’ אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה מקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך בחידוש כל דברים הללו אף ירושתך בחידוש כל דברים הללו ואידך דבעי רחמי על יצר דעבודה זרה ובטליה ואגין זכותא עלייהו כי סוכה והיינו דקא קפיד קרא עילויה דיהושע דבכל דוכתא כתיב יהושע והכא כתיב ישוע בשלמא משה לא בעא רחמי דלא הוה זכותא דארץ ישראל אלא יהושע דהוה ליה זכותא דארץ ישראל אמאי לא ליבעי רחמי והא כתיב אשר ירשו אבותיך וירשתה הכי קאמר כיון דירשו אבותיך ירשת את
יבמות פב ע”ב: “אשר ירשו אבותך…”:
דתניא בסדר עולם אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להן ושלישית אין להן
ובירושלמי שביעית פרק ו’ הלכה א’:
[דברים ל ה] והביאך ה’ אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה הקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך מדבר תורה אף ירושתך מדבר תורה והטיבך והרבך מאבותיך אבותיך פטורים היו ונתחייבו ואתם פטורים הייתם ונתחייבתם אבותיכם לא היה עליהם עול מלכות ואתם אף על פי שיש עליכם עול מלכות אבותיכם לא נתחייבו אלא לאחר ארבע עשרה שנה שבע שכיבשו ושבע שחילקו אבל אתם כיון שנכנסתם נתחייבתם אבותיכם לא נתחייבו עד שעה שקנו כולה אבל אתם ראשון ראשון קונה ומתחייב
ע’ הלכות בית הבחירה פרק ו’ הלכה טז:
ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א”י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אף על פי ששוממין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואף על פי שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה.
ראב”ד שם, סוד ה’ ליראיו, הפירוש. ע’ הקדמת הראב”ד למסכת עדוית
טרם אדבר כל דבר אני מודיע לכל הקורא בספר הזה אשר אני מחל. כי אין עמי בכל אלה לא מפי רב ולא מפי מורה. כי מעזרת האל לבדו המלמד אדם דעת ואולי יקרה בהם שגגה היד או משגגת הלב ידע הקורא בו. בי העון ולא ברבותי. והנמצא בו מן הטוב והישר ידע כי הוא מן הסוד כענין שנאמר סוד ה’ ליראיו ובריתו להודיעם.
ברור שכוונת הראב”ד היא לסייעתא דשמייא, שאם מדובר במעין רוח הקודש, לא יתכן שיכתוב שאם זו טעות היא בי ולא ברבותי.
שתי נקודות לבירור: א. פירוש הביטוי “שהרי אינה ארץ ישראל”. ב. אם חזקה לא בטלה, מדוע בטלה קדושה ראשונה, הרי היתה גם היא בחזקה. ג. האם עזרא עשה פעולה לשם קידוש?
בקדושה שעל ידי ישראל נתקדשה הארץ שתי פעמים, בימי יהושע ובימי עזרא, ונקראת בשם קדושה ראשונה39 וקדושה שניה40.
רמב”ם הלכות תרומות פרק א’ הלכה ה’:
כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן, שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא, והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותם המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות.
וכתב הרדב”ז בהל’ תרומות שם:
וא”ת כיון שנתקדשה קדושה שבה להיכן הלכה ורבינו כתב לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קידשה לשעתה ולא לעתיד לבוא ונראה לדעתו לפי שלא קדשוה בפה אלא בימי עזרא קדשוה בפה ועדיין יש לשאול ולמה לא קדשה יהושע בפה ותהיה קדושתה לעולם וי”ל שיודע היה שעתידה ליחרב ואם יקדשה קדושת עולם
מצאנו קדושת פה כשרוצים להוסיף על ירושלים, ע’ רמב”ם הלכות בית הבחירה שם.
לרדב”ז ההבדל הוא אם קדשה בפה או לא, וזה צריך עיון כפי שכתב הרדב”ז עצמו. ועוד קשה שזה לא כתוב ברמב”ם והעיקר חסר מן הספר.
אבל מאידך, הרי מצאנו לכאורה בגמ’ את יסוד הקידוש בזמן בית שני: גמ’ חולין, הרבה כרכים וכו’ האם הפירוש הוא שהיה בכוחו לכבוש או שהיה בכוחו לקדש?
ובתוספות יום טוב במסכת עדויות פרק ח’ משנה ו’:
וכתב עליו הכ”מ ואיני יודע מה כח חזקה גדול מכח כבוש. ולמה לא נאמר בחזקה ג”כ משנלקח הארץ מידינו בטלה חזקה. ותו בראשונה שנתקדשה בכבוש וכי לא היה שם חזקה. אטו מי עדיפא חזקה בלא כבוש. מחזקה עם כבוש. וצריך לי עיון. עכ”ל.
ונ”ל לתרץ דסבירא ליה דכבוש נכרים אתא ומבטל כבוש ישראל משא”כ בחזקה שהחזיקו מיד מלך פרס שנתן להם רשיון להחזיק בה. לא אתא כיבוש ומבטל לחזקה שהיתה מדעת הנותן. ואין להשיב מנתינת השי”ת שנתנה לישראל בראשונה שיש להשיב שכמו שהש”י נתן לישראל הארץ. כך נבאו נביאיו שיעלו המחריבים ויטלו מהם. וכן נבאו על כורש מלך פרס שיחזירה. אבל על לקיחת האומה הזאת מידינו. לא מצינו בה נבואה בפירוש ולפיכך שלא כדין נטלוה מידינו. ואין קרקע נגזלת כנ”ל ליישב דברי הרמב”ם:
ועדיין הדברים קשים, שהרי לאחר שבטלה מלכות פרס, והשולטים בארץ ישראל היו רומי, מדוע לא בטלה אז, שהרי גם הרשיון בטל?
הסבר הרב סולוביצ’יק, שעורי הרב חלה ומצוות התלויות בארץ, ע’ קלב. תירץ ע”פ משנה במסכת כלים שהזכירה רק עומר בכורים ושתי הלחם שבזה א”י מקודשת מכל הארצות. וזה משום, שני גדרים בקדושת ארץ ישראל, ויש מצוות התלויות בארץ שיסודם הוא מדין ארץ ישראל כמו תרומות ומעשרות, ויש מצוות שיסודם הוא קדושת המקדש כמו עומר ושתי הלחם.
ומכאן שקדושה ראשונה תחילתה בכיבוש ורק אחרי ארבע עשרה שנים של כיבוש וחלוקה בנו את בית המקדש. כלומר קדושת א”י אינה מפני המקדש, אבל בבית שני בתחילה הקים עזרא את המזבח ובנה את בית המקדש, וקדושת הארץ לא באה בכיבוש אלא בחזקה:
“שקדושתה באה על ידי חזקת הארץ ובנינה וזיקתה לבית המקדש ועל כן לא נתבטלה קדושה זו כמו שירושלים אינה בטילה לעולם, שקדושת הארץ (בזמן עזרא) נובעת מצד קדושת המקדש וזו אינה בטילה.”
אבל גם בזה הדוחק ברור, שקשה להכניס את כל זה בלשון הרמב”ם שזוהי החזקה.
לשון הרמב”ם “שהרי אינה מן ארץ ישראל”.
רש”י ראשון על התורה.
בבית ראשון גלו מפני החטא, ולכן זו אינה ארץ ישראל.
הכניסה בבית שני היא כשהם במצב של גלות, ע’ כוזרי, ואף על פי כן, לכן הקדושה שבאה על ידי חזקה, ומקור הרמב”ם הוא מירושלמי
משך חכמה שמות פרק טו פסוק טז
ולכן אמרו: (דברים כג, טו) “כי ה’ (אלקיך) מתהלך בקרב מחניך” – זו מחנה הארון (סוטה מב, א), ונמצא דכיבוש ארץ ישראל היה על ידי הארון. כן בית המקדש היה על ידי גילוי שכינה. לכן כי חטאו ישראל פקע קדושתם לגמרי והוי כאילו לא נכבשו. אבל בית שני שלא היה כיבוש על ידי ארון, שלא היה ארון, ובבית המקדש לא היה שכינה, כמו שאמרו, חמשה דברים חסר בבית שני, סוף פרק קמא דיומא, אם כן לא הוי הקדושה ברום המעלה עד כי תפקע מהשממון והחורבן. לכן עדיין הן בקדושתן קיימין,
עוד יש לומר טעם על מה שקדושה ראשונה בטלה וקדושה שניה לא בטלה וקדושה לעתיד לבא, על פי מה שאמרו מכאן מודע רבה לאורייתא, שטענת אונס היתה להם. והקשה הרשב”א[1] (שבת שם) אמאי נענשו בכל העונשים?! ותירץ, שבשביל התורה נתן להם ארץ ישראל, ואם לא ישמרו, שוב לא שייך להם ארץ ישראל, וכל זמן שהיו בארץ ישראל נענשו בעונשים. אם כן כיון שגלו, שוב פקע קדושת ארץ ישראל דיש להם אונס, ובשביל שפקע מאתם שמירת התורה בחיוב ופקע קבלתה, ואם כן אינו שייך ארץ ישראל להן ובטלה קדושתה. אבל אחרי כן שקיבלוה בימי אחשורוש בלא אונס, אם כן פקע מאתם טענת אונס, ושוב שייך ארץ ישראל להם, וגלות מארץ ישראל הוא עונש ככל עונשים. אבל ארץ ישראל שייך להן ולא פקע קדושתה ודו”ק.
ביסוס סברת קדושת הפה ודיוק ברמב”ם בזה, משאת בנימין, ר’ בנימין זילבר זצ”ל, שביעית בזמן הזה עמ’ רטו:
הרב אברמסקי הקדמה לספר “ארץ ישראל – נחלת עם ישראל”
עליית עזרא שיסודתה בכלות הנפש אל האדמה אשר בחר ה’ לשכון שמו שם הטביעה חותמה על הארץ מנקודת ההשקפה של ההלכה לשעתה ולעתיד לבוא “אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל (כלומר ירושה היא להם מאבותיהם אבל אינה עוד בקדושת ארץ ישראל שנתקדשה מחמתם) וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואע”פ שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות”
מה שלא עשה כבוש יהושע ברוב חילו פעלה עליית עזרא שהיתה לה תוקף ועוז של התרגשות נפשית וזה דבר ה’ אל זרובבל לאמר לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי הקדושה הראשונה אשר חלה על הארץ ההיל ובכח הגשמי של כבוש קדושה זו לא נהקיימה ובטלה כי אם קדושת הארץ אשר ברוחי בשעה שעלה זרובבל לא תבטל לעולם ותשמור תמיד על הקנינים הרוחניים ותגן עליהם בהתנגשה עם כחות חמריים השואפים לבלעותה. שונה ממנה ההתעוררות שאין בה התלהבות דתית שאין כחה אלא “בנתבעים ונותנים” שנתבעים בקולי קולות ושוקלים מחצית השקל בשביל אחיהם המבקשים להם מקלט בטוח מפני רודפיהם כמו בימנו אנו.
האם אמנם צריך קידוש בפה כמו שכתב הרדב”ז?
ומצאתי ברמב”ן על התורה פרשת בחוקותי כו,מב שעזרא קדש “קדושת העיר בשתי תודות וחזרה קדושת הארץ”. ואם כן הרמב”ן סיוע למה שכתב הרדב”ז. אלא שלכאורה קידש רק את העיר וכך חזרה הקדושה לכל ארץ ישראל. אבל בדעת הרמב”ם שירושלים קדושתה לא בטלה, צ”ע אם הסבר זה מניח את הדעת.
גמ’ חולין
הרמב”ן בבבא בתרא נ”ו ע”א הביא גרסת ספרים: “הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא קידשום כדי שיסמכו עליהם ענייים בשביעית”, ולגרסה זו ודאי שהיה קידוש. אמנם הרמב”ן דוחה גרסה זו, אבל מטעמים אחרים (ע’ ארץ חמדה ספר א’ שער ג’ סימן ג’ אות ב’).
ויש להסביר, שלדעת הרמב”ם משמע שהכבוש הוא המקדש את ארץ ישראל. כפי שמשמע בהלכה ב’ בהלכות תרומות: “אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום, אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא ארץ ישראל”, ומשמע שללא כבוש אין זו ארץ ישראל. והכיבוש צריך להיות כיבוש רבים. ובדין רבים לכבוש נאמרה ההלכה שצריכים קודם לכבוש את כל ארץ ישראל, ולולא זה אין זה כיבוש. אבל אם היינו אומרים שכבוש יחיד שמיה כבוש, פירוש הדברים היה שאין צריך מעשה כיבוש כדי לקדש את ארץ ישראל, אלא ארץ ישראל היתה מקודשת מאבותינו, ואז לא היה חסרון של כיבוש קודם כל ארץ ישראל. לכן יש לומר ששני הסברים אלו הם נכללים בדברי הגמ’ על כיבוש רבים וכיבוש יחיד
פשטות משמע שלא היה קידוש, שהרי לשון הגמ’ בערכין ל”ב ע”ב “מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה” הרי שקדשו את ערי החומה. וע’ תוס’ שם שדנו בשאלה איך קדשו ורש”י כתב שהיו מקדשין בשתי תודות ובשיר ובין דין מהלכין ושתי תודות אחריהן.
הסבר בהבדל שבין כיבוש וחזקה בשם הרב סולוביצ’יק
39 . חגיגה ג ב ובכמ”ק.
40 . יבמות פב ב: ירושה שניה, ועי”ש ברש”י, ועי’ רמב”ם תרומות פ”א ה”ה ובפהמ”ש עדיות פ”ח מ”ז.
[1] רמב”ן שם: והא דאמרינן בענין אגדה הא מודעא רבא לאורייתא ומתרץ כבר קבלוה בימי אחשורוש. קשה לי וכי מה קבלה זו עושה מסופו של עולם לתחלתו, אם קודם אחשורוש לא היו מצווים למה נענשו ואם נאמר מפני שעברו על גזירת מלכם א”כ בטלת מודעא זו, ועוד למה הצריכם לקבלה וברית, ונ”ל לומר דמתחלה אף על פי שהיה להם מודעא מ”מ לא נתן להם הארץ אלא כדי שיקיימו התורה כמו שמפורש בתורה בכמה פרשיות, וכתיב (תהלים ק”ה) ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים ירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו, והם עצמן מתחלה לא עכבו בדבר כלל ולא אמרו במודעא כלום אלא ברצון נפשם מעצמם אמרו כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע, לפיכך כשעברו על התורה עמד והגלם מן הארץ, משגלו מסרו מודעא על הדבר מדכתיב (יחזקאל כ’) והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים וכמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן, וכדאמרינן באגדה (סנהדרין ק”ה א’) רבינו יחזקאל עבד שמכרו רבו כלום יש לו עליו וכו’, לפיכך כשבאו לארץ בביאה שניה בימי עזרא עמדו מעצמם וקבלוה ברצון שלא יטענו עוד שום תרעומות, והיינו בימי אחשורוש שהוציאם ממות לחיים והיה זה חביב עליהם מגאולה של מצרים.