ב”ה
בענין איסור יציאה מארץ ישראל לחוץ לארץ
כתב הרמב”ם הלכות מלכים פרק ה’ הלכה ט’: ” אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן הגויים ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין, במה דברים אמורים כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר, אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס, יצא לכל מקום שימצא בו ריוח, ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום”.
ויש להעיר על כך שהמחבר בשו”ע לא הביא דין זה שאסור לצאת לחו”ל, ואף אם נאמר שמקל יותר מהרמב”ם, אבל מ”מ היה צריך להביא בשו”ע דין זה.
הרמב”ם התנה היתר זה כשעושה על מנת לחזור. וע’ כסף משנה שמקור הרמב”ם הוא בגמ’ סוף כתובות שלא התירו לרדת לחו”ל כדי ליבם. וקשה הרי מותר לצאת לישא אשה “ומתרץ רבנו דהא דשרינן בפ”ק דע”ז היינו כשדעתו לחזור והא דאמרינן בסוף כתובות דאסיר דהיינו כשאין דעתו לחזור וכן תרצו התוספות בפ”ק דע”ז”.
וע’ גמ’ ע”ז י”ג ע”א: “והא תניא: הולכין ליריד של עובדי כוכבים, ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות, בתים ושדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכאות שלהן, מפני שהוא כמציל מידם; ואם היה כהן – מטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהם; וכשם שמטמא בחוצה לארץ, כך מטמא בבית הקברות. בבית הקברות סלקא דעתך? טומאה דאורייתא היא! אלא בית הפרס דרבנן. ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה, א”ר יהודה: אימתי? בזמן שאין מוצא ללמוד, אבל בזמן שמוצא ללמוד – אינו מטמא; רבי יוסי אומר: אפילו בזמן שמוצא ללמוד – יטמא, לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל, א”ר יוסי: מעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לצידן ללמוד תורה” ואכן הרמב”ם הביא גמ’ זו לגבי כהן בהלכות אבל פ”ג הלכה יד.
וכתבו תוספות מסכת עבודה זרה דף יג עמוד א: “ללמוד תורה ולישא אשה – פירוש ודעתו לחזור לא”י דאילו אין דעתו לחזור אמר בכתובות פ”ב (דף קיא.) אחיו של זה נשא (אשה) ]עבודת כוכבים[ ומת ברוך המקום שהרגו וזה ירד אחריו לחוצה לארץ ודוקא בהנך מצות שהן חשובות ללמוד תורה שגדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה ואשה נמי דכתיב (ישעיה מה) לא תהו בראה אבל לשאר מצות לא והכי משמע פ”ד דמגילה (דף כז.) אבל בשאלתות דרב אחא מפורש הנך דקילי וכ”ש לשאר מצות שהם חשובות.”
אלא שבגמ’ בע”ז שם מיירי בכהן, ויש לדון האם כהן דוקא. ודעת הרמב”ם ברורה שלא דוקא בכהן אלא בכל אדם.
ולכאורה יש להביא ראיה מגמ’ בסוף כתובות קי”א ע”א שיש איסור בכל אדם ולאו דוקא בכהן: “ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה אתא לקמיה דרבי חנינא אמר ליה מהו למיחת וליבמה אמר ליה אחיו נשא כותית ומת ברוך המקום שהרגו והוא ירד אחריו אמר רב יהודה אמר שמואל כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות.”
אלא שבירושלמי מו”ק פרק ג’ הלכה א’ משמע שמיירי בכהן: “חד כהן אתא לגבי ר’ חנינה א”ל מהו לצאת לצור לעשות דבר מצוה לחלוץ או לייבם א”ל אחיו של אותו האיש יצא ברוך המקום שנגפו ואת מבקש לעשות כיוצא בו. אית דבעי מימר הכין א”ל. אחיו של אותו האיש הניח חיק אמו וחיבק חיק נכרי’ וברוך שנגפו ואת מבקש לעשות כיוצא בו.”
ואם כן אין להוכיח שהגמ’ בע”ז מיירי לאו דוקא בכהן מתוך הגמ’ בכתובות, שהרי הירושלמי אומר שגם שם מיירי בכהן. ואם כן יתכן שזה כהן דוקא.
ומצאתי שאכן הגר”א הוכיח שיש מחלוקת בבלי וירושלמי בדבר זה:
בסוגיה במו”ק י”ד ע”א, על המשנה, ואלו מגלחין במועד: “ממדינת הים: מתניתין דלא כרבי יהודה דתניא רבי יהודה אומר הבא ממדינת הים לא יגלח מפני שיצא שלא ברשות. אמר רבא לשוט דברי הכל אסור למזונות דברי הכל מותר לא נחלקו אלא להרויחא. מר מדמי ליה כלשוט ומר מדמי ליה כלמזונות”. ורש”י לא פירש “שלא ברשות” שיצא מחו”ל לארץ ישראל, אלא פירש “מפני שיצא שלא ברשות, כלומר הואיל ולא יצא ברשות אחרים אלא ברצון עצמו לאו אנוס הוא”. והטעם שכך באר, הוא משום שהבין שהמשנה מיירי לא רק בבא מחו”ל לארץ ישראל אלא גם בהולך ממדינה למדינה במדינת הים.
אבל הרא”ש שם הביא את דברי הראב”ד שפירש שמיירי דוקא ביוצא מארץ לחו”ל. ולדבריו הבא ממדינה למדינה במדינת הים מותר לגלח גם ביוצא לשוט. וכן נפסק בשו”ע תקל”א סעיף ד’. וז”ל הרא”ש: “והראב”ד ז”ל פירש דפלוגתא דר’ יהודה ורבנן איירי ביוצא חוצה לארץ והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם רבי יהודה כדעתיה אסור לפרש בים הגדול מעתה כיון שיצא חוצה לארץ יהא אסור לגלח הואיל ויצא שלא ברצון חכמים כהדא חד כהן אתא לגביה דרבי חנינא אמר ליה מה אני לילך לצור לחלוץ או לייבם ואסר ליה ומסתבר כהאי פירושא דלא קרי ר’ יהודה שלא ברשות היוצא להרווחה שכן הוא דרך כל התגרים ועוד גרסינן בגמרא אלא למזונות הא אמרת דברי הכל מותר והיאך סליק אדעתיה דרבי יהודה קרי למזונות שלא ברשות אבל לפי הירושלמי ניחא דאף למזונות לצאת לחוצה לארץ ס”ד דחשיב ר’ יהודה שלא ברשות”
וכתב הגר”א בשו”ע תקל”א על דברי המחבר שמותר לגלח מי שבא ממדינת הים “והוא שלא יצא מארץ ישראל לחוץ לארץ לטייל”:
“וכ”כ הרא”ש בשם הראב”ד שכן משמע בירושלמי וצ”ע דבירושלמי מ’ להיפך וז”ל הירושלמי תניא בשם ר”י הבא ממ”ה אסור לו לגלח ר”י כשדעתיה דרי”א אסור לפרוש לים הגדול מעתה כהן שיצא ח”ל הואיל ויצא שלא ברצון חכמים אסור לו לגלח חד כהן אתא לגבי ר”ח א”ל כו’ שמעון בא בא כו’ משמע דר’ מיירי שלא בח”ל והטעם כמ”ש דאסור לפרוש לים הגדול משום סכנה וגם משמע בירושלמי דאין איסור לצאת לחו”ל אלא בכהן דוקא וכן שמעון בר בא כהן הוה כמ”ש בעובדא דבנתיה דמר שמואל פוק איטפיל וכו’ אבל בגמ’ שלנו סוף כתובות לא משמע כן.”
אם כן כתוב בגר”א שזו מחלוקת בבלי וירושלמי. ומה שכתב הגר”א שבסוף כתובות לא משמע כן, הבאנו לעיל שבירושלמי מו”ק מובא הדבר במעשה בכהן.
אלא שלפי גרסת הרא”ש שהיא שונה מהגר”א, עולה שאין מחלוקת: עיי”ש ברא”ש שגרס “מעתה כיון שיצא חוצה לארץ יהא אסור לגלח” אבל הגר”א גרס, וכן בירושלמי שלפנינו גרס “מעתה כהן שיצא חו”ל” משמע כמ”ש הגר”א שרק לכהן אסור. מכל מקום לדעת הגר”א שאלה זו תלויה בבלי וירושלמי.
אלא שיש עוד גמ’ שיש לדון עליה, בקידושין ל”א ע”ב: “רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקינה, אמרה לי’: בעינא תכשיטין, עבד לה. בעינא גברא, נייעין לך. בעינא גברא דשפיר כותך, שבקה ואזל לארעא דישראל. שמע דקא אזלה אבתריה, אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר לי’: מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ? א”ל: אסור. לקראת אמא, מהו? א”ל: איני יודע. ]אתרח[ פורתא הדר אתא, אמר ליה: אסי, נתרצית לצאת? המקום יחזירך לשלום. אתא לקמיה דרבי אלעזר, א”ל: חס ושלום, דלמא מירתח רתח! א”ל: מאי אמר לך? אמר ליה: המקום יחזירך לשלום, אמר ליה: ואם איתא דרתח לא הוה מברך לך. אדהכי והכי שמע לארונא דקאתי, אמר: אי ידעי לא נפקי.”
וע’ מהרי”ט שם שהקשה איך יתכן שאסור לצאת לקראת אמו, הרי אפילו לקראת אחרים כיון שאינו יוצא להשתקע מותר. וע”ש שפשוט לו שמותר. ועוד הקשה על רש”י שם (וע’ מהרש”א) שזה לא פשט הפשוט שם שרצה לצאת ולהשתקע בחוץ לארץ. וכתב שיש לומר שרב אסי כהן היה, כמובא בגיטין נ”ט ע”ב שרב אמי ורב אסי כהני חשיבי דארעא דישראל. והאיסור הוא רק בכהן.
ועל פי זה אם מיירי בכהן דוקא, הרי ברור שלצאת על מנת לחזור אין מקור לאסור, שלא כרמב”ם. ואכן דעת השלטי גיבורים על מסכת שבועות (ח’ ע”א ברי”ף) “כשם שהיוצא מארץ ישראל על מנת לשוב לחוץ לארץ לא עבר עבירה, כך ההולך לארץ ישראל על מנת לשוב לחוץ לארץ לא קיים מצוה”. ומשמע שאין איסור לצאת על מנת לשוב. אלא שזה לא כרמב”ם.
ואגב במשנה ברורה (ס”ק יד) כתב שם לכאורה דבר תמוה: “אבל מא”י לחו”ל אינו מותר אלא ביצא להרויח או לראות פני חברו דהוא חשיב דבר מצוה שמותר לצאת מא”י בשביל זה משא”כ לטייל בעלמא דבכה”ג אסור לצאת מא”י לחו”ל לא התירו לו לגלח”. וע’ מגן אברהם שם שמקורו מהרמ”א בסימן רמ”ח לענין יציאה בשיירה בערב שבת, שכתב הרמ”א “י”א כ”מ שאדם הולך לסחורה או לראות פני חבירו חשוב הכל דבר מצוה ואינו חשוב דבר הרשות רק כשהולך לטייל וע”כ נהגו בקצת מקומות להקל בענין הפלגת הספינות והליכת שיירא תוך ג’ ימים כי חשובים הכל לדבר מצוה ואין למחות בידן הואיל ויש להם על מי שיסמוכו”. אבל צ”ע להשוות איסור דרבנן יציאה בשיירה לאיסור יציאה מארץ ישראל. ומקור דבר זה הוא במרדכי שבת סימן רנ”ח. וכן מצאנו שלענין עירוב תחומין שאפשר לערב רק לדבר מצוה, לראות פני חברו נחשב למצוה, וע’ שו”ע סימן תטו סעיף א’.
אלא שבדעת הרמב”ם יש לומר שאף שהסוגיה בקידושין מיירי בכהן כמ”ש שרב אסי היה כהן, מכל מקום יש להביא ראיה שאסור גם על מנת לחזור, שהרי אין לומר שהספק שם רק בגלל שהיה כהן, שהרי שם מיירי ליטמא לאמו, ולענין זה כהן שוה לכל אדם, ואין לאסור עליו לצאת לחו”ל בגלל טומאת ארץ העמים ומשום כהונה, וע”כ משום שיש איסור לצאת לחו”ל אפילו על מנת לחזור וכדעת הרמב”ם, ושלא כמ”ש מהרי”ט שם.
וכדברים הללו כתב הרב קוק במשפט כהן סימן קמ”ז: “ומדברי הסוגיא דהכא (בע”ז) משמע, דלצאת על דעת לחזור אין איסור כלל, ורק בכהן הוצרך להתיר, משום טומאת חו”ל, אבל בישראל, דאין איסור טומאה, י”ל דאפי’ לדבר הרשות מותר ולצאת ע”ד שלא לחזור כתבו תוס’ דודאי אסור אפי’ לישא אשה, כדהוכיחו מכתובות קי”א אחיו של זה נשא כותית וכו’, וי”ל דע”מ שלא לחזור לעולם אסור אפי’ אינו מוצא בא”י, אולי משום דהדר בחו”ל כמי שא”ל אלוה לא מדחי אפילו בשביל מצוה רבה. והנה הרמב”ם בפ”ה מה’ מלכים ה”ט כתב מפורש: אסור לצאת מא”י לחו”ל לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה כו’ ויחזור לארץ. משמע שע”ד שלא לחזור אסור בכל גווני, ועפ”ז לא נדע מקור לדבריו. ואע”פ שהכס”מ הביא סוגיא דע”ז הנ”ל, אבל שם לא למדנו, כ”א שאף לכהן הותר, ופשיטא דמותר לצאת, אבל מנ”ל דעל דעת לחזור אסור לצאת כ”א ללמוד תורה ולישא אשה, שמא מותר לכ”ד כמו שמותר לסחורה. ואולי מקורם של דברי הרמב”ם הוא מגמרא דקידושין ל”א, דשאל ר”א לריו”ח מהו לצאת מא”י לחו”ל, א”ל אסור, ולקראת אמא ג”כ לא התיר מפורש, אלא דיש לדחות שהרי רב אסי כהן הי’, כדאמרי’ (מגילה כ”ב) ר”א ור”א דכהני חשיבי דארעא דישראל הוו, ועוד בכ”מ כה”ג דר”א כהן הוה, א”כ י”ל שעיקר שאלתו משום אי’ טומאת כהן, אבל אי לאו הכי י”ל דאין שום איסור כלל. ולכאורה הכי מסתברא, דאין סברא לומר שיהי’ כיבוד אב גריע מסחורה, דמותר לצאת לפי שעה. א”ו י”ל דלסחורה ג”כ לא הותר כ”א לישראל, ולכהן הותר דוקא להציל מן הנכרים ולא לסחורה בעלמא. ואולי מדקאמר סתמא, מהו לצאת לחו”ל, ולא קאמר כהן – או אני – מהו לצאת, ש”מ דבישראל ג”כ אסור. וממילא צ”ל דבע”ז דנקיט מטמא רבותא נקיט, דאפי’ כהן מותר, אבל לענין איסור אסור אפי’ לישראל. ואולי ילה”ר מסוגיא דהתם, דאפי’ ישראל אסור לצאת אפי’ ע”ד לחזור, כ”א לדבר מצוה, וג”ז לא לכל המצות, שהרי אח”כ דאמרו לו ארונא קאתי אמר אי ידעי לא נפקי, ולכאורה כאן לא שייך מצד איסור טומאה, שהרי כהן בעודו עסוק בטומאת קרוביו אין אסור לטמאות עצמו אפי’ בשאר מתים, כדאי’ בפ’ ג’ מינין (ד’ מ”ב) וע’ בדברי הרמב”ם בספ”ב מה’ אבל ובכ”מ ופי’ הרדב”ז שם. וי”ל דע”כ לא פליגי כ”א אחר שנטמא, אבל כשהולך לטמאות עצמו לקרובו י”ל שכשם שהותר לטמאות לקרובו כך הותר לטמאות בטומאות מתים אחרים, שמעכבים לו בעסק קרוביו, ובזה ג”כ נדחית, ומכ”ש, כיון דקיי”ל דנדחית, כמש”כ הרמב”ם שם דטומאת קרובים נדחית מפני מצות אבלות, י”ל מה לי האי דיחויא וכו’ +ע’ נזיר מ”ח: וזבחים לב:+ א”כ הכל נדחה, וא”כ לענין טומאה ודאי ל”ה לו לר”א לחוש, שהרי טומאת מת דאורייתא הותרה לו מכ”ש טומאת חו”ל, אלא דלענין ביטול מצות ישיבת א”י קאמר, דלענין לצאת להקדים לפני’ ל”ה צריך, דמצות ישיבת א”י עדיפא, משום דמצות טומאתו לה עדיין יקיים כשתבא. עכ”פ למדנו עפ”ז דאפי’ לישראל ג”כ אסור אפי’ לפי שעה, זולת כדאי’ מצוה בדבר. (זיימל, שנת תרנ”ו)”
ע”ע שלטי גבורים בע”ז שם.
נספח:
הרב אליעזר מלמד
http://www.yeshiva.org.il/midrash/Shiur.asp?id=4020
שאלה מרכזית בהלכות ישוב הארץ היא, מהו הגדר המדויק של המצווה. האם עיקרה הוא שמקום המגורים הקבוע יהיה בארץ, אבל אין חובה על יהודי להיות בארץ בכל שעה ושעה. או שעיקר המצווה הוא שאדם יחיה תמיד בארץ, ובכל רגע ורגע ישנה מצווה שישהה בארץ. בהגדרה ההלכתית הזו תלויה השאלה האם מותר לצאת מהארץ לשם טיול קצר בחוץ לארץ.
על פי התלמוד במסכת עבודה זרה (יג, א) פסק הרמב”ם (הל’ מלכים ה, ט), שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם. אולם לצורך שלושה דברים התירו לצאת, בשביל לימוד תורה, נישואין ומסחר. וכל זה בתנאי שיסיים את ענייניו בחוץ לארץ ויחזור לארץ, אבל לשכון בחוץ לארץ בקביעות אסור. ואם ישנו רעב כבד בארץ, מותר לצאת לחוץ לארץ לזמן ארוך. ואפילו במצב של רעב כבד, מידת חסידות להישאר בארץ. וכן נהגו רבים מגדולי ישראל, וכפי שציווה ה’ ליצחק אבינו ע”ה בעת שהיה רעב: “שְׁכֹן בָּאָרֶץ” (בראשית כו, ב).
אם כן יוצא שישנן שתי דרגות במצוות הישיבה בארץ. האחת היא הישיבה הקבועה, דהיינו קביעת מקום המגורים, ולגביה רק כאשר ישנו רעב קשה בארץ, עד שבלתי אפשרי להתקיים בה, רק אז מותר לו לאדם לקבוע את ביתו בחוץ לארץ, אולם ללא כן, מצווה עליו לקבוע את ביתו בארץ ישראל. וכיום ברוך ה’, אין רעב כבד בארץ, ולכן אסור לרדת מהארץ לשם השתקעות.
והדרגה השניה היא השהייה בארץ, שאין לבטלה בחינם. אולם מותר לצאת לחוץ לארץ לזמן מוגבל לצורך מסחר ופרנסה. וכן מי שלא הצליח למצוא אשה בארץ, מותר לו לצאת לחוץ לארץ כדי למצוא בת זוג ולעלות אח”כ לארץ. וכן מי שרוצה ללמוד דווקא אצל רב מסוים בחוץ לארץ, מותר לו לצאת וללמוד אצלו, ובתנאי שיתכנן אח”כ לחזור. אמנם בתקופה האחרונה רובם הגדול של תלמידי החכמים גרים בארץ, ולכן אין כמעט סיבה לצאת לחוץ לארץ כדי ללמוד שם תורה. אולם מצוי מאוד שמבקשים מרבנים ומחנכים מהארץ לצאת לחוץ לארץ כדי ללמד שם תורה ולחנך לעלייה לארץ, וזה מותר ומצווה. וגם לצורך רפואה מותר לצאת מהארץ. וכן מותר לצאת לתקופה קצרה לצורך כיבוד הורים.
אבל לצאת לטיול לחוץ לארץ, לדעת רבים אסור, שכן למדנו שרק לצורך גדול, כלימוד תורה, פרנסה ונישואין, התירו, ולא לצורך טיול (כך משמע ממשפט כהן קמז, וכ”כ ביחו”ד ה, נז).
אמנם נראה שאפשר ללמד זכות על היוצאים לטיול לחו”ל, שאם היציאה לזמן קצר, כגון שהיא למשך זמן של פחות מחודש, והיוצא קונה לעצמו ‘כרטיס-חזור’, הרי שיציאה זו שונה בתכלית מהיציאה שעליה דובר בתלמוד וברמב”ם. באותם הימים היוצא לחוץ לארץ היה יוצא לזמן ארוך, שכן הדרך עצמה ארכה חודשים, וממילא מי שכבר יצא לחוץ לארץ היה יוצא לשהייה ממושכת, ואף היה חשש מסוים שמא בסוף לא יחזור לארץ.
וכן הסיבות שלמענן התירו חכמים לצאת מהארץ, דורשות יציאה לזמן ממושך של שנה ואף יותר. שכן היוצא לשאת אשה היה צריך למצוא כלה, להתקשר עמה ולהתחתן. וכן היוצא ללמוד תורה, היה צריך לשבת לפני רבו חודשים רבים, ובדרך כלל כמה שנים.
ואפשר לומר לפי זה, שכל הדיון בתלמוד היה על יציאה ממושכת, שבה האדם קבע את מקומו לזמן משמעותי בחוץ לארץ. ואף היה חשש שמא ישתקע שם ולא יחזור לארץ. אבל על יציאה לזמן קצר ביותר לא דיברו ואין בה איסור. כי אין חובה להיות בכל רגע ורגע בארץ ישראל. ולכן יציאה לטיול קצר של פחות מחודש, כאשר קונים מראש את כרטיס החזרה – אינה אסורה. ובמיוחד כאשר מתווספת לטיול איזה מגמה של מצווה, כגון להיפגש עם יהודים בגולה ולקשרם ליהדות ולארץ, או כדי להחכים בראיית אנשים ומראות שונים.
ומכל מקום אף אם נאמר שאין איסור לצאת מהארץ לזמן קצר, בוודאי מעלה גדולה להישאר תמיד בארץ, שכל רגע ורגע שיהודי נמצא בארץ ישראל יש בידו מצווה של ישיבה בארץ. ועיקר מעלת המצוות כשמקיימים אותן בארץ, נמצא שהיוצא מהארץ מאבד במשך זמן שהייתו בחוץ לארץ חלק משמעותי ממעלת המצוות ושכרן, ועל כן טוב להיות תמיד בארץ.[1]
[1] בין המחמירים שלא לצאת לטיול לחו”ל, יחו”ד ה, נז; עשה לך רב ח”ח מט; וכך משמע מדברי מרן הרב במשפט כהן קמז; וכן משמע מהרב גורן “במשנת המדינה” ע’ 31 בשאלה על אילת. וכן מובא בספר “ארץ צלצל כנפים” בשם הרב ליאור, והרב זלמן נחמיה גולדברג. ולכך נוטה הרב אריאל באהלה של תורה ב, ט. בין המקלים: הרב ישראלי בארץ חמדה ספר א’ א, י, שהקל לצאת על מנת לחזור לכל צורך אפילו של רשות. ושלא לצורך כלל – אסור. וכ”כ בשבט הלוי ה, קעג. וכ”כ הרב שלמה דייכובסקי בתחומין כ’. וכן נלענ”ד עפ”י הסברה שכתבתי למעלה. עוד נראה שאם האיסור לצאת הוא אפילו לשעה קלה, הרי שאסור לצאת מגבולות הארץ אפילו למרחק של מאה מטר כדי לקנות ירקות בזול, ולא מצאנו בדברי חז”ל שום דיון המגדיר איסור זה ואת הגבולות המדויקים של הארץ, שמהם אסור לצאת.
אלא שגם למקילים יש מצווה להישאר כל רגע בארץ ישראל, שכן עיקר קיום המצוות בארץ, וכפי שאמרו חז”ל בספרי עקב לז, ורש”י דברים יא, יח, ורמב”ן ויקרא יח, כה, וכמובא לעיל א, ג. ומו”ר הרצי”ה מסר בשם ה”חפץ חיים” שלפי חשבונו ערכה של מצווה בארץ ישראל פי עשרים מערכה של מצווה בחו”ל. אמנם אפשר לומר שעיקר העניין תלוי במקום המגורים, וכלשון חז”ל “הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה”, ואפשר לומר שכוונת “הדר” למקום מגורים קבוע. ואזי מי שיוצא למטרות חיוביות לחו”ל, גם כשהוא בחו”ל הוא בבחינת דר בארץ ישראל, שכל עולמו ומגמותיו קשורים בארץ ישראל, ועל כן גם מעלת קיום המצוות שלו בחו”ל קרובה למעלת קיומן בארץ ישראל. אבל אם הוא יוצא לטיול סתמי, אכן הוא מפסיד יותר ממעלת ארץ ישראל. יש להעיר כאן כי פעמים יש בעיה חמורה יותר בטיולים בחו”ל, שיוצאים למקומות שקשה לשמור בהם אורח חיים יהודי, ומתרחקים מקיום המצוות, והנזק עלול להיות חמור מאוד.