ב”ה
הקשר שבין מצות ישיבת א”י לחיוב במצות התלויות בארץ
השאלה:
האם מצות ישיבת ארץ ישראל תלויה בקדושתה לגבי מצות התלויות בארץ? האם נאמר שאם כיום המצות התלויות בארץ הם דרבנן, אם כן גם מצות ישיבת ארץ ישראל היא דרבנן? האם אדם שגר בתחום עולי מצרים ומחוץ לתחום עולי בבל מקיים את מצות ישיבת ארץ ישאל?
האם דין הכל מעלין לא”י תלוי במצות ישוב ארץ ישראל ובמקומות שבהם נוהגות מצות התלויות בארץ?
תמצית הדעות:
שיטת הכפתור ופרח פרק י’ היא שהמצות ישיבת ארץ ישראל “היא גזירת מלך ואינה צריכה טעם מה גם שהטעם גלוי כי היא נחלת ה’ אשר בחר לשכנו” (לשונו של המור וקציעה סימן ש”ז) וראה לשונו של הכפתוח ופרח (מהדורת בית המדרש להלכה בהתיישבות עמ’ רנ”ב) שיש קדושה בכל ארץ ישראל וכל הנפ”מ מקדושה ראשונה ושניה היא רק לגבי החיוב בתרומות ומעשרות (והביאו הרב ישראלי בארץ חמדה סימן ט’). כך המקובל בדעת הכפתור ופרח, אלא שיש להעיר ולהדגיש: הכפתור ופרח דן לגבי מעלות ארץ ישראל, אבל הוא לא דן שם לגבי מצות ישוב ארץ ישראל אם היא נוהגת בכל מקום, וע’ להלן ממהרי”ט. אבל ע’ ישועות מלכו יו”ד סימן סז בשם כפתור ופרח שהמצוה היא בכל ארץ ישראל.
שיטה שניה של הראשונים היא עולה מדברי התשבץ (ח”ג סימן ר’) שהכל מעלין לארץ ישראל ומצות הדירה בארץ ישראל היא בגלל קיום המצות התלויות בארץ. התשב”ץ שם דן לגבי מעמדו של עבר הירדן: “…וכן מה שאמרו בפ’ מי שמת (קנ”ח ע”ב) אוירא דארעא דא”י מחכים אין זה בחלק גד וראובן ומה שאמ’ במס’ מ”ק בפ’ ואלו מגלחין (כ”ה ע”א) שאין הנבוא’ שורה על הנביאים אלא בא”י אין זה בחלק גד וראובן דתרי ענייני נינהו קדושת שכינה וקדושת מצות וקדושת שכינ’ היא מיוחדת בעבר הירדן ימה וקדוש’ מצות בין בזו ובין בזו וחיוב העלא’ הוא מפני קדוש’ מצות ושם הוא מצות דירה בלבד ומשום הכי שותה עבר הירדן ליהוד’ וגליל העליון בענין זה וחבוב הארץ לדירה משום שכינה ולקבורה אין עבר הירדן בכלל זה ואפ”ה אין מעלין מעבר הירדן ליהוד’ דמשום תוספ’ קדושת שכינ’ בדירה ובקבורה לא כייפנן אבל לענין חיוב מצות כייפינן
וכן פשטות דעת הרשב”ם ב”ב דף צ”א ע”א שאין יוצאים מארץ ישראל לחו”ל הוא משום שמפקיע את עצמו מן המצות. ולכאורה האיסור לצאת הוא הוא החיוב לעלות ואין סברא לחלק ביניהם. וכן דעת ר’ חיים שהובא בתוס’ כתובות ק”י ע”ב “דעכשיו אינו מצוה לדור בא”י כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם.” ואף אם נחלוק על רבנו חיים שאין לחשוש לזה, הרי הדעה העקרונית שלו היא שהחיוב לעלות לארץ ישראל הוא בגלל חיוב המצות.
הראיה מעכו:
ויש להוכיח מרמב”ן בריש גיטין שמצות ישוב ארץ ישראל אינה תלויה בקדושה לענין תרומות ומעשרות: “וכן בעכו ששנינו עכו כצפון קשיא דכתיב אשר לא הוריש את יושבי עכו ומשמע שמא”י הוה, וכדאמרי’ במס’ חולין ומי איכא למ”ד בית שאן לאו מא”י הוה והא כתיב מנשה לא הוריש את בית שאן, וכ”ת שלא כבשוה עולי בבל הא אמר בשלהי מס’ כתובות ר’ אבא מנשק כיפי דעכו אלמא קדישה, איכא למימר סבירא להו קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ולפיכך היתה חביבה עליהם אבל לענין גיטין כיון שלא כבשום אינם בקיאין לשמה ולא מצויין לקיימו דלא שכיחי בתי דינין, ואי נמי סבירא להו לא קדשה לעתיד לבא לענין תרומות ומעשרות, חביבא עלייהו, דהא איכא דאמרי קדושה שלישית יש להם ואעפ”כ ארץ ישראל בחיבתה היא עומדת ובקדושתה לענין ישיבתה ודירתה.”
(ומשאר ראשונים בריש גיטין משמע שאכן אין מצוה בשטח עולי מצרים וע’ א”ת כרך כה ערך ישיבת ארץ ישראל הערה 29וע’ מור וקציעה או”ח שו)
וע’ רמב”ן בהוספות לספר המצות שמשמע שמעלת ישוב א”י הוא בגלל מעלתה, שכל היוצא ממנה כעובד עבודה זרה, ובמצוה זו “הפלגות גדולות שאמרו בה”. ומשמע שאלו מעלות שאינן קשורות למצות התלויות בארץ.
אלא שלכאורה הראיה מעכו היא הפוכה, אם נאמר שגם צפונה מעכו היה שייך לכיבוש עולי מצרים, הרי כשנפטרו מהדדי היו נפטרים בעכו “משום דאסור לצאת מארץ ישראל לחו”ל” – גיטין ע”ו ע”ב. והרי המוכר עבדו לעכו כמוכר לחו”ל – ע’ גיטין ח’ ע”א ורמב”ם הלכות עבדים פ”ח ה”ו. ואם כן מוכח שאסור לצאת לשטח עולי מצרים? ולרוב השיטות זה היה בשטח עולי מצרים. וכן משמע במשנה שביעית ו,א: “שלש ארצות לשביעית. כל שהחזיקו עולי בבל, מארץ ישראל ועד כזיב, לא נאכל ולא נעבד. וכל שהחזיקו עולי מצרים, מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, נאכל, אבל לא נעבד. מן הנהר ומאמנה ולפנים, נאכל ונעבד.”
אלא שלדעת הרמב”ם בהלכות תרומות פ”א ה”ז מנה את עכו כתחום עולי מצרים שלא כשאר הראשונים שנקטו את הגבולות של המשנה בגיטין לגבולות עולי בבל. וגם הרמב”ם סותר את עצמו באותה הלכה שכתב שמטורי אמנום ולפנים היא ארץ ישראל. ודעת הרמב”ם קשה (ע’ חזו”א שביעית ג,כו לב,ד).
הוכחה ממשנה כתובות שיש מצוה גם בחלק שאינו כבוש שני:
אבל מאידך יש להוכיח שיש מצות ישוב גם בשטח שלא נכבש על ידי עולי בבל: ע’ משנה כתובות ק”י ע”א “שלש ארצות לנשואין, יהודה, ועבר הירדן, והגליל. אין מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך. אבל באותה הארץ, מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך, אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר. מוציאין מנוה הרעה לנוה היפה” ורש”י פרש שאם נשא אשה באחת מהן אינו יכול לכופה לילך אחריו מארץ אל ארץ. ואם לא כופין לעלות מעבר הירדן ליהודה או לגליל, הרי שגם עבר הירדן במעלה כמו ארץ ישראל לענין כפיה לעלות. שהרי כופין לעלות מחוץ לארץ לארץ. ואם כן מוכח שגם במקום שלא היה ברשות עולי בבל יש מצות ישוב ארץ ישראל. ופשטות היא שהמדובר הוא בעבר הירדן המזרחי.
אלא שהשאלה אם עזרא כבש גם את עבר הירדן אינה ברורה: ע’ כסף משנה הלכות שמיטה ויובל פרק ד’ הלכה כח שיתכן שעולי בבל כבשו קצת ארצות מעבר הירדן ומסוריא שהיו בבית שני מלכים תקיפים כמו שמצינו בינאי המלך שכבש שישים עיר
על שאלה זו דן המהריט בתשובה ח”א תשובה מז: “שאלה יורונו רבותינו שמעון שהיה דר בעיר אחת מערי יהודה ועזה שמה והיא ארץ רחבת ידים לסחורה ובה גנות ופרדסי’ וכל מעדני עולם ובהיות שמעון בעזה הנז’ היה סוח’ נושא ונותן עם הבריו’ ואירע שקנה סחור’ מלוי אחד מסוחרי העיר ונשרפה הסחורה ההיא והוצרך שמעון לברוח מעזה זמן מה עד ראותו איך יתפשרו קרוביו ביני ביני עם הסוחר ההוא והלך לו למצרים…” ונשאל המהרי”ט אם הבן שלו שנשא אשה במצרים יכול לכופה לעלות לעזה. ודעת המהרי”ט שכל החיוב הוא בגלל המצות התלויות בארץ, ובעזה הם אינם נוהגות: “ועוד פוק חזי מה עמא דבר שהרי כל ישראל אשר ישבו שם מעולם ושנים קדמוניות מעולם החזיקוה כח”ל ורבותינו הקדמונים שבירושלי’ החזיקוה כח”ל לענין תרומות ומעשרות ושביעית שרוב הפירו’ והתבואה של ירושלם מביאין לה מעזה וראיה זו גדולה מראית בית שאן שאמרו בפ”ק דחולין דר’ התיר בית שאן לפי שהעידו שר’ מאיר אכל עלי ירק בבית שאן בלא מעשר והתיר ר’ כל בית שאן ועשאה ח”ל”
“…ומעתה אין בדבר ספק דכיון דאינה נחשבת ארץ ישראל לענין המצות הנוהגת בה הרי היא כח”ל גמור’ לכל הדברי’ שהרי אוירה טמא כדאמרי’ בפ’ מי שהוציאוהו מעשה בר’ יוסי הכהן שהיה מטמא והולך אחר רבו לצידן והכי איתא בפ”י דשמחות וצידן ארץ ישראל היא אלא שלא נתכבשה וגדולה מזו אמר בפ”ק דגיטין עכו כארץ ישראל לגיטין לגיטין אין לעבדים לא והכי אמרי’ בירושלמי המוכר עבדו לעכו יצא לחירות ר’ ישמעאל אמר אפי’ מעכו לעכו משום דעכו יש בה א”י ויש בה ח”ל אלמא כי היכי דקנסי’ במוכר עבדו לח”ל שיצא לחירות הכי קנסי’ ליה במוכרו למקו’ שהוא מא”י אלא שלא נתכבשה כבוש שני ואע”פ שהרב בעל כפתור ופרח כתב דלכל מילי בר ממעשרו’ ומצות אין הפרש בקדושת’ בין מה שנתכבש ע”י עזרא למה שלא נתכבש אף אם נודה לו לענין קבור’ שכל מה שטרח וחתר להאריך הוא על זה לומר שיש לה מעלה לענין קבורה כמו א”י והוכיח ממה שהאבות בחרו בה לאחוז’ קבר קוד’ שנבחר’ ונתכבש’ והאריך זכרו לברכה בזה מכל מקום לענין כפית עליה שאינה אלא בשביל המצות התלויות בה לא אמרי’ אלא ארץ ישראל המקודש’ ומחויבת במצו’ כמו שאמרו לענין המוכר עבדו.”
אלא שלכאורה המהרי”ט סותר את עצמו, וכבר העיר על זה באבני נזר יו”ד סימן תנ”ד אות לב. ולא מצאתי ישוב לדברי המהרי”ט בזה. ע’ לשונו של מהרי”ט יו”ד ח”ב סימן כח שהטעם של עליה לארץ הוא משום קדושתה, וז”ל השאלה: “שאול שאל האיש הלזה זה שמו אשר יקראו לו הר’ יצחק יצ”ו כי זה שנתים בטא בשפתים ונדר אם תלד אשתו זכר ללכת לארץ ישראל וילדה אשתו זכר ובשנה שעברה לא אסתייעא ליה מלתא ועתה עזב את ביתו ואת ילדיו בעירו אנדרינופלה ובא מדאגה מדבר מעון נדרו ולרש אין כל מאומ’ בידו ובא לשאול את פינו אם יוכל לישאל על נדרו כי אין ידו משגת די הפזור ויצטרך לדפוק על פתחי שערים נדיבי עמים וגם כי רעדה אחזתהו מגאון הים ומשאון גליו אשר ע”כ בקשה נפשו לשון חכמים מרפא.” ועל זה כתב המהרי”ט בתוך דבריו: “ומסתמא דאף בזמן הזה האיש כופה את האשה ועוד דעיקר הטעם משום קדושת ארץ ישראל ומצות ישיבתה הוא אפי’ בזמן הזה בחרבנה כמ”ש הרמב”ן ז”ל בפ’ המצות מקרא דוירשתם אותה וישבתם בה ומייתי עובדא דספרי עד שישיבת א”י שקול’ כנגד כל המצו’ ואי משום קיום המצות התלויו’ בה אשה מאי עבידתה במצות אלו שתהא כופה את האיש לעלות הרי אמרו בפ”ק דקידושין לענין כבוד אב ואם איש יש ספק בידו לעשות אשה אין ספק בידו לעשו’ מפני שרשות אחרים עליה וכ”ש לשאר מצות וכ”ש מצות התלויות בארץ דכל מה שקנתה אשה קנה בעלה ואיהו הוא דמחייב במצות התלויות בקרקע ולא היא ולמה תכוף את בעל’ לעלות לא”י. ותו עבד מה שייך במצות התלויות בארץ דאמרי’ לאיתויי עבד שברח מח”ל לארץ דאמרי’ ליה זבניה הכא וזיל משום ישיבת ארץ ישראל ואמרי’ נמי הכל מעלין לאיתויי עבדים ופרשו הרמב”ם ז”ל בפ’ ח’ מה’ עבדי’ בעבד כנעני שאמר לעלות לא”י שכופ’ את רבו לעלות עמו וכן כתבו בשם הראב”ד ז”ל”
ואולי כדי לישב את הדברים נאמר שדין כפיה לעלות בין בעל לאשה, אין זה משום מצות ישיבת ארץ ישראל, אלא משום מעלת ארץ ישראל ולכן יש ענין של כפיה, משום שלעלות ולכפות לקיים מצות עשה, זה אין בכוחה של האשה לכפות את הבעל. ולכן לענין כפיה של בעל לאשה, זה דין במעלת הארץ.
ומצאתי שכ”כ בישועות מלכו יו”ד סימן סז, שגם לדעת מהרי”ט רק אין כופין את הבעל או האשה לעלות לעזה, אבל יש בה מצות ישוב ארץ ישראל. ושם הביא בשם כפתור ופרח שיש מצוה של ישוב ארץ ישראל בכל שטח ארץ ישראל של גבולות עולי מצרים.
וראה את הגדרת הרב ישראלי למצות ישוב ארץ ישראל בעמ’ מו אות ח’.
וע’ דברי הרצי”ה קוק (בגליון הש”ס של הגרצי”ה למסכת גיטין מהדורת הלכה ברורה ב’ ע”א תוס’ ד”ה אשקלון, הובא בחוברת אמונת עתיך גליון 46 אדר ניסן תשס”ב) שהסביר את הגמ’ בכתובות קי”ב ע”א: “רבי אבא מנשק כיפי דעכו. רבי חנינא מתקן מתקליה. רבי אמי ורבי אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא. רבי חייא בר גמדא מיגנדר בעפרה שנאמר (תהלים קב) כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו.” בפסוק נזכרים שני דברים: אבנים ועפר. באבן או בסלע אי אפשר לגדל כלום ולפיכך אין אפשרות לקיים בהם את המצות התלויות בארץ. קיום מצות התלויות בארץ אפשרי רק באדמה או בעפר. האמוראים רוצים ללמדנו במעשיהם מהו היחס הנכון לארץ. רבי אבא, כשנישק את סלעי עכו תחילה, רצה ללמדנו שעיקר המצווה הוא מצד קדושתה של ארץ ישראל ולא בגלל קיום המצות התלויות בה, כי אחרת מדוע נשקן? אבל כיון שהיחס השלם והאמיתי אל הארץ הוא קדושתה העצמית בצירוף קיום המצוות התלויות בה, נזכרים בפסוק “אבנים” ו”עפר” כי רק בצירוף שניהם מקיימים אתה מצווה בשלימות.
מקורות: סיכום שיטות ראה בתחומין ב’ ע’ 380מהרב יעקב אריאל. מור וקציעה סימן ש”ז קונטרס גדר ישוב ארץ ישראל. מבוא לשבת הארץ סימן טו אמונת עיתך גליון 46אדר ניסן תשס”ב ע’ ספר תחום עולי מצרים תשבץ ח”ג סי’ קצ”ח וסי’ ר’ שישיבת א”י מפני המצות מהרי”ט ח”א סי’ מז ע’ חוברת התורה והארץ ניסן תשס”ב, מאמר על זה. באבני נזר יו”ד סימן תנ”ד נקט שתלוי במצות ואם החיוב דרבנן גם המצוה היא דרבנן. האם ישיבת א”י היא רק במקומות שנכבשו? מרחשת ח”א סי’ כ”ב אות ז’, צי”א סוף חלק יא, ארץ חמדה ספר א’ שער א’ סי’ א’ אות ב’ ארץ חמדה עמ’ מד, ושם בשיטת המהרי”ט והתשב”ץ.