ב”ה

איסור יחוד

א. כתב הרמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כב:

הלכה יח

אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם לפרוש אלא מן העריות והביאות האסורות, אמרו חכמים בשעה שנצטוו ישראל על העריות בכו וקבלו מצוה זו בתרעומות ובכיה שנאמר בוכה למשפחותיו על עסקי משפחות.

הלכה יט

ואמרו חכמים גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהן פרוצין בעריות וביאות אסורות, [ועוד] אמרו חכמים רוב בגזל מיעוט בעריות והכל באבק לשון הרע.

הלכה כ

לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להנצל מהן, ויזהר מן הייחוד שהוא הגורם הגדול, גדולי החכמים היו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי הזהרו בי מפני כלתי, כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו מדבר זה ויתרחקו מן הייחוד.

יוסיף דעת יוסיף מכאוב: הרבה שאלות מתעוררות בהלכות יחוד אם מודעים לנושא ההלכתי. מהן שאלות לא פשוטות. האם מותר להתייחד עם רופא/רופאה במרפאה? איך אשה צריכה לנהוג כשבא טכנאי לתקן מכונת כביסה? האם אפשר לקחת אשה בטרמפ בדרך, ביום/בלילה? שאלת אברך בן חו”ל: אשתו עומדת ללדת וחמותו הגיע לארץ לקראת הלידה, האם ניתן ללון עם חמותו כשאשתו בבית החולים? מהו ההיתר של פתח פתוח לרשות הרבים, האם רק כשפתוח ממש, או גם שהפתח סגור אבל לא נעול? האם צריכים לראות מרשות הרבים את החדר? האם חלון יכול להחשב לפתח פתוח? האם העובדה שיש אנשים עם מפתח שיכולים להכנס בכל רגע מתיר את היחוד? האם יש יחוד במעלית? האם יש יחוד בנוכחות ילד, הדין בטיולים של זוגות ועוד ועוד.

בשאלות אלו ודומיהן נעסוק בסדרת השעורים הקרובה.

שו”ע אה”ע סימן כב סעיפים א-ב:

 אסור להתיחד עם ערוה מן העריות בין זקנה בין ילדה שדבר זה גורם לגלות ערוה…”.

ובטור סימן כ”ב

אסור מן התורה לאיש שיתייחד עם הערוה בין ילדה בין זקנה וחכמים גזרו על כל יחוד אפילו של פנויה וכותית.

משנה קידושין פ’ ע”ב:

לא יתיחד אדם עם שתי נשים, אבל אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים. רבי שמעון אומר, אף איש אחד מתיחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו וישן עמהם בפונדקי, מפני שאשתו משמרתו. מתיחד אדם עם אמו ועם בתו, וישן עמהם בקרוב בשר. ואם הגדילו, זו ישנה בכסותה וזה ישן בכסותו.

ובגמ’:

מ”ט? תנא דבי אליהו: הואיל ונשים דעתן קלה עליהן. מנא הני מילי? א”ר יוחנן משום ר’ ישמעאל: רמז ליחוד מן התורה מנין? שנאמר: (דברים יג) כי יסיתך אחיך בן אמך, וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית? אלא לומר לך: בן מתייחד עם אמו, ואסור להתייחד עם כל עריות שבתורה. פשטיה דקרא במאי כתיב? אמר אביי: לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא בן אב דסני ליה ועייץ ליה עצות רעות, אלא אפילו בן אם דלא סני ליה – אימא צייתי ליה, קמ”ל.

וע’ רש”י שם שכתב ששאלת הגמרא מאי טעמא הוא על מה ששנינו שלא יתייחד עם שתי נשים וחמור יותר מאשר אשה עם שני אנשים. ולא קאי על הטעם לאיסור יחוד. אבל לגבי עצם איסור יחוד נדון להלן האם האיסור הוא משום חשש פיתוי או משום חשש אונס.

ובהמשך נדון גם בשאלה האם איסור יחוד הוא מחשש אונס, או מחשש פיתוי ורצון, ויש נפ”מ להרבה הלכות משאלה זו. אבל שאלה ראשונה שצריך לברר היא האם איסור היחוד הוא מן התורה או אינו מן התורה, ונפ”מ לספיקות

ובמסכת ע”ז ד’ ל”ו ע”ב איתא:

ייחוד דבת ישראל דאורייתא היא דאמר ר’ יוחנן משום ר”ש בן יהוצדק רמז לייחוד מן התורה מנין שנא’ כי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא בן מתייחד עם אמו ואין אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה, ייחוד דאורייתא דאשת איש, ואתא דוד וגזר אפילו אייחוד דפנויה, ואתו תלמידי בית שמאי ובית הלל גזור אפילו אייחוד דעובדת כוכבים.

מסוגיה זו מבואר שדין יחוד הפנויה הוא מגזירת דוד ובית דינו. (לשון וכתב בץיץ אליעזר חלק ו’ סימן מ’ פרק א’:

וגם שמענו בפשטות דאיסור הייחוד דאשת איש, וממילא ה”ה היחוד עם כל עריות שבתורה שמחד קרא למדנוהו, הוא דאורייתא ממש, דהרי הגמ’ חוזרת פעמיים על הך לישנא דייחוד דאורייתא. ובסנהדרין ד’ כ”א ע”ב איתא נמי בהאי לישנא יחוד דאורייתא הוא.

אלא שבראשונים חלקו אם היחוד הוא מן התורה או אינו מן התורה.

רמב”ם פרק כ”ב הלכות איסורי ביאה

הלכה א

אסור להתייחד עם ערוה מן העריות בין זקנה בין ילדה שדבר זה גורם לגלות ערוה, חוץ מהאם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נדה, וחתן שפירסה אשתו נדה קודם שיבעול אסור להתייחד עמה אלא היא ישנה בין הנשים והוא ישן בין האנשים, ואם בא עליה ביאה ראשונה ואח”כ נטמאת מותר להתייחד עמה.

הלכה ב

לא נחשדו ישראל על משכב זכור ועל הבהמה, לפיכך אין אסור להתייחד עמהן, ואם נתרחק אפילו מייחוד זכור ובהמה הרי זה משובח, וגדולי החכמים היו מרחיקין הבהמה כדי שלא יתייחדו עמה, ואיסור ייחוד העריות מפי הקבלה.

הלכה ג

כשאירע מעשה אמנון ותמר גזר דוד ובית דינו על ייחוד פנויה, ואע”פ שאינה ערוה בכלל ייחוד עריות היא, ושמאי והלל גזרו על ייחוד כותית, נמצא כל המתייחד עם אשה שאסור להתייחד עמה בין ישראלית בין כותית מכין את שניהן מכת מרדות האיש והאשה, ומכריזין עליהן, חוץ מאשת איש שאע”פ שאסור להתייחד עמה אם נתייחד אין לוקין, שלא להוציא לעז עליה שזינתה ונמצאו מוציאין לעז על הבנים שהן ממזרים.

לשונו של הרמב”ם בהלכה ב’: “איסור יחוד עריות מפי הקבלה”, האם הפשט הוא שזה דאוריתא?

בארעא דרבנן כתב שזה כפי שקורא הרמב”ם לכל מה שאינו מפורש בתורה דברי קבלה (כמו לקידושי כסף, אלא ששם קרא הרמב”ם לזה “דברי סופרים”).

לכאורה דבר זה הוא מחלוקת הרמב”ם והרמב”ן בספר המצות בשורש שלישי האם דבר שכתוב בו “רמז” האם הוא מן התורה, שדעת הרמב”ם שאינו מן התורה ורמב”ן ס”ל שהוא מן התורה.

בשורש שלישי כתב הרמב”ם שמצות שאינם נוהגות לדורות לא נמנות במנין המצות, וכתב:

כבר טעה גם כן זולתנו בשרש הזה ומנה בעבור שהצר לו היכולת ולא יבאו לראות כבלע את הקדש (ס”פ במדבר). ומנה לא יעבוד עוד (בהעלותך ח) בלוים. ואלו גם כן אינן נוהגות לדורות כי אם במדבר. ואף על פי שאמרו (סנה’ פא ב) רמז לגונב את הקסוה לא יבואו לראות, ויש די ספוק באמרם רמז ושפשטיה דקרא אינו כן.

והרמב”ן בהשגות שם חלק על הרמב”ם והביא הרבה דוגמאות שכתוב בגמרא שהם רמז, ואסורות מן התורה:

וכן אמרו רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה מנין והוא מדרש גמור ודינו מדאורייתא כדאיתא בפרקא קמא דמכות (ב ב). ובגמר עבודה זרה (לו ב) אמרו ייחוד דבת ישראל דאורייתא הוא דא”ר יוחנן רמז לייחוד מן התורה מנין ת”ל כי יסיתך אחיך בן אמך אמרי דאורייתא ייחוד אשת איש ואתא דוד גזר אפילו ייחוד דפנויה.

בשו”ע ס”א לא כתב לא כטור ולא כרמב”ם, אלא הביא איסור יחוד בסתם. ובשו”ע כתב בסעיף ב’ שיש מכת מרדות. וצ”ע האם זה רק לשיטת הרמב”ם או גם לשיטת הטור.

בבית שמואל ס”ק א’ משמע שחייב רק מכת מרדות אליבא דרמב”ם משום שיחוד אינו מן התורה. אבל נראה ברור שגם אם זה מן התורה אין אלו מלקות ממש שהרי נלמד מ”כי יסיתך” שזה רק עשה אפילו אם זה לימוד גמור.

וכל זה לגבי יחוד של עריות דאוריתא. אבל לגבי פנויה וגויה כתב הרמב”ם:

כשאירע מעשה אמנון ותמר, גזר דויד ובית דינו על ייחוד פנויה, ואף על פי שאינה ערווה, בכלל ייחוד עריות; ושמאי והילל גזרו על ייחוד גויים. נמצא כל המתייחד עם אישה שאסור להתייחד עימה, בין ישראלית בין גויה מכין את שניהן מכת מרדות, האיש והאישה, ומכריזין עליהן: חוץ מאשת איש שאף על פי שאסור להתייחד עימה, אם נתייחד אין לוקין, שלא להוציא לעז עליה שזינת, ונמצאו מוציאין לעז על הבנים שהם ממזרין

ולגבי איסור יחוד עם פנויה נדה, הריב”ש כתב בפירוש שנדה אסורה מן התורה (עיין אוצר הפוסקים סימן כב סעיף ב ס”ק ח’ אות ב’), שו”ת הריב”ש סימן תכה:

ויחוד הנדה, ג”כ בפנויה: כל שהוחזקה נדה, אסור מן התורה. שהרי יחוד העריות, מן התורה; כדאיתא בהדיא, במסכת ע”ז, פרק אין מעמידין (ל”ו:). והנדה, הרי היא כשאר העריות, ובכללן; כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (נ”ד). ובזה חמורה הפנויה נדה, מאשתו נדה. שאשתו נדה, אין אסורה לו להתיחד עמה; שלא חייבוהו להוציא את אשתו מביתו, ולא להעמיד שומר: זולתי החתן, בשלא בעל, משום דתקיף יצריה כדאיתא בפ”ק דכתובות (ד’). ואמרינן נמי בסנהדרין, פ’ אחד דיני ממונות (ל”ז): א”ל ההוא מינאה, לרב כהנא: אמריתו: נדה שרי ליחודי, בהדי גברא וכו’. ואף הפנויה שאינה נדה, חמורה היא בזה מאשתו נדה. שהרי אע”פ שאין יחוד הפנויה אסור מן התורה; מ”מ בית דינו של דוד גזרו עליו, כדאיתא בסנהדרין פרק כהן גדול (כ”א:), ובמסכת ע”ז פרק אין מעמידין (ל”ו:).

וכתב שו”ת ציץ אליעזר חלק ו סימן מ – קונ’ איסורי יחוד פרק א:

“ולדבר הזה אם הוא מדאורייתא ממש או רק מדברי קבלה יש תוצאות מכריעות לגבי ספיקא דדינא וספיקא דמציאות ובכדומה לזה, דאם הוא רק מדברי קבלה יש מקום יותר לדון להקל כה”ג. עיין בספר עמודי אש (אייזינשטיין) בקונטרס הספיקות אות ו’ שאסף כעמיר גרנה דעות מראשונים והאחרונים שנחלקו בספק בדברי קבלה אי אזלינן להקל או להחמיר עיי”ש והדברים ארוכים. כן מה שהחכמ”א שם מערב יחד איסור היחוד עם עריות וחייבי לאוין ופנויה ונכרית ועל כולם כותב דלדעת רוב הפוסקים הוא מדאורייתא, הוא לגמרי שלא בדיוק, דעל פנויה ונכרית הרי מבואר בגמ’ בהדיא שהוא לא מה”ת וכנ”ל, וגם על חייבי לאוין אין הדבר כ”כ פשוט לומר שהוא מן התורה, והרבה מן הפוסקים סוברים שהוא ג”כ לא מה”ת, וכדיבואר.

יש להקדים בקיצור את אופני ההיתר והספיקות: (ראה בחוברת הלכות יחוד, טרופר עמ’ יז.) וראה בקיצור בשו”ע:

סעיף ח: בעלה בעיר, שאלה אצל רופא, מהו גדר עיר, אם לא יכול לחזור הביתה וכו’, מה דין ליבו גס בה (ביקור אצל חבר שמתחתן ואינו בבית), כשבעלה אינו יודע היכן היא.

שו”ע סעיף ג, אשתו עמו: ויש לדון אם אשתו בעיר האם נחשב לאשתו עמו. אם אשתו לא יודעת היכן הוא.

סעיף ה: עם הרבה אנשים, כמה, ובלילה ובדרך וכ’ ועם הרבה נשים

סעיף ט’, בפתח פתוח לרשות הרבים

סעיף י’: כשיש שומר.

יחוד הוא דאורייתא כפי שנתבאר. לפי זה צ”ע הגמ’ ששואלת מאי טעמא ועונה נשים דעתן קלות – קידושין פ’ ע”ב, ואם זה מדאוריתא, מה צריך טעם?

עיין רש”י.  ועיין חכמת אדם כלל קכ”ו בבינת אדם טז, שהוכיח מכאן שיחוד של איש עם שתי נשים הוא מדרבנן לכ”ע. ועיי”ש בסעיף הבא שכתב הח”א נ”פ מהא שזה דרבנן, שאין לחשוש לשיטת רש”י שאשה שבעלה בעיר אסור לכתחילה. ושם בבינת אדם דן על איסור יחוד במקום שעונשין על אונס, האם במקום זה מותר להתיחד. ושם דן אם טעם היחוד משום חשש אונס או משום חשש פיתוי וכתב שבירושלמי יש מחלוקת בשאלה זו.

והנה טעמא של יחוד יש לומר או משום דחיישינן שמא יבא עליה באונס או יש לומר דלזה לא חיישינן דאם יאנס אזי היא תגלה ועל כל פנים יקבל בושה או עונש ומתיירא מזה אלא דהחשש שמא תתרצה לו ועיין בעבודה זרה דף כ”ה ע”ב בתוספות ד”ה איכא בינייהו דמשמע דבירושלמי יש בזה פלוגתא ולכאורה נראה דהחשש משום אונס דהא אמרינן שם דף ל”ו באותה שעה של תמר ואמנון גזר דוד על יחוד פנויה והא התם באונס היה ואמנם לפי זה הא דאמרינן בקידושין אשה שבעלה בעיר אין חוששין משום יחוד וכתבו הרמב”ם והסמ”ג משום שאימת בעלה עליה ואי באונס מאי מהני אימת בעלה ומרש”י דכתב דמסתפי מבעל השתא אתי אין להוכיח דיש לומר דרצה לומר דהבועל מסתפי שמא יבא הבעל אך מדקאמר משום דנשים דעתן קלות ופירש רש”י ושתיהן נוחות להתפתות משמע ודאי דדוקא החשש משום שתתפתה ובאמת הכי משמע מקרא דילפינן כי יסיתך דמשמע דהטעם הוא משום הסתה ולפי זה נראה לי דהא דגזר דוד היינו משום שאם היה כבר האיסור יחוד אף בפנויה לא היה בא לידי אותו מעשה שהיה אסור לה להתיחד אם אמנון ולכן גזר

אבל ברש”י קידושין במשנה ובגמ’ משמע שהטעם הוא משום פיתוי ולכן אסור גם עם שתי נשים. (וע’ פרישה בדין יחוד כששומר ישן שכתב שהחשש הוא אונס). ועוד נדון בשאלה זו בשעורים הבאים.