ב. בענין שעור הייחוד.
אחת השאלות שמעוררות שאלה עקרונית לגבי איסור יחוד הוא שאלת היחוד במעלית, האם מותר להכנס עם אשה למעלית שהרי זה זמן קצר מאד. השאלה היא האם יש שיעור זמן לאיסור יחוד. יש גם נפ”מ ממה שדברנו בשעור קודם, האם איסור היחוד הוא משום פיתוי או משום אונס, ונפ”מ לעניינו בכמה זמן חוששים ליחוד.
יש להדגיש, שפשוט שחשש היחוד הוא רק משום ביאה ולא משום חיבוק ונישוק. שיש מחלוקת אם קרבה לעריות הוא אסור מן התורה או אינו מן התורה. מכל מקום אף לסוברים שהאיסור הוא מן התורה, מכל מקום, אין איסור יחוד משום כך.
ומסתבר שיש שיעור לאיסור היחוד, משום שלכאורה איסור היחוד אינו איסור עצמי, אלא מחשש ביאה. (ע’ דבר הלכה סימן א’ הערה א’ שדן בזה, ואמנם הביא דעת הרב ש”ך הסובר שאיסור יחוד הוא איסור עצמי גם כשאין שום חשש). וראה לזה שהרי בעלה בעיר אין בה משום יחוד, משום שאין חשש של ביאה. וכן פתח פתוח, ואם היה איסור עצמי היה צריך להיות אסור.
וכן משמע בספר החינוך, באיסור קרבה לעריות, במצוה קפ”ח שכתב את איסור יחוד לאחר איסור קרבה לעריות:
שלא להתעדן באחת מכל העריות, והן קרובות ואשת איש ונדה, ואפילו בלא ביאה כגון חיבוק ונישוק וכל הדומה לאלו הפעולות הרעות שמעמיקין בהן בעלי הזימה ההולכים אחרי ההבל ויהבלו, שנאמר [ויקרא י”ח, ו’] איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה, ופירושו כאילו אמר לא תעשו שום קריבה שהיא הגורמת והמביאה האדם לגלות ערוה.
…ועוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה [שם פ’ ע”ב] במצוה זו שאסור להתייחד עם כל העריות, רצוני לומר עם כל העריות דבר תורה, בין זקנה בין ילדה, שהייחוד, לגלות ערוה הוא גורם.
פתח בלשון “אמרו רבותינו” וסיים “דבר תורה”, וצ”ע. מכל מקום אף שהחינוך הביא את זה עם דין קרבה לעריות, אין לזה קשר לאיסור קרבה לעריות. וסיים החינוך “שהייחוד גורם לגלות ערוה” ומשמע שזה טעם היחוד. וכן בשו”ע סימן כב:
אסור להתייחד עם ערוה מהעריות, בין זקנה בין ילדה, שדבר זה גורם לגלות ערוה,
ולכן כתבו הפוסקים שיש שיעור לאיסור יחוד, שהרי הוא גורם לגלות ערווה.
נפ”מ מדיון זה גם מה שהאריך בספר דבר הלכה בסימן ב’ סעיף ט’ לגבי יחוד של אדם שנתבטלו כל כוחותיו:
ט דעת הזית רענן שאפי’ זקן וחלש שנתכטלו כל כוחותיו ואינו יכול לכא לידי קישוי כלל אסור ביחוד דאורייתא וביחוד דרבנן יש להסתפק. אמנם מהתוס’ והמאירי ומהרש”ל משמע דכה”ג מותר אפי’ ביחוד דאורייתא וכ”מ מהעיון יעקב.
מהו השיעור? שעור סתירה מצאנו לגבי סוטה, בגמרא סוטה ד’ ע”א יש כמה דעות תנאים מהו שעור טומאה, ע’ רמב”ם הלכות סוטה פרק א’ הלכה ג’:
קינא לה עם שנים כאחד ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ופלוני ונסתרה עם שניהן כאחד ושהת כדי טומאה, אפילו הן שני אחיה או אביה ואחיה הרי זו אסורה עד שתשתה.
ובשו”ע סימן קע”ח סעיף ד’ כתב שהשיעור הוא כדי לצלות ביצה ולגומעה:
כיצד היא הסתירה, שנסתרה בפני עדים עם אותו פלוני שקינא לה, ושהתה כדי טומאה, שהיא כדי לצלות ביצה ולגמעה.
וכתבו האחרונים שזה גם שיעור איסור יחוד. ולכן כתב באגרות משה חלק אה”ע ד’ סימן ס”ה אות טז, שם דן על שיעור יחוד, שאין חשש של יחוד במעלית וכ”כ עוד אחרונים. וז”ל אגרות משה:
וגם היחוד במעלית (עלעוויטאר) שבבתים גדולים שהרבה קומות זה ע”ג זה שנזדמן שנכנסו שם רק איש עם אשה שמקומה לקומה ליכא שיעור טומאה שרק זה יש להתיר. ואף שחבוק ונשוק בא”א הוא איסור דאורייתא לא נאסר יחוד כשאין לחוש אלא לזה.
ועוד כתב שם באות כב:
ודאי איכא שיעור לאיסור יחוד דלחיבוק ונישוק אף שלרמב”ם פכ”א איסו”ב ה”א הוא איסור דאורייתא מ”מ ליכא איסור יחוד בשביל זה, והשיעור אם הוא גם בהאשה שנכנסה עמו הוא אסור בשיעור ביאה דהוא כדי לצלות ביצה ולגומעה דהלכה כר”ע בסוטה דף ד’ אך צריך נוסף לזה קצת כשיעור לשכב ולפשוט מהבגדים עד כדי שיהא האפשריות לגלות את האברים וגם להלביש כמתחלה ואם מצד השכיבה נתלכלכו הבגדים לתקנם כמתחלה כדרך ההולכים בשוק, ואם אינו גס בה הא צריך עוד זמן כדי לרצותה דהא מה שבסתירה דסוטה דהוא אחר קינוי מסיק בסוטה דף ד’ ע”א דלא בעי אלא שיעור ביאה בלא ארצותה פרש”י משום דאיכא למימר קודם הסתירה נתרצית לו, אבל הכא שנכנס לשם עם אשה שאינו מכירה ואף במכירה כשלא גס בה הרי ודאי יש להצריך גם כדי לארצותה שלזה לא שייך קביעות שיעור, אבל אף לאשה כזו שדעתה קלה ביותר להתפתות הוא ודאי שיעור גדול טובא משיעור ביאה אף לפרוצות ואף לנשי נכריות.
וע’ בספר תורת היחוד פרק א’ סעיף יד בהערה כג, דן בדברי אגרות משה הנ”ל. ושם הביא בשם הגיש”א שליט”א ששעור זה הוא דקה. והאחרונים לא קבלו את דברי האגרות משה, וכולם נקטו שעור זמן של ביאה בלבד. וכן משמע בריטב”א שכתב שמלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד, היינו “אשת איש שנתייחדה עם אחד ושהתה עמו כדי ביאה אין ב”ד אוסרין אותה לבעלה”, ומשמע שמיירי רק בשעור זה.
אבל כתב הגרש”ז אוירבך בהערה להסכמתו לספרו של גיסו, דבר הלכה:
אך ארשום בחפזי את אשר ראיתי הלום בסימן ט”ו סעיף ב’ דבמקום שיכול לשהות כשיעור טומאה אם ירצה אסור אפי’ אם מתיחד על מנת שלא דמשמע קצת שהוא רק אסור אבל אין זה יחוד ממש לאסור מה”ת ועיי”ש בהגה”ה מ”ש מס’ אמרי אש והמהרי”ל דיסקין ז”ל ולענ”ד נראה דהן אמנם שיחוד במקום שאי אפשר לשהות כשיעור טומאה לאו יחוד הוא כלל ופשוט הוא כביעתא בכותחא שגם להסוברים דיחוד אסור מה”ת ואיכא עלי’ איסור עשה אפי”ה לא שייך בכגון דא לחשוש ולאסור משום חצי שיעור שהרי גם אם הפתח פתוח לרה”ר איכא נמי שעה פורתא שהם ביחידות אשר אי אפשר כלל לשום אדם לראותם ואפי”ה שרי ולכן אך למותר הוא להאריך בזה.
אבל מ”מ נלענ”ד רכל שהיחוד הוא במקום שהם כן יכולים לשהות שם כשיעור טומאה אז איכא ממש איסור יחוד דאורייתא על כל רגע ורגע שהם שוהים יחד גם לפני ששהו כשיעור טומאה ולאו בשיעורא תליא מלתא ולכן אף אם נמלכו באמצע ונתפזרו לפני ששהו כשיעור טומאה אפי”ה כבר עברו על איסור יחוד וצריכים כפרה[1].
ואם אמנם איסור יחוד אינו איסור עצמי וכמ”ש, מובן גם מה שממשיך שם הגרש”ז אוירבך זצ”ל:
ומיהו אם נתיחדו במקום סתר ולא ידעו כלל שיש שם אנשים נלענ”ד דאף שלפי מחשבתם עברו ממש על איסור יחוד מ”מ אפשר דהו”ל כנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה כיון דנתברר שלא שהו שם ביחידות ורק לענין אשה שאין בעלה בעיר אלא שהיא אינה יודעת וחושבת שהוא כן נמצא בעיר מסופקני דאפשר שמותר גם לכתחלה להתיחד עמה בכה”ג שגם אם המתיחד יגיד לה שבעלה איננו בעיר לא תאמין לו כיון דסו”ס אימת בעלה עלה ואין כאן איסור יחוד אע”פ שלמעשה איננו כלל בעיר.
ועוד הוסיף שם שאף הנותן לחברו דבר מאכל באופן שהמקבל היה צריך מן הדין לשאול אותו תחילה אם הוא כשר או לא, אסור לנותן לתת לו עד שיאמר לו שהם מתוקנים, שאם לא כן הרי זה כנתכוין לאכול בשר חזיר ועלתה בידו בשר טלה.
ולכן אם אדם בא לאשה ולא יודע שבעלה בעיר, אלא שאינו חושש לאיסור יחוד, חייבת היא להקדים ולהודיע לו שבעלה בעיר וכן אם יש פתח פתוח נוסף והוא לא יודע, צריך להודיעו שאם לא כן אף שהמתיחד עמה אינו מקפיד ואינו שואל כלם מכל מקום הרי אם לא אומרים לו הרי מכשילים אותו באיסור, אבל סיים הגרש”ז שהדבר צריך הכרע.
ולכאורה יש לדון, שהרי אף אם אין שעור טומאה, הרי חצי שעור אסור מן התורה, ויש לדון האם יש חצי שיעור באיסור יחוד? אלא שכבר כתב הגשז”א שם שלא שייך ביחוד חצי שיעור, שהרי אפילו משהו אסור, ובמקום שאי אפשר להתייחד כשיעור הייחוד, הרי אין זה מקום יחוד בכלל[2].
ג. אשה ושני אנשים:
והנה, במשנה קידושין פ’ ע”ב כתוב שאשה מותרת להתייחד עם שני אנשים:
לא יתייחד אדם עם שתי נשים אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים
אבל בשו”ע כתוב בסעיף ה’ זו מחלוקת המחבר והרמ”א:
לא תתייחד אשה אחת, אפילו עם אנשים הרבה, עד שתהיה אשתו של אחד מהם שם. וכן לא יתייחד איש אחד, אפילו עם נשים הרבה.
הגה: וי”א דאשה אחת מתייחדת עם שני אנשים כשרים, אם הוא בעיר (טור בשם הרא”ש). וסתם אנשים, כשרים הם (ר”ן פ”י יוחסין). אבל אם הם פרוצים, אפילו עם י’ אסור. וכל זה בעיר, אבל בשדה, או בלילה אפילו בעיר, בעינן שלשה. (ב”י בשם הראב”ד) אפילו בכשרים (גם זה טור בשם הרא”ש). ויש מתירין איש אחד עם נשים הרבה, אם אין עסקו עם הנשים (טור בשם רש”י).
מדוע להלכה אשה אסורה להתייחד עם שני אנשים?, ע’ בסוגיה שם שאומרת הגמרא:
אבל אשה אחת, אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא בכשרים אבל בפרוצים אפילו בי עשרה נמי לא הוה מעשה והוציאוה עשרה במטה אמר רב יוסף תדע דמיחברי בי עשרה וגנבי כשורא ולא מיכספי מהדדי… אמר רב יהודה אמר רב ל”ש אלא בעיר אבל בדרך עד שיהיו שלשה שמא יצטרך אחד מהם להשתין ונמצא אחד מתייחד עם הערוה נימא מסייע ליה מוסרים לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך תרי ואיהו הא תלתא התם כי היכי דניהוו עליה סהדי רב ורב יהודה הוו קאזלי באורחא הוה קאזלא ההיא אתתא קמייהו א”ל רב לרב יהודה דל כרעיך מקמי גיהנם אמר ליה והא מר הוא דאמר בכשרים שפיר דמי א”ל מי יימר דבכשרים כגון אנא ואת אלא כגון מאי כגון רבי חנינא בר פפי וחביריו.
איסור יחוד עם שתי נשים הוא איסור דרבנן. כ”כ החכמת אדם שהובא בשעור הקודם, וע’ דבר הלכה סימן א’ סעיף א’ ובמקורות שהביא שם, וכ”כ רשב”א סימן תקפז ובחוות יאיר סימן ע”ג.
השאלה היא מה הדין בסתם אדם שאינו פרוץ, האם כל מי שאינו פרוץ הוא כשר?
עיין ר”ן ל”ג ברי”ף:
משמע דהיינו סתם בני אדם שלא הוחזקו בפריצות ואע”ג דבגמ’ אמרינן דאהדר ליה שמואל לרב יהודה דכי אמרינן בכשרים שפיר דמי לאו כגון אנן אלא כגון ר”ח בן פפי מדת חסידות היתה שלא היה מחזיק עצמו בכשר אבל הר”ם במז”ל כתב בפרק כב מהלכות איסורי ביאה לא תתיחד אשה אחת עפילו עם אנשים הרבה וכו’ משמע דס”ל דמדינא קאמר ומשום דלא שכיחי כשרים כר’ חנינא בר פפי לא חשש לכתוב היתר כשרים.
הרמב”ם שכתב סתם לאיסור בשני אנשים, בפכ”ב הלכה ח’ וזה משום שס”ל שכ”ע פרוצים וכמ”ש הר”ן. ועוד שם בגמ’ לא שנו אלא בעיר אבל בדרך עד שיהיו שלשה שמא וכו’. ובשו”ע כמובן לא הביא, שהרי פוסק כרמב”ם שאין כשרים היום ואסור להרבה אנשים להתייחד עם אשה.
אבל דעת הרמ”א שאנו כשרים, ורק בפרוצים אסור אפילו עם הרבה, זו דעת הרא”ש. הגדרת כשרים ופרוצים, ראה דבר הלכה סימן ט’ סעיף ב’ וז”ל:
וסתם אנשים כשרים הם ופרוצים מקרי כשהם מוחזקים בפריצות והבית מאיר וצמח צדק אחרון כתבו דסתם אנשים דינם כפרוצים וכשרים לא מקרי אלא המוחזקים בכשרות.
ובסעיף ג’ שם כתב:
ג. ונראה דאם מתייחד עם נשים וכ”ש כשעשה קרבה דעריות ודאי מקרי פרוץ. ואם אינו אלא חשוד על היחוד הביא המרדכי פלוגתא דקמאי אי מקרי כה”ג חשוד על העריות (והבנימין זאב פסק כדעת המחמיר וכן דעת חכמת אדם ע’ להלן ס”ד)
ד. עם הארץ סתמו הוי פרוץ. וכתב החכמ”א דהחשוד לעבור על איסור מקרי פרוץ. מר”ן החו”א זצללה”ה כתב (באגרות ח”ב קנ”ט) וז”ל: המתגדלים על דעות כפרניות ואינם בדרכי הציבור הישראלי הם בכלל מוחזקים בפריצות עריות עכ”ל
וכן כתב כדעת החזון איש בשבט הלוי חלק ה’ סימן ר”ד אות א’. ולכאורה קשה להקל יותר מדאי כיון שיש ראשונים שכיום כולם פרוצים, ודי שנקל בעצם הדין שאין אנו פרוצים. (נפ”מ מגדר פרוצים לגבי הנ”ל: יש לברר עוד.)
ועוד כתב שם בדבר הלכה בסעיף ט’ ששני כשרים עם אשה פרוצה מותר.
בסעיף ה’ שם כתב שאם אחד כשר ואחד פרוץ י”א שאסור, וי”א דיחוד עם כשר ופרוץ דינו כמו עם שני כשרים. ויש אומרים שאשה מתייחדת עם ישראל כשר וגוי.
הרב זכריה בן שלמה הפנה שאלה לרב מרדכי אליהו וז”ל:
חייל שומר מצוות שנצטווה לאבטח אשה חקלאית היוצאת לעבודה לשטחים שליד הגבול עם מתנדב גוי, 1. האם מותר לו לצאת לאבטחם 2. האם יש חילוק בין אם המבטח ספרדי או אשכנזי (מחלוקת מחבר ורמ”א אה”ע סימן כב סעיף ה’)?
והרב אליהו השיב (ביום כו תשרי תשנ”ח):
ביום ובשדה פתוח אע”פ שאין שם אנשים אפשר להקל אם יש שני גברים ואשה שאחד מהם תפקידו לשמור, ויש עליו פקוח אם לא שומר טוב.
ובהמשך נסביר את תשובתו של הרב אליהו.
ורמ”א הוסיף שם:
וכל זה בעיר, אבל בשדה, או בלילה אפילו בעיר, בעינן שלשה. (ב”י בשם הראב”ד) אפילו בכשרים (גם זה טור בשם הרא”ש). ויש מתירין איש אחד עם נשים הרבה, אם אין עסקו עם הנשים (טור בשם רש”י).
בשדה צריך שלשה ולא די בשנים, והטעם בגמ’ קידושין דף פ”א ע”א שהבאנו לעיל, “שמא יצטרך אחד מהם להשתין ונמצא אחד מתייחד עם הערוה”.
ובבית יוסף כתב בשם הראב”ד שהוא הדין בלילה:
וכתב הראב”ד בספר בעלי הנפש (שער הפרישה צה ע”ג) שיש אומרים דכי אמרינן דאשה מתייחדת עם שני אנשים כשרים הני מילי ביום אבל בלילה לישן עמה בבית אחד עד שיהיו שם ג’ אנשים מפני שהוא דומה לדרך דאמרינן לא שנו אלא בעיר אבל בדרך עד שיהיו שלשה שמא יצטרך אחד מהם לנקביו ונמצא זה מתייחד עם הערוה והכי נמי חיישינן דילמא אדניים חד מינייהו אזיל חד ועביד איסורא ומסתברא כוותיה.
(ולפי זה יש לדון בכל שומר בלילה, הרי כשישן אינו שומר וכפי שכתב הראב”ד שבלילה צריך שלשה וצ”ב). ולכן כתב הרמ”א שגם בלילה בעי שלשה.
והגדרת עיר וחוץ לעיר כתב בחוברת יחוד לרב טרופר, בשם הרב אלישיב (ע’ כג הערה 4) שכל שעוברת מכונית כל 15 דקות בממוצע דינו כעיר. (ובספר תורת היחוד, הוצאת אוצר הפוסקים הביא בפרק ד’ סעיף ו’ בהערה ט’ בשם הרב אלישיב שדרך שעובר ושב שם כל 10 דקות אין זה מקום יחוד)
אבל על דעה זו שאסור גם להרבה אנשים להתייחד עם אשה, הקשו האחרונים מרמב”ם בפ”ג הלכות סוטה ה”א שכתב ששולחים עמה שני ת”ח. ובגמ’ ה”א שזה משום יחוד דבדרך בעי ג’. ולרמב”ם צ”ע הרי באמת אסור להתייחד אשה אחת אפילו עם אנשים הרבה? וצ”ע ולא כתב ששולחים רק כר”ח ב”פ.
וכתב בית שמואל ס”ק ט’:
ט אבל בשדה או בלילה – הטעם הוא בשדה שמא יצטרך א’ לנקביו ילך ממנה ותשאר היא עם אחד, וכתב בד”מ בשם רי”ו דוק’ כשילכו עמה לשמור אותה אז לא ילכו שניהם ממנה וישאר א’ עמה אבל אם אין הולכים עמה לשמור מותר דאם יצטרך א’ לנקביו ילך גם השני עמו ותשאר היא לבדה.
אבל לא חיישינן שמא ישאר א’ עמה דהא בכשרים איירי ולא יעבור במזיד, ובלילה אסורים להתייחד משום דחיישינן שמא ישן א’ מהם וישאר השני עמה אע”ג דאפשר לו להקיץ את חבירו מ”מ בינו לבינו מתיחד עמה מיהו הראב”ד לא ס”ל כן דהא כתב שמא ישן א’ והשני יעשה איסור ויבא עליה לפ”ז בדרך אסור אפי’ אם אין הולכים לשמור אותה מיהו קשה למה חיישינן שיעשה במזיד איסור דהא בכשרים איירי ואפשר ליישב קצת.
וכן בבאר היטב בשם דרכי משה שבדרך היינו רק כשצריך לשמרה. היתר לשמרה מיישב היטב את הגמ’ בקידושין שרב ורב יהודה הלכו בדרך והיתה שם עוד אחת. שהרי לא הלכו לשמרה.
וע’ דבר הלכה ט’ יג שגם בלילה צריך שלשה רק אם צריכים לשומרה, ואם לא כן סגי בשנים.
וכתב בשו”ת ציץ אליעזר, (חלק ו’ תשובה מ’ עמוד ריד ד”ה וא”כ) שצריך שלשה רק מחשש שאם יהיו שנים שאחד יעזוב, אבל אין איסור בשנים. ולכן, אם אדם עולה על מונית שיש בה נהג ואשה, וברור שהם ישארו גם אם יגיד להם את איסור היחוד, מותר לו להצטרף אליהם, ואדרבה הוא גורם לאפרושי מאיסורא. ולגבי הסברא שאם אחד יצרך לנקביו, הרי גם הוא ילך כיון שלא הלך לשמרה. וזה משום שאין איסור עצמי בשנים בדרך אלא משום חשש.
ונראה שזה פירוש המעשה שהובא בדבר הלכה בהוספות חדשות לסימן ט’ (ע’ קצ”ה, ובמהדורה חדשה בסימן ט’ הערה יג2) על החפץ חיים שרצה לשוב לראדין מלידא עם עגלון יהודי מראדין. וראה אשה יושבת בעגלה ונמנע מליסע אתו משום שלא נסע אף פעם יחד עם אשה בבעגלה אף בעיר, אבל אחר כך נמלך ונסע כדי שלא יסע נעגלון יחידי עם האשה ויעבור על איסור יחוד. ובדבר הלכה כתב שמסתמא היה אתו עוד משהו. אבל לדברי הציץ אלעזר יתכן שלא היה והתיר ע”פ חשבון הנ”ל, וע”ע להלן.
[1] ובדבר הלכה סימן ט”ו סעיף ב’
[2] וע’ אוצר הפוסקים קונטרס היחוד עמוד כ”ח. טרופר עמוד כח.