ב”ה
- מצות השבת אבידה
מצות השבת אבידה כוללת עשה ולא תעשה, מצות השב תשיבם ואיסור לא תוכל להתעלם. לולא היתה מצות השבת אבידה, במקום איסור לא תוכל להתעלם, החיוב הוא היה רק מצד גמילות חסד. וכן אם לוקח לעצמו עובר משום לא תגזול[1], כמבואר בסוגיה. ולא מסתבר שאיסור לא תגזול הוא רק באבידה שחייב להשיבה ואכמ”ל. אמנם בחידושי הגרנ”ט השלם סי’ קנב הסתפק בזה[2]:
דהנה יש לחקור מה פעלה התורה כאשר ציוותה העשה דהשב תשיבם די”ל דבלא הציווי הוי אמינא דאמנם אסור ליטלה לעצמו אבל לטפל ולהשיבה נמי לא חייב וציוותה התורה להשיב אבידה דחייב לטפל ולהשיבה או דילמא בלא ציווי התורה הו”א דמותר לו לקחת לעצמו דכיון דאבוד ממנו אין כאן גזילה וליכא לאו דגזילה רק כשגולה מידו או מרשותו וציוותה התורה דאע”פ שאבוד ממנו אסור לו ליטלה לעצמו וחייב לטפל ולהשיבה לו.
כתב הרמב”ם בהלכות גזלה ואבדה פרק יא:
הלכה א
השב אבידה לישראל מצות עשה שנ’ (דברים כב א) השב תשיבם לאחיך, והרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה והניחה עובר בלא תעשה שנ’ (דברים כב א) לא תראה את שור אחיך והתעלמת מהם ובטל מצות עשה, ואם השיבה קיים מצות עשה.
הלכה ב
לקח את האבידה ולא השיבה בטל מצות עשה ועבר על שני לאוין על לא תוכל להתעלם ועל לא תגזול. אפילו היה בעל האבידה רשע ואוכל נבילה לתיאבון וכיוצא בו מצוה להשיב אבידתו, אבל אוכל נבילה להכעיס הרי הוא מין והמינין מישראל והאפיקורוסים ועובדי עבודה זרה ומחללי שבת בפרהסיא אסור להחזיר להן אבדה כגוי.
לכאורה ברמב”ם בהלכה א’ כתוב פעמיים שיש מצות עשה להשיב אבידה, בתחילת ההלכה “השב אבידה לישראל מצות עשה” ובסוף כתב שוב “ואם השיבה קיים מצות עשה”, למה הרמב”ם כפל שוב את מצות השבת האבידה?
לכאורה, הרי גם בתורה יש פעמיים את מצות ההשבה, בשמות פרשת משפטים פרק כג פסוק ד:
(ד) כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.
והפסוק שהביא הרמב”ם מפרשת כי תצא דברים פרק כב:
(א) לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ.
(ב) וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ.
(ג) וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.
הרמב”ן מסביר את הכפילות שבמצוה זו, ב דברים פרק כב פסוק א:
לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים – זו מצוה מבוארת, שאמר בתורה (שמות כג ד) כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו, והוסיף בכאן לאמר “נדחים”, כי “תועה” שתעה מדרכו ויכול להטותו הדרך בלא עמל גדול, ועתה הזכיר “נדחים” שברחו ממנו והרחיקו. והזכיר “שה” שהוא כאבד, ולכך ביאר בכאן ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך.
אם נלך בעקבות הרמב”ן שיתכן שהתורה מתארת כאן שני מצבים שונים, אפשר היה גם להסביר אחרת: בפרשת משפטים מדובר על אדם שפגע בשור תועה, היינו באבדה של שור שהגיע לידו וחייב להשיבה לאחר שהגיע לידו. ואילו בפרשת כי תצא מדובר על אבדה שרואה נדחים, ועדיין לא הגיע לידו, לכן “ואספתו”, גם אותה יש לו מצוה להשיב את האבידה וחייב לדאוג לממון חברו.
ואולי זו כוונת הרמב”ם, פתח בהשבת אבידה שהגיע לידו, וסיים באבידה שלא הגיע לידו עדיין, שיש מצות השבה חוץ מלא תוכל להתעלם, ואם לא החזיר ביטל מצות עשה ולכן כשהחזיר קיים את מצות השבת אבידה.
אלא שלכאורה יש בדברים אלו חידוש: שיש מצות השבת אבידה גם אם לא הגיע לידו. שהרי ניתן לומר שכשלא הגיע לידו יש לאו של לא תוכל להתעלם, וכשיגיע לידו תהיה מצות השבה. ומבואר ברמב”ם לפי זה, שיש מצות השבה גם קודם שבא לידו.
ולכאורה בגמ’ לא משמע כך, בבא מציעא כו, ב:
ואמר רבא: ראה סלע שנפלה, נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה – עובר בכולן; משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם. ואף על גב דחזרה לאחר יאוש – מתנה הוא דיהיב ליה, ואיסורא דעבד – עבד. נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה, ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה – עובר משום השב תשיבם. המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה – אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד.
הרי שאם המתין עד שנתייאשו הבעלים, עובר רק משום לא תוכל להתעלם, הרי שאין ביטול מצות עשה אם לא הגיע לידו, שלא כדברי הרמב”ם?
אבל אם נאמר כך, הרי יוצא מכך שהאפשרות שבאבידה יהיה גם לאו וגם עשה, יהיה רק אם נטלה על מנת לגוזלה, אבל באבידה סתם, תמיד או שיעבור על לא תוכל להתעלם, או שחייב בהשבה כשהגיע לידיו, ואין לאו ועשה יחד בהשבה רגילה. על זה קשה מגמ’ אחרת, בבא מציעא ל, א
מצא שק או קופה [וכל דבר] שאין דרכו ליטול – הרי זה לא יטול. מנהני מילי? – דתנו רבנן: והתעלמת – פעמים שאתה מתעלם, ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד? היה כהן והיא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו – לכך נאמר והתעלמת מהם. למאי איצטריך קרא? אילימא לכהן והיא בבית הקברות – פשיטא; האי עשה, והאי לא תעשה ועשה, ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה. ותו: לא דחינן איסורא מקמי ממונא… אלא לזקן ואינו לפי כבודו.
רש”י בבא מציעא ל, א
האי עשה – השב תשיבם, ואף על גב דלא תעשה נמי איכא, אין לא תעשה מועיל לדחות לא תעשה, אלא עשה הוא דקא דחי ליה, כדאמרינן ביבמות (כא, א).
לא תעשה ועשה – לנפש לא יטמא קדושים יהיו.
הרי שבכל מקרה יש עשה בהשבת אבידה, שהרי אומרת הגמרא “האי עשה”, ומשמע אף אם לא הגיע לידו, שהרי כשהיא בבית הקברות הוא לא נמצא שם?
וכן בסוגיה בבא מציעא לב, א:
“תנו רבנן: מנין שאם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר שלא ישמע לו – שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה’ – כולכם חייבין בכבודי. טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו, הא לאו הכי – הוה אמינא: צייתא ליה. ואמאי? האי עשה והאי לא תעשה ועשה, ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה”.
ופרש”י שם:
אני ה’ – אף על פי שאמרתי לך ירא את אביך – אני אדון לשניכם, ואם אמר לך אביך עבור על דברי לחלל שבת – אל תשמע לו.
הוה אמינא צייתא ליה – דאתי עשה דכיבוד ודחי לא תעשה דלא תוכל להתעלם.
אבידה עשה ולא תעשה היא – השב תשיבם לא תוכל להתעלם.
שאלה זו הקשה הרמב”ן בדף ל’ ע”א:
וקשיא לן הך נוסחא ופירושה השבת אבדה לא תעשה בלחוד היא כדאמרי’ לעיל (כ”ו ב’) המתין לה לאחר שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד, והכא נמי שהאבדה בבית הקברות ואינו מחזיר אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם, ותו דאמרינן לקמן (ל”ב א’) הא לאו הכי ה”א יציית ליה עשה ול”ת הוא ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, ופירשו רבנן ז”ל דאהשבת אבדה קשיא ליה דעשה ול”ת הוא והיכי משכחת לה אם בשהגביהה משום השב תשיבם בלחוד עובר, אם בשהעלים עיניו ולא נטלה כלל משום לא תוכל להתעלם עובר.
ויכולני לומר דהיינו בשהגביהה ע”מ להחזירה ולפני יאוש נמלך שלא להחזיר שעובר בלאו ועשה הואיל ולפני יאוש מעלים עיניו ממנה ואינו מחזיר, והכי אקשי’ קרא למאי אתא אילימא לכהן והיא בבית הקברות לא מיבעיא לא נטלה כלל דפשיטא שאינו מחזיר, אלא אפילו הגביהה קודם לכן ולא החזיר ועכשיו היא בבית הקברות נמי פשיטא שלא יחזיר אף על פי שנתחייב בהשב תשיבם כיון שכבר נטלה ע”מ להחזיר, משום דאין עשה דוחה ל”ת ועשה, ולפיכך הקשו הם ז”ל הא משכחת לה דאיכא ל”ת ועשה, וכן הא דאמרי’ לקמן עשה ול”ת הוא, כשנטלה ע”מ להחזיר ואמר לו אביו אל תחזיר והיא לפני יאוש,
עוד אפשר לי לומר דהכי קאמרינן דאע”ג דלא עובר משום השב תשיבם עד שתבא לידו מיהו כיון שאם החזירה קיים מצות עשה של השב תשיבם חשיב ליה עשה, שאם בטל עשה שבטומאת כהן הרי קיים עשה של השבת אבידה, הילכך אי לאו משום דטומאת כהן עשה ול”ת הוא הוה אמינא ידחה דהשבת אבידה עשה הוא, וכן הא דאקשינן לקמן עשה ול”ת הוא משום שאע”פ שעדיין לא נתחייב במצות השב תשיבם ואם עבר עליו אינו כעובר על עשה מ”מ בטל עשה ול”ת, הילכך בלא קרא נמי לא יציית ליה אלא יבטל מצות עשה של אביו כדי שיקיים עשה ול”ת ופשיטא שלא ישמע לו, אבל אינו נכון דכיון שלא חל עליו מצות השב תשיבם, של אביו קודמת אי לאו קרא דכולכם חייבין בכבודי.
אבל הר”ן בחידושים חולק על הרמב”ן
וא”ת היכי הוי השבת אבדה עשה והא כל שלא נטלה כזו שהיא בבית הקברות לא עבר עשה כלל אלא אלאו דלא תוכל להתעלם כדאמרינן לעיל המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא אלאו דלא תוכל להתעלם דעשה דהשב תשיבם לא חייל אלא על מי שנטלה שיחזירנו אבל מי שלא נטלה אינו עובר עשה כלל.
וכן נמי הא דאמרינן לקמן דהשבת אבדה עשה ול”ת היא[3] היכא משכחת לה אי בשנטלה משום השב תשיבם[4] הוא עובר אי בשהעלים עינו ולא נטלה כלל משום לא תוכל להתעלם בלבד הוא עובר והרמב”ן ז”ל תירץ דברי רחוקים ואף על פי שגדולי האחרונים סמכו עליו אין דעתי נוח מהם. לפי שהם הוצרכו לדחוק משום דס”ל שהרואה אבדה ואינו מחזיר’ והולך לו אינו עובר אעשה דהשב תשיבם אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד וכדמוכח’ האי דלעיל לכאורה.
אני איני אומר כן אלא כל הרואה אבידה והולך לו עובר הוא בעשה ול”ת וכי אמרינן לעיל בהמתין לה אחר שנתיאשו הבעלים ונוטלה דאינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד התם היינו טעמא לפי שהמתין לה ולא הניחה באבידתה ועדין הי’ יכול להשיבה ולקיים עשה [שבה].
בודאי הרואה אבדה ולא נטלה מיד דכיון ששמר אותה לא עבר אלא כשלא נטלה והלך לו[5] וכשנתיאשו הבעלים ממנה מחמת הבעלים הוא שנתבטל עשה זו ולא מחמתו של מוצא זה והרי הוא לענין זה כאלו נטלה להחזירה ואמרו בעליה אי אפשי בה שאעפ”י שלא נתקיים עשה שבה מ”מ לא נתבטל.
אבל הרואה אבדה והניחה באבידתה והלך לו מיד בטלו שאל”ת כן אלא שאין עשה של השב תשיבם בא אלא למי שנטלה שיחזירנה. נטלה לפני יאוש ע”מ לגוזלה האיך הוא עובר בכולן ועל אי זה צד אתה מחייבו משום השב תשיבם… נמצאת אתה למד שכל מי שרואה אבידה ולא החזירה והלך לו עובר על עשה ועל לא תעשה ונתקיימו סוגית אלו בפשט’ (ומשמע) [וכמשמען] כנ”ל וכ”ד הרמב”ם ז”ל בפ’ י”א מהל’ גזילה ואבידה הרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה והניחה עובר בלא תעשה שנאמר וכו’ וביטל מצות עשה וכו’
אם כן זו מחלוקת הר”ן והרמב”ן האם יש עשה של השב תשיבם לפני שהרים את האבידה.
מכל מקום, דעת הרמב”ם ברורה שגם כל זמן שלא הגיע לידו יש מצות השבת אבידה ולא רק לא תוכל להתעלם.
כדעת הרמב”ם כן דעת החינוך פרשת כי תצא מצוה תקלח:
ועובר על זה ומצא מציאה שחייב להשיבה על הענין שזכרנו ולא השיבה ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו כמו שנכתוב בסדר זה בלאוין [מצוה תקל”ט] בגזרת השם.
ולכאורה איך אפשר לומר אחרת, והרי בפסוק כתוב “לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ”? על שאלה זו עונה הט”ז בסי’ רנט ס”ק א’, שגם הוא לומד כרמב”ן שאין מצות השבה כל זמן שלא בא לידו, שהרי בהמשך הפסוקים כתוב “ומצאתה” ואומרת הגמרא “דאתא לידיה משמע”, כלומר שכל הפרשה מדברת באופן שבא לידו.
והט”ז נדחק שזו גם דעת המחבר בשו”ע אף שהפשט הפשוט בדברי המחבר הוא כרמב”ם ז”ל שכתב בסימן רנט סעיף א:
הרואה אבידת ישראל, חייב ליטפל בה להשיבה לבעליה, שנאמר: השב תשיבם (דברים כב, א), ואם נטלם ע”מ לגזלה, ועדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה, עובר משום השב תשיבם לאחיך (דברים כב, א), ומשום לא תגזול (ויקרא יט, יג), ומשום לא תוכל להתעלם (דברים כב, ג) ואפילו אם יחזירנה אחר כך כבר עבר על לא תוכל להתעלם (דברים כב, ג). נטלה לפני יאוש על דעת להחזירה, ולאחר יאוש נתכוון לגזלה, אינו עובר אלא משום השב תשיבם (דברים כב, א), המתין עד אחר יאוש ונטלה, אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם. (ויקרא יט, יג).
וכתב הסמ”ע ס”ק א’:
כן הוא ג”כ לשון הטור [סעיף א’], ובפרישה [דרישה] כתבתי דנראה דהאי “הרואה” לאו דוקא קאמר, דהא מסיק בטור והמחבר והוא מהגמרא [ב”מ כ”ו ע”ב] דאם המתין ולא נטלה עד אחר יאוש ונטלה לעצמו אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם, אלא הרואה והגביה ובאה לידו קאמר דעובר נמי משום השב תשיבם כו’, ולישנא דקרא נקט, דשם בפרשת כי תצא [דברים כ”ב א’ – ג’] כתיב לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך כו’, עד וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם. והקרא גופיה מתחיל בלא תראה משום דסמיך ליה והתעלמת דדרשינן לא תראה להתעלם, ולאו דהעלמה עובר משום שרואה ומעלים עינו ממנו מליטלה ולהשיב, אבל אינו עובר על השב תשיבם עד דאתא לידו, וזה נרמז בקרא במ”ש וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, ודרשו בגמרא בריש פ”ק דב”מ ומצאתה דאתא לידו משמע, ע”ש.
ובמצות המלך מצוה רד הביא בשם הגר”ח סולוביצ’יק:
וידוע בשם הגר”ח ז”ל דאף לדעת הר”מ דאיכא עשה דהשבה גם קודם שבא לידו מ”מ לא דמי דין השבה כשהוא עדיין מונחת על גבי קרקע לדין השבה כשבאת לידו דקודם דאתי לידו אין עליו כי אם מצוה אקרקפתא דגברא כמצות תפילין לראות ולהשתדל שלא יהא ממון ישראל נאבד אבל משכבר בא לידו בזה נכנס החפץ ברשותו להיות חייב בהשבתו בהלכות ממונות ומאז נשתעבד עליו להיות חייב בשמירתו [כמבואר בב”מ כ”ט א דנעשה או שומר שכר או שומר חנם וילפינן ליה מקרא “ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אתו” (דברים כ”ב ב) עי’ רש”י ב”ק נ”ו ב, הרי דמעשה אסיפה לביתו הוא מהל’ חו”מ שנעשה עי”ז שומר האבידה] ואין זו מצוה לחוד, רק שעבודים ודיני ממונות.
אלא שקשה על הרמב”ם, הדין שמבואר בגמ’ והוא בסוף ההלכה הנ”ל, “המתין עד אחר יאוש ונטלה, אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם. (ויקרא יט, יג)”, כלומר שהיאוש מועיל ואינו חייב בהשבה. ולכאורה אם חייב בהשבה, אם כן באיסורא אתא לידיה ויאוש לא מועיל אחרי שהתחייב בהשבה. ומדוע מועיל יאוש אחר שכבר התחייב בהשבה?
לפי דברי הגר”ח זה מבואר, משום שכל זמן שלא נטלה כלל, אף שחייב בהשבה, מכל מקום היאוש מועיל, אבל אם בא לידו כבר לפני יאוש חייב בשמירתו ולכן היאוש לא מועיל משום שנעשה שומר.
כיוצא בזה כתב באמרי משה[6] סימן לז אות ח בדעת הסוברים שאין חיוב השבה כל זמן שלא הגיע לידיו, ולדבריו נראה שגם הרמב”ם סובר כך:
ובעיקר קושיתו נראה דאף דהתוס’ ג”כ ס”ל כהרמב”ם דברואה ואינו נוטל עובר בעשה היינו דלא קיים מצוה אבל ל”מ נתחייב בהשבה רק בהגביה ונעשה שומר ואיכא עליו חיוב השבת ממון וכמו עשה דוהשיב בגזלה דאין מועיל היאוש משום דנתחייב בהשבה דהוא עשה מחיוב ממון. אבל העשה דאבדה קודם שהגביה הוא רק מצוה לחוד. וע”כ אין מעכב מה שלא נטל ועבר על קיום המצוה שלא יועיל היאוש שאח”כ,
גמ’ ל’ ע”א משמע שהשבת אבידה היא דין ממון, לכאורה זה כשהגיע לידו והפך להיות שומר, אבל אם לא הגיע לידו זה חיוב גופו.
[1] וע’ רמב”ם בספר המצות ל”ת רצ”ז שלא תעמוד על דם רעך כולל גם אם רואה ממון חבירו אובד והוא יכול להחזירו.
[2] ראה ספר עד דרוש אחיך, הרב רפאל שטרן ע’ 7.
[3] בבא מציעא לב, א: “תנו רבנן: מנין שאם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר שלא ישמע לו – שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה’ – כולכם חייבין בכבודי. טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו, הא לאו הכי – הוה אמינא: צייתא ליה. ואמאי? האי עשה והאי לא תעשה ועשה, ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה”.
[4] פירוש: רק משום השב תשיבם.
[5] והקשה אבן האזל גזלה ואבדה יא, א: “ולכאורה צריך ביאור דא”כ נימא דגם לא תוכל להתעלם לא עבר כיון דהיה יכול עוד להשיב, וצריך לומר דכיון דבאותה שעה העלים את עצמו מהשבתה עובר אפי’ אם אח”כ חזר בו והשיב, אבל השב תשיבם כ”ז שלא ביטל ואפשר עוד לקיימו לא עבר…”
[6] רבי משה סוקולובסקי (תרכ”ח, 1868, רוז’ינוי – י”ט בטבת תרצ”א, 2 בינואר 1931, בריסק דליטא) היה ראש ישיבה בישיבה בבריסק, תלמיד של הגר”ח סולובצ’יק. נודע בעולם הישיבות על שם ספרו ה”אמרי משה”.