ב”ה
דינא דמלכותא ותקנות קהל בהשבת אבדה
בחוק השבת אבדה תשל”ג 1973 סעיף 2 נאמר: ‘המוצא אבידה ונוטלה, חייב להשיבה לבעליה או להודיע עליה בהקדם למשטרה, זולת אם בנסיבות העניין יש להניח שבעל האבדה התייאש ממנה מחמת מיעוט שוויה’. בהמשך לכך נאמר בחוק:
קיים המוצא הוראות סעיף 2 ולא נתגלה בעל האבידה תוך ארבעה חדשים, יראו כאילו התייאש ממנה והמוצא יהיה לבעל האבידה; התקופה האמורה תתחיל מהיום שהודיע למשטרה על האבידה, ואם לא היה עליו להודיע כאמור בסעיף 2(א) – מיום מציאתה.
לכאורה הוראה זו היא שלא כהלכה שנותנת גדרים אחרים ליאוש. האם החוק יתקיים גם לגבי אבדות שעל פי ההלכה התייאשו מהם, כגון שנמצא ברשות הרבים, או בזוטו של ים[1]?
מאידך יש לשאול, האם ניתן לתקן תקנות קהל לגבי חפצים שהושארו בישיבה[2], במקווה, במקום ציבורי – שלאחר זמן מסויים הם יהיו הפקר? האם יש תוקף לתקנה כזו שהיא בניגוד להלכה?
לגבי תקנה על החפצים: האם ניתן להשתמש בסברת הגמ’ ב”מ כז, ב למ”ד כי סימנים דרבנן. כלומר, רבנן תקנו להחזיר אבידה בסימנין כי ניחא למאבדים שיחזירו אבידה לבעלים שכן בהרבה מקרים אין מצויים להם עדים, למרות סיכון שאדם אחר יוציא במרמה בסימנים אלו. ועיין תחומין ג’, עמ’ 248-247. וראה מה שכתבו בשיעור על יאוש שלא מדעת בדעת הש”ך שניתן להשתמש.
חוק השבת אבדה קובע כי יש להחזיר כל אבדה לבעליה או למשטרה. בחוק אין הבדל בין אבדה שנמצאה ברחוב לאבדה שהגיעה לחוף ים. על פניו חוק זה סותר את ההלכה, ועל כן אין לקבלו, אולם הרמ”א פסק שאף שדין המלך סותר את ההלכה, יש לו תוקף:
שו”ע חושן משפט הלכות אבידה ומציאה סימן רנט סעיף ז
המציל מהארי והדוב וזוטו של ים (פי’ לשון ים החוזר לאחוריו עשרה או ט”ו פרסאות ושוטף כל מה שמוצא בדרך חזרתו וכן עושה בכל יום) ושלוליתו של נהר (פי’ כשהנהר גדל ויוצא על גדותיו ופושט, רש”י), הרי אלו שלו אפילו הבעל עומד וצווח. הגה: מ”מ טוב וישר להחזיר, כמו שנתבאר סעיף ה’. ואף על גב דמדינא אין חייבין להחזיר באבידות אלו, אם גזר המלך או ב”ד חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא או הפקר ב”ד הפקר. ולכן פסקו ז”ל בספינה שטבעה בים, שגזר המושל גם הקהלות שכל מי שקונה מן העובדי כוכבים שהוציאו מן האבידה ההיא שיחזיר לבעליו, שצריכין להשיב, ואין לו מן הבעלים אלא מה שנתן (מרדכי ריש פרק אלו מציאות).
(לפני מספר שנים, בחודש טבת תשפ”ג, היה מעשה בספינה שטבעה בים והמכולות צפו, ובאו דייגים ולקחו את המכולות והמשטרה הפקיעה מהם את המכולות[3])
האם כוונת הרמ”א לומר שיש תוקף לדינא דמלכותא דינא בדברים אלו, או שבהשבת אבדה כתב כן משום שבלאו הכי יש ענין להחזיר משום ועשית הטוב והישר. והנפ”מ היא במקום שהמוצא עני והמאבד עשיר, שבית דין לא היו אומרים שצריך להחזיר משום ועשית הישר והטוב. האם אמנם יש תוקף לדינא דמלכותא לבדו כדי לומר שצריך לעשות כפי החוק ולא להתחשב בהלכה.
כיו”ב כתב הרמ”א על שו”ע חושן משפט הלכות גניבה סימן שנו סעיף ז שלא מתחשבים ביאוש:
…דהכי נהיגי עכשיו להחזיר כל גניבה אפילו לאחר יאוש ושינוי רשות מכח דינא דמלכותא.
אבל לכאורה זה דינא דמלכותא בניגוד לדין תורה?
כאמור, מתוך דברי הרמ”א משמע שדינא דמלכותא תופס גם לגבי השבת אבדה. אבל לכאורה הדבר תלוי בשיטת הש”ך לגבי דינא דמלכותא. הש”ך חושן משפט סימן עג ס”ק לט הביא המחלוקת בין הפוסקים אם דינא דמלכותא דינא נאמר רק בדברים שהם להנאת המלך או גם בדברים שהם בין אדם לחברו. וכתב שגם לסוברים שדינא דמלכותא מועיל גם בדברים שבין אדם לחברו, אינו מועיל נגד דין תורה.
כתב הש”ך על דברי הרמ”א בסימן ע”ג סעיף יד, שבמקום שהמנהג שהמלוה לעכו”ם לא יוכל למוכרו בפחות משנה דנין כן גם בישראל, וז”ל השו”ע:
יש מי שאומר שאע”פ שעבר זמן הלואה, צריך להמתין מלמכור המשכון שלשים יום אחר תביעה. הגה: ואין צריך לתובעו בב”ד, רק יתבענו בפני עדים שיפרענו, ואח”כ יעכבנו ל’ יום וימכרנו. ואפילו אם תבעו רק בינו לבינו, מהני, אם הלוה מודה בכך (ד”ע לישב תשובות הרא”ש /צ, ד; צ, ז/ דסתרי אהדדי). וי”א דבמקום שהמנהג שהמלוה לעו”ג לא יוכל למוכרו בפחות משנה, דנין גם כן בישראל שהלוה לחבירו על המשכון, דאזלינן בזה אחר המנהג. (מרדכי פ’ הגוזל בתרא)
וכתב על זה הש”ך:
אך לפי ע”ד דברי הר”ב צל”ע בעיקר הדין שכתב הר”ב שלא יוכל למכרו בפחות משנה, שהוא דבר תמוה מאד לפי עניות דעתי, דכיון דעל פי דין תורה יכול למכרו לאחר ל’ יום, היאך נלמוד מדיני גוים לבטל דין תורה, ח”ו לא תהא כזאת בישראל. ולא מיבעיא לאותן הפוסקים שסוברים דלא אמרינן דינא דמלכותא רק בדברים שהם להנאת המלך, ולא בין איש לחבירו, וכן הסכים בשלטי הגבורים פרק חזקת הבתים סוף דף קפ”ט [הובא פסקי ריא”ז ה”י סי’ ל”ו] וז”ל, ונראה בעיני שלא נאמר דינא דמלכותא דינא אלא בדברים שהמלך גוזר להנאתו כגון המכסים והמסיות וכיוצא בהן, אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין לנו לדון אלא על פי תורתנו, כמבואר בקונטרס הראיות ובפ”ק דגיטין [פסקי ריא”ז ה”ב סי’ ז’] ובפרק גט פשוט [שם ה”ה סי’ כ’], עכ”ל. אלא אפילו לשאר פוסקים דסוברים דאמרינן דינא דמלכותא בכל דבר, היינו דוקא מה שאינו נגד דין תורתינו אלא שאינו מפורש אצלינו, אבל לדון בדיני הגוים בכל דבר נגד תורתינו, חלילה, ודאי לא יעשה כן בישראל.
לפי דברים אלו, אם כן אין מקום לדברי הרמ”א שדינא דמלכותא מועיל לגבי מה שתקנו שיאוש לא מועיל!. אכן כתב הש”ך על דברי הרמ”א שם בסימן שנו ס”ק י’:
דהכי נהיגי עכשיו כו’ מכח דינא דמלכותא כו’. ואף ע”ג שהוכחתי לעיל סימן ע”ג סי”ד באריכות דלא אמרינן דינא דמלכותא מה שהוא נגד דין תורתינו מ”מ דיינין הכי שפיר בלישנא דהכי נהיגי עכשיו כלו’ דגם בישראל נהיגי כן ובת”ה א”ש טפי דכתב דהכי דייני עתה כו’ ואף על גב דמנהג גרוע שהוא נגד דין תורה לא אזלינן בתריה וכמש”ל סי’ ע”ב ס”ק ל”ה וכמה דוכתי י”ל דהאי מנהג הוא שנתקן כך ופשיטא דיש ביד הדור לתקן תקנות ועוד דגם בדינא דמלכותא הוא כן ודוק:
לפי הש”ך הדבר מועיל מצד תקנה או מנהג. ולכאורה צ”ב שמשמע שאם המנהג נתקן כך, גם מנהג גרוע יועיל, וצ”ע. ובפשטות אם כן תועיל לא רק תקנה להחזיר אבדה לאחר יאוש אלא גם אם יתקנו תקנה שכל החפצים יהיו הפקר לאחר תקופה מסויימת (ובגישות הפוסקים השונים מתי הופך להפקר ראה ספר וישמע משה ח”ד הלכות הפקר, ע’ שפ”ד). ולכאורה יש הקבלה בין דינא דמלכותא לבין תקנת הקהל, אבל בש”ך נראה שתוקף תקנת הקהל יותר מאשר דינא דמלכותא.
אלא שעל פי דברי קצות החושן שם, שאלה זו נוגעת רק להחזרה לאחר יאוש. כתב קצות החושן סימן רנט ס”ק ג:
אמנם נראה דזה לאו מנהג גרוע אלא מנהג טוב וישר הוא, דכיון דאמרו בגמרא (ב”מ כד, ב) דאבידה לאחר יאוש מחזירין לפנים משורת הדין, והוא משום ועשית הישר והטוב (דברים ו, יח) דמהכא נפקא לן לפנים משורת הדין, וכן ביאוש ושינוי רשות אמרו בפרק הגוזל בתרא (ב”ק קיד, א) בירא שמים מחזיר לבעלים הראשונים, ומשום הכי כשראו חכמי הדור לתקן שיחזיר לאחר יאוש אין זה מנהג גרוע ח”ו.
וחיזק את דבריו מדברי המרדכי הפוסק שבמקום שנאמר שצריך לעשות לפנים משורת הדין, אפשר גם לכפות על כך. אם כן אין זה מנהג גרוע, שהרי מן הדין אפשר לכפות, ולכן דינא דמלכותא דינא. ומסיים שם הקצות:
ותדע דהא כתב הרמ”א סעיף ה’ דאם הוא עני ובעל אבידה עשיר א”צ להחזיר, וכיון דכתב דהשתא דינא הכי משום דינא דמלכותא דינא א”כ למה נהדר פני דל דודאי [ל]עני ועשיר משפט אחד הן מצד דינא דמלכותא דינא או מצד הפקר ב”ד. ודוחק לומר דהרמ”א סעיף ה’ מיירי היכא דליכא דינא דמלכותא דינא וליכא נמי הפקר ב”ד. אלא כיון דעיקר הטעם אינו משום דינא דמלכותא דינא אלא משום דראוי נמי למיעבד לפנים משורת הדין להכי דיינינן הכי בישראל ועשו כפיה לעשות הישר והטוב, ולפנים משורת הדין אינו אלא למי שהיכולת בידו ומשום הכי אין העני מחויב להחזיר ודי לו לעני במשפט כתוב.
ומסברא זו יש גם נפ”מ לקידושי אשה. בשו”ע אבן העזר הלכות קידושין סימן כח סעיף א כתב:
המקדש את האשה בגזל או בגניבה או בחמס, אם נתייאשו הבעלים, ונודע שקנה אותו דבר ביאוש, הרי זו מקודשת.
וכתב על זה הבית שמואל בס”ק ג’:
ובזה”ז מחמת דינא דמלכותא צריכה להחזיר מ”מ מדאורייתא קנתה החפץ ודמי החפץ צריך הנגזל ליתן לה והוי קידושין דאורייתא.
ובאבני מילואים סימן כח ס”ק ב הקשה בעל קצות החושן:
אלא דבעיקר דברי הב”ש שכתב ובזה”ז מחמת דינא דמלכותא צריכה להחזיר מכל מקום מדאורייתא קנתה החפץ, הוא תמוה דנראה דהא דאמרו דינא דמלכותא דינא לאו מדבריהם הוא אלא מן התורה דינא דמלכותא דינא ודוקא בתקנת חכמים הוא דכתבו קצת פוסקים דלא מהני לדאורייתא אבל דינא דמלכותא דינא מן התורה הוי דינא וצ”ע
…אמנם נראה דהתם לאו משום דינא דמלכותא אתינן עלה דלא אמרו דינא דמלכותא דינא אלא בקרקע וכמ”ש בש”ך שם אלא דודאי מדינא יאוש באבידה או יאוש ושינוי רשות בגזילה קנה לוקח אלא משום שאמרו בגמ’ דלפנים משורת הדין מחזירין אחר יאוש וראו ב”ד לכופו על הישר והטוב לפנים משורת הדין… ומש”ה בקידושין כיון דאי נימא שיעשה לפנים משורת הדין יתבטלו הקידושין ודאי אין כופין האשה שתעשה לפנים משורת הדין…
אם כן נפ”מ מכך שאין זה ממש דינא דמלכותא, גם לענין זה וגם לגבי מה שכתב הרמ”א בסעיף ה’ שבמקום שרוב עכו”ם מצויין צריך להחזיר לפנים משורת הדין, אבל כתב הרמב”ם שאם הוא עני ובעל האבדה עשיר, שאין צריך לעשות לפנים משורת הדין, אם כן גם לגבי דינא דמלכותא שצריך להחזיר לאחר יאוש, אם זה בעצם אינו דינא דמלכותא אלא מבוסס על הישר והטוב, אם כן בעני לא נחייב אותו. וכן נפ”מ גם לגבי קידושין כמו שכתב באבני מילואים.
ולפי זה, לענין שאלתנו אם דינא דמלכותא דינא לגבי השבת אבדה. פשטות הרמ”א היא שאומרים דינא דמלכותא דינא בזה. אלא שלדעת הש”ך בסימן ע”ג, לא אומרים דינא דמלכותא בדברים שבין אדם לחברו אם אין למלכות הנאה בדבר. וכן לפי דברי קצות החושן שדינא דמלכותא מבוסס על לפנים משורת הדין, אם כן כשלפי דינא דמלכותא אחרי שלשה חדשים זה הפקר, זה לא יועיל משום דינא דמלכותא.
ומאידך, משמע בש”ך הנ”ל שתקנת קהל תהיה שייכת לגבי זה. אלא צריך לברר האם מנהג זה הוא מנהג טוב או מנהג גרוע, שהרי מנהג גרוע אין לו תוקף, כמו שכתבו התוספות בתחילת בבא בתרא לגבי השיעור של רוחב המחיצה בשותפין שחלקו, תוספות בבא בתרא ב, א ד”ה בגויל זה
ונראה לר”ת דדוקא בהוצא ודפנא אבל פחות מכאן אפילו נהגו מנהג הדיוט הוא ומוכיח מכאן דיש מנהגים שאין לסמוך עליהם אפילו היכא דתנן הכל כמנהג המדינה.
דעה זו הובאה בשו”ע בשם יש אומרים, שו”ע חושן משפט הלכות שותפים בקרקע סימן קנז סעיף ד:
הגה: ואם נהגו בפחות מקנים והוצין, י”א דלא הולכין אחר המנהג ההוא (טור בשם ר”ח ומרדכי ואשירי ריש ב”ב והגהות פ”ב דשכנים).
ואם כן, מדין מנהג ודאי יכול להועיל מנהג להחזיר אף לאחר יאוש, אבל מנהג להפקיר את החפצים במקום ציבורי לאחר זמן מסויים, צריך עיון אם נחשב למנהג גרוע שאין ללכת אחריו.
לכן צריך לעשות את העצה שכתב הרב בצרי בתחומין ה’: “חפצים שהוזנחו על ידי בעליהם” עמוד 342:
עצתי שהישיבה תחתים כל תלמיד שבא ללמוד, שהוא נותן לצדקה מעכשיו במתנה גמורה את כל החפצים שישארו כשיעזוב את הישיבה אם לא יחזור תוך שלשים יום לקחתם אפילו מסיבת אונס שלא יכול היה לחזור. ועל טופס זה תחתים גם את אביו או את אמו אם אין לו אב והיא מפרנסת אותו. והסיבה לכך היא : יש דברים שמצד הקנין הם לא שייכים לתלמיד רק לאביו. ואביו הוא שצריך להקנות ולתתם לצדקה. ועוד שיש תלמידים קטנים שאולי אין יודעים להקנות אפילו לצדקה, והרי קטן יכול לקנות ואינו יכול להקנות. אלא שדברים קטנים לוקחים לצדקה גם מהקטנים, ולכן עדיף יותר להקנות לצדקה ולא למטרה אחרת פרטית למישהו, ששוב תתעורר בעיא של קנין וגזל.
נספח:
לגבי עצם הכלל דינא דמלכותא, האם יש בו תוקף לגבי דברים שבין אדם לחברו:
נחלקו הראשונים האם דינא דמלכותא הוא דוקא בדבר שיש בו הנאה למלך:
שולחן ערוך חושן משפט סימן שסט
הנושא אשה במקום שדנין בדיני עובדי כוכבים, ומתה אשתו, לא יוכל אבי אשתו או שאר יורשיה לומר: כל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא ונדון הדבר בדיני עובדי כוכבים דאם מתה יורשה בעלה או כדומה לזה, וליכא בזה משום דינא דמלכותא (ב”י בסימן כ”ו בשם תשובת הרשב”א), דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה, אבל לא שידונו בדיני עובדי כוכבים, דאם כן בטלו כל דיני ישראל (מהרי”ק שורש קפ”ח /קפ”ז/).
אלא שהדבר תלוי במסקנת הגמרא בגיטין י’ ע”ב לגבי מה שהמשנה מכשירה שטרות העולם בערכאות, אם תני “חוץ מכגיטי נשים” או שדינא דמלכותא דינא.
גיטין דף י עמוד ב
מתני’. כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים, אע”פ שחותמיהם עובדי כוכבים – כשירים, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים; ר”ש אומר: אף אלו כשירין לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט.
גמ’. קא פסיק ותני, לא שנא מכר ל”ש מתנה; בשלמא מכר, מכי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה, ושטרא ראיה בעלמא הוא, דאי לא יהיב זוזי קמייהו, לא הוו מרעי נפשייהו וכתבין ליה שטרא, אלא מתנה במאי קא קני? לאו בהאי שטרא, והאי שטרא חספא בעלמא הוא! אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא. ואב”א, תני: חוץ מכגיטי נשים.
וכתב רמב”ם הלכות מלוה ולוה פרק כז ,
אבל כל השטרות שחותמיהן עכו”ם הרי אלו פסולין חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חוב והוא שיתן המעות בפניהם ויכתבו בשטר לפנינו מנה פלוני לפלוני כך וכך דמי המכר או מעות החוב, והוא שיהיו עשויין בערכאות שלהם, אבל במקום קבוץ פליליהן בלא קיום השופט שלהם לא יועילו כלום. וכן צריכין עדי ישראל שיעידו על אלו העכו”ם שהן עדי שטר ועל זה השופט שלהן שקיים עדותן שאינן ידועין בקבלנות שוחד, ואם חסרו שטרי העכו”ם דבר מכל אלו הרי הן כחרס, וכן שטרי [חוב] והודאות ומתנות ופשרות ומחילות שהן בעדים שלהן אע”פ שיש בהן כל הדברים שמנינו הרי הן כחרסים
מגיד משנה הלכות מלוה ולוה פרק כז
אבל כל השטרות שחותמיהן עכו”ם הרי אלו פסולין וכו’. דע שבדינין אלו רבו הסברות והנני כותב קצת מן הגמרא וסברות המפרשים ז”ל בקוצר. שנינו במשנה (גיטין דף י’ ע”ב)… והנה דעת רוב הגאונים ז”ל ורבינו לפסוק כלשון האחרון שאמרו תני חוץ מכגיטי נשים שרוצה לומר שכל שטר שהוא כגט שהשטר הוא שטר הקנאה ושיעבוד אינו מועיל כלל ויש לפרש לפי דעתם ז”ל דאע”ג דקיימא לן דדינא דמלכותא דינא כמבואר פ”ה מהלכות גזילה ואבידה הני מילי במה שהוא תועלת למלך בעניני המסין שלו ומה שהוא מחקיו אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין דינו בהם דין… זו היא שיטת רבינו ומחלוקתו עם רבותיו ז”ל אבל שיטה אחרת יש לבעל העיטור והרמב”ן והרשב”א ז”ל שכל השטרות כשרין אפילו שטרי מתנה וגובין בשטרי הלואה מן המשועבדים משום דקי”ל כשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא אפי’ בדברים שאינן תועלת המלך והאי איבעית אימא הכי קאמר מתני’ אפי’ בדליכא הרמנא דמלכא ותני חוץ מכגיטי נשים דתרתי לישני לא פליגי דודאי כל היכא דאיכא הרמנא דמלכא כל השטרות שבעולם כשרין כגון בנוטירין של מלכות שלנו ובדליכא הרמנא דמלכא תני חוץ מכגיטי נשים למעט שטר מתנה וכיוצא בו… זו היא שיטתם ז”ל ועליהם סומכין בארצותינו…
ועיין אנציקלופדיה תלמודית כרך ז, [דינא דמלכותא דינא] טור רצט
יש מהראשונים סוברים שלא אמרו דינא דמלכותא דינא אלא בדברים שהם לתועלת המלך, כגון בעניני המסים שלו ומה שהוא מחוקיו45, אבל בדברים שבין אדם לחברו אין דינו בהם דין46, ואותה שאמרו שאם בדין המלך שלא יקנה אדם קרקע אלא בשטר דינא דמלכותא דינא47, הרי זה מפני שגם זהו מהנאת המלך כדי שיקח את חוקו מקיום השטר48, אלא שגם לדעתם הדבר תלוי במחלוקת של ב’ לשונות בגמרא בנוגע לשטר מתנה העולה בערכאות של עכו”ם וחותמיהם עכו”ם, שללשון אחד השטר כשר מפני דינא דמלכותא דינא, אף על פי שאין זה אלא דין שבין אדם לחברו, וללשון שני הוא פסול, מטעם שעל כגון זה לא אמרו דינא דמלכותא דינא, ופסקו הלכה כלשון השני49. ויש חולקים וסוברים שאף בדברים שאין שום הנאה ותועלת למלך דינו דין50, וכן יכול לעשות חוקים בארצו כדי שלא יבואו העם לידי הכחשות וקטטות, ודינו דין51, ודינים שבין אדם לחברו דינו דין, שאם לא כן לא תעמוד הארץ ותיהרס52, ושטר מתנה בערכאותיהם לדברי הכל כשר משום דינא דמלכותא, ולא אמרו בלשון אחד שאינו מועיל אלא כשלא היה חק המלך על כך שיועיל53.
- נ’ שר”ל מחוקים שהם לתועלתו.
- מ”מ מלוה ולוה פכ”ז ה”א לד’ הרמב”ם ורוב הגאונים, ע”פ גיטין י ב בתי’ ב חוץ מבגיטי נשים; רמב”ן ב”ב נה א בשם דברי האומרים; ר”ן גיטין י א בשם יש מי שפירש; רשב”א גיטין שם בשם יש דוחין; שו”ת ריב”ש סי’ רג לד’ הרמב”ם; שלטי הגבורים ב”ב פ”ג; מהרי”ק שורש קפז בדינים שבין אדם לחברו פשיטא ופשיטא דלא. ועי’ ש”ך סי’ עג ס”ק לט.
- עי’ ב”ב נד ב.
- רשב”א ור”ן שם לשעה זו. ועי’ ב”י חו”מ סי’ שסט מחודש ד בשם תשו’ מהר”י ישראל.
- עי’ מ”מ שם ורשב”א שם.
- רמב”ן ב”ב שם ורשב”א ור”ן גיטין שם, ע”פ ב”ב נה א בדינא דמלכותא בחזקה בארבעים שנה.
- שו”ת הרשב”א ח”ב סי’ שנו.
- יש”ש ב”ק פ”ו סי’ יד, ועי’ יש”ש גיטין פ”א סי’ כב.
- רמב”ן רשב”א ור”ן שם.
[1] ראה תחומין ג’: “מבט תורני על חוקי המדינה והתקנת תקנות בימינו” הרב דב ליאור, עמוד 247 שכתב בפרק “האם יש ומה הם ההגבלות על הסדרים שאינם תואמים את דין תורה.
[2] ע’ תחומין ה’: “חפצים שהוזנחו על ידי בעליהם” הרב עזרא בצרי עמוד 342
[3] ראה על זה הרב אריאל בראלי. אמונת עתיך 139 (תשפ”ג), עמ’ 74-77