ב”ה
יג. החזרת אבידה לגוי בזמן הזה
בגמ’ נפסק שאבידת עכו”ם מותרת, בבא קמא קיג, ב
אמר רב ביבי בר גידל אמר ר”ש חסידא גזל כנעני אסור אבידתו מותרת גזילו אסור דאמר רב הונא מנין לגזל הכנעני שהוא אסור שנאמר ואכלת את כל העמים אשר ה’ אלהיך נותן לך בזמן שהן מסורים בידך ולא בזמן שאינם מסורין בידך אבידתו מותרת דאמר רב חמא בר גורי’ אמר רב מנין לאבידת הכנעני שהיא מותרת שנאמר לכל אבדת אחיך לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לכנעני ואימא הני מילי היכא דלא אתי לידיה דלא מחייב לאהדורי בתרה אבל היכא דאתי לידיה אימא ליהדרה אמר רבינא ומצאתה דאתאי לידיה משמע.
ובגמ’ סנהדרין משמע שיש חומרא בכך שמחזיר אבידה לעכו”ם, סנהדרין עו, ב:
אמר רב יהודה אמר רב המשיא את בתו לזקן והמשיא אשה לבנו קטן והמחזיר אבידה לנכרי עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה’ סלח לו.
ופרש”י שם:
והמחזיר אבידה לנכרי – השווה וחבר נכרי לישראל, ומראה בעצמו שהשבת אבדה אינה חשובה לו מצות בוראו, שאף לנכרי הוא עושה כן שלא נצטווה עליהם[1].
המאירי שם כתב שני חידושים בענין זה, גם בטעם הדבר שאבדת עכו”ם מותרת ואין אפילו מידת חסידות להחזיר לו, וגם בהגדרת העכו”ם:
ואין אנו כפופים לחסידות למי שאין לו דת וכן טעותו אם טעה מאליו שלא מתחבולתו ולא מהשתדלותו אין הכרח בהשבתו ומ”מ אם נודע לו על כל פנים חייב להחזירו וכן אף באבדה כל צד שיהא חלול השם בעכובה מחזירה הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלהות על איזה צד אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינם בכלל זה אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו אף באבדה ואף בטעות ולכל שאר הדברים בלא שום חלוק[2].
נראה שיש מחלוקת בין רש”י לבין המאירי, האם איסור החזרת אבידה לגוי הוא משום ש”מראה בעצמו שהשבת אבידה אינה חשובה לו מצות בוראו”, או שהאיסור הוא משום חיזוק לעבודה זרה ולכן יש קולא במי שאינו עובד עבודה זרה.
בנוגע להגדרת העכו”ם, המאירי חוזר על הדברים בכמה מקומות. לדעתו, כיון שהיום האומות “גדורות בדתות ונימוסים” לכן המאירי אף כותב שהנוסח שצריך לומר בראיית בתי עבודה זרה (ביישובם – “בית גאים ייסח ה'”; בחורבנם – “א-ל נקמות ה'”) נאמר על “בתי עובדי אלילים ושאר בעלי האמונות הקדומות שלא היו גדורים בדרכי הדתות” (ברכות נח:). וכן כותב שדברי הגמרא שהנוצרים עובדי עבודה זרה מתייחסים, לדבריו (ע”ז ב.), לבבלים הקדמונים, בימי נבוכדנצר, שהיו עובדים לשמש, ונאמר עליהם (ירמיה ד, טז): “נֹצרים באים מארץ המרחק” (תענית כז:).
וכן כותב המאירי עבודה זרה ו, ב:
שהרי בזמן הזה מנהג פשוט בכל הארצות לישא וליתן עם אותם שדרים ביניהם בכל דבר ובכל משא ומתן ואפילו ביום החג שלהם וודאי נראה הטעם שלא נאמרו דברים אלו אלא בזמנם שהיתה עבודת האלילים מתפשטת להקרבה ולהודאה וכמו שתראה בזכירת ימי האיד שלהם וכן שהיו עובדים לצבא השמים לחמה ולבנה ולמזלות ולעצים ולאבנים כמו שיתבאר בפרק שלישי
וכן כתב המאירי במסכת עבודה זרה כא ע”א:
ולענין פסק דבר זה לא נאמר אלא בארץ ובזמנים שהזכרנו אבל בחוצה לארץ ובזמנים אלו אף לבית דירה ואף בשכונה ובשורה מותר וכל שכן במקומות שאין עבודת האלילים מצויה שם שדבר זה עיקר איסורו לאותם עובדי האלילים שהיו אליליהם בבתיהם ומקטרים ומזבחים להם שם.
וכזאת כתב הרב המאירי גם לגבי איסור משא ומתן עם עכו”ם בימי אידיהן ולפני אידיהן (ע”ז פרק א’), שבזמננו הכל מותר, שלא נאמרו דברים אלו אלא בזמנם … שהיו עובדים לצבא השמים לחמה ולבנה ומזלות וכו’. והזכיר דעת הרמב”ם האוסר, וחלק עליו (ע”ז ו). ואף שבגמרא נזכר “נוצרים לעולם אסור” (בהוצאות שיד הצנזורה לא פגעה בהן), עיין שם במשנה שדחק לפרש פירוש אחר ועמד בסברתו. אך סיים: “ומכל מקום, אותם הקצוות ששיורי עבודת האלילים ננערו לשם, ישראל שבתוכם אסורים בכל אלו”.
ובספר שו”ת עטרת חכמים חושן משפט סימן יד הביא תשובת חתם סופר שם כתב:
התם בבבא קמא (קיג ע”א) בספר אסיפת זקנים הפסק בשם הרב המאירי, מצוה למוחקו, כי לא יצא מפה קדשו, והוא דעת האומרים לרשע צדיק באמונתו יחיה.
והרבה נכתב[3] על דברי המאירי הללו, האם נכתבו מפחד הצנזורה והגויים, וביחוד מה שכתב שם גם ביחס לנוצרים.
ויתכן שגם כך דעת הרמב”ם היא שאיסור החזרה לגוי היא מפני שהוא עובד עבודה זרה, שכתב בהלכות גזלה ואבדה יא, ג:
אבידת הגוי מותרת שנ’ (דברים כ”ב ג’) אבידת אחיך, והמחזירה הרי זה עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם, ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח, ובמקום שיש חלול השם אבידתו אסורה וחייב להחזירה, ובכל מקום מכניסין כליהם מפני הגנבים ככלי ישראל מפני דרכי שלום.
ואכן בבאר הגולה על שולחן ערוך, חו”מ, סימן רסו סעיף א’:
וממה שכתב הרמב”ם הטעם מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם, נלענ”ד דס”ל דלא אמר רב בסנהדרין אלא בעכו”ם עובדי כוכבים ומזלות, ולא בעכו”ם שבזמן הזה, שמודים בבורא עולם ונימוסיהם להחזיר אבידה.
וכן כתב בבאר הגולה על שו”ע חו”מ סימן תכה, לגבי עכו”ם שלא מעלין אותם:
שלא אמרו חז”ל דבר זה אלא על העכו”ם שהיו בזמניהם, שהיו עובדי כוכבים ומזלות, ולא היו מאמינים ביציאת מצרים ובחידוש העולם. אבל אלו הגויים אשר אנחנו האומה הישראלית חוסים בצלם ומפוזרים ביניהם, הם מאמינים בחידוש העולם וביציאת מצרים ובעיקרי הדת, וכל כוונתם לעושה שמים וארץ, כמ”ש הפוסקים והביאו הרמ”א באו”ח סי’ קכו בהג”ה … אנו מחוייבים להתפלל לשלומם.
הראיה קוק כתב באגרות ראיה חלק א’, אגרת פ”ט שהעיקר הוא כדברי המאירי:
העיקר הוא כדעת המאירי, שכל העמים שהם גדורים בנימוסים הגונים בין אדם לחברו, הם כבר נחשבים לגרים תושבים בכל חיובי האדם.
כיוצא בזה כתב הראיה בתשובה במשפט כהן סי’ נח[4] לגבי שאלת המכירה של קרקעות בשמיטה, בבעית לא תחונם, שו”ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן נח:
ועתה אם באמת גדול הדחק, עד שתלוי בזה ח”ו חורבן הישוב, נראה דיש להתיר במלתא דרבנן למכור, ע”פ דרך המכירה של חמץ הנהוגה במקום דחק, ולסמוך דישמעאלים שאינם עע”ז אין בהם איסור של חני’ בקרקע… והעיקר הוא טעמא דלא תחנם, לא תתן להם חניה בקרקע, ובזה י”ל דישמעאלים אינם עע”ז, ודינם כג”ת, ומותר לתן להם חניה בקרקע.
וכן כותב כעין זה בסימן סא שם.
אלא שמעיר על הזה הרב הנקין במאמר בחוברת המעין (לעיל הערה 2):
אולם ראה זה פלא, במבוא ההלכתי לספרו ‘שבת הארץ’ שנדפס בשנה שלאחר מכן, כשדן הראי”ה בשאלת לא תחנם (פרק יב), הוא נמנע להזכיר ולו ברמז את סברת ההיתר שאיסור חנייה בקרקע לא חל על מי שאינם עובדי עבודה זרה!
הרב קוק עצמו כתב במכתב שנכתב לאחר מאורעות תרפ”ט בו נשאל הראי”ה על אדמה פרטית של יהודי בחברון המבקש למוכרה מפני שבלאו הכי היא עתידה ליפול בידי הנכרים תושבי העיר (הובא לראשונה על ידי הרב נריה גוטל ‘בשבע’ גליון 458, ובמאמרו של הרב איתם הנקין בהמעין 200 וכן באתר מרכז תורה ומדינה):
טז חשון צ”ב
להדרת כבוד מר מנחם אוסישקין נ”י
שלו’.
א”נ
ראיתי את המכתב של מר לזינסקי, שהוא שואל אם ראוי הדבר שימכור את נחלת אבותיו שבחברון לערבים מפני שהוא חושש שח”ו תשתקע בידי הגוים, מפני האיחור שהעסקנים מתאחרים מלעסוק בענין בנינה של חברון.
הנני בזה משיב לכ’ שמצד דין תוה”ק אסור לשום בר ישראל למכור אפילו שעל אחד של אדמת הקודש לעם נכרי. ובירושלמי פ”ק דע”ז אסר ר’ יוחנן אפילו להשכיר לגוים כרמים של יהודים אפילו אם במצב שבלא ההשכרה יחרבו הכרמים לגמרי. ור’ יהושע בן לוי שהתיר באופן זה להשכיר לגוים לא התיר אלא להשכיר לזמן אבל לא ח”ו למכור לנכרים.
ותקותנו חזקה שנצח ישראל לא ישקר ועוד נשוב ונבנה את חרבותינו בארץ אבות בימין ד’ רוממה.
ברגשי כבוד וברכה נאמנה
תשובה זו נכתבה אחרי התשובות בענין השמיטה שבשו”ת משפט כהן.
שאלה זו נוגעת גם למכירת בתים לערבים. ויש להעיר שגם הרשב”א בתשובה אומר שלגויים שאינם עובדי עבודה זרה מותר למכור, שו”ת הרשב”א חלק א סימן ח:
ומה ששאל ממך הנער בשולח אדם ירך לנכרי איך יתישב עם מה שאמרו אסור לתת מתנת חנם. ואמרת לו דההוא דשולח ירך לנכרי לא לחנם אלא לגמול למה שקדם או בגוי שאינו עובד עבודה זרה יפה אמרת.
אלא שיש לדון האם שאלת החזרת אבידה לגוי דומה לשאלת מכירת או השכרת בתים לגויים[5]. וזה כמובן תלוי גם במחלוקת רש”י והמאירי.
האם הישמעאלים הם עובדי עבודה זרה[6]? ע’ בית יוסף חו”מ רמ”ט שכתב על דברי הטור שאסור לתת להם מתנת חינם:
ומ”ש רבינו אסור ליתן מתנת חנם לעובד עבודה זרה. לאו לאפוקי ישמעאלים אלא לאפוקי גר תושב דהיינו שקיבל עליו שבע מצות בני נח וזהו שאנו מצווים להחיותו אבל שאר גוים כלם דין אחד להם:
כלומר לדעת הבית יוסף לכאורה הישמעאלים דינים כעובדי ע”ז.
בטור יו”ד סימן קכד כתב:
כתב הרשב”א כבר ביארנו שגר תושב שקבל עליו שבע מצות יינו מותר בהנאה לפיכך יש מהגאונים שהתירו יינן של ישמעאלים בהנאה שהדבר ידוע שאינן עובדים עבודה זרה וכן כתב הרמב”ם. וכתב עוד שמגען בלא כוונה מותר אף בשתיה.
אלא שכתב הבית יוסף בשם הרשב”א בספר תורת הבית שיש דין שונה לגר תושב לענין יין נסך:
…ואף על פי שהישמעאלים הללו לא קבלו עליהם בפני שלשה שלא לעבוד עבודה זרה וכן לא קבלו עליהם בפני שלשה שבע מצות בני נח וברייתא (סד:) קתני איזהו גר תושב כל שקבל עליו בפני שלשה חברים שלא לעבוד עבודה זרה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל שקבל עליו שבע מצות בני נח ההיא לא לענין יין נסך ושאר גזירות שגזרו בגוים היא שנויה אלא להחיותו בלבד.
ומה שכתב שכן דעת הרמב”ם, ע’ בית יוסף שם שכתב:
וכ”כ הרמב”ם ז”ל. בפרק י”א מהלכות מאכלות אסורות (ה”ז) שהורו כל הגאונים שכל גוי שאינו עובד עבודה זרה כגון אלו הישמעאלים יינו אסור בשתיה ומותר בהנאה ומבואר בדבריו שם ובפרק י”ג (הי”א) שמגעו ביין שלנו שוה ליינו שאסור בשתיה:
בשו”ע יו”ד סימן קכד סעיף ו’ כתב המחבר:
כל עובד כוכבים שאינו עובד עבודת כוכבים, יינו אסור בשתיה ומותר בהנאה; ומגען ביין שלנו, שוה ליינם, שאסור בשתייה.
וכתב הט”ז ס”ק ד’:
שאינו עובד אלילים כו’. כגון הישמעאלים ויליף לה מגר תושב למה שפסק בסעיף ב’ דאינו אוסר רק בשתייה ואף על גב דשם כתב קיבל עליו ז’ מצות שם קמ”ל רבותא דאפי’ הכי אסור בשתייה אבל לענין איסור הנאה לא איכפת לן רק בעובדי כוכבים דכבר נתבאר דאיסור שתייה הוא משום בנותיהן ואיסור הנאה הוא משום עבודת כוכבים מ”ה כל שאינו עובד עבודת כוכבים אין כאן איסור הנאה…
אלא שכאמור צריך בירור שהרי דין יין נסך שונה כמ”ש הרשב”א הנ”ל.
אם נאמר כמאירי שאיסור החזרת אבידה לגוי היא רק לעובדי עבודה זרה, יש לדון מה הדין בנוצרים, האם הם נחשבים כעובדי עבודה זרה (ראה שיעור לפרשת ראה על נצרות).
הרמב”ם בכמה מקומות מגדיר את הנוצרים כעובדי עבודה זרה: בפירוש המשנה (ע”ז א,ג) כתב: “ודע, שזו האומה הנוצרית הטוענים טענת המשיח לכל שינויי כיתותיהם, כולם עובדי עבודה זרה.” וכן במשנה תורה (הל’ מאכלות אסורות יא,ז) פסק, ש”הנוצרים – עובדי עבודה זרה הן”
כתב בהלכות מאכלות אסורות פרק יא הלכה ז’:
גר תושב והוא שקיבל עליו שבע מצות כמו שביארנו יינו אסור בשתייה ומותר בהנייה, ומייחדין אצלו יין ואין מפקידין אצלו יין, וכן כל גוי שאינו עובד עכו”ם כגון אלו הישמעאלים יינן אסור בשתייה ומותר בהנייה וכן הורו כל הגאונים, הנוצרים עובדי עבודה זרה הן וסתם יינם אסור בהנייה.
ובמהדורות הנדפסות הגרסא לגמרי אחרת לא מובא שם שנוצריך עובדי עבודה זרה, וכן קודם כתוב “כל עכו”ם שאינו עכו”ם”. ובהלכות עבודה זרה פרק ט’ הלכה ד’ כתב:
הנוצרים עובדי עבודה זרה הם ויום ראשון הוא יום אידם, לפיכך אסור לתת ולשאת עמהם בארץ ישראל יום חמישי ויום ששי שבכל שבת ושבת ואין צריך לומר יום ראשון עצמו שהוא אסור בכל מקום, וכן נוהגין עמהם בכל אידיהם.
ומקור הרמב”ם הוא במסכת עבודה זרה דף ז’ ע”ב:
מתני’ רבי ישמעאל אומר שלשה לפניהם ושלשה לאחריהם אסור וחכ”א לפני אידיהן אסור לאחר אידיהן מותר. גמ’ אמר רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל יום א’ לדברי ר’ ישמעאל לעולם אסור.
אלא שכאן יש תיקון של הצנזורה, וצריך להיות “אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל, נוצרי לדברי רבי ישמעאל לעולם אסור”. וזה כנראה מקור הרמב”ם לדבריו שנוצרים הם עובדי עבודה זרה.
אם נאמר כדעת הרמב”ם, אם כן גם לדעת המאירי אין להחזיר להם אבידה. ויש להאריך לגבי השאלה אם הנוצרים הם עובדי עבודה זרה. (ראה שיעור לפרשת ראה על נצרות).
נספח:
וראה הרב אוהד פיקסלר על עבודה זרה – נצרות כעבודה זרה באתר הר עציון.
ראה אתר דעת, מהרב ד”ר דרור פיקסלר, על הנצרות, ובהערות הרב יעקב אריאל.
לדעת הרב אריאל ניתן להגדיר כעובד ע”ז גם אדם שעובד בליבו. ולדעתו אמונת השילוש היא ע”ז שכן אמונה זו כוללת את האמונה שאדם הוא “אל” בנוסף לה’ עצמו, וזהי עבודה זרה לכל דבר.
הרב חיים דוד הלוי בתחומין כרך ט’ במאמר “דרכי שלום” דן בדברים אלו וכתב:
למעשה, אחרי שמנה הטור (סימן קמח) כל האיסורים החלים על ישראל לגבי עובדי ע”ז, סיים וכתב: “והאידנא, כתב הרשב”ם בשם רש”י, שהכל מותר, דלאו עובדי אליל הם ולא אזלי ומודי.” וכתב על זה מרן הב”י שם: “כלומר, שכל מה שנזכר בסימן זה לאסור, האידנא מותר וכו’ וכדאמרינן עכו”ם שבחו”ל לאו עע”ז הם, אלא מנהג אבותיהם בידיהם.” וכך פסק גם בשו”ע (שם סעיף יב), שבזמן הזה אינם בקיאים בטיב אלילים לפיכך מותר וכו’. ודוק היטב, שטעם זה של מרן בשו”ע הוא מדברי הרמב”ם שהעתקנו לעיל. ועיין עוד בתוס’ עבודה זרה ב’ בד”ה אסור, וכן בתשובות רגמ”ה בסימן כא.
ואם כל זה נאמר לגבי עובדי ע”ז ממש, היינו עובדי אלילים, צורות ופסילים, כ”ש לגבי הנצרות שאפילו במהותה המקורית אין היא ע”ז ממש. כי השילוש, אף שהוא אסור לישראל המצווים על אמונת “ה’ אחד”, אבל בני נח הוזהרו שלא לעבוד עבודה זרה בלבד, אך על השיתוף לא הוזהרו. וכבר כתבתי בזה בספרי “בין ישראל לעמים” (עמוד מח) בשם הרא”ש בסנהדרין ותוס’ בדף סג, עיין שם והדברים ידועים.
זו דעת כמעט כל גדולי הפוסקים. אבל דעת הרמב”ם היא…
וע’ שו”ע יו”ד קנא ז, וקמ”ח בשם י”א. ואכמ”ל.
[1] משמע ברש”י שכוונת המצוות שבין אדם לחברו גם הם לא משום הצד המוסרי אלא בגלל צד הציווי, וע’ ‘והארץ נתן לבני אדם’ על המוסר הטבעי. ושם מביא את הרמב”ם במורה נבוכים ח”ג פל”א שם הרמב”ם מדבר על אנשים המתקשים לתת טעם למצוות, ומעדיפים שלא יהיה הסבר רציונלי למצוות. והביא שם את דברי הראי”ה באורות הקודש (ג, מוסר הקודש, ראש דבר, יא): “אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת, שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה.”
[2] ראה דברי הרב איתם הנקין הי”ד, במאמרו ‘על מכירת קרקע לגויים ו’מכתב הרבנים, בקובץ ‘המעין’, טבת תשע”ב [נב, ב], גיליון 200 (עמ’ 111 ואיך), בפרט בעמ’ 113. (וראה גם מאמרו: ‘בירורים בדין לא תחונם’, בקובץ ‘המעין’, טבת תשע”ו [נו, ב], גיליון 216. יצויין שמאמר זה נערך ונדפס לאחר העלותו לגנזי מרומים ע”י הטרוריסטים הישמעאלים ימח-שמם). וראה באתר דרשני.
[3] ע’ הרב ח”ד הלוי, ‘דרכי שלום ביחס שבין יהודים לשאינם יהודים’, תחומין, ט, תשמ”ח, עמ’ 81-71.; ראה גם מאמרו של הרב ד”ר מיכאל אברהם, באקדמות 2007.
[4] תשובה מוקדמת מהיותו בחול, בויסק תרס.
[5] בענין זה, בזמנו היה פולמוס בין הרבנים בנושא של מכירת דירות לערבים. הרב ליכטנשטיין פרסם גם הוא מכתב, ובתוך דבריו כותב: ”
כל שיטה וכל דעה שההישענות עליה או ההתייחסות אליה יכלו למתן את העמדה שננקטה בגילוי הדעת פשוט אינה קיימת. אין זכר לשיטת הראב”ד שהאיסור מצומצם לז’ עממין. נגנזה משום מה דעת בעלי התוספות שאם הגוי מוכן לשלם מחיר גבוה יותר מישראל המתחרה עמו על קניית הנכס, אזי אין איסור למכור לו. במקביל, אין בגילוי הדעת שום התייחסות לשיטת ראשונים על סמך הגמרא בבבא בתרא דף כא ע”א שהאיסור להשכיר מוגבל לבעלי מלאכה שרוצים לקבוע את מקומם בתוך שכונה, כשהקפידא בנידון היא מצד הרחקת שכנים ולא מצד קדושת הארץ והחשש לכל הכרוך בכך. שיטת הרמב”ן ותלמידיו שאיסור לא תחנם אינו חל כשהעסקה נעוצה באינטרסים של המחונן שאמנם מופיעה ביחס להענקת חן ומתנת חינם אך ייתכן שהיא גם ישימה למתן חנייה בקרקע, עומדת אף היא בסתירה לעמדה שהובעה בגילוי הדעת.”
[6] ע’ תחומין ח’ במאמר “מעמד הישמעאלים במדינת ישראל” הרב אלישע אבינר.