ב”ה

יא אבידה מדעת ואבידה של קטנים

בסוגיה בבבא בתרא פז ע”ב שתובא להלן מבואר שחפצים שנמצאים אצל קטן מוגדרים כלפי הבעלים כאבידה מדעת. מאידך גיסא ברור שיש דין של גזל מקטן. אלא שגזל יש אם מקנים לקנה, והקטן קונה על ידי דעת אחרת מקנה. אבל חפצים שאביו נותן לו בסתמא, לכאורה זה כמו אבידה מדעת. האם יש חובה לקיים מצות השבת אבידה בכל מיני חפצים שקטנים מאבדים או משאירים, כמו משחקים, חלקי לבוש כמו סוודרים וכיו”ב?

בגמרא מצאנו בכמה מקומות שיש דין של אבדה מדעת שאינו חייב לקחת ולהחזיר. יש להקדים ולברר מהי אבידה מדעת. נחלקו הרמב”ם והרא”ש האם אבידה מדעת היא הפקר או שכל הדין של אבדה מדעת הוא שאין חובה להתעסק בה.

רמב”ם גזלה ואבדה יא, יא

המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו, כיצד, הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו, השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו וכל כיוצא בזה, הרי זה אבד ממונו לדעתו, ואף על פי שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו אינו זקוק להחזיר שנ’ אשר תאבד פרט למאבד לדעתו.

כסף משנה גזלה ואבדה יא, יא

המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו וכו’ ואף על פי שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו וכו’. כתב הטור על זה ואין נראה כן דאבידה מדעת הוי הפקר עכ”ל. ודעת רבינו שבשביל שזה אינו חושש לפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם:

הרמב”ם והטור נחלקו האם פירוש אבידה מדעת הוא שאין חיוב להתעסק בה, אבל אינו יכול לקחת לעצמו כי אינה הפקר, זו דעת הרמב”ם. או שאבדה מדעת היא הפקר.

לכאורה יש סוגיה שמפורש בה שלא כדעת הרמב”ם, אלא שזה הפקר ממש: במשנה בריש אלו מציאות נאמר שמצא פירות מפוזרין הרי אלו שלו. כא, א:

אמר רב עוקבא בר חמא במכנשתא דבי דרי עסקינן קב בארבע אמות דנפיש טרחייהו לא טרח איניש ולא הדר אתי ושקיל להו אפקורי מפקר להו.

בגמ’ ב”מ כא ע”ב שיאוש שלא מדעת הוי יאוש מן המשנה האומרת שמצא פירות מפוזרין הרי אלו שלו:

תא שמע: פירות מפוזרין, הא לא ידע דנפל מיניה! – הא אמר רב עוקבא בר חמא, הכא במכנשתא דביזרי[1] עסקינן, דאבידה מדעת היא.

ושם מפורש במשנה שהרי אלו שלו. ולכאורה צריך לומר בדעת הרמב”ם שלא בכל מקום שאמרו בגמרא את הביטוי “אבדה מדעת” הכוונה אותה כוונה. לרמב”ם יש מקום שזה הפקר ויש מקום שזה רק אומר שאינו חייב להתעסק להשיב את האבדה אבל אינו הפקר. וכן כתב תרומת הכרי חושן משפט סימן רסא סעיף ד:

וע”כ צריך לומר דיש הפרש בין אבידה מדעת לאבידה מדעת ואעפ”י שכולן נאמרו בלשון אחד, והיכי שא”א להציל כלל הוי הפקר והיכי דמצי לאצולי ע”י הדחק לאו הפקר אלא שכיון שעשאו הבעלים מדעת אין הרואה מחויב להציל, ואל תתמה כי שניהם נאמרו בלשון א’ ואין ענינם א’ שכבר מצינו כיוצא בזה הרבה בש”ס וכמו שכתבו המפורשים ז”ל.

ולהלן נראה דרך אחרת בזה על פי קצות החושן ונתיבות.

מקור נוסף הוא הסוגיה בב”מ לא ע”א שם נאמר שאם ראה פרה רועה בין הכרמים אין זו אבידה, ושואלת הגמרא:

ורועה בין הכרמים, נהי דלא מסקבא תיפוק ליה משום אבידת קרקע? – בדנכרי. – ותיפוק ליה משום אבידת גופה, דדלמא קטלו לה! – באתרא דמתרו והדר קטלי. – ודלמא אתרו בה? – אי אתרו בה ולא אזדהרו בה – ודאי אבידה מדעת היא.

אלא שכאן לא משמע שאבידה מדעת היא הפקר, ולכאורה זה  דומה למקרה של הרמב”ם לעיל כשהניח פרתו ברפת שאין לה דלת, וכתב שאכן אין זקוק להחזיר אבל אינו שלו. ויש להעיר שהרמב”ם בפרק טו הלכה ד שם הביא להלכה את הדין העולה מתוך הסוגיה, לא הביא את הדין כשהתרו בו שזו אבידה מדעת:

מצאה רועה בין הכרמים חייב להחזיר משום אבידת הקרקע, לפיכך אם היו הכרמים של גוי אינה אבידה ואינו חייב להחזיר, ואם חשש שמא יהרוג אותה הגוי כשימצאנה מפני שהפסידה הכרם הרי זו אבידה ונוטל ומכריז.

אבל הטור בסימן רס”א הביא את דין זה וכתב בשם הרמב”ם שאינו חייב ליטפל בה:

ואם התרו בו ולא חשש להוציאה אבידה מדעת היא ואין חייב ליטפל בה וכתב הרמב”ם אף על פי שאין לרואה ליטלה לעצמו מ”מ אין חייב ליטפל בה וכ”כ הרמ”ה ואין נראה כן דאבידה מדעת הוי הפקר.

מקום נוסף שבו הוזכרה אבדה מדעת הוא בב”מ כה ע”ב לגבי אשפה העשויה ליפנות:

מצא כלי באשפה מכוסה לא יגע בו מגולה נוטל ומכריז ורמינהו מצא כלי טמון באשפה נוטל ומכריז שכן דרך אשפה לפנות… ולא קשיא כאן באשפה העשויה לפנות כאן באשפה שאינה עשויה לפנות אשפה העשויה לפנות אבידה מדעת היא אלא באשפה שאינה עשויה לפנות ונמלך עליה לפנותה.

אלא אין הכרח בגמ’ שאם האשפה עשויה ליפנות אבידה מדעת וזה הפקר, יתכן שאם עשויה ליפנות אינו נוטל ומכריז כיון שזו אבידה מדעת, אבל עדיין אסור לו לקחת לעצמו. ואכן הרמב”ם כשהביא דין זה בפרק טו הלכה ז’ השמיט דין אשפה העשויה ליפנות:

מצא באשפה כלי מכוסה הרי זה לא יגע בו כמו שביארנו, ואם אשפה שאינה עשויה להתפנות היא ונמלך עליה לפנותה אף על פי שמצאו מכוסה נוטל ומכריז, וכן אם היו כלים קטנים כגון סכין ושפוד וכיוצא בהן אפילו היו מכוסין באשפה הקבועה נוטל ומכריז.

ולכאורה הדין הראשון ברמב”ם הוא שמצא באשפה, ולכאורה אם בסיפא אינה עשויה ליפנות הרי כאן היא עשויה ליפנות, ואכן כתב הרמב”ם שלא יגע בו, היינו שאבדה מדעת אינו יכול לקחת לעצמו. וע’ מקורות וציונים לרמב”ם פרנקל שזה שום שזה נכלל בפרק יא הלכה יא הנ”ל שבאמת אסור לקחת לעצמו אבל אינו חייב להכריז.

כתב בביאור הגר”א, שמקורו של רמב”ם שאי אפשר לזכות בדבר שהוא אבדה מדעת, הוא בסוגיה בבבא בתרא פז, ב:

מתני’. השולח את בנו אצל חנווני (ופונדיון בידו), ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר, שבר את הצלוחית ואבד את האיסר – חנווני חייב; רבי יהודה פוטר, שעל מנת כן שלחו. ומודים חכמים לר’ יהודה, בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד חנווני לתוכה – שחנווני פטור.

גמ’. בשלמא באיסר ושמן – בהא פליגי, דרבנן סברי: לאודועי שדריה, ור’ יהודה סבר: לשדורי ליה שדרי’, אלא שבר צלוחית – אבדה מדעת היא! אמר רב הושעיא: הכא בבעל הבית מוכר צלוחיות עסקינן, וכגון שנטלה חנווני על מנת לבקרה, וכדשמואל, דאמר שמואל: הנוטל כלי מן האומן על מנת לבקרו ונאנס בידו – חייב.

ואומר הגר”א רס”א ס”ק ט:

ואף על פי כו’. שמפ’ שהתורה פטרתו רק מדין לא תוכל להתעלם אבל חייב משום גזל כיון שלא אפקריה וראיתו ממ”ש בב”ב שם בשלמא כו’ ואף על גב דאיסר ושמן נמי אבידה מדעת אלא כיון שבא לידו חייב לשלם וע”ש ברש”י ותוס’.

וז”ל רשב”ם פז, ב ד”ה אבדה מדעת:

אבדה מדעת היא – דכי מסרה לתינוק שאינו יודע לשמרה הפקר הוא זה ואינו חושש אם יחזירנה בנו בידו ריקנית אלא שישלח לו החנווני מה שישלח משלו הן שמן הן איסר ביד פקח. ופונדיון שנטל בנו בהליכה נהי נמי דאבדה מדעת היא מכל מקום בחזרה יפה מחייבין חכמים הואיל ואמרינן לאודועיה שדריה.

וטוען הגר”א שממה שחייב לשלם עבור איסר ושמן אף שזה תמורת הפונדיון שהוא אבידה מדעת, מכאן ראיה שאבידה מדעת רק מופקעת מדיני לא תוכל להתעלם, אבל אינו שלו. וכן מוכיח מתוספות שם:

אלא צלוחית אבדה מדעת היא – ואף על גב דפונדיון נמי אבדה מדעת היא שמשלחו ביד תינוק מ”מ כיון שהפונדיון של בעל הבית נשאר ביד החנווני אינו פוטרו עד שיביאו לידו שוה פונדיון שמן ואיסר ואם היה מחזיר אותו פונדיון עצמו לתינוק הכי נמי דהוה פטור.

הרי שגוף האבידה מדעת הוא אינו הפקר אלא נשאר ברשות בעלים.

דעת הב”ח בסימן רס”א כדעת הרמב”ם שאבידה מדעת אינה הפקר משום שהפקר צריך לומר בפיו שהוא הפקר:

גם מ”ש רבינו דאבידה מדעת הפקר היא קשה הלא בסימן רע”ג (ס”ד) הביא רבינו לשון הרמב”ם שכתב ומהו הפקר שיאמר נכסי אלו יהיו הפקר לכל בין מטלטלי בין מקרקעי מכלל דבדלא אמר לא הוי ליה הפקר מן הסתם והכי מוכחי שמעתתא בדוכתי טובא אלא כדברי הרמב”ם עיקר ועיין במ”ש בסימן רע”ג על זה בס”ד:

ועל זה כתב הש”ך רס”א ס”ק ג’:

וי”א דאבידה מדעת הוי כו’. והב”י כתב על זה דלאו מילתא היא שבשביל שאינו חושש לפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם גם הב”ח כ’ דהעיקר כהרמב”ם ולפענ”ד לא ירדו לס”ד הטור דאין כוונת הטור להשיג בסברא דמסתמא כיון שאינו מפקח על נכסיו מפקירם אלא כוונתו להשיג דאבדה מדעת דאמרי’ בש”ס בכל דוכתא פירושו דהוי הפקר וכמו שמוכח גבי אשפה שאינה עשויה לפנות דקאמר בש”ס אביד’ מדעת היא והיינו ע”כ דהפקר הוי והוא שלו וכמש”ל סי’ רס”א [ר”ס] סי”א וה”נ מוכח בש”ס ר”פ אלו מציאות דקאמר ר”ש פירות מפוזרין הרי אלו שלו הא לא ידע דנפל מיני’ אמר מר עוקבא הכא במכנשתא דבי דרי עסקי’ דאביד’ מדעת היא (פרש”י דאבדה מדעת היא שלא נפלו ממנו ומדע’ הניחום הוי הפקר) אלא דאבד’ מדעת בכל דוכתא פירושו שהוא הפקר ולהרמב”ם צריך לומר דאבדה מדעת דהכא אין פירושו כמו אבדה מדעת דהתם והוא דוחק גדול.

ומה שהכריע הב”ח מלקמן סי’ רע”ג ס”ג ומהו ההפקר שיאמר אדם נכסים אלו הפקר כו’ לאו מלתא היא דודאי ה”ה בדבר שניכר מחשבתו שמפקירן הוי הפקר כדאמרי’ לקמן סי’ רס”ד ס”ה גבי דבש ושרפה [ושפכ’] וכן בס”ס תי”א גבי סתם גללי’ אפקורי מפקר להו וכה”ג בכמה דוכתי הלכך עיקר כהטור.

ובקצות החושן ס”ק א’ דחה את ראית הש”ך מגמ’ כא ע”א לגבי מכנשתא דבי דרי:

ומ”ש ראיה מריש פרק אלו מציאות הכא במכנשתא דבי דרי כו’ דאבידה מדעת הוא, נראה דהתם פריך לאביי דסבירא ליה יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואף על גב דמייאש לבסוף ומשום דאתי לידיה באיסורא, תא שמע פירות מפוזרין הרי אלו שלו הא לא ידע דנפל, ומשני במכנשתא דבי דרי עסקינן דאבידה מדעת היא, והיינו כיון דהשתא מייאש לבתר דידע אלא דלא ידע בשעה שנפל ובאיסורא אתי לידיה, לזה קאמר (דהיינו) [דהתם] באבידה מדעת מיירי ובאבידה מדעת לא שייך באיסורא אתי לידיה דטעמא דהיכא דאתי לידיה באיסורא תו לא קני ביאוש כתבו תוס’ במרובה (ב”ק) דף ס”ו (ע”א ד”ה הכא נמי) משום דכבר נתחייב בהשבה ע”ש, ובאבידה מדעת שאינו מחויב בהשבה דכתיב (דברים כב, ג) אשר תאבד פרט למאבד מדעת, א”כ קני לה ביאוש אח”כ אף על גב דאתי לידיה קודם יאוש.

ויותר נכון לפי מ”ש הרמב”ן בספר המלחמות (ב”מ יד, ב בדפי הרי”ף) בהא דאמר רבא [ראה] סלע שנפלה כו’ ואף על גב דאהדריה בתר יאוש מתנה בעלמא הוא דיהיב, ע”ש שכתב דאבידה שנטלה שלא על מנת להשיבה הרי היא כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש כמו אבידה, ודוקא נטלה על מנת להשיבה דהוי שומר אבידה ושומר שכר של הבעלים והוי ידו כיד בעלים ע”ש, הובא דבריו בסימן רנ”ט סק”א ע”ש, וא”כ באבידה מדעת שאינו שומר אבידה דאבידה מדעת אינו מחויב בהשבה הרי הוא כמונח בקרקע ונקנית ביאוש בתר דתיתי לידיה, ומש”ה במכנשתא דבי דרי דאבידה מדעת וקונה ביאוש אח”כ ודו”ק.

למעשה זה מחלוקת המחבר והרמ”א. כתב שו”ע חושן משפט הלכות אבידה ומציאה סימן רסא סעיף ד:

המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו. כיצד, הניח פרתו ברפת שאין לה דלת, ולא קשרה, והלך לו (וי”א דרפת לא מקרי אבידה מדעת וחייב להחזירה) (טור). השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו, ה”ז איבד ממונו לדעתו, ואף על פי שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו, אינו זקוק להחזיר, שנאמר: אשר תאבד (דברים כב, ג), פרט למאבד לדעתו. (וי”א דאבידה מדעת הוי הפקר וכל הקודם זכה) (טור).

אבל נראה שכוונת הרמב”ם כאן היא אחרת. המדובר באדם מפוזר, שאינו שומר על חפציו כראוי, אבל אינו מפקיר אותם. אלא מניח פרתו ברפת שאין לה דלת, או משליך כיסו ברשות הרבים מתוך מחשבה שודאי יחזירו לו כיון שיש בו סימן. בזה לא חייבים להתעסק בהחזרה של חפץ זה. אבל אסור לקחת כיון שאין זה הפקר. מה שאין כן במכנשתא דבי דרי שאפקורי מפקיר להו כמ”ש בגמ’ כא ע”א.

וכיוצא בזה כתב בהערות הרב אלישיב לב”מ[2]: “וס”ל לרמב”ם שחוסר שמירה מצד הבעלים לא הופך את זה להפקר כגון מכניס פרתו לרפת בלי דלתות ולא קשרה והלך לו פי”א מגו”א הי”א אין זה הפקר רק חוסר שמירה ואינו דומה לזורק דבר לאש ששם הוי הפקר גמור וכך חזינן במש”כ המניח כיס ברהר שם א”ז הפקר דסתם כיס יש בו סימן והגם שלא שומרו ודאי דעתו לקחתו אח”כ ( או שסומך על הסימן שיש בכיס שאחרים יחזירו לו בסימנים) ומחדש הרמב”ם שבזה שלא שומר נכסיו כבר אין חיוב להשיב לו ומה שבמכנשתא דבי דרי חזינן שהוי הפקר זה בגלל שהבעלים לא יקחנו לעולם דאיכא טירחא ובזה הוי ודאי הפקר.

על פי האמור, כל אבדה מדעת, אפילו אלו שאינן הפקר, אם אחר כך נתיאשו הבעלים מהן, הרי הן של מוצאם לדברי הכל, ואפילו אם הגביה המוצא קודם שנתיאשו. ואף על פי שבכל אבדה, כל שבאה ליד המוצא לפני יאוש, שוב אין היאוש מועיל לה, באבדה מדעת שאין בה חיוב השבה ולא נעשה עליה שומר[3], היאוש מועיל.

כיון שיאוש מועיל על פי מה שכתבנו, אם משום שאין חיוב השבה באבידה מדעת ולכן אין הגבלה של “באיסורא אתא לידיה” והיאוש מועיל, או כרמב”ן שיאוש שלא מדעת לא מועיל כיון שהמוצא שומר עבור הבעלים ובאבידה מדעת אינו שומר עבור הבעלים. לכן היתן להבין מה שכתב הנתיבות בסימן רס”א סעיף א’ שדייק שגם לרמב”ם אמנם לא צריך לעסוק באבידה, אבל אם הרים אותה, יכול לקחת:

ואפשר לומר דגם הרמב”ם סובר דאחר שנטלו א”צ להחזיר דאיכא יאוש, כדמשמע מלשונו שכתב אינו זקוק להחזיר, ולא כתב אינו חייב לטפל בה כמו בסימן רס”ג [סעיף א’][4]. ועוד, דדמי להא דסימן ר”ס סעיף ט’ בספק הינוח ואין בו סימן, דאף דאסור ליגע, מ”מ כשנטלן זכה בו, כיון דמייאש נפשיה בדבר שאין בו סימן שא”צ להכריז, ואבידה מדעת כדבר שאין בו סימן דמי כיון דא”צ להכריז, וה”נ סובר הרמב”ם דאחר שנטלו הוא שלו, רק שאסור לכתחילה ליטלו.

בדין מסירה לקטן, האם זה אבידה מדעת? לכאורה על פי הגמרא שהבאנו, מסירה לקטן היא כמו אבידה מדעת. על פי האמור לעיל, לכאורה כל מה שהקטנים מחזיקים ביד, גם דברים שההורים מסרו להם לצרכם כמו מעיל, סודר, כלי כתיבה – כל אלו יש להם דין של אבידה מדעת. ולכן יש נפ”מ להלכה לגבי אבידות של ילדים.

סיכם את הדברים הרב יחזקאל פיינהנדלר בספר “השבת אבידה כהלכה”, חלק ג’, קיצור דיני השבת אבידה. בפרק ז’ סעיפים ו-ז:

ו. חז”ל אמרו שכל ילד או ילדה שלא הגיעו למצוות בן פחות משלש עשרה שנה ובת פחות משתים עשרה שנה אינם ברי דעת ואחריות מספיקה כדי לשמור כראוי על חפציהם ההגדרה הזאת קיימת לגביהם למרות שחפץ שנמצא ברשותם נחשב קצת שמור ואיננו הפקר.

לפיכך כל החפצים והדברים הנמצאים ברשות הקטן ובשימושו נחשבים אבידה מדעת אמנם גם לדעת הרא”ש שהובאה לעיל אסור לאף אחד לקחת מהם את כספם או את חפציהם ללא הסכמת הוריהם והלוקח מהם ללא רשות נחשב גזלן[5].

אבל אם הקטנים איבדו את כספם או את חפציהם אין המוצא חייב להשיבם להוריהם או לילד למרות שיש סימן בחפץ וההורים עדיין לא התייאשו ממנו אלא המוצא רשאי להשאיר את האבידה מונחת ברשות הרבים.

אם נטלו המוצא מרה”ר אין האבידה נעשית עדיין שלו כל זמן שההורים לא יתייאשו מהאבידה אבל אם עבר זמן סביר שברור שההורים התייאשו מהאבידה רשאי המוצא לקחת את האבידה לעצמו גם אם היא נמצאת כעת ברשותו כי בנידון דידן האבידה הגיעה לרשותו בהיתר.

ז לאור האמור לעיל אם ילד קטן איבד את חפציו כמו סודר מעיל גשם תיק כסף ספרים מכשירי כתיבה משחקים אביזרי תינוק שונים אופניים המיועדות לילד קטן מוצרים שקנה בחנות וכדומה אין על המוצא חיוב של השבת אבידה למרות שיש בהם סימן וההורים שהם בעלי החפץ לא התייאשו עדיין מהאבידה.

אבל יש להעיר על דבריו:

• מה שנאמר בגמרא לגבי צלוחית שזו אבידה מדעת, לא ברור שגיל יג שנה הוא הקובע כאן כמו לגבי מצוות
• לפי מה הסברתי ברמב”ם שהמדובר במי שאינו מקפיד על חפציו, ומדובר ברשלנות, ובאופן כזה אומרת התורה שמותר להתעלם ולא להשיב, אף שאסור לזכות בזה. זה דבר שאי אפשר לומר לגבי חפצים של קטן שהאבא נותן לא שלא מתוך רשלנות, אלא זה מקובל לתת לו. ואם ההורים נתנו לו במתנה אופניים לדוגמה, והם נמצאים ברחוב שאין הם גרים בו, לא מסתבר שאין בזה חיוב השבה ומותר להתעלם.

ולסיכום: שני סוגים עקריים באבדה מדעת: כשברור, שבמצב זה שהבעלים הניחוהו, יאבד וזה הפקר לכ”ע (כמו הזורק חפץ שאין בו סימן לרשות הרבים, שאנן סהדי שהפקירם וכיוצא בזה);

ב. כשהדבר נמצא במצב בלתי משתמר כלל, אבל בכל זאת יתכן שלא יאבד (הזורק לרשות הרבים דבר שיש בו סימן, שיתכן שיחזירו לו[6]), שבזה נחלקו הרמב”ם והטור, וכן המחבר והרמ”א.

[1] בבא מציעא כא, א: “אמר רב עוקבא בר חמא במכנשתא דבי דרי עסקינן קב בארבע אמות דנפיש טרחייהו לא טרח איניש ולא הדר אתי ושקיל להו אפקורי מפקר להו”.

[2] הערת מכתב יד, הובא בספר השבת אבידה כהלכה, פיינהנדלר עמ’ קסב.

[3] ניסוח אנצקלופדיה תלמודית ערך אבידה מדעת.

[4] “מצא שק או קופה, אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו, אינו חייב ליטפל בהם”.

[5] ראה נתיבות המשפט באורים סימן רסא ס”ק א: “אבל בקטן דליכא יאוש, דהא אפילו ממון של קטן יש בו גזל מפני דרכי שלום, וגם ביד הקטן חשיב כמשומר קצת כי הקטן חשיב קצת שומר כמו שכתבו התוס’ בב”ק דף ט’ [ע”ב] בד”ה ולר’ יוחנן ע”ש, וגם רובא דאינשי נותנין חפצים ביד קטן פיקח, אומדנא דמוכח הוא דלא מייאש נפשיה, רק דקרי ליה אבידה מדעת לענין (שאין) [ש]הנוטל ממנו א”צ לשומרו יותר מהבעלים, דמה שחשיב אינו משומר במקצת אבידה מדעת הוא.”

[6] מחנה אפרים זכיה מהפקר ו’ ונתיבות סי’ רס”א א.