א. ההבדל שבין גנב לבין גזלן

ב”ה

ההבדל שבין גנב לבין גזלן

בפסוקי התורה אנו רואים שגניבה וגזילה הם שני פרשיות חלוקות. דיני גנב הם בפרשת משפטים (כב א “כי יגנוב איש שור או שה” ושם דין כפל וארבעה וחמשה) וגזל התחדש בפרשת ויקרא (ה כג “והשיב את הגזלה אשר גזל” וגם בלאוין המנויין בפרשת קדשים (י ט יא יג) יש לאו בפני עצמו לגניבה שכתוב לא תגנבו ובגזל כתוב ולא תגזל.

בטעם החילוק, אומרת הגמ’ בבא קמא עט, ב:

שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן אמר להן זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת שנאמר הוי המעמיקים מה’ לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם וגו’ וכתיב ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב וכתיב כי [אמרו] עזב ה’ את הארץ ואין ה’ רואה

מה שייך לגניבה ומה שייך לגזילה?

בגמ’ שם מבואר ההבדל שבין גנב לבין גזלן:

אמר ר’ אלעזר ראוהו שהטמין בחורשין וטבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה אמאי הא לא משך א”ר חסדא שהכישה במקל אמרי וכיון דראוהו גזלן הוא כיון דקא מטמרי מנייהו גנב הוא ואלא גזלן היכי דמי אמר ר’ אבהו כגון בניהו בן יהוידע שנאמר ויגזל את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו ר’ יוחנן אמר כגון בעלי שכם שנאמר וישימו לו בעלי שכם מארבים על ראשי ההרים ויגזלו [את] כל אשר יעבר עליהם בדרך ור’ אבהו מאי טעמא לא אמר מהאי אמר לך כיון דמטמרי איטמורי לא גזלני נינהו ור’ יוחנן הא דקא מטמרי דלא ניחזינהו אינשי וניערקו מנייהו.

(בהבנת ליסטים מזויין, ע’ השיטות השונות באנצקלופדיה תלמודית ערך גניבה, ליד הערות 67-75)

רמב”ם גניבה א, ג

איזה הוא גנב, זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעין, כגון הפושט ידו לתוך כיס חבירו ולקח מעותיו ואין הבעלים רואין וכן כל כיוצא בזה, אבל אם לקח בגלוי ובפרהסיא בחוזק יד אין זה גנב אלא גזלן, לפיכך ליסטים מזויין שגנב אינו גזלן אלא גנב אף על פי שהבעלים יודעין בשעה שגנב (ע’ ראב”ד).

וברמב”ם גזלה ואבדה א, ג:

איזה הוא גוזל, זה הלוקח ממון האדם בחזקה, כגון שחטף מטלטלין מידו, או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל כלים משם, או שתקף בעבדיו ובבהמתו ונשתמש בהן, או שירד לתוך שדהו ואכל פירותיה, וכל כיוצא בזה הוא הגוזל, כענין שנ’ +שמואל ב’ כ”ג כ”א+ ויגזול את החנית מיד המצרי.

ההבדל בין גנב לגזלן הוא שגנב לוקח בסתר וגזלן עושה בפרהסיא, אבל קשה לכאורה, שהרי מצאנו כמה דברים בגזל שאינם בגדר זה. הרי העושק שכר שכיר גם הוא גוזל אף שלא עושה בכח, כפי שכתב הרמב”ם שכירות יא, ב:

כל הכובש שכר שכיר כאילו נטל נפשו ממנו שנאמר ואליו הוא נושא את נפשו, ועובר בארבע אזהרות ועשה עובר משום בל תעשוק ומשום בל תגזול ומשום לא תלין פעולת שכיר ומשום לא תבא עליו השמש ומשום ביומו תתן שכרו…

וכן כל השואל שלא מדעת הוא גזלן, השולח יד בפקדון ועוד. אם כן יתכן גזלן שאינו עושה בכח?

האחרונים דנים על עוד הבדל בין גניבה לגזילה, שבגניבה הדבר חייב להעשות על ידי מעשה. התורה אומרת שמות כב, ג: “אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם”  ואומרת הגמרא בבבא מציעא י, ב:

בידו אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מנין תלמוד לומר המצא תמצא מכל מקום

וכתב שם רש”י בבא מציעא י, ב ד”ה גגו חצרו:

גגו חצרו וקרפיפו מנין – שאם נכנסה שם ונעל בפניה לגונבה, שהוא חייב.

רש”י מדגיש שנכנסה ונעל לגונבה. משמע שצריך מעשה לגניבה, וכתב קצות החושן סימן שמח ס”ק ב:

ומשמע דאם נכנסה מעצמה לרשותו ונתכוין לקנותה לגזילה לא מיחייב במחשבה גרידא ואפילו היה חצר המשתמרת, ומשום דבמחשבה אינו נעשה גזלן עד שיעשה מעשה כמו נעל בפניה, אף על גב דבמציאה כהאי גוונא קני לה במחשבה גרידא, אבל בגזילה צריך נעל בפניה או שיכניסנה בעצמו לרשותו, וזהו שכתב בשו”ע ואם הכניסה לרשותו, אבל נכנסה מאליה לא, וה”ה נכנסה מאליה ונעל בפניה דזה נמי הוי מעשה.[1]

ומוכח שצריך מעשה[2]. ובשו”ת דבר אברהם חלק א סימן כא כתב שהרשב”א חולק על כך וסובר שאין צריך לעשות מעשה:

אבל דברי הקצוה”ח אלו האחרונים נסתרים לענ”ד מחמת דברי הרשב”א בשמ”ק כתובות (דף ל”ד ע”ב ד”ה גנב וטבח בשבת פטור) וז”ל גנב וטבח בשבת כו’ וז”ל הרשב”א ז”ל גנב וטבח בשבת כו’ אלא נראה לפרש כגון שהיתה בהמת חבירו רבוצה בחצרו ונתכוין לגנבה ולזכות בה עם שחיטתו דאלו נתכוין לזכות בה קודם שחיטה הרי נתחייב בגניבה משעה שזכה בו ומתחייב לא הוי עד שעת שחיטה עכ”ל, הרי להדיא דאע”ג דמיירי שהיתה הפרה רבוצה בו מקודם מ”מ אלו היה מתכוין לזכות בה מקודם היה מתחייב אף על פי שלא עשה שום מעשה.

אבל האמרי משה לב אות א’ כתב שהרשב”א לא מתכוין לומר שהוא  גנב על ידי מחשבה בלבד, אלא שמשום כך הוא גזלן, וגזלן לא צריך מעשה, כמו כופר בפקדון שנעשה גזלן גם בלא מעשה.

והאמרי משה שם חלק על הקצות שכתב על דברי השו”ע שאם הכניסה לרשותו חייב, היינו רק על ידי מעשה של נעל וכיו”ב אבל בלא מעשה לא יתייחב באונסין, זה לא נכון שהרי יתחייב באונסין משום גזלן. וז”ל האמרי משה:

וא”כ בדברי השו”ע הנ”ל דאיירי לענין חיוב אונסין, י”ל דלא כהקצות דגם בנכנס לחצרו ולא נעל חייב באונסין. וכדמוכח מהך דכופר בפקדון.

ויסוד ההבדל שבין גניבה לגזילה לגבי המעשה, פירושו שלגבי גניבה התורה חייבה על מעשה הגניבה, אבל איסור גזילה הוא על החזקת דבר של חברו ולא על הלקיחה.

על פי יסוד זה הסביר הגר”ח סולוביצ’יק את ההבדל בלשון הרמב”ם, שבהלכות גניבה כתב, רמב”ם גניבה א:

כל הגונב ממון משוה פרוטה ומעלה עובר על לא תעשה שנ’ (ויקרא י”ט י”א) לא תגנבו, ואין לוקין על לאו זה שהרי ניתן לתשלומין שהגנב חייבה אותו תורה לשלם, ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון גוי עובד עבודה זרה ואחד הגונב את הגדול או את הקטן.

אבל רמב”ם גזלה ואבדה א

כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בלא תעשה שנ’ +ויקרא י”ט י”ג+ לא תגזול, ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנ’ (ויקרא ה’ כ”ג) והשיב את הגזלה אשר גזל זו מצות עשה, ואפילו שרף הגזלה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמיה וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו.

מדוע בהלכות גניבה כתב הרמב”ם “משוה פרוטה ולמעלה” ואילו בהלכות גזילה ואבידה כתב סתם: “שוה פרוטה” אלא שבגנבה האיסור הוא מעשה הגניבה, וחייב על שוה פרוטה ויותר אותו דבר. אבל בגזילה החיוב הוא על מה שמעכב ממון חברו אצלי ולא על המעשה, ואם כן האיסור מתייחס לכל שווה פרוטה כשלעצמו ולא על המעשה הראשוני.

והדברים הובא אצל הגרי”ד סולובציק רשימות שעורים (רי”ד סולובייצ’יק) בבא קמא סב, ב:

ואאזמו”ר הגאון ר’ חיים זצ”ל מבריסק חידש, שחלוק חלות דין גניבה מחלות דין גזילה. גזילה חלה בכל אופן שאדם אחד מעכב ממון חבירו ברשותו ואינו מחזירו, ואף על פי שלא הוציא את הממון מרשות הבעלים נחשב לגזלן. מאידך גניבה חלה רק כשהוציא ממון מרשות הבעלים, דהיינו כשיש מעשה גניבה מרשות הנגנב. ולפיכך בגונב מן הגנב דין גזילה חל ולא דין גניבה שהרי לא הוציא את החפץ מרשות הבעלים עצמם, מאחר שהחפץ כבר איננו ברשות הבעלים מחמת מעשה הגניבה הראשונה, ומשו”ה נחשב לגזלן ולא לגנב.

אחת הראיות שלו שלגניבה צריך מעשה, “הרמב”ם הגדיר שגניבה היא לקיחת ממון מבעליו בסתר וגזילה בגלוי. ויש להקשות, דהרי השולח יד בפקדון הוי גזלן (פ”ג מהל’ גזילה הלי”א) ואף באופן ששלח ידו בסתר, ולמה לא יהיה גנב. ונראה שחלות דין גניבה צריכה הוצאת החפץ מרשות הבעלים, ומאחר שרשות השומר כרשות הבעלים, אף ששלח בו יד, עכ”ז לא הוציא את הפקדון מבית בעליו, ולפי’ הוי גזלן ולא גנב.” (ועדיין קשה מה ששאלנו לעיל, הרי לגזילה צריך להעשות  בפרהסיא, אבל יש לומר שכאן התורה חייבה את השולח יד בפקדון שהוא גזלן, וזו גזירת הכתוב שהוי גזלן).

ראיה נוספת: “השואל שלא מדעת הבעלים הרי זה גזלן (פ”ג מהל’ גזילה הלט”ו). ולכאורה יש להעיר, דמאחר שלקחו בלי ידיעת הבעלים, למה לא יהיה גנב. ונ”ל שגניבה זקוקה להוצאת החפץ מרשות הבעלים, ושואל שלא מדעת, הואיל ולקחו בתורת שאלה ולא לקחו לעצמו, אלא לקחו ע”מ להחזירו, לא הוציאו מרשות בעלים במידה הקובעת גניבה, ואינו אלא גזלן.”

אותה ראיה יש מכובש שכר שכיר: “הרמב”ם פסק בפי”א מהל’ שכירות (ה”ב) שהכובש שכר שכיר עובר בבל תגזול, וצ”ע, אם כבש השכר בסתר למה לא יעבור בלא תגנוב. וי”ל דמאחר שאינו מוציא את דמי השכר מרשות בעליו – רק נמנע מלשלם לפועל – אינו גנב כי אם גזלן. הוא הדין בכל עושק – מאחר שמונע ממון מהבעלים בסירובו לשלם להם את החוב, אבל אינו מוציא את הממון מרשות הבעלים, הרי הוא בכלל גזלן.”[3]

תירוץ זה בשם הגר”ח על הבדל הלשון ברמב”ם שבין הלכות גניבה שכתב משוה פרוטה ומעלה ואילו בהלכות גזילה כתב רק שווה פרוטה, מביא גם בשעורי ר’ שמואל (רוזובסקי) מכות טז, א:

וביאר מרן הגרי”ז זצ”ל דגבי גזלה האיסור הוא על חסרון הממון שמחסר לחברו, וע”כ עובר איסור בפנ”ע על כל פרוטה ופרוטה שמחסרו, ושפיר נקט הרמב”ם דאם גזל את חברו ש”פ עבר, משא”כ בגנבה דיסוד איסורה המיוחד הוא בעצם מעשה הגנבה ולא משום חסרון הממון, [דנהי דמלבד זאת איכא גם חסרון ממון, היינו דכל גנב הוא גם גזלן, דהא איכא חיסרון ממון, אבל האזהרה המיוחדת של לא תגנובו זהו על מעשה הגנבה עצמו], אלא דלמעשה גנבה בעינן נמי חשיבות ממון, דבפחות מזה לא חשיב מעשה גנבה, אבל כל שנשלם התנאי של שיעור פרוטה הר”ז עובר מחמת עצם המעשה, וממילא דאף אם יש בו כמה פרוטות אינו עובר אלא פ”א, דהמעשה גנבה אינו אלא אחד, ומשו”ה דקדק הרמב”ם בלשונו הזהב וכתב דכל הגונב ממון משוה פרוטה ומעלה הר”ז עובר בלאו, כלומר דאף בלמעלה מש”פ אינו עובר אלא בלאו אחד ודו”ק, עכתו”ד. והוא כפתור ופרח.

אבל יש הבדל נוסף בין הרמב”ם בהלכות גניבה ובין הרמב”ם בהלכות גזילה שצריך לעמוד עליו:

בהלכות גזלה ואבדה א, א כתב:

כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בלא תעשה שנ’ (ויקרא י”ט י”ג) לא תגזול, ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנ’ (ויקרא ה’ כ”ג) והשיב את הגזלה אשר גזל זו מצות עשה, ואפילו שרף הגזלה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמיה וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו.

ואילו בהלכות גניבה פ”א ה”א כתב:

כל הגונב ממון משוה פרוטה ומעלה עובר על לא תעשה שנ’ (ויקרא י”ט י”א) לא תגנבו, ואין לוקין על לאו זה שהרי ניתן לתשלומין שהגנב חייבה אותו תורה לשלם, ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון גוי עובד עבודה זרה ואחד הגונב את הגדול או את הקטן.

הרמב”ם לא כתב בהלכות גניבה שזה לאו שניתן לעשה אלא שזה לאו שניתן לתשלומין. וצריך עיון ההבדל הזה.

ונראה שזה משום שרק בגזילה כתוב והשיב את הגזילה, אבל גנב משלם כפל, אבל לא כתוב בתורה בפירוש חייב השבה על קרן, במקום שלא מתחייב כפל. ונראה שחיוב השבה של הגנב הוא מדין השבת גזילה, וכתב אנציקלופדיה תלמודית ערך גניבה:

כל הגונב חייב להחזיר את הגנבה עצמה, כדרך שהגזלן חייב להשיב הגזלה, אלא שיש סוברים שאף בגנבה יש מצות עשה של והשיב את הגזלה אשר גזל, כמו בגזלה (עי’ שו”ת שאג”א סי’ פא, ע”פ חולין קמא א), ויש סוברים שבגנב אין זו מצות עשה, אלא שחייב להחזיר מפני שהדבר הוא של הבעלים (עי’ שו”ת עונג יום טוב סי’ קיח בהגה, מדיוק ל’ הרמב”ם גנבה פ”א ה”א. ועי’ אחיעזר ח”א סי’ כא שמסתפק בדבר).

ולכאורה זה מלמד שבכל גניבה יש גם גזילה, אלא שבתנאים של גניבה התורה חייבה בכפל.

.

מבחינה הלכתית אין בין גנב לבין גזלן אלא תשלומי כפל (פתחי חושן חלק ה פ”א – איסורי גניבה וגזילה ס”ד). ואם כן בזמן הזה שאין גובין קנסות ואין תשלומי כפל, אין הבדל בין הגנב לבין הגזלן. (אלא אם נאמר, ונדון במ”א, האם יש חיוב כפל מדיני שמים).

[1] והמשך דבריו שם: “ובתשובת מוהרי”ט חלק חו”מ סי’ פ”ח ז”ל, אלמא אפילו מתעסק לגונבו כל שלא עשה מעשה פטור, ותנן נמי סוף פרק המפקיד (ב”מ מג, ב) החושב לשלוח יד בפקדון (כיצד) [כו’] הטה את החבית כו’ הגביהה ונטל הימנה רביעית ונשברה משלם דמי כולה, דלא מיחייב במחשבה אלא במעשה הגבהה עכ”ל. ומוכח ממשנה זו אף על גב דהפקדון הוא בביתו וברשותו דהו”ל חצירו אפ”ה אינו קונה לאונסין עד שיעשה מעשה וכמו נעל וכמ”ש רש”י, ועיין מ”ש בסימן רמ”ג ס”ק י'”.

[2] ועוד ראיה הביא באמרי משה סי’ לב ס”ק א’: “וגנב להתחייב כפל בעינן מעשה, וכדמוכח מהא דבטוען טענת גנב לא מתחייב רק בשבועה. ובטוען טענת אבד גם בשבועה לא מתחייב ולא אמרי’ דנעשה גנב במה שכפר בפקדון. והיינו משום דבעינן מעשה בגנב.”

[3] ועיי”ש ברשימות שעורים עוד ראיות.