ב”ה
הַמְחָאָה (שֵׁיק) בהלכה ובחוק
המילה העברית “המחאה”, מקורה בבבא מציעא (קי”ב ע”א) שם ישנו דיון בפועל המקבל את שכרו מהמעביד על ידי כך ש”המחהו אצל חנווני או שולחני”, דהיינו שלח אותו אל החנווני או השולחני שיקבל מהם שכרו על חשבון מה שהם חייבים למעביד.
אמנם השימוש בשיק נמצא בדעיכה בעשור האחרון, החליף אותו כרטיס האשראי, שעליו נדון בנפרד, וכן השימוש בשיק מוסדר על פי דינא דמלכותא ועל פי מנהג הסוחרים, ואף על פי כן יש מצבי קצה, שבהם יש חשיבות לדיון על מהותה של ההמחאה. מקרה שבו נדרשה חוות דעת הלכתית, האם עדיף ללכת לדין תורה או לבית משפט[1]:
הנתבעת בבית הדין הרבני נתנה שֵׁיקים לרופא השיניים שלה בתמורה לטיפולים עתידיים אשר הייתה אמורה לעבור אצלו. הרופא הסב את השֵׁיקים לתובע בתמורה להלוואה שקבל ממנו. קודם שסיים הרופא את הטיפולים הוא ברח לחו”ל. בעקבות כך ביטלה האישה את השֵׁיקים שנתנה לרופא. התובע, שהוא לכאורה אוחז כשורה, הגיש תביעה נגד הנתבעת בבית דין רבני לפירעון השֵׁיקים שביטלה. במידה שהנתבעת לא תסכים להתדיין בפני בית הדין הרבני מבקש התובע מבית הדין להתיר לו להגיש את השֵׁיקים להוצאה לפועל. (ד”ר וגודה, משרד המשפטים המחלקה למשפט העברי)
השֵׁיק מוגדר בפקודת החוק כ”שטר חליפין”. הפקודה הבדילה בין “שטר חליפין”, ו”שטר חוב” שהוא מקרה פרטי של שטר החליפין, ומבחינה היסטורית התפתח מעט אחריו. לשטר חוב שני צדדים – מושך השטר, המתחייב לשלם לנפרע. בעוד ששטר חליפין הוא פקודה לצד ג’ לשלם סכום כלשהו, הרי ששטר חוב הוא התחייבות של עושה השטר לשלם.
לפני שהונהג השימוש בשֵׁיקים הנעשים על ידי הבנק, היה נהוג להשתמש בשטר “ממרני” המבוא בפוסקים (לבוש סי’ מח וסמ”ע ס”ק א’ שם, ועוד) שהוא התחייבות לשלם, כדי שלא יהיה צורך לקחת סכומי כסף גדולים בנסיעות מסחריות וכדו’ גם מבחינה הלכתית הוא עדיף, משום ששטר ממש, כדי להעבירו ליד שניה, צריך לעשות על ידי קנין כתיבה, שיהיה כתוב בו “קני איהו וכל שעבודיה”, ומסירה מיד ליד.
באיטליה ובטורקיה השטר נקרא “שטר קאמביו” (שטר חליפין באיטלקית, משמעו שטר לביטוח סחר ימי – שלכך שימש בהרבה מקרים) המובא בפוסקים (מהרשד”ם ח”א יו”ד רכא, ריב”ש סי’ שח, שו”ע יו”ד קעג סעיף יח ועוד).
בפוסקים שחיו במדינות נוספות מוזכר שטר זה בשם: “חילוף הכתב” ובר”ת: ח”כ, על שם שמתחלף מיד ליד. בגליציה קראו לו שטר “טראטע” או “וועקסיל” (שו”ת נודע ביהודה מהדורא קמא – חושן משפט סימן יג) – מתוך מבוא לספר השֵׁיק בהלכה, מהרב פינחס מנחם ליפשיץ.
מתוך פקודת השטרות (נוסח חדש):
-
(א) שטר-חליפין הוא פקודה ללא תנאי ערוכה בכתב מאת אדם אל חברו, חתומה בידי נותנה, בה נדרש האדם שאליו ערוכה הפקודה לשלם לאדם פלוני או לפקודתו, או למוכ”ז, סכום מסויים בכסף, עם דרישה או בזמן עתיד קבוע או ניתן לקביעה.
(ב) מסמך שלא נתקיימו בו תנאים אלה, או שיש בו פקודה לעשות מעשה בנוסף על פרעון כסף, איננו שטר-חליפין.
- אין השטר, מכוח עצמו, פועל כהמחאת כספים שבידי הנמשך העומדים לפרעונו של אותו שטר, ואם הנמשך אינו מקבל עליו את השטר כנדרש לפי הפקודה אין הוא חב על פי המסמך.
- (א) שיק הוא שטר חליפין משוך על בנקאי ובר-פרעון עם דרישה; הוראות פקודה זו החלות על שטר חליפין בר-פרעון עם דרישה יחולו על שיק, חוץ מענין שיש לו הוראה אחרת להלן.
אחד ההבדלים שבין ההלכה ובין החוק, הוא האם הבנק הוא בעל דבר וצריך לדון מול מחזיק השיק:
ע”פ החוק במדינה, נחשב תשלום בשיק כפרעון מיידי, אף שאין הכסף עובר לרשותו של אוחז השיק. מקבל השיק אינו יכול לאכוף בדרכים משפטיות את הבנק להעביר לידיו את הסכום הנקוב, על אף שקיים חוזה מחייב בין הבנק לבין הלקוח, שעל הבנק לפרוע כל שיק – בתנאי שיהיה מכוסה ביתרת זכות, או במשיכת יתר מאושרת. אולם מקבל השיק אינו צד בחוזה זה, ולכן הוא מנוע מלתבוע את הבנק לבצע את החוזה. מבחינת ההלכה קיימת מחוייבות שעבודית של הבנק כלפי מחזיק השיק, אפי’ אם לא נגדיר את השיק כהקנאת הכסף – שעבודא דרבי נתן הופך את הבנק לבעל-דין של אוחז השיק. כך, שבכל מקרה בנושא היחס בין הבנק למקבל שונה דין ההלכה מהוראת המשפט המקומי. (הרב בן יעקב בהערות למאמרו בתחומין יג).
פוסקי ההלכה נחלקו לגבי מעמדה של המחאה בהלכה. הרב חיים בלוך במאמר בחוברת משפטי ארץ ד’ תשע”ו סיכם את המחלוקת כך:
על פי החוק לשיק יש משמעות כפולה: האחת, כחלק מדיני שליחות – הוא הוראה לבנק לתת כסף למחזיק בשיק מתוך הפיקדונות של כותב השיק. והשנייה, כחלק מדיני שטרות – התחייבות של כותב השיק אותה ניתן לממש בבית המשפט.
בעקבות כך, נחלקו האחרונים בשאלת מעמדו ההלכתי של שיק. יש שסברו שדינו רק כהוראה לתשלום, יש שסברו שדינו ככסף מזומן ויש שסברו שדינו בהתאם למקובל כדין התחייבות (בנוסף על היותו הוראה לתשלום).
המחזיקים בדעה השלישית, השוו שיק לשטר למוכ”ז (“ממרני”) שמעמדו נדון בהלכה באריכות, ונקבע שיש לו תוקף הלכתי על פי מנהג הסוחרים. במסגרת זו נחלקו אחרונים בשאלה האם יש להחיל את תקנת השוק[2] המגנה על מי שקיבל שטר למוכ”ז בתום לב לאחר תשלום תמורה. ברוח זו כתב בשו”ת מנחת יצחק שגם בנוגע לשיק יש לקבל את החוק המגן על אוחז כשורה, בתמורה ובתום לב, כיוון שהחוק מקביל לתקנת השוק.
למעשה הרי תוקף השֵׁיק הוא על פי דינא דמלכותא דינא, ומדין מנהג הסוחרים שנדונו בשעורים הקודמים. אבל יש נפ”מ במצבים שונים, ברמה ההלכתית. השאלה נדונה במקרה[3] של חתן שלא פדה שֵׁיק עד שנפטר הנותן, האם היורשים חייבים לשלם כי בידו מזומן או שזה חוב שאינם חייבים לשלם. השאלה נדונה בתשלום שכר שכיר, האם תשלום בשֵׁיק נחשב כמזומן ולא יעבור על “ביומו תתן שכרו” (אם לקחתי פועל יומי, ולא התניתי איתו, או אין כלל מקובל במקום). האם אפשר למכור חמץ לגוי על ידי שנקבל ממנו שֵׁיק, האם יחשב כקנין כסף.
נפ”מ גם לגבי ביטול שֵׁיק. אם זו הוראה לבנק לתת, לכאורה יכול מצד הדין לבטל את ההוראה. אבל אם השֵׁיק הוא כמו כסף מזומן, לכאורה לא יכול לבטל אותו.
ועוד נפ”מ אם אדם שנתן שיק טוען שפרע במזומן לבעל הצ”ק אלא שלא החזיר לו את השֵׁיק. האם זה כמו שטר שאינו נאמן לומר פרוע, או שזו התחייבות לשלם, והדין יהיה אחרת כשיאמר פרעתי.
עוד נפ”מ מה דינו של שֵׁיק שבוטל, האם אפשר לתת אותו להוצאה לפועל כדי לגבותו?
עוד יש לדון לכל אחרת מהשיטות, מה דין שֵׁיק שלא נכתב בו סכום.
שיטת רוב הפוסקים – דין שֵׁיק כדין שטר חוב, ע’ למשל אצל הרב שטרנבוך, בשו”ת תשובות והנהגות כרך ג סימן תע:
והא דשיק אינו נחשב ככסף היינו כשצריך גופו ממון, בזה שיק אינו אלא כשטר חוב, אבל לתשלום שכיר מצוי שנחשב היום ככסף ואינו יכול לדרוש מזומן, כיון שכך הוא צורת התשלום במקום שצריך לשלם כסף, ולכן אם משלם שיק ביומו עבור שכר חדשי נחשב לכסף ממש, ומקיימין היום בזה המ”ע, ומ”מ אם הוא במקום ובדבר שנהגו לשלמו במזומן, ראוי לחשוש לאיסור תורה דהואיל ונהגו במזומן יש לשלם במזומן, כנלע”ד.
וכן בפסקי דין-ירושלים (חלק ב פס”ד בעמוד כא):
דצ’יק לעולם הוי שט”ח, ואין לו דין כסף, דהא אם נשרף הצ’יק ויש עדים שנשרף – ודאי יצטרך נותן השיק לשלם לבעל השיק, ומכאן דשיק אינו כסף, דאם אחד נותן שטרי כסף ונשרף אצלו – ודאי לא יצטרך לשלם, משא”כ בשיק אין זה גופו ממון ויצטרך נותן השיק לשלם למקבל השיק כשיש עדים שנשרף.
אמנם, השיק מנוסח רק כהוראה לבנק לשלם למוטב , אבל מאחר שניתן דרך “הוצאה לפועל” לגבות את הסכום הנקוב בשיק ישירות ממושך השיק, הרי שהשיק מתפקד למעשה גם כ”שטר חוב”, אף שלא נכתב בו הדבר במפורש (ד”ר מיכאל ויגודה)[4].
לעומת זה שיטתו של הגרמ”פ היא ששֵׁיק דינו ככסף מזומן, התשובה מובאת בספר מילי דנזיקין (הרב אפרים ברנשטיין, ח”א עמ’ קכב). הגר”מ פינשטיין נשאל, האם ניתן לשלם לפועל בשֵׁיק, או ששֵׁיק נחשב לשווה כסף והמעסיק עובר בבל תלין? וכותב שזה ככסף מזומן.
וכך משמע בש”ך חושן משפט סימן קצ ס”ק א:
מעשה בא לפני בראובן שקנה קרקע משמעון ולא החזיק בה רק שנתן לו ממרנ”י שיש לו על לוי בדמי הקרקע ויש שהיו רוצים לומר כיון דשטרות אין גופן ממון ואין בהם דין אונאה ושומרין ושאר דברים אין המקח נקנה בהם ופסקתי דנקנה המקח בנתינת ממרנ”י זו ואינו יכול לחזור בו…
וראיית הש”ך היא מגמ’ קידושין מז, במחלוקת התנאים באומר לאשה התקדשי לי בשטר חוב, והמחלוקת האם אשה סמכה דעתה שלא יבטל את השטר. ואם כן בדבר שעל פי חוק אסור לו לבטל הרי מעיקר הדין גם אשה מתקדשת בהך. הרי שהממרנ”י הוא כסף ממש. ורק לענין אונאה ושבועה נחשב שאין גופו ממון.
וכן דעת הרב אלישיב זצ”ל, הובא בפסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין יא עמוד שפא:
אמנם מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א השיב (ביום ד תשרי תשס”ז) ששֵׁיק נחשב ככסף מזומן, וכשם שבכסף מזומן ששילם למוכר נחשב ששילם אף על פי שהמוכר לא השתמש בכסף, כך בשֵׁיק.
לפי גישה זו, לא ניתן לבטל את השיק, כיון שנחשב כאילו מקבל השיק כבר קיבל תמורה.
שיטה שלישית היא שהשֵׁיק נחשב כהוראה לבנק לשלם, וזהו כתב הרשאה. כך סובר שו”ת שבט הלוי חלק ז סימן רכב[5] שסובר שמשום שזו הוראה לבנק לתת, יש לדון כאן מדין תן כזכי:
האיך ההלכה בראובן שנתן שֵׁיק לשמעון בתורת מתנה גמורה וטרם ששמעון הוציא את הכסף מהבנק הודיע ראובן שהוא חוזר בו ממתנתו האם מצד הדין המתנה בטלה, ואת”ל שהמתנה בטלה מהו הדין אם שמעון מסר השֵׁיק ללוי עבור סחורה שקנה ממנו ולוי נתן את הסחורה בהסתמכו על הנאמנות של השֵׁיק של ראובן ושוב אח”כ לאחר מכירת הסחורה הודיע ראובן לשמעון וללוי שחזר בו ממתנתו, האם לוי יכול לתבוע את ראובן שיכסה את השֵׁיק.
הנה פליגי הראשונים ולהלכה בסי’ קכ”ה סעי’ ו’ ז’ אם תן כזכי וא”כ יכול מבטל השֵׁיק לומר קי”ל דתן לאו כזכי, ואף לאומרים תן כזכי היינו רק בנתן החפץ לשליח לצורך המקבל ובנידון זה לא נתן את המעות ליד השליח דהיינו הבנק לצורך המקבל ובמציאות אינו רגיל שתהי’ נתינה מיוחדת לצורך המקבל ואף אם היתה הרי אינו מודיע לבנק לצורך מי מפקיד שיזכו לו רק מורה לבנק ע”י השֵׁיק לפרוע מהסכום שיש לו כבר בחשבון וא”כ אינו נקנה למקבל לכל הדעות רק מדין מעמד שלשתן וזה לא הי’ שיהי’ הנותן המקבל ופקיד הבנק בצותא.
וכן כתב הגרז”נ גולדברג זצ”ל, בתחומין כרך יב, שדין שֵׁיק כדין הוראה לבנק לשלם, (ולכן דן אם ההוראה לשלם דינה כהתחייבות, ואם משום כך תחשב לכסף). וכן כתב ויגודה שם, שזו הדעה הקרובה להגדרת החוק הישראלי.
והוכיח את זה מגמ’ קידושין ח סע”א
אמר רבא אמר רב נחמן אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת, מנה אין כאן משכון אין כאן.
רש”י קידושין ח ע”ב:
מנה אין כאן – הלכך משכון אינו שוה (כאן) כלום שאין המשכון מתנה.
רא”ש מסכת קידושין פרק א סימן י
יש מפרשים דהיינו דוקא בקנין אשה ועבדים כי ההיא עובדא דאמתא דבסמוך וכן בקרקע לפי שנקנין בכסף ואין כאן כסף שיוכל לקנות שאין המשכון קנוי שלא נתנו לה זכות בגופו אבל אם אדם נותן מתנה לחבירו ונתן לו משכון בשביל המתנה משיכת המשכון כאילו זכה במתנה ומביא ראיה מהא דאמרינן בפרק השוכר את האומנין (דף עח א) דקאמר התם האומנין שחזרו בהן בדבר האבד ובאתה חבילתו ליד בעל הבית דהיינו כלי אומנות של פועלים שוכר עליהן עד כדי דמיהן אלמא במשיכת המשכון נתחייבו הפועלים לקיים דיבורם וליתא דאין חילוק בין מתנה לקידושין וטעם אחד לכולם לפי שאין המשכון משועבד לכלום משום דאדם יכול לשעבד נכסיו לדבר שנתחייב בו אבל בדבר שלא נתחייב לא חל שיעבוד על נכסיו ובמתנה שאמר ליתן לו לא נתחייב בה ולא יתחייב בה לעולם לפי שיכול לחזור בו לפיכך לא נשתעבד לו המשכון במשיכתו אבל ההיא דהפועלים כיון דדבר האבד הוא וחזרו בהו חייבין לשלם לו ההפסד הילכך נשתעבד לו המשכון שלהם לשכור עליו עד כדי דמיו.
הרמ”א בשו”ע אה”ע סי’ כט סעיף ו’ הביא את הדין, וכתב שגם אם כתב שטר על המנה, אינה מקודשת, והחלקת מחוקק שם כתב שדין זה תלוי במחלוקת. ואם כן, האם נתינת השיק דינה כהתחייבות, תלויה במחלוקת הנ”ל. ולכאורה תלוי אם מדובר בשיק מתנה או בשיק שהוא תמורה לסחורה שקיבל, שאז נתינת השיק יכולה להיות התחייבות[6].
וסיכם הגרז”נ זצ”ל:
ומעתה, אם מקדש או קונה שדה בשֵׁיק, לדעת הרמב”ן והרשב”א והרמ”א בודאי לא קנה. אבל לדעת התוס’ יש לדון אם שֵׁיק עושה התחייבות, כמו מתחייב לחבירו בשטר, שהלכה שמתחייב, וכמבואר בכתובות קב,א; או ששֵׁיק אין בו לשון התחייבות, אלא לשון ציווי לבנק שיתנו למביא השֵׁיק כסף. והרי זה כממחה פועלים אצל חנוני. וגם אם נאמר אומדנא, שכוונת כותב השֵׁיק היא להתחייב לזה שנותן לו, עדיין יש לדון אם נעשתה בזה התחייבות, שמ”מ לא כתב זאת בשטר, ואיך יהיה שטר על דבר שאינו כתוב, אף שרצונו בכך.
אם השיק הוא רק הוראת תשלום ולא התחייבות, ודאי שאפשר לבטל את השיק. על פי החוק, אם לא קיבל בכלל, יכול לבטל את השיק בלא הודעה לבעל השיק, אבל אם התחיל לקבל תמורה, אסור לבטל אלא אם הודיעו ויש לו סיבה מוצדקת. למעשה נוהגים כפי דינא דמלכותא והמנהג שיש מקרים שמותר לבטל את השיק.
אם נחזור לשיטה הראשונה שהשֵׁיק הוא שטר חוב, יש לדון על כמה נקודות:
- טענת הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ”ל[7], שפקפק בכך וכתב: “לא ברור בכלל שיש לו דין שטר חוב, כיון שנוסח השיק אינו כולל שום משפט של ‘התחייבות’, ואינו אלא כתב הרשאה שבעל השיק כותב לבנק ‘שלמו לפקודת פלוני סכום פלוני’, ואין בו שום מילת התחייבות”.
- איך נעשית הסבת השיק, והרי שטרות נקנים בכתיבה ומסירה. וע”כ צריך לומר שזה מדינא דמלכותא או ממנהג הסוחרים.
לגבי טענה א’: אמנם, השיק מנוסח רק כהוראה לבנק לשלם למוטב , אבל מאחר שניתן דרך “הוצאה לפועל” לגבות את הסכום הנקוב בשיק ישירות ממושך השיק , הרי שהשיק מתפקד למעשה גם כ”שטר חוב”, אף שלא נכתב בו הדבר במפורש (מיכאל ויגודה)
לגבי טענה ב’: ראה שו”ע חו”מ סו, א’
אותיות, אין נקנין אלא בכתיבה ומסירה. הגה: מיהו יכול לתפוס הנייר עד שיחזיר לו דמיו (רבינו ירוחם נתיב י”ד). וכן אם אין למוכר לשלם ללוקח, מוציאין מן הלוה ונותנין לקונה, כדלקמן סימן פ”ו, ואף על פי שלא קנה השטר (ב”י בשם הרשב”א)… הילכך האי מאן דמזבין שטרא לחבריה, צריך למכתב ליה: קני לך איהו וכל שעבודא דאית ביה. ואם לא כתב כן, לא קנה המלוה שבו, ואפי’ הנייר לצור על פי צלוחיתו לא קנה, אלא מקח טעות הוא, ומחזיר הנייר ויחזיר לו הדמים. הגה: י”א דשטר שכתוב בו: אני משעבד לך ולכל מי שמוציאו, נקנה בחליפין או במסירה בלא כתיבה (ת”ה סי’ של”א). אבל אם לא כתוב בו כך, רק שנכתב על שם הלוקח מתחילה, צריך כתיבה ומסירה.
לכאורה לפי דברי הרמ”א, כיון ששיק אפילו אם נחשב כשטר, הרי ניתן להסב אותו, מסתבר שנחשב כמה שכתוב בו אני משעבד לך ולכל מי שמוציאו.
וכתב שו”ת מנחת יצחק חלק ה סימן קיט, ששיק היום הוא כנכתב לכל המוציאו:
והנה פשיטא דטשעקען הנהוג בזה”ז, ואף וועקסלען /שטרות חוב/ הנהוג, אף אם כתוב בו שם המלוה, אבל כפי החוק, אם כותב המלוה שמו על צד הב’, ומוסרו לאחר, אז הוי כמו שהוא המלוה, דינו כמו שהי’ כתב לכל מי שמוציאו,
הרב בן יעקב, במאמר בתחומין יג, שיקים תוקפם והלכותם דן באריכות על הקנאת השיק.
אם הסב שיק, והתברר שאין לו כיסוי או שבוטל:
הש”ך חושן משפט סימן נ ס”ק ז, עוסק במי שקנה “ממרנות” הם המקבילה של השיקים, ולא ידע שזה פרוע:
דהיכא דלא ידע ה”ל כלקח חפץ מחבירו ונודע אח”כ שהוא גניבה בידו ואינו שלו, דמ”מ צריך להחזיר לו מעותיו משום תקנת השוק וכדלקמן סימן שנ”ו [סעיף ב’], וה”ה הכא. ואף על גב דכתבו הרא”ש [בתשובה כלל ע”ט סי’ ה’] והטור והמחבר לקמן סימן ס’ [טור סעיף ז’ ומחבר] סוף סעיף א’, דלא שייך בשטרות תקנת השוק דלא שכיח, היינו בסתם שטרות דעלמא, אבל בממרנות שבזמנינו דשכיח טובא שקונין זה מזה יותר מן המטלטלים, פשיטא דשייך תקנת השוק.
אם זה משום תקנת השוק, הרי ישלם לו רק מה ששילם עבור השיק שקנה בנכיון השיק ולא את התמורה המלאה[8].
המנחת יצחק (חלק ה סימן עו) כתב: מכיוון שתוקפו של הצ’יק הוא ע”פ מנהג הסוחרים (סיטומתא) ועל פי דינא דמלכותא, הרי שיש להקפיד על נהלי הבנקים, שרק אז יש דינא דמלכותא ומנהג סוחרים. לאור זאת, צ’יק שהועבר לאדם אחר ללא חתימה על גב הצ’יק – אין לו תוקף.
יש עוד שאלות שצריך לברר ביחס לשיקים:
- לכאורה השיק מועיל מדין כתב ידו ולא שטר בעדים. א”כ יש מחלוקת אם כנגד כתב ידו נאמן לומר פרעתי או אינו נאמן.
- דין קיום שטרות שונה בין אם אנו עוסקים בשטר או בכתב ידו, וצריך לברר איך מקיימים שטר החתום בכתב יד המלוה.
- אם זה שטר, האם יתכן ששטר שאין בו סכום, אם השֵׁיק ניתן כך, למשל כערבון לשכירות דירה, הרי הוא שטר פסול.
ועוד חזון למועד.
מקורות נוספים:
ראה: הצ’ק בהלכה, ענף א, בסוף הספר באר המשפט, ירושלים תש”ס; הרב צבי יהודה בן-יעקב, “השיקים – תוקפם והליכתם”, תחומין יג (תשנ”ב-תשנ”ג), עמ’ 470-422, וביתר הרחבה בספרו משפטיך ליעקב, חלק א, סימן כא; הרב יצחק זילברשטיין, “מעמדו של השיק בהלכה”, בית ראובן, חלק ב, ירושלים תשס”ו, סימן כו; פתחי חושן, הלכות הלואה, פרק י, הערה כא; שם, הלכות עדות, שטרות וכמה ענייני טו”נ, פרק ט, סעיף יד, ושם, הערה כט; שֵׁיק שבוטל בשל כשלון תמורה, ד”ר מיכאל ויגודה משרד המשפטים המחלקה למשפט העברי.
פקודת השטרות (נוסח חדש):
- אין השטר, מכוח עצמו, פועל כהמחאת כספים שבידי הנמשך העומדים לפרעונו של אותו שטר, ואם הנמשך אינו מקבל עליו את השטר כנדרש לפי הפקודה אין הוא חב על פי המסמך.
[1] מסקנתו היתה: מעבר לחשיבות שבעצם ההזדקקות למשפט העברי, נראה אפוא שיש להמליץ לנתבעת להתדיין על פי המשפט העברי משתי סיבות: 1. במשפט העברי הכלל הוא “המוציא מחברו עליו הראייה”, ולא במהרה נוטים הדיינים לחייב את נתבע, כשחיובו שנוי במחלוקת הפוסקים. 2. זאת ועוד, סעיף 37(2) לפקודת השטרות (נוסח חדש) קובע: “אלה זכויותיו וכוחו של אוחז שטר: היה אוחז כשורה, הריהו אוחז השטר כשהוא נקי מכל פגם שבזכות קנינם של צדדים קודמים לו, וכן מכל טענות-הגנה אישיות גרידא שהיו להם בינם לבין עצמם, ויכול הוא לאכוף תשלומו על כל צד החב על פי השטר”. לפי הוראה זו ברור שהתובע רשאי לאכוף על הנתבעת את התשלום בהוצאה לפועל. עדיף אם כן לנתבעת לנסות את כוחה בפני בית הדין הרבני, שם, כאמור, התוצאה אינה כה חד-משמעית.
[2] תקנה שנועדה לאפשר חיי מסחר תקינים, לפיה, מי שקנה חפץ בשוק, ולא ידע שחפץ זה הוא חפץ גנוב, למרות שנודע לו לאחר מכן שהחפץ גנוב, אינו מחזיר את החפץ לבעליו אלא אם כן הבעלים משלמים לו את הסכום ששילם בעד החפץ. (אנצקלופדיה תלמודית, מושגים תלמודיים תקנת השוק)
[3] ע’ גם השֵׁיק בהלכה ע’ יב הערה 27.
[4] ע’ ויגודה שם הערה 3: לכאורה היה מקום לראות את השיק כ”המחאת חוב”; דהיינו, חלק מהחוב שהבנק חב לבעל ה”חשבון”, מוסב למי שניתן לו השֵׁיק, וזכות הפירעון לסכום שנרשם בשֵׁיק עוברת לידיו. אפשרות זו הועלתה על ידי הרב בן-יעקב, בספרו עמ’ שג: “מבחינת ההלכה קיימת מחויבות שיעבודית של הבנק כלפי מחזיק השיק… שעבודא דרבי נתן הופך את הבנק לבעל דין ודברים של אוחז השיק”. וראה גם משפטי התורה (שפיץ), בבא קמא, סימן טו. אולם הרב בן יעקב מציין בעצמו שגישה זו אינה מקובלת על החוק הישראלי. אכן, סעיף 53 לפקודת השטרות [נוסח חדש], קובע: “אין השטר, מכוח עצמו, פועל כהמחאת כספים שבידי הנמשך [=הבנק, במקרה של שיק] העומדים לפרעונו של אותו שטר”, כפי שמבאר זאת ש’ לרנר, דיני שטרות, תל-אביב תשנ”ט, עמ’ 291: “משיכת שטר חליפין איננה מתפרשת כהמחאת זכותו של המושך לנפרע”, לדבריו, “סעיף 53 יצר חיץ ברור בין דיני שטרות לבין דיני המחאת חיובים. אוחז שיק אינו נושה במישרים בנמשך [בבנק]”.
[5] התשובה נכתבה ע”י בנו. שבט הלוי כתב בסוף התשובה: “הרני מסכים לכל דברי בני הגאון רבי חיים מאיר הלוי שליט”א, וכדבריו כן יעשה”.
[6] ע’ הרב בן יעקב במאמרו בתחומין שם שחילק, לפי דרכו שם, לגבי שיק שחזר, בין שיק תשלום או שיק שניתן למתנה.
[7] “רכישת דירה ע”י חוזה ותשלומי שיקים”, בתוך קובץ הישר והטוב, חלק ב, ירושלים תשס”ז, עמ’ ז, בעמ’ יד,
[8] ע’ שו”ת מנחת יצחק חלק ה סימן קיט שהביא שזה תלוי בשני תירוצי הש”ך שם ואכ”מ.