ב”ה
יא. מדיניות כלכלית על פי התורה
האם יש להלכה אמירה בנושא השיטה הכלכלית הרצויה? ואם כן האם לפי חז”ל היא סוציאליסטית או קפיטליסטית? השיטה הקפיטליסטית דוגלת בשוק חופשי תחרותי הפועל עקרונות היצע וביקוש. הקנין הוא פרטי, והתוצרת נמצאת בידי בעלים פרטיים המשתמשים בהם ליצירת רווחים. השיטה השניה היא המדיניות הסוציאלית (מערכות כלכליות וחברתיות המאופיינות בבעלות חברתית ופיקוח דמוקרטי על אמצעי הייצור), דוגלת בהתערבות שלטונית בחיי השוק בחלוקת אמצעי הייצור והכונתם פיקוח על מחירים ואף הלאמה של מפעלי תעשייה וחקלאות וכיוצ”ב, הכל שייך לציבור. זוהי תחילת דרכו של הקומניזם שקרס.
ביצוע מושלם של השיטה הסוציאליסטית נכשל לחלוטין בברית המועצות מיד לאחר המהפכה וטרם הצליח בשום מקום בעולם להגיע לידי שלימות. רוסיה כבר אינה מדינה קומוניסטית עם כלכלה מתוכננת ומווסתת, ומאידך גם ארה”ב, מאז השפל הגדול של שנות השלושים, גם היא התקרבה למודל של מדינת רווחה, ויש בה תמיכה ציבורית מסוימת בנזקקים[1].
האם יש להלכה דרך משלה? נראה שניתן לראות בחז”ל במקומות מסויים הליכה על קו הגבול שבין שיטות שונות. הרב חיים דוד הלוי כתב בתחומין ח’ עמ’ [2]365:
לדעתי, זה כוחה וגדולתה של תורה שאין בה משטר ברור ומוגדר, לא מדיני ולא כלכלי, ושתי סיבות לדבר:
א. לפי מהותם של שטחי חיים אלה, ניתנים הם לשינוי מתקופה לתקופה, ותורת ה’ תורת נצח היא, ונמנעה תורה במתכוון מלקבוע בהם תחומים ברורים ומוגדרים.
ב. לא רצתה תורה לכוף את העם לנהוג בחייו החילוניים על פי משטר מסויים, לא כלכלי ולא מדיני, והשאירה את הבחירה לרצונו החפשי בשטחים אלה.
אך לעומת זאת נתנה תורה מצוות, שבהן בחינת עקרונות ויסודות, אשר יכולים להתאים לכל משטר בכל דור ובכל צורת חיים, ותכליתן למנוע את השלילי שבכל משטר אפשרי.
חז”ל לא דברו בשפה הכלכלית שלנו היום. ולכן אנו מחפשים את העקונות והיסודות שמתאימים לכלכלה בימינו. יש להקדים, שלא מעט מושגים המשמשים בעולם הכלכלי, הם לכאורה זרים ליהדות. אדם סמית (1723-1790), כלכלן סקוטי, מאבות הקפיטליזם והתפיסה הליברלית, ניסח בספרו ”עושר האומות״ את תפיסת השוק החופשי. לטענתו, בני אדם עובדים על מנת להתעשר, ובכך הם מפתחים ומגדילים את עושרה של החברה והמדינה. סמית טבע את הביטוי ”היד הנעלמה״, שהוא האמונה בכך שאם ניתן למערכת הכלכלית לפעול ללא התערבות ממשלתית, כוחות השוק ידאגו ליעילותה ויאזנו בין ההיצע לביקוש לטובת כולם. לנושא זה ודאי שיש מקורות בהלכה.
סמית, טען שהחירות הכלכלית-חברתית אינה מוחלטת, ויש נושאים שחייבים להיות באחריות המדינה ולזכות בהגנה חוקתית, כמו חינוך ותמיכה בחולים וחלשים. סמית כתב שכלכלה היא “המדע החוקר את העושר”. או ביתר פירוט: “חקר הייצור, ההפצה והחליפין של עושר”. מבחינה זו על פי ההלכה, היכולת הכלכלית לא נועדה בהכרח להביא את האדם לעושר, וכדברי הרב קוק זצ”ל בעין איה ברכות כרך ב’ מעשר שני פ”ה מי”א אות יח:
מה אומלל הוא האיש החושב שכל אושר והצלחת האדם נמדדים רק כמידת המתכת הנוצצת שידו משגת לצבור תחת ידו.
יש עולם מושגים בכלכלה, שלעיתים נראה זר לאיש ההלכה: שיח של זכויות, לעומת היהדות שדורשת שיח של חובות.
לדוגמה, דבר הקשור למדיניות כלכלית הוא המדיניות הסוציאלית, נושא זה עלה ביחס לקצבאות הנכים, ביחס לסל הבריאות וחובת המדינה לממן תרופות ועוד. “העם דורש צדק חברתי” זו הסיסמה שנשמעת בציבור. יש דברים שניתן לדבר על “זכותו” של אדם לקבל, אך האם כל עזרה סוציאלית נחשבת לצדק או לצדקה? האם “העם דורש צדק חברתי” או העם דורש צדקה?
במילים אחרות האם אנו דנים על זכותו של האדם לקבל את השרותים הנדרשים לו מן הציבור, או שחובת הציבור היא לתת לו כפי האפשרויות. העולם בנוי מחשיבה על “זכויות הפרט” אבל יהודי מאמין, מכיר את המשפט הראשון של המסילת ישרים: “יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה שיתבאר אצל האדם חובתו בעולמו”, השיח הוא שיח של חובות ולא שיח של זכויות. שיח של זכויות הוא שיח של “מגיע לי”. האם הסתכלות שונה זו גורמת למסקנות שונות?
כמו כן נוכל למצוא מאמרים בנושא “הגנת הצרכן על פי ההלכה”, ואולי אף נעסוק בזה בשיעור, אבל לכאורה יש טעם לפגם בכותרת זו: אסור להונות את הצרכן, משום שחובתי היא לנהוג בהגינות, ויש איסור הונאה ולא משום שזכותו לקבל שירות או מוצר הוגן. ושוב, גם כאן אני שואל, האם ההסתכלות השונה תביא לידי מסקנה שונה?
לכאורה ההבדל בין הגישה הדוגלת בזכויות הפרט והגישה הדוגלת בחובות הפרט, בא לידי ביטוי בויכוח בין המצדדים בשוק חופשי לתומכים בכלכלה מתוכננת, והיא מחלוקת בתחום הערכים, ולא בתחום העובדות. לא מחלוקת איזה משק יעיל יותר אלא איזה משק מוסרי יותר.
המצדדים בשוק חופשי מאמינים שגם מבחינה ערכית שוק חופשי הוא מוסרי יותר, בגלל שאינו פוגע בחירותו של הפרט. כלכלה מתוכננת מאלצת את היחיד לעסוק בתחום מסוים או להגביל את פעילותו בו בהתאם להכוונת הרשות. שוק חופשי מאפשר לכל אדם למצות את יכולתו ואת כישוריו בהתאם ליכולתו ולרצונו (ומאידך אין להכחיש שגם להם יש מחוייבות לערכים חברתיים: שוויון, אחווה, כבוד אישי).
לעומת זה אם אנו באים לנושא בראיה של חובות הפרט לזולתו, צריך לתת כללים ולחשוב לא רק על רווחים, אלא על תעסוקה של עיירות פיתוח, ולפתוח מפעלים במקומות הטעונים פיתוח וטיפוח. להעדיף תוצרת הארץ על פני תוצרת חוץ, ולא להפנות את כל הייצור לסין, גם אם הרווחים יהיו גדולים יותר, אם זה פוגע אנושות בתעסוקה בארץ (לפי הכללים צריך במכרזים להעדיף תוצרת הארץ גם אם היא יקרה, עד 5%, לפי הידוע לי).
בסוגיה בבבא בתרא פט ע”א אנו מוצאים מחלוקת באשר למידה שבה צריך לאפשר שוק חופשי:
ת”ר (לא) יהיה לך מלמד שמעמידין אגרדמין למדות ואין מעמידין אגרדמין לשערים דבי נשיאה אוקימו אגרדמין בין למדות בין לשערים א”ל שמואל לקרנא פוק תני להו מעמידין אגרדמין למדות ואין מעמידין אגרדמין לשערים נפק דרש להו מעמידין אגרדמין בין למדות בין לשערים א”ל מה שמך קרנא תיפוק ליה קרנא בעיניה נפקא ליה קרנא בעיניה ואיהו כמאן סבר כי הא דאמר רמי בר חמא א”ר יצחק מעמידין אגרדמין בין למדות בין לשערים מפני הרמאין.
רשב”ם בבא בתרא פט ע”א:
אגרדמין – ממונה להלקות ולענוש מעוותי המדות.
ואין מעמידין אגרדמין לשערים – שלא ימכרו ביוקר סברא הוא דאינו צריך דאם זה רוצה למכור ביוקר אותו הצריך למעות יתן בזול וילכו הלוקחין אצלו וימכור זה בזול על כרחו.
נפקא ליה קרנא בעיניה – ואף על גב דאמרינן במסכת שבת (דף קח) דרב לטייה כשבא מבבל ותהא ליה קרנא אקנקניה איכא למימר דגרמא ליה הא והא.
מפני הרמאין – שממתינין עד שימכור אותו המוכר בזול ואח”כ מוכרין ביוקר, ל”א מפני הרמאין המוכרים ביוקר ואומרים שהוסיפו במדה או שנתן חטין יפות למעלה ורעות למטה או כל מיני רמאות וכדאשכחן שהיו מעמידין פרהדרין שהיו מכין בעלי חנויות והיו אומרים להם מכרו בזול במסכת יומא (דף ט) (בירושלמי פ”א).
הסברא שאין מעמדין אגרדמין לשערים, משום שכוחות השוק יאזנו את עצמם, כפי שהבאנו לעיל מאדם סמיט שמדבר על “היד הנעלמה” הפועלת בכוחות השוק.
ביד רמ”ה בבא בתרא פט ע”א מסביר את הצורך באגרדמין, לא בגלל יוקר, אלא בגלל חשש שימכרו במחירי היצף, בזול יותר:
אמר ר”ש בן לקיש מעמידין אגרדמים לשערים וכן אמר שמואל מעמידין אגרדמים למדות ולא לשערים.
וקימא לן כותיה דהא דאמר רמי בר אבא א”ר יצחק מעמידין אגרדמים בין למדות בין לשערים מפני הרמאין ליתה, דהא מתנית’ איפכא תניא. מיהו ש”מ דטעמא דמ”ד אין מעמידין מפני הרמאין הוא. וש”מ דהאי אגרדמים דקאמר מעמידין אותם לשערים לאו שלא למכור ביוקר בלחוד הוא, דא”כ מאי מפני הרמאין האי מפני מפקיעי שערים מבעי ליה, אלא שלא למכור בזול יתר מן השער היוצא בשוק. ומאי מפני הרמאין שמתוך שהוא מראה שהוא מוכר בזול נמצא מרגיל את בני אדם לבוא אצלו והוא מרמה אותן במדה או במשקל או בעירוב פירות רעות ביפות יותר ממה שהוא פוחת להן מן הדמים. מכלל דמאן דאמר אין מעמידין דלא לימנעינהו לזבוני בזול קאמר וקי”ל כותיה. אבל להעמיד ממונין שלא יפקיעו את השער מעמידין כדאמרינן ביומא בפ”ק (דף ט’ ע”א) מתוך שפלהדרין הללו חובטין אותן ואומרין להן מכרו בזול מכרו בזול כו’ אלמא הכי הלכתא.
לדעת הרמ”ה אם מעמידין אגרדמין זה לא רק שלא ימכרו ביוקר אלא גם שלא ימכרו בזול. ואם אין מעמידין, זה רק לענין הזול אבל שלא להפקיע שערים ודאי מעמידין. לדעתו אם כן לכ”ע יש התערבות בנעשה בשוק, אבל המחלוקת היא האם רק להפקעת שערים או גם שלא להוריד למחירי רצפה.
בית הבחירה למאירי בבא בתרא פט ע”א
בית דין שבכל עיר ועיר ראוי להם להעמיד אדם ולמנותו על המדות לתקנם ולחתמם שלא למוד אלא בחתומות שלא ימצא הרמאי מקום לרמות ומי שמוכר בזולתם רשאין להכותו ולענשו וכן מעמידין אדם על השערים שלא למכור אלא בשער הראוי לפי מה שיראה להם מן הזמן והשעה ורוב הסחורה ומיעוטה וכן כל כיוצא בדברים מתקון עניני העיר וקיום ישובה:
בירושלמי (ב”ב ה, ה) מסופר:
רב מנייה ריש גלותא אנגרמוס והוה מחי על מכילתא ולא על שיעוריא חבשיה ריש גלותא. עאל רב קרנא גביה א”ל אנגרמוס שאמרו למידות ולא לשיעורין א”ל והא תנית אנגרמוס למידות ולשיעורין א”ל פוק אמר לון אנגרמוס שאמרו למידות ולא לשיעורין נפק ואמר לון בר נש דתנה כבשה דאהינו חבשין ליה:
פירוש: ראש הגולה מינה את רב לתפקיד “אנגרמוס” (מפקח על השווקים). רב היה מפקח ומעניש רק על רמאות במידות ובמשקולות, ולא על מחירי השוק. ראש הגולה ראה מעשה זה בחומרה רבה, וכלא את רב במעצר. כשנכנס קרנא לבקר את רב, אמר לו רב, נהגתי כהלכה, שהרי אמרו שיש להעמיד פקחים דווקא למידות ולא על שערי השוק. קרנא פנה לאנשי ראש הגולה ואמר להם שהם עשו שלא כדין בכך שכלאו את רב – מי ששונה “כבשה דאהינו”, כלומר נותן תמרים חשובים, אותו אתם כולאים?.
להלכה פסק הרמב”ם הל’ מכירה פי”ד הלכה ה”א שצריך להעמיד שוטרים גם לפסוק השערים, ולא לתת לשוק לנהל את עצמו.
הלכה א’: כבר ביארנו שהנושא ונותן באמונה ואמר כך וכך אני משתכר אין לו הונייה, ואפילו אמר זה לקחתי בסלע ובעשר אני מוכר מותר, אבל בית דין חייבין לפסוק השערים ולהעמיד שוטרין לכך, ולא יהיה כל אחד ואחד משתכר כל מה שירצה אלא שתות בלבד יפסקו להם בשכרם, ולא ישתכר המוכר יתר על שתות.
הלכה ב’: במה דברים אמורים בדברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות, אבל העיקרין כגון הקושט והלבונה וכיוצא בהן אין פוסקין להם שער אלא ישתכר כל מה שירצה.
ובהלכות גניבה פרק ח’ הלכה כ’ מבואר שהחשש מהרמאין הוא הרמאים שמוכרים ביוקר:
חייבין בית דין להעמיד שוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך שיהיו מחזרין על החנויות ומצדקין את המאזנים ואת המדות ופוסקין את השערים, וכל מי שנמצא עמו משקל חסר או מדה חסרה או מאזנים מקולקלין רשות יש להן להכותו כפי כחו ולקנסו כפי ראות בית דין לחזק הדבר, וכל מי שמפקיע את השער ומוכר ביוקר מכין אותו וכופין אותו ומוכר כשער השוק.
דבר נוסף בהלכה זו, הוא ההגבלה על שיעור הרווח:
ולא יהיה כל אחד ואחד משתכר כל מה שירצה אלא שתות בלבד יפסקו להם בשכרם, ולא ישתכר המוכר יתר על שתות
אלא שהגבלת השכר היא על דברים שיש בהם חיי נפש, על “מצרכי יסוד” (כמובן צריך דיון מהם מצרכי היסוד כיום), וכן ע’ שו”ע חו”מ רלא, כ:
חייבים בית דין להעמיד ממונים על השערים שלא ירויח כל אחד מה שירצה, שאין לו לאדם להרויח בדברים שיש בהם חיי נפש, כגון יינות שמנים וסלתות, אלא השתות[3]. בד”א, במוכר סחורתו ביחד בלא טורח, אבל חנוני המוכר סחורתו מעט מעט, שמין לו טרחו וכל יציאותיו, ומותר עליהם ירויח שתות, בד”א, כשלא הוקר השער. אבל אם הוקר השער, ימכור כפי היוקר. והני מילי היכא דאיכא בית דין דפרשו לכולהו מוכרים לזבוני הכי, אבל אי כל חד זבין בכל מה דיכול, לא מיחייב האי לחודיה לזבוני בזול.
(כמה מקומם הדו”ח השנתי של חברת תנובה שמדווח בגאווה מידי שנה על רווחים של מאות מליוני ₪)
לפי הרמ”ה יש תשובה גם לשאלה מה דעת ההלכה האם מותר לשבור את השוק עם מחירי היצף[4] “שקל קילו” וכדו’? ההיצף נתפס כתחרות לא הוגנת ובמדינות רבות ננקטה חקיקה האוסרת אותו לחלוטין או מטילה מגבלות וסנקציות כנגד הנוקטים בו.
אלא שיש סוגיה מפורשת בדבר זה, בבא מציעא ס ע”א
משנה רבי יהודה אומר לא יחלק החנוני קליות ואגוזין לתינוקות מפני שהוא מרגילן לבא אצלו וחכמים מתירין ולא יפחות את השער וחכמים אומרים זכור לטוב.
שוב אותה מחלוקת, האם לאפשר מחירים זולים? חכמים אומרים “זכור לטוב”. כאן אנו בגישה שהשוק אכן יאזן את עצמו ועדיף ההוזלה של עכשיו. על המשנה הזו אומרת הגמרא שם:
מאי טעמייהו דרבנן דאמר ליה אנא מפליגנא אמגוזי ואת פליג שיסקי. ולא יפחות את השער וחכמים אומרים זכור לטוב וכו’ מאי טעמא דרבנן משום דקא מרווח לתרעא.
ופרש רש”י שם:
משום דמרווח תרעא – ואוצרי פירות יראו שהוזלו וימכרו בזול.
אלא שעל זה חידש ערוך השולחן חושן משפט סימן רכח סעיף יד:
וכן יכול למכור בזול ואין בני השוק יכולים לעכב עליו אמנם נ”ל דזהו רק בתבואה מפני שע”י זה שימכור בזול גם האחרים ימכרו בזול ומתוך זה ימכרו בעלי האוצרות בזול [רש”י שם ד”ה זכור לטוב] אבל לזלזל במכירת סחורה איסור גמור הוא ומתוך כך מקולקל דרך המסחר ומאבדין מעות אחרים [וראי’ מב”ב צ”א א] וכן מצאתי לאחד מהגדולים שכתב כן וגם לעשות איזה הערמה שיפדה יותר משמע קצת מגמרא שאסור ואינו מותר לעשות רק דבר שגם האחר יכול לעשות כן [מדפריך שם מ”ט דרבנן]:
עוד מצאנו שחז”ל דאגו למחירים זולים, וויתרו משום כך על זכויות בני העיר, ראה מה שכתב הטור בשם הר”י מגאש, טור חושן משפט הלכות נזקי שכנים סימן קנו:
וכן יכולים בני עיר אחת למנוע בני עיר אחרת שאינן פורעין מס עמהן שלא יביאו סחורתם למכור בעירם… וכתב ה”ר יוסף הלוי הא דמעכבין עליהם דוקא בדליכא פסידא ללוקחין כגון שמוכרין כשאר בני העיר וגם אין סחורתם טובה יותר משל בני העיר אבל אם נותנין יותר בזול או סחורתם יותר טובה משל בני העיר לא עשו חכמים תקנה למוכרין כדי להפסיד ללוקחין ע”כ. וביום השוק אין יכולין לעכב עליהן כלל ובלבד שימכרו בשוק
הבית יוסף חושן משפט סימן קנו, הביא רמב”ן שחולק וסובר שמה שחכמים אומרים זכור לטוב, זה רק בבן אותה העיר:
וכתב עליו הרמב”ן ז”ל ולא מחוור מדתנן (ב”מ ס.) ולא יפחות את השער ואף על גב דתנן עלה וחכמים אומרים זכור לטוב משום דקא מרווח תרעא. התם הוא בבני דההיא מתא משום דאמר ליה איזיל את וזבין אבל אבני מתא אחריתי מעכב. דאיהו לית ליה עסק בהדיה דלאו בר מאתיה הוא כדאמרן לעיל גבי בר מבואה ואי בעו בני מתא דלוזיל גבייהו יתנו על השערים או יושיבו ביניהם אחר מעירן אבל האי ודאי מצי מעכב אההוא בר מתא אחריתי דאי לא תימא הכי לעולם לא יעכב שאי אפשר שלא יוזל השער כשיש הרבה בני אומנות זו ותקנת לוקחים ודאי היא אלא שמע מינה כיון דהאי אית ליה פסידא לאו כל כמיניה דליתי בר מתא אחריתי וליתקין להו ללוקחים ויפסיד למוכרים
שו”ת דברי מלכיאל חלק ו סימן יב
וע”ד אשר בעירו יש אנשים סנדלרים העוסקים ג”כ בקניית ולמכור בשר בעיר ובדרוזגעניק הסמוך לשם, והקצבים שבעיר רוצים למחות בידם לפי שמקפחים פרנסתם, כי באשר שיש להם אומנות ג”כ מסתפקים בריוח מועט, וגם הנכרים מוכרים להם יותר באשר מתקנים להם מנעליהם. לדעתי אין בידם למחות, דמאי חזית שנחוש לטובת הקצבים, אדרבא נחוש לטובת בני העיר שיוזילו להם מקח הבשר. וזה מפורש בכמה פוסקים שטובת רבים עדיפא משל יחיד.
העיקרון להוזיל את הסחורה, הוא משום שטובת הרבים עדיפה על טובת היחיד. ואף על פי כן אנו מוצאים בתשובות האחרונים שברור שיש להגביל גם מצב של זול מוגזם:
בשו”ת דברי חיים חושן משפט חלק א סימן יט
אך מי יבוא אחרי המלך מהרמ”א ז”ל אשר כתב בתשובה סי’ יו”ד בפירוש דלמכור בזול הרבה כולי עלמא מודים דאסור הן אמת דדבריו ז”ל נפלאו מאד והבית אפרים ז”ל מאריך בהבנת דבריו אך גם ברבינו ירוחם [מישרים נתיב ל”א ח”ו (ק”א ע”ד)] מביאו בספר ב”י ז”ל [סי’ קנ”ו מחודש ב’] כתב בהדיא דמותר להלוות ברבית בזול מעט ואין חבירו יכול לעכב משמע הא בהרבה בזול אסור:
על הרמ”א ע’ שו”ת בית אפרים חושן משפט סימן כז.
דבר נוסף השייך לרמת המחירים שמוגבל בהלכה: אגירת מזון. בבא בתרא צ ע”ב
תנו רבנן אוצרי פירות ומלוי ברבית ומקטיני איפה ומפקיעי שערים עליהן הכתוב אומר (עמוס ח, ה): לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה”. וכתיב (שם ח,ז) נִשְׁבַּע ה’ בִּגְאוֹן יַעֲקֹב אִם אֶשְׁכַּח לָנֶצַח כָּל מַעֲשֵׂיהֶם.
וברמב”ם הל’ מכירה פי”ד הלכה ה”ה
אין אוצרין פירות שיש בהן חיי נפש בארץ ישראל וכן בכל מקום שרובו ישראל שהרי מגיע מדבר זה צער לישראל, במה דברים אמורים בלוקח מן השוק אבל המכניס משלו מותר לעשות לו קבו אוצר.
מה הגבול לאיסור, כמה מותר לאגור ומתי צריך למכור? ראה שאילתות דרב אחאי פרשת ויגש שאילתא לב:
שאילתא דאסר להון לדבית ישראל למיעצר פירי כגון עיבורא וחמרא ומישחא דחיי ברייתא אינון ומאן דעבד הכי לא הוה ליה מחילה לעולם דתנן עוצרי פירות ומלוי בריבית ומקטיני איפות ומפקיעי שערי’ עליהן הכתו’ אומר נשבע יי’ בגאון יעקב אם אשכח לנצח את כל מעשיהם לאמ’ מתי יעבר החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר להקטין איפה ולהגדיל שקל ולעוות מאזני מרמה אלא כי משכח רווחא דנקא מתבעי ליה לזבוני דאמר שמואל אין מוסיפין על המדות יותר משתו’ ולא על המטבע יותר משתות והמשתכר אל ישתכר יותר משתות
לדעת רב אחאי גאון צריך למכור כשיש לו רווח של שתות ואסור לאגור כדי שיהיה לו רווח גדול יותר. כלומר אסור לאגור מזון כדי להרויח יותר. ומכאן שאגירת מזון נאסרה רק כשהמטרה היא למקסם רווחים. אבל מותר לאגור כשיש חשש ממחסור, או לקנות מזון בסיטונות. או לקנות לצרכי הבית. ראה פרטים בהלכות אלו בשו”ת אבני ישפה ח”ב סי’ קט.
מצאנו מקרים קיצוניים שחז”ל איימו בפסיקה שלא כדין כדי להוריד מחירים: בגמ’ פסחים ל’ ע”א:
דאמר שמואל להנהו דמזבני כנדי אשוו זביני אכנדיכי ואי לא דרשינא לכו כרבי שמעון ולידרוש להו דהא שמואל כרבי שמעון סבירא ליה אתריה דרב הוה:
רש”י:
אשוו זבינייכו – אל תעלו דמיהן יותר משוויין; כר’ שמעון – דמותרות הקדרות הישנות לאחר הפסח.
כיוצא בזה בסוכה לד ע”ב, לגבי הדס ששמואל היה מוכן לפסוק ברבים כרבי טרפון שהדס קטום כשר, כדי להוריד את המחיר. אבל מעל הכל, מעשה רבן גמליאל במשנה בכריתות ח ע”א
מתני’ האשה שיש עליה ספק ה’ לידות וספק ה’ זיבות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה ה’ זיבות ודאות וה’ לידות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה מעשה שעמדו קינין בירושלים בדינר זהב אמר רבן שמעון בן גמליאל המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהיה בדינרין בסוף נכנס לב”ד ולמד האשה שיש עליה ה’ לידות ודאות ה’ זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה ועמדו קינין ביום ההוא ברבעתים:
רש”י:
נכנס לב”ד ללמוד כו’ – אף על פי שהיקל על דברי תורה עת לעשות לה’ הוא שאלמלי לא ימצאו יחדלו מלהביא אפילו אחד ויאכלו בקדשים בטומאת הגוף.
אלא שאלו דוגמאות על הפקעות קיצוניות של מחירים שחז”ל התערבו בהם.
לסיכום:
קשה למצוא בתורה את ערך החירות הכלכלית, וקשה למצוא בה גם את ערך השוויון הכלכלי. יש בתורה דאגה לחלש. בחז”ל מצאנו תקנות שוק שונות בהם לדעת חז”ל צריך להתערב בנעשה בשוק, אך קשה לראות בדברים אלו נטיה לכיוון כלכלי מסויים. דומני שגם את כל ההלכות הקשורות לצדקה, ליחס ליתום ואלמנה, החובה שתהיה בעיר קופה של צדקה ודין הכפיה על הצדקה, וכו’ אין להפוך למדיניות סוציאלית.
מקורות נוספים:
תחומין א’, הגנת הצרכן – רמת מחירים ושכר, הרב ד”ר איתמר ורהפטיג.
חיים נבון, לשאלת תפיסתה הכלכלית של התורה, אתר דעת.
ראה חיים נבון, השילוח 10, תמוז תשע”ח. עמ’ 112.”על אחוה ואחריות: מבט יהודי על שוק חופשי”
תגובה של חנה פנחסי
י’ רוזנברג, ‘עמדת ההלכה כלפי תחרות בשוק’, דיני ישראל יב (תשד”ם-תשמ”ה).
פרופ’ י’ ליברמן, תחרות עסקית בהלכה, רמת גן תשמ”ט,
ספר מבקשי צדק, בין חברה לכלכה במקורות היהודיים הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה.
יהושע ליברמן דיני ישראל, כרך יב עמ’ יב.
תחומין יב, יוסף אחיטוב.
[1] מקובל לטעון כי הימין הכלכלי (הליברליזם הכלכלי) והשמאל הכלכלי (סוציאליזם) חלוקים ביניהם בשאלה איזה ערך חשוב יותר : ערך החירות או ערך השוויון. בענין זה היה מקום לדון על מקומה של מצות חזרת קרקעות ביובל, או שמיטת כספים, אם שורשה הוא בצורך לשויון או ששורשה הוא בהחזרת החירות הכלכלית שנטלה מהאדם במשך השנים.
דברנו בזמנו על פשיטת רגל, שמטרתה היא לתת לאדם הזדמנות לחדש את חייו, ובה בעת לא לפגוע בנושים שבלאו הכי אין להם סיכוי לקבל את מירב כספם. בדומה לזה באה התורה במצות חזרת הקרקעות ביובל: לא לתת למשפחות שלימות לחיות בעושר לצד משפחות שהם בעוני כיון שמכרו את רכושם. נותנים הזדמנות מחדש להתחיל חיים כלכליים חדשים. והוא הדין בנושא שמיטת כספים.
[2] וראה בספרו שו”ת “עשה לך רב” חלק שלישי סימן נו: “משטר כלכלי בתורה”.
[3] שתות מלגאו או מלבר, ע’ שו”ת קרני ראם (אנקאווא) סי’ קנב.
[4] ההיצף משמש יצרנים ומשווקים המנסים לחדור לשוק חדש או לדחוק את רגלי המתחרים על מנת להשתלט על השוק. תחילה קונים את כלל הסחורות, מניות או החברות העוסקות באותו התחום או מייצרות את אותו המוצר במחיר גבוה מעל המבוקש, כך שבעל החברה או המניות יתפתו למכור את המוצר. אז פונים למכירת המוצר במחיר מוזל, לפעמים במחיר הפסד, או מחיר היצף, עד לדחיקת כלל המתחרים והשתלטות מוחלטת על השוק, כך שאותו קונה נשאר הבעלים הבלעדיים למכירת המוצר.
לאחר השתלטותו של אותו היצרן או המשווק על כלל השוק, ביכולתו לקבוע מחיר גבוה או זול כרצונו. לרוב, פונים שחקנים מסוג זה בלעדית למוצר הטוב והמשוכלל ביותר הקיים בשוק, תוך התעלמות ודחיקת כל יתר המוצרים ומתחרים הפועלים באותו התחום. לעיתים מוכרים מוצר בהיצף לאור עודפי ייצור מקריים או מסחורה שנותרה לאחר פשיטות רגל (ויקיפדיה, היצף). לפעמים כדאי ליצרן למכור באופן זמני במחיר היצף ואפילו הפסד כדי לשמור על רמת התעסוקה במפעל וכד’