יב. נטל המס בהלכה

ב”ה

 

יב. נטל המס בהלכה[1]

 

למעשה הולכים אחר המנהג, ע’ תשובת תרומת הדשן סי’ שמ”ב שם נשאל איך לפי דין תורה קובעים את המס:

יראה דהני מילי תלי טפי במנהג ממאי דתלי בדת תורה, וכן מצאתי בתשובה הועתק מתשובת גדול הנקרא רמ”מ (ר’ מנחם ממירזבורק) דכתב בהדיא דרוב ענייני מסים תלויים במנהג, וכן במרדכי פ”ק דב”ב כתב בשם הר”א כ”ץ על עניין המס דמנהג מבטל ההלכה ודין חכמי התלמוד אף על פי שמצאו לו סמך מן המקרא. וכתב נמי דלאו דווקא מנהג חכמים, אלא אפילו מנהג חמרים וספנים יש לסמוך עליהם כדאיתא בהדיא פ’ הגוזל בתרא. ונראה אף על גב דכתב ר”ת והוכיח ממש ממתניתין דב”ב ומריש פ’ הפועלים, דיש מנהגים של שטות שאין לסמוך עלייהו אפילו היכא דתנן התם הכל כמנהג המדינה. ובא”ז כתב נמי דלא אמרינן מנהג מבטל הלכה אא”כ מפי חכמים, ומרדכי ר”פ הפועלים הוסיף לפרש בשם א”ז דדווקא מנהג ותיקין מבטל ההלכה, אבל מנהג שאין לו ראייה מן התורה אינו אלא טועה בשקול הדעת. מ”מ נראה לומר דבענייני מסים וכה”ג כולהו מודו דאזלינן בתר מנהגם דבני העיר או בני המדינה שנהגו בו מקדם, אפי’ אי לא הוקבע ע”פ חכמים.

וע’ להלן בגמ’ ב”ק קט”ז שמפורש שהולכים אחר המנהג. ומדגיש הגר”א שאף שמנהגם הוא גרוע ונגד הדין, ע’ שו”ע חו”מ קסג, ג’ ברמ”א:

וכל ענייני מסים הולכין אחר מנהג הקבוע בעיר שעשו כן שלשה פעמים, אף על פי שהוא מנהג גרוע, אין מדקדקים בענייני המסים.

וכתב בבאור הגר”א חושן משפט סימן קסג ס”ק נו:

וכל עניני מסים כו’. ר”ל אף על גב דבכ”מ אין הולכין אחר מנהג הגרוע כמו שהוכיחו תוס’ ריש ב”ב ב’ א’ מ”מ כאן הולכין ב”ק קט”ז ואל ישנו כו’ אף על גב שמנהגם נגד הדין וע”ש ברש”י וה”ה במסין כמ”ש לעיל:

 

כך שלמעשה השאלה היא רק במקום שרוצים לדעת הדרכה של דין תורה, איך לגבות מיסים בישוב וכיו”ב.

 

ולכן כיום שני העשירונים העליונים שהם משלמים את רוב נטל המס, אינם יכולים לבא בטענה הלכתית כל כך שהם משלמים יותר ממה שההלכה היתה מחייבת, כיון שכך המנהג והתקנה.

 

אבל צריך עיון, איך מחשבים את המס על פי ההלכה. וכפי שנראה יש דברים שמחשבים לפי ממון, ויש דברים שמחשבים לפי נפשות.

 

לכאורה היום למעשה עיקר המס הישיר היום הוא על פי ממון: מס הכנסה עולה ככל שהמשכורת גבוהה יותר כלומר המס הוא פרוגרסיבי. ואדרבה, בעלי המשכורות הנמוכות מאד לא מגיעים בכלל לסף המס. – כלומר התשלום הוא לפי ממון. וכן המיסים העירו ניים, יש מהם שמשלמים לפי ממון, כמו ארנונה שמיועדת להוצאות השוטפות של הרשות המקומית, התשלום הוא לפי שטח הדירה.

במיסים עקיף, כמו מס קניה (עדיין קיים על דלק, אלכהול ועוד), מס ערך מוסף, התשלום הוא שווה לעני ולעשיר.

 

האם על פי ההלכה היה מקום לבדוק גם את המיסים הישירים, לאיזו מטרה הם נגבים, ולפי זה לקבוע את רמת המס? כלומר, אולי להוצאות בטחון צריך לשלם לפי נפשות ולא לפי ממון. ואולי גם לצרכי תחבורה יהיה צורך לשלם לפי נפשות. וכן לצרכי חינוך ובריאות. ולא לשלם לפי גובה השכר שהוא דומה לתשלום לפי ממון?

 

בבא בתרא ז ע”ב:

מתני’ כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח רשב”ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר י”ב חדש קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד:

גמ’ שם:

בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן כשהן גובין לפי נפשות גובין או דילמא לפי שבח ממון גובין אמר ליה לפי ממון גובין ואלעזר בני קבע בה מסמרות איכא דאמרי בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן כשהן גובין לפי קירוב בתים הן גובין או דילמא לפי ממון גובין אמר ליה לפי קירוב בתים הן גובין ואלעזר בני קבע בה מסמרות

 

ונחלקו הראשונים אם שני הלשונות חולקים או לא. רמב”ם הל’ שכנים פ”ו הלכה ה”ד:

כשהן גובין מאנשי העיר לבנות החומה גובין לפי קריבת הבתים מן החומה כל הסמוך לחומה נותן יותר.

 

כתב מגיד משנה הל’ שכנים פ”ו הלכה ה”ד שהרמב”ם פסק כרי”ף וכלשון אחרון שהולכים לפי קירוב בתים, והביא גם דעת הר”י מגאש שהולכים אחר שניהם:

ובהלכות כתבו לשון אחרון לבד כדברי המחבר אבל הרב אבן מיגש ז”ל פירש שהלשון האחרון להוסיף בא ולומר ששבח ממון זה לפי קירוב בתים הן גובין אותו שאילו עשיר שביתו קרוב ועשיר כמותו רחוק גובין מן הרחוק פחות מן הקרוב אבל לעולם לפי שבח הממון ג”כ שאילו עשיר רחוק ועני קרוב מה יגבו מן העני ואין לו אלא מן העשיר הרחוק גובין יותר ממה שגובין מן העני הקרוב

 

וז”ל הרא”ש מסכת בבא בתרא פרק א סימן כב:

גמ’ בעי מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן כשהן גובין לפי שבח ממון הן גובין או לפי נפשות הן גובין. אמר ליה לפי שבח ממון הן גובין ואלעזר בני קבע בה מסמרות דכל מילתא דלית ביה סכנת נפשות לא אזלינן אלא בתר ממון והכי נמי אמרינן בפרק הגוזל בתרא (דף קיז ב) שיירא המהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה מחשבין לפי ממון וכן נראה כל מה שמחדשין עכומ”ז גזירות ופורענות על ישראל אפי’ מענין אותן ביסורים ובמניעת מאכל ומשתה גובין הכל לפי ממון. דעיקר כוונתם על הממון. ואיכא דאמרי בעי מיניה רבי אלעזר מר’ יוחנן כשהן גובין לפי שבח ממון הן גובין או לפי קירוב בתים הן גובין א”ל לפי קירוב בתים הן גובין ואלעזר בני קבע בה מסמרות.

כתב ה”ר יוסף הלוי ז”ל אשתכח השתא בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא אין גובין לפי נפשות אלא לפי שבח ממון מיהו ללישנא בתרא טפויי הוא דמטפי דהא שבח ממון גובין אותו לפי קירוב בתים תדע שהרי אם יש שני בתים שוין כאחד כלום גובין מהן אלא לפי שבח ממון. וכן אם יש בית קרוב ואין בו ממון כלום וכי עולה על הדעת שגובין ממנו כלל כיון שאין בה ממון למאי חיישי’ הא למדת דשבח ממון הוא עיקר ומאי לפי קירוב בתים דקאמר אף לפי קירוב בתים ומחלקין תחלה לפי הממון ואח”כ לפי קירוב בתים.

 

ב”ק קטז ע”ב דנו לגבי שיירה אם לפי ממון או לפי נפשות:

ת”ר שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות ואם שכרו תייר ההולך לפניהם מחשבין אף לפי נפשות ולא ישנו ממנהג החמרין 

רש”י שם:

תייר – מראה להם הדרך.

אף לפי נפשות – שטעות הדרך במדבר סכנת נפשות היא.

ולא ישנו ממנהג החמרים – שאם נהגו לתייר לפי ממון או לפי נפשות עושין.

 

בגביה לפי נפשות, משמע בנימוקי יוסף בבא בתרא ה ע”א שגובים לפי כל אחד מבני הבית:

פי’ כשהן גובים לחומת העיר לפי הממון שיש לו לאדם גובין ממנו או לפי הנפשות שיש בביתו גובים ממנו

אבל בחתם סופר חו”מ ח”ה קסז משמע לא כך:

ונפשות היינו כל בעל בית עם כל בני ביתו אנשי’ ונשים וטף הסמוכי’ עליו נפש א’ יחשב

וכן כתב בחזון איש ב”ב ד’ יט.

 

ויש לעיין בגביה שגובים לשאר צורכי העיר כגון לתשתיות כבישים גשרים בתי כנסת וכד’ לפי מה גובים לפי ממון או לפי נפשות. לכאורה, בדברים שאינם נוגעים לממון, גובים לפי נפשות. אבל לשון הרא”ש שהבאנו לעיל: “דכל מילתא דלית ביה סכנת נפשות לא אזלינן אלא בתר ממון”.

 

וכתבו התוספות בבא בתרא ז ע”ב

לפי שבח ממון הן גובין – כיון דאין סכנת נפשות לא אזלינן אלא בתר ממון והכי נמי אמר בהגוזל בתרא (ב”ק דף קטז:) שיירא ההולכת במדבר ועמד עליה גייס מחשבין לפי ממון דליכא סכנת נפשות כיון דאין הגייס בא רק בשביל ממון ואף על גב דאמר בפ’ בן סורר (סנהדרין דף עב.) דהבא במחתרת נידון על שם סופו ומפרש רבא טעמא בגמ’ משום חזקה דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו כו’ ואפי’ הכי אין מחשבין אלא לפי ממון כיון דהגייס ברצונו אינו בא על הנפשות דאם לא יעמדו נגדם לא יזיק לגופם הילכך לא חשיב סכנת נפשות לפיכך אם יעמדו עליהם לסטים ונתפשרו עמהם גובין לפי ממון אבל היכי דטעו במדבר אמר התם דמחשבינן אף לפי הנפשות משום כיון דטעו איכא סכנת נפשות.

 

לפי פשט הגמרא, וכמו שכתבו התוספות, יוצא שכאשר גובים מיסים להצלת נפשות, גובים לפי נפשות, ואם גובים מיסים לצורך הצלת ממון, גובים לפי ממון. ואם כן גביה לצרכים אחרים של העיר כמו בית כנסת ומקוואות, או כבישים בתי חולים וכד’ הגביה צריכה להיות לפי נפשות, כיון שההנאה לכולם שווה, ולכן זה דומה להצלת נפשות.

 

שו”ע או”ח נג, כ”ג

שכר ש”צ פורעים מקופת הקהל, אף על פי שהש”צ מוציא הדל כעשיר, מכל מקום אין יד העני משגת כעשיר. הגה: וי”א שגובין חצי לפי ממון וחצי לפי הנפשות, וכן הוא מנהג הקהלות (מהר”ם פדואה מ”ד /מ”ב/).

 

והטעם לפשרה כתב המשנה ברורה, כיון שלפעמים העשיר מעוניין לתת יותר עבור חזן שקולו ערב, לכן עשו פשרה זו. ע’ בית יוסף אורח חיים סימן נג תשובת רב האי גאון שנותן לחזן חצי לפי נפשות וחצי לפי ממון, כפי שפסק הרמ”א בשו”ע נג. וטעם השילוב כתב בשו”ת צמח צדק (הקדמון) סימן לד:

דבחזן שאני כמו שכתב רב האי גופא מילתא בטעמא דתפלות כנגד תמידין ומוספין ושאר קרבנות צבור תקנו והן באין ממחצית השקל שהיו הכל שוין בזה לכך הדעת מכרעת שיש לגבות לפי הנפשות אלא לפי שבוחרים החזן היודע לנגן ומרבים בשכרו לכך גובין גם לפי הממון:

הרי העיקר הוא שהתפלות הם לפי הנפשות אבל מידי אחרינא שכולם צריכין זה כמו זה כגון בית הכנסת ומקוה כיון שהוא תקנת הקהל ונעשית על ידי ממון גובין לפי ממון לחוד אפילו לדברי רב האי:

 

אבל לכאורה הרמ”א בחו”מ סי’ קסג סוף הגהה על סעיף ג’ סותר את עצמו:

במקום שבני העיר מושיבין ביניהם מלמד תינוקות, ואין אביהן של תינוקות יכול לשכור לבניהם, ויצטרכו הקהל ליתן השכר, גובין לפי ממון. וכן בשכר החזן (ר”י נכ”ט ח”ג), ועיין בא”ח סימן נ”ג סעיף כ”ג. וכן בנין בית הכנסת גובין לפי ממון (מהר”ם פאדוואה). כל צרכי העיר, אף על פי שמקצתן אינן צריכין, כגון בית חתנות או מקוה וכדומה, אפילו הכי צריכין ליתן חלקן (מהר”י מינץ).

שם לא מזכיר פשרה זו, ואדרבה, מציין לסי’ נג.

 

מחצית השקל אורח חיים סימן נג ס”ק כז

אם כן דברי רמ”א סתרי אהדדי, ורמ”א גופיה שם רמז לעיין פה. אלא על כרחך גם דעת רמ”א כלבוש (שמעיקר הדין הולכים אחר ממון). ובחו”מ כתב לפי הדין, ונפקא מינה במקום שאין מנהג, יש לעשות על פי הדין לפי ממון. וכאן באו”ח כתב לפי המנהג:

 

לדעת מחצית השקל, בדבר שאין מנהג צריך לעשות על פי ממון. אף על פי כן, באגרות משה אנו מוצאים שכותב שיש דברים שצריך לעשות פשרה שמחצה על פי נפשות ומחצה על פי ממון, שו”ת אגרות משה חושן משפט חלק א סימן מא

הנה בדבר התשלומין לבנין מקוה טהרה לבנות ישראל יש לקבוע שיהיה חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות שהוא הפשר שהנהיגו בכל עניני מצוה של הקהל וכדאיתא באו”ח סימן נ”ג סעיף כ”ג ברמ”א בשכירות ש”ץ ופי’ שם הט”ז בס”ק י”ד הטעם משום שהעני צריך נמי לחזן כמו העשיר והעשירים נותנין יותר להחזן שקולו ערב יותר ע”כ עשו פשרא זאת. וכן הוא בכל עניני מצוה של הקהל ויש עיקר המצוה מה שא”א בפחות ויש נוי הדבר וכדומה שלכן איכא נמי פשרא זאת שעשו הקדמונים.

 

הרשב”א כותב שנותנים שכר הש”ץ לפי ממון, אף על פי שמוציא את העניים כמו את העשירים, כיון שאם נחלק הרי נחלק בין בקי לבין אינו בקי, שהרי הש”ץ מוציא את שאינו בקי ואינו מוציא את הבקי. בית יוסף אורח חיים סימן נג הביא את תשובת הרשב”א:

ובתשובה אחרת כתב ולענין שליח ציבור ששאלת אם נותן זה כזה אם שכיר הוא שוכרין אותו מקופת הקהל שאע”פ שהוא מוציא את הדל כעשיר מכל מקום אין יד העני משגת כיד העשיר וכל מה שהוא תקנת הציבור ונעשית על ידי ממון נותנין לו לפי ממון שאם אין אתה אומר כן אלא שפורעין זה כזה לפי שאלו נהנין כאלו א”כ אף אנו נאמר דמי שאינו בקי יפרע הכל שהרי הוא מוציא את שאינו בקי ואינו מוציא את הבקי ע”כ

 

האם מי שאינו נהנה בכלל מצרכי העיר צריך לשלם? הרי אם התשלום הוא לפי ההנאה, מה הדין כשאחד לא צריך את המקוה למשל? שו”ע חו”מ קסג, ג’

…כל צרכי העיר, אף על פי שמקצתן אינן צריכין, כגון בית חתנות או מקוה וכדומה, אפילו הכי צריכין ליתן חלקן (מהר”י מינץ).

ע’ ערוך השולחן חושן משפט סימן קסג סעיף יד

במקום שבני העיר מושיבין ביניהם מלמד תינוקות לת”ת ואין אביהם של התינוקות יכולים לשכור לבניהם מפני עניותם והקהל צריכין ליתן שכר לימודם כמו בת”ת שבמדינתינו גובין לפי ממון דעל העשיר מוטל יותר וכן בשכר החזן ועי’ בא”ח סי’ נ”ג וכן בניין בהכ”נ גובין לפי ממון וכל צרכי העיר אף על פי שמקצת אנשי העיר א”צ לזה כגון בית חתנות לחתנים במקום שנהגו או מקוה וכדומה שהזקנים אין צריכין לזה מ”מ מחוייבין ליתן חלקם כיון שזה הוא מצרכי העיר וכמו מי שיש לו חצר בעיר אחרת שצריך ליתן על חפירות בורות לשתיית מים אף שאינו שותה מהן [הגר”א] וכן מי שיש לו מקום בבהכ”נ אף שאינו מתפלל שם מ”מ צריך ליתן על כל תקוני בהכ”נ ובכל דברים הקבועים כמ”ש בסעי’ ג’ לעניין צרכי העיר אבל בדברים שאינם קבועים א”צ ליתן ותלוי בראיית עיני ב”ד מה המה דברים קבועים ואינם קבועים [נ”ל]:

אלא שלא ברור מדעתו, האם גם למלמד תינוקות כולם חייבים לתת משום שזה נקרא מצרכי העיר או שרק אבות התינוקות צריכים לתת. משמע מערוך השולחן שרק במקום שאין האבות יכולים לשלם הקהל צריך לשלם, ואז על העשיר לשלם. וצ”ע אם זה מדין כפיה על הצדקה או שזה צרכי העיר שצריך לשלם בשבילם.

אלא שמקורו לגבי מלמד תינוקות, הוא ברמ”א קס”ג ס”ק ג’:

…הגה: במקום שבני העיר מושיבין ביניהם מלמד תינוקות, ואין אביהן של תינוקות יכול לשכור לבניהם, ויצטרכו הקהל ליתן השכר, גובין לפי ממון.

וכתב על זה הגר”א: “שכ”ז בכלל צרכי העיר וצדקה כנ”ל”

 

הלכה זו של כופין לעשות דלתיים ובריח משמשת מקור לדברים נוספים של ציבור, ראה שו”ע חו”מ קסג, א’

כופין בני העיר זה את זה, (אפילו מעוט כופין את המרובים) (רבינו ירוחם נל”א ח”ו), לעשות חומה, דלתים ובריח לעיר; ולבנות להם בית הכנסת; ולקנות ספר תורה נביאים וכתובים, כדי שיקרא בהם כל מי שירצה, מן הצבור.

הגה: וה”ה לכל צרכי העיר (עיין בא”ח סי’ נ”ה דין שכירות חזן לבני העיר גם סי’ נ”ג שם). וכופין בני העיר זה את זה להכניס אורחים ולחלק להם צדקה וליתן בתוך כיס של צדקה (מרדכי פ”ק דב”ב ותשובת מיימוני ספר קנין סימן נ”ט). וע”ל סימן ד’ וסימן ו’ בני העיר שיש להם דין עם יחיד אם יכולים לדונו, ואם נקראים מוחזקין. דין שכירות למנין, עיין בא”ח סוף סימן נ”ה. ועל הוצאות שהוציאו לבער מסור, כל הדרים בעיר חייבים ליתן לזה (הרא”ש בתשובה כלל ו’ סי’ כ”א כ”ו וכפול לקמן סי’ שפ”ח). כל צרכי צבור שאינן יכולין להשוות עצמן, יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים, וילכו אחר הרוב. ואם המעוט ימאנו, הרוב יכולין לכוף אותן אפילו בדיני גוים, ולהוציא ממון על זה, והם צריכין לתת חלקם. והמסרב מלומר דעתו על פי החרם, בטלה דעתו ואזלינן בתר רוב הנשארים האומרים דעתן (תשובת מוהר”ם ספר קנין סימן כ”ז והגהת מיי’ פי”א דתפלה). ועיין בי”ד סימן רנ”ו אימת חייב ליתן לכיס של צדקה.

 

והוסיף ערוך השולחן חושן משפט סימן קסג סעיף א

וכופין לקנות ספרי דפוס המוכרחים כמו תנ”ך עם פירש”י ומשניות וש”ס וטורים ורמב”ם וארבע ש”ע כדי שמי שירצה ללמוד יהיה לו במה שילמוד וכן כופין לכל צרכי העיר כמו מרחץ ומקוה ולמנות רב וחזן ובא”ח סי’ נ”ג נתבאר בדין שכירת חזן לבני העיר וכופין בני העיר זא”ז להכניס אורחים ולחלק להם צדקה וליתן בתוך כיס של צדקה ולשכור מלמדים ללמד תורה לבני עניים ולעשות בית החולים בשביל חולאים עניים וכן נהוג בכל תפוצות ישראל

 

האם גבית הצדקה שבעיר זה מדין צדקה או מדין חובת בני העיר לצרכי העיר שתהיה מערכת רווחה? תלוי בתירוצים השונים בתוספות כתובות מט ע”ב ד”ה אכפיה. אבל כתב שו”ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קמט:

וזה נראה בכוונת תירוצם שם דקצבו בני העיר ביניהן לתת כך וכך לחדש הלכך אכפיה. ולא פליגי ב’ התירוצים, אלא בתירוץ ראשון סוברין דלא היה זה לקופת העיר אלא צדקה בעלמא לאיזה עניים, שנמצא שהכפיה היתה בשביל מצות צדקה שע”ז סברי דאין כופין כדהקשו מטעם שמתן שכרה בצדה ולכן תירצו דאכפיה בדברים ובתירוץ שני תירצו דהיה זה לקופת העיר שקצבו ביניהן שע”ז כופין משום דהוא צרכי העיר.

לכאורה מכך שלרמב”ם ושו”ע יש חיוב על כל עיר לקיים קופת צדקה, משמע שזה חלק מצרכי העיר, ע’ שם בהמשך תשובת הגרמ”פ.

 

סיכום הדברים על פי ספר דינא דמלכותא דינא הרב דוד שלמה שור, ירושלים תשע”ז, פרק נז:

א. בהוצאה על תשתיות בסיסיות כגון תשתיות מים וחשמל כבישים וגשרים וכד’ על העניים והעשירים להשתתף בשווה אך בהוצאה על שכלול התשתיות הגביה לפי ממון לפי שאינה צורך עניים ובהוצאה שחלקה על שכלול הגביה לפי שניהם.

ב. בהוצאה על ביטחון כאשר עיקר החשש על הנפשות הגביה לפי נפשות וכאשר עיקר החשש על הממון הגביה לפי ממון וכאשר החשש על שניהם גובים לפי שניהם ונראה שצבא מיועד להגן בעיקר על הנפשות ומשטרה על הנפשות ועל הממונות ות”ח אינם צריכים שמירה.

ג. בהוצאות על רווחה ועזרה סוציאלית על מהבינונים יותר לשלם העשירים שבהוצאה על צדקה עיקר החיוב על העשירים.

ד. בהוצאות על חיזוק הכלכלה מי שנהנים יותר משלמים יותר דבמקום דאיכא ששבח ממון אזלינן בתריה כמבואר שבגביה לחומה שגובים לפי קירוב בתים

ה. בהוצאה על מצוות הגביה לפי נפשות אבל על הידור מצווה הגביה לפי ממון שהידור מצווה אינו צורך עניים בהוצאה שחלקה הידור מצווה הגביה לפי שניהם.

ו. הגורם לנזק שיבא חייב לשלם יותר בהצלה וא”כ אפשר לחייב מי שמזי ק לבריאותו להשתתף יותר בהוצאה על בריאות.

ז. בגביה לפי נפשות החיוב לפי בית אב ולא לפי מספר הנפשות שבבית ובגביה לפי ממון השומה לפי ההווה ולא לפי העתיד.

ח. גם בגביה לפי נפשות אם אין לעניים לשלם גובים לפי ממון מכח דינא דכופים בני העיר זא”ז על הצדקה.

ט. נחלקו הפוסקים האם אפשר לחייב אדם שאין לו כל צורך בהוצאה להשתתף בחיוב אך אדם שנהנה מההוצאה גם אם הנאתו מועטת חייב לשלם כשאר בני אדם שלא מצאנו חילוק בשומת הגביה אלא בין עשירים לעניים.

 

 

ע”ע חתם סופר קסז בחו”מ; מנחת יצחק ג כה

 

 

[1] ע’ שו”ת ציץ אליעזר חלק ב סימן כב, קביעת חיוב מסים לאורה של התורה; ספר דינא דמלכותא דינא, הרב דוד שלמה שור, ירושלים תשע”ז, פרק נז; מערכת המיסים לאור ההלכה, הרב טכורש; כתר ט, מיסים חוקים ורשיונות (תשע”ד); וראה המכלול, נטל המס בהלכה (בעיקר על פי ספר דינא דמלכותא דינא הנ”ל).