מעמד החרש
האחרונים דנים על חרש שלמדוהו לדבר, או מדבר בשפת הסימנים, האם דינו כשוטה וקטן או שאין דינו כשוטה. השאלה היא האם פסול חרש הוא פסול מהותי או שהפסול שלו הוא בגלל בעית התקשורת שלו ולכן אין לו דעת. כבר בחז”ל אנו רואים שיש הבדל בין חרש לשוטה וקטן, שהרי לשוטה תקנו נישואין מדרבנן, אבל לא לשוטה וקטן, הרי שברור שלא לכל דבר יהיה כשוטה. ולכן יש לדון על מעמדו של חרש שלמד לדבר.
החרש פטור מכל המצוות ודינו כשוטה. כך מבואר בחגיגה ב, א משנה: הכל חייבין בראייה חוץ מחרש שוטה וקטן ובחגיגה ב, ב:
חוץ מחרש שוטה וקטן כו’ קתני חרש דומיא דשוטה וקטן מה שוטה וקטן דלאו בני דעה אף חרש דלאו בר דעה הוא וקא משמע לן כדתנן חרש שדיברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר הא מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר חייב תנינא להא דתנו רבנן המדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם זה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם.
הרי שהחסרון בחרש הוא שאינו בן דעה, וברש”י חגיגה ב, ב ד”ה חרש שדברו:
חרש שדברו בו חכמים בכל מקום – שהשוו אותו לשוטה לפוטרו, לא דברו אלא במי שאינו שומע ואינו מדבר, הכי קים להו לרבנן, דמי שאינו שומע ואינו מדבר – דלאו בני דעה נינהו.
האם חרש הוא מהותית כמו שוטה וקטן, או שחסרונו הוא רק מבחינה מעשית בגלל חוסר התקשורת, וממילא כל שיש לו תקשורת כגון שלמד בשפת הסימנים, אין לו דיני חרש?
ברמב”ם משמע שהחסרון הוא משום שאינם בני חיוב בכלל, ע’ רמב”ם חגיגה ב, ד:
כל החייב בראייה חייב בחגיגה וכל הפטור מן הראייה פטור מן החגיגה, וכולן חייבין בשמחה, חוץ מחרש שוטה וקטן וערל וטמא, חרש שוטה וקטן מפני שאינן בני חיוב הרי הן פטורין מכל מצות האמורות בתורה.
וכןב רמב”ם עדות ט, יא:
החרש כשוטה שאין דעתו נכונה ואינו בן מצות…
אמנם בהמשך כתב שלגבי עדות פסול גם המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר אך זה מסיבה אחרת, מפני שצריך להעיד בפיו וצריך לשמוע את דברי הדיינים והאיום שמאיימים עליו. מכל מקום משמע שהפטור הוא משום שהוא פטור מן המצוות בנוסף לכך שאין דעתו נכונה.
אם הם אינם בני חיוב, בנוסף לזה שאין להם דעת, צריך לומר שזה גזירת הכתוב (ואם כן לא יועיל אם למדום והם יכולים לבטא את עצמם), ואכן כך העלה בשו”ת חתם סופר חלק ד (אבן העזר ב) סימן ב:
גרסי’ פ”ק דחגיגה ג’ ע”ב ת”ר איזהו שוטה פירש”י האמור בכל מקום שפטור מכל המצות ומן העונש ואין קנינו קנין ואין ממכרו ממכר עכ”ל היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע כסותו והנה יש לעיין מה גדר נתנו בשוטה הלא אפי’ חרש פטור מהמצות והעונשים ואין קנינו וממכרו כלום והכל משום שאין בו דיעה וידוע הוא כי החרש אין בו אחת מכל אלו המנוים כאן ואפ”ה הואיל ואין דעתו שלימה ממועט הוא מכל האמור ומכ”ש מי שדעתו פחותה מן החרש כמו רוב הפתאים וא”כ מ”ט נתנו חז”ל גדר איזהו שוטה ויותר מזה יש לתמוה למה מנו חכמים בכל מקום חרש ושוטה ואפשר וקרוב לודאי שכך היא הלכה למשה מסיני.[1]
אלא שאילו זו היתה הלכה למשה מסיני, היינו צריכים לומר שחרש ששומע באמצעות מכשירים, לא יועיל להתחייב במצוות.
הרב יעקב אריאל בתחומין כרך לה לומד ברע”ב שאין זה פסול מהותי:
הרע”ב (תרומות א,ב) פירש בהסבר פסולו של החרש:
“שנולד חרש ממעי אמו, וכיון שלא שמע מעולם מה שמדברים לו, אי אפשר לו שידבר.”
כלומר, חסרונו של החרש הוא משום שאינו יכול ליצור תקשורת עם סביבתו, ולכן לא למד ולא התפתח מבחינה שכלית. אך חרש אינו שוטה בעצם, ואם ניתן לתקשר אתו וללמדו, הוא יכול להיות כאחד האדם. בימינו, שחרש לומד בבית ספר לחרשים ומסוגל לתקשר עם בני אדם אחרים, הן בשפת הסימנים למכירים בה, הן בכתב עם כל בני האדם – לכאורה דינו שונה.[1]
הסבר הרע”ב במסכת תרומות שפסולו של החרש נובע מכך “שנולד חרש ממעי אמו” ו”לא שמע מעולם מה שמדברים לו”. לדבריו קשה: מדוע פיקח שנתחרש נחשב לחרש, הרי עד שנתחרש הספיק ללמוד ולרכוש דעת? האם ע”י חרשותו נשתבשה דעתו? ובכל זאת שנינו במסכת גיטין (עא,ב): “נתחרש הוא או נשתטה – לא יוציא עולמית”, בין ברמז ובין בכתב. וכן פסק הרמב”ם (הל’ גירושין ב,יז):
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש, ואין צריך לומר נשתטה – אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו, אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא כשהוא חרש, מגרש ברמיזה, שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו, וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
ולכאורה, הרי ודאי שיש לו דעת, וזה תומך בסברא שכתבו לעיל שפסול חרש הוא מגזה”כ, אלא שזו סברא קשה וכמ”ש.
והדברים צריכים עיון, שהרי סומכים על כתבו של אילם, כפי שפסק הרמב”ם (שם,טז):
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה, ואמרו לו נכתוב גט לאשתך, והרכין בראשו -בודקין אותו שלשה פעמים בסירוגין. אם אמר על לאו לאו ועל הין הין, הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבדקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו ‘כתבו ותנו גט לאשתי’ – הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו, שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
ומדוע אין לסמוך על כתבו של מי שהיה פיקח ונתחרש? ויתכן לומר כמ”ש פרי מגדים אורח חיים פתיחה כוללת חלק ב שזה ספק שוטה:
ואני מסופק בזה אף שאמרו בגיטין [עב, ב] ויבמות פרק חרש [קיב, ב] נתחרש אח”כ אין מוציא בגט, שמא רק מספק הוא ולא וודאי, דאף בחרש ממעי אמו [שם קיג, א] אמר ר’ אלעזר דספק הוא ואין הלכה כן, אבל נתחרש אח”כ י”ל ספק הוה.
ואכן לגבי שחיטה, פסק הב”ח ביו”ד סימן א’, והביאו הש”ך בס”ק כב, שאין מוסרין להם לשחוט לכתחילה אפילו כשגדול עומד על גביו.
אמנם בפשטות כוונת הרמב”ם לגבי גט שהוא נתחרש, וגם אינו מדבר, שאם אינו שומע ומדבר הרי הוא כפיקח לכל דבר. ולכאורה מי שגם אינו שומע וגם אינו מדבר, יש לומר שיש לו בעיה מוחית, ואולי המדובר באירוע מוחי, ולכן יש חשש גם על כשירותו לתת גט, וצ”ע.
יש הבדל בין חרש שאינו שומע ואינו מדבר ולבין חרש שמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר. ע’ רמב”ם אישות ב, כו:
חרש וחרשת האמורים בכל מקום הן האילמים שאין שומעין ואין מדברים, אבל מי שמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הוא ככל אדם, ואיש ואשה שהן שלמים בדעתן ואינן לא חרשים ולא שוטים נקראין פקח ופקחת.
ובדין חרש שלמד לדבר בשפת הסימנים, יש גישות שונות בין האחרונים של הדורות הקודמים. ומצאנו חרשים פקחים בתוספתא תרומות א, א:
רבי יהודה אומר חרש שתרם תרומתו תרומה אמר ר’ יהודה מעשה בבניו של ר’ יוחנן בן גודגדה שהיו חרשים והיו כל הטהרות שבירושלים נעשות על גבם אמרו לו משם ראיה טהרות אין צריכות מחשבה ונעשות על גב חרש שוטה וקטן תרומות ומעשרות צריכות מחשבה.
בשו”ת מהר”ם שיק אבן העזר סימן עט דן באריכות בדין החרש, וכתב:
ועכ”פ נראה דחרש שהורגל לדבר בבית חינוך עדיין לא יצא מידי ספק אינו בר דיעה לכל הפחות ואין לצרפו למנין ולהניח להוציא עצמו ע”י חרש כזה ואין אוכלין משחיטתו כנלפענ”ד:
הק’ משה שיק מברעזאווע
בשו”ת מנחת יצחק חלק א סימן קלב כתב לגבי חרשים שלמדו:
והנה בעיקר הדין של חרש מלומד לדבר, כבר דברו בזה גדולי האחרונים, והמקום הספק בזה, דהנה אף בנולד שומע ונתחרש אח”כ והוא מדבר ואינו שומע כלל, יש פלוגתא בין גדולי הפוסקים אם הוי בכלל חרש, דלדברי הרמב”ם (פכ”ט מה’ מכירה) וש”ע (חו”מ סי’ רל”ה סי”ז), וכן ס”ל להג”א (חולין פ”א) בשם האו”ז, הוי בכלל חרש גמור, אבל שאר פוס’ חולק’ בזה והוכיחו מד’ הש”ס דדינו כפקח וגם הרמב”ם סותר עצמו בפסקיו בזה, וא”כ לשיטת הרמב”ם וסיעתו, פשיטא דמכ”ש כעין נד”ד דדינו כחרש גמור, אבל לשאר פוסקים יש להסתפק, בזה, דנולד אינו שומע ואינו מדבר, ורק אח”כ למדו אותו לדבר, אם זה מועיל להוציאו מחזקתו הראשונה.
אלא שכבר העיר על זה הרב ויינברג בעל שרידי אש, במאמר ב”שנה בשנה” תשכ”ה ‘חרש שלמד לדבר לחיוב מצות’, ששיטת הרמב”ם שהזכיר המנחת יצחק היא רק לגבי מכירת קרקעות.
וראה את תשובתו של הרב אשר וייס במנחת אשר ח”ב סי’ פו, שדן בזה וכתב:
פשוט שכל שאינו שומע חרש הוא וזה מבחן החרשות, כל שאינו שומע חרש הוא, אלא בדמה שחילקו בין המדבר לשאינו מדבר, מסתבר דאין הדבר תלוי אם בידו להשמיע קולו או לא, אלא אם בידו לתקשר עם סביבתו כמבואר.
כלומר, בעייתו של החרש היא התקשורת, ואם יש תקשורת איתו אין להחשיבו כשוטה, משום שזה לא תלוי אם יכול להשמיע קול אלא אם יכול לתקשר.
הגרש”ז אוירבך הכריע בשו”ת מנחת שלמה ח”א סי’ לד:
… אולם בנד”ד נראה שאם הוא מדבר באופן כזה שסתם בני אדם יכולים להבין כוונתו אף אם תנועות השפתים הן שונות משל כל אדם אפי”ה מסתבר דשפיר חשיב כמדבר ואינו שומע שדינו כפקח לכל דבר, אך אם רק האנשים שרגילים לדבר אתו יודעים ומבינים כוונתו ולא אחרים אינני יודע להכריע אם חשיב כמדבר או לא.
וכן כתב הגרש”ז במאמרו במוריה, אלול תשמ”ב, עמ’ סה ואילך, וכתב שם, שגם הגרי”ש אלישיב הסכים שדינו כפיקח (והוא בקובץ תשובות סי’ י);
וכך כותב גם הרב יעקב אריאל במאמרו הנ”ל: “מסתבר שלא ניתן לנדור או להישבע בשפת הסימנים, שהרי נאמר: “או נפש כי תישבע לבטא בשפתים, להרע או להיטיב” (ויקרא ה,ד). כך גם באשר לעניינים נוספים הדורשים מילול שפתיים, כדוגמת תפילה וברכות, קריאת התורה ומגילה – בעניינים אלו מסתבר שחרש אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם, גם אם כל הרואים מבינים את סימניו. אולם באשר להגדרת החרש כאדם המתקשר עם סביבתו ומפתח את חשיבתו, מסתבר שלכולי עלמא גם שפת הסימנים מועילה, שכן גם אם היא אינה נחשבת כדיבור לעניין נדרים – סוף סוף החרש מסוגל לתקשר עם סביבתו. ובפרט, שבאמצעותה הוא לומד קרוא וכתוב, ובאמצעות הכתב הוא יכול לתקשר עם כל בני האדם, ולא רק עם יודעי שפת הסימנים.”
וכן פסק קובץ תשובות הרב אלישיב חלק א סימן י, והוא סובר שמי שלמד לדבר דינו כדין חרש המדבר ואינו שומע (ושם האריך בדין חרש המדבר ואינו שומע, עיי”ש):
הנה הלכה רווחת בכמה מקומות בש”ס דחרש המדבר ואינו שומע ה”ה כפקח לכ”ד, בתרומות פ”א חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה חרש שדברו בו חכמים בכ”מ שאינו לא שומע ולא מדבר, ומשום ברכה הוא דלא יתרום לכתחלה כמבואר בברכות ט”ו, וכ”פ הרמב”ם פ”ד מה’ תרומות וכ”ה בחגיגה ג’ ובגיטין ע”א ועוד בכ”מ…
ובהמשך מדמה חרש זה לדין גדול עומד על גביו:
קשה להבין הקשר בין גדול עומד ע”ג ומלמדו לעשות פעולה מיוחדת ודבר מסויים והגדול אומר לו עשה כך והוא עושה בהיותו נתון תחת השפעתו של הגדול, לבין נ”ד שהגדול למדו רק מלאכת הדיבור איך לבצע תנועות ההברה והביטוי אבל המחשבה הניכרת מתוך דיבורו לו לבדו הוא ואין לזר חלק בו.
ומסקנת הרב אלישיב זצ”ל שהוא כפיקח לכל דבר, כיון שלמד לדבר, ויכול להוציא ידי חובה. (אך לא מוכח ממנו מה הדין לגבי שפת הסימנים, אם גם כן הוא יתחייב מן התורה בכל המצוות ואם גם הוא נחשב לפקח גמור) והגרש”ז אוירבך מסתפק לגבי שפת הסימנים שהיא שפה שלא מובנת לכל אדם, אם נחשב כפקח גמור. אבל אם למד לדבר דינו כפקח גמור.
[1] וכ”כ שו”ת דברי מלכיאל ח”ו סי’ לה.