ב”ה
ט. מעמדו של פתי – המוגבל שכלית[1]
לכאורה מעמדו של המוגבל שכלית, וכפי שנקרא בזמנו “מפגר”, הוא כשל שוטה. הגדרת השוטה בהלכה אינה מושג הזהה ל”חולה נפש” אלא של כל מי שנשתבשה דעתו, אם מחמת מחלת נפ, או מפגיעה מוחית, מחלות זכקגנה או מכל סיבה שהיא. ההלכה מגדירה את התוצאות ולא את המחלה. לכן הלוקה בדכאון אינו נקרא שוטה אלא אם כן זה גורם לו שיבוש בחשיבה או בהתנהגות.
הרמב”ם הביא את גדרי הפתי לאחר דיני שוטה בהלכות עדות פרק ט, אלא שכתב שהוא בכלל השוטים:
הלכה ט:
השוטה פסול לעדות מן התורה לפי שאינו בן מצות, ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד, אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אף על פי שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב, הנכפה בעת כפייתו פסול ובעת שהוא בריא כשר, ואחד הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע, והוא שלא תהיה דעתו משובשת תמיד שהרי יש שם נכפים שגם בעת בריאותם דעתם מטרפת עליהם, וצריך להתיישב בעדות הנכפין הרבה.
הלכה י:
הפתאים ביותר שאין מכירין דברים שסותרין זה את זה ולא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינין שאר עם הארץ, וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר הרי אלו בכלל השוטים, ודבר זה לפי (מה) שיראה הדיין שאי אפשר לכוין הדעת בכתב.
לכאורה הפתי הוא המוגבל שכלית (מפגר), והמבוהל והנחפז הוא האוטיסט ברמה קשה, שמה שמאפיין אותו הוא תנועות פתאומיות מבוהלות, נפנוף בידים וכיו”ב.
הכסף משנה ציין את מקורו של הרמב”ם מתשובת הרי”ף שהביא בעל העיטור. בגמרא לא הוזכר בכלל דינו של הפתי אלא רק דינו של השוטה, בסוגיה בחגיגה שהובאה בשיעור הקודם.
ההבדל ברמב”ם בין שוטה לפתי, באר סמ”ע סימן לה ס”ק כא:
זהו החילוק בין פתי לשוטה, שהשוטה דעתו היא משובשת ומטורפת לגמרי בדבר מהדברים, משא”כ פתי שאינו מטורף לגמרי בשום דבר. אבל מצד אחד הוא גרע מהשוטה, שהשוטה בשאר דברים הוא חכם כשאר בני אדם. והפתי הוא שאין לו שכל גמור, ואינו מבין שום דבר בדרך שמבינין אותו שאר בני אדם, ומשום הכי סיים וכתב דבכלל שוטה “יחשב”, והיינו לדין פסול, אבל לאו שם שוטה עליו, וק”ל:
מהרי”ט אה”ע ח”ב סי’ טז:
ומה שכתב הרמב”ם בפרק ט’ מהלכות עדות הפתיי’ ביותר שאין מכירי’ דברים שסותרים זה את זה ולא יבינו עניני הדברים כדרך שמבינים שאר ע”ה וכו’ הרי אלו בכלל השוטים וכן הביא בעיטור בשם הרי”ף ז”ל בתשובה הנה זה אף על פי שאפשר שלא יבין עניני הדברים כדרך שאר העם מ”מ מכיר הוא הדברים שסותרים זה את זה על הן הן ועל לאו לאו אלא שיש בו טפשות בדברים שלבו חפץ כמו פתן חרש יאט’ אזנו והוא מכלל הטפשים עקשי לב לא מפני זה יהיה מכלל הפתאים שהזכיר הרמב”ם ז”ל .
ועוד נר’ דלא אמר כן אלא לענין עדות שצריך להעיד על מה שעבר כבר ויש לחוש שמא נדמה לו באותה שעה שהדבר כן ואינו ונתחלף לו דבר בזולתו מאחר שלפעמים אין מכירין דברים שסותרים זה לזה ואיך יעיד עכשיו על מה שראה בתחלה אבל כשאנו באים לקיים דבר עמו במק’ וממכר או בגיטין וקידושין ומסברו ליה וסבר ואנו מכירין שהבין הדברים כגון זה לאו שוטה הוא והרי הוא כפקח לכל מה שהוא עושה בדעת שפויה לפנינו.
שתי דעות במהרי”ט, לפי הסברא הראשונה, כל שאין מכיר דברים שסותרים זה את זה הרי הוא בכלל השוטים. אבל לפי הסברא השניה, אם לא לענין עדות, אם אנו מסבירים לו עכשיו והוא מבין את הדברים, הרי הוא כפקח.
ונפ”מ אם לענין גיטין וקידושין הוא כשיר כשמסבירים לו את הענין ומבין, לדעה השניה קידושיו קידושין.
לדעת המהרי”ט הגדרת הרמב”ם כאן היא רק להלכות עדות. רוב האחרונים קבלו את דעת המהרי”ט, ע’ פתחי תשובה אבן העזר סימן קכא ס”ק ג
ועיין בתשו’ ברית אברהם סי’ ע”ו אות א’ יובא קצת לקמן סי’ קע”ח ס”ג שכ’ בשם מהרי”ט דהמבוהלים והנחפזים בדעתם והפתאים שהמה בכלל השוטים לענין עדות כמבואר ברמב”ם פ”ט מעדות ובש”ע ח”מ סי’ ל”ה ס”ב מ”מ לענין מקח וממכר וגיטין וקדושין הוו כפקחים ורק לענין עדות נחשבים כשוטים ע”ש.
ישנן רמות שונות של מוגבלות שכלית[2], עמד על כך בשו”ת זכרון יוסף, הובא בהקדמה לס’ משפטי הדעת עמ’ יז:
המין השני, פתי בתולדתו ובטבעו מנעוריו, ועומד תמיד על ענין אחד, ובמין הזה יש מיני שוטים הרבה עד כי חדל לספור, קצתם הם פתאים ביותר ואינם מכירים דברים הסותרים זה את זה וכו’, ואנשים כאלו ודאי הם בכלל השוטים ופטורים מכל המצוות.
וישנם מקצת שדעתם אינה משובשת עד שנמצאו הרבה שדעתם צלולה, אבל היא דלה וחלושה או רזה מדעת השכל האנושי הטבעי וכו’ ובודאי צריך הבחנה עצומה לדעת אם דעתו צלולה וכו’ כראוי למעשה ההוא עפ”י דת תורתנו הקדושה.
גדר הדעת כתב ראבי”ה תשובות ובאורי סוגיות סימן תתקכא שזה דומה לדעת פעוטות[3]:
ונראה דגדולה [ש]יש לה דעת פעוטות הרי היא כפיקחת לכל דבריה אפילו לקבל קידושיה תולה.
וכן כתב גם הגרש”ז אוירבך לגבי שאלת חיוב במצוות של הפתי, דהגדר הוא כמו פעוטות. שו”ת מנחת שלמה חלק א סימן לד מתוך תשובה להגאון מוה”ר חיים פנחס שיינברג שליט”א
נראה דכל שהוא מבין ויש לו דעת כמו פעוטות ויודע שהקב”ה נתן לנו תורה ואנחנו מקיימים מצוותיו דשפיר חשיב כבר דעת לענין קיום מצוות, ובהגיעו לגיל י”ג שנה הרי הוא חשיב כגדול. ואף שבגמ’ שבועות מ”ב ע”א ממעטינן דאין נשבעין על טענת חשו”ק מהא דכתיב כי יתן איש ופירש רש”י “דחרש ושוטה כקטנים הם בלא דעת” מ”מ נראה שזה דוקא בכה”ג שהוא ממש שוטה ולא כשיש לו דעת של פעוטות, ומיהו לענין עונשין שפיר נראה דכמו דחס רחמנא על קטן כך גם מפגר כקטן הוא דחשיב לענין זה אף על גב שהוא גדול, דלא מסתבר לומר דלאחר שהגדיל דינו רק כשוגג ואם ישתפה יתחייב בחטאת, ולכן נראה שרק לענין קיום מצוות שמבין בהם כפעוטות דינו כגדול, וממילא דגם בקטנותם יש מצות חינוך וכמו”ש כת”ר.
יש שכתבו, שהגדרת פתי כשוטה היא דווקא אם דעתו פחותה מדעת הפעוטות, אבל אם הוא מבין כדעת הפעוטות, הרי הוא נחשב כבן דעת [ע’ הערה 43 באנצקלופדיה הלכתית רפואית]; ויש שכתבו, שגם אם הוא בדרגת הבנה של פעוטות, הרי הוא נחשב כשוטה[שם הע’ 44]. וזה כפירוש השני במהרי”ט.
אם אנו לומדים את דין הפתי מהחרש, אם כן ודאי שזה תלוי לפי מידת ההבנה שלו בכל דבר. מה שקשה יותר לומר אם דינו כשוטה, שהרי שוטה לכל דבר נחשב כשוטה (ורק בזמן שחלים הרי הוא כבריא).
עקרונית ניתן לדמות את השוטה לחרש ולא לשוטה, אף שחז”ל כללו “חרש שוטה וקטן” הרי לחרש יש דינים שונים, ע’ בשיעור הקודם. לדוגמה, לחרש חז”ל תקנו קידושין מדרבנן, ויתכן שגם למפגר תקנו נישואין דרבנן. אם דינו כשוטה לא ניתן לשאת אשה לכאורה. למעשה הרי בחרש נהוג שלאחר שהיום ניתן ללמוד אותו והוא מסוגל לתקשר, דינו כבריא לכל דבר, האם המוגבל שכלית דינו זהה?
זה שונה אם נאמר כדעת כמה אחרונים שפסול חרש הוא משום גזירת הכתוב, ואכמ”ל.
המשמעות של הדימוי לשוטה היא לגבי קיום מצוות, לגבי עדות, לגבי קנינים ולגבי נישואין וגירושין.
החתם סופר דן בשאלה מה מקורו של הרמב”ם בדין זה של פתיים. בגמ’ בחגיגה יש רק את סימני שוטה, ומחלוקת שם אם צריך את כולם או די באחד, אבל הפתיים לא הוזכרו בכלל. ע’ שו”ת חתם סופר חלק ד (אבן העזר ב) סימן ב
גם יש לתמוה מ”ט לא הוזכר בש”ס בשום מקום דין הפתאים שהזכיר הרמב”ם פ”ט מה’ עדות וגם הרמב”ם בעצמו לא הזכירו בשום מקום כ”א בה’ עדות ואי נמי נודה לדברי תשו’ מהרי”ט שהרמב”ם נמי לא אמרו אלא גבי עדות שצריך להעיד על מה שעבר ואולי אז לא הי’ שפוי ונתחלף לו דבר בזולתו אבל לענין גיטין וקידושין כיון שאנו רואים עתה דעתו שפוי וצלולה כשר גם להרמב”ם הנה מנ”ל להרמב”ם זה מהש”ס הגם שהסברא אמת מ”מ אין דרכו של הרמב”ם לחדש מלבו ולכתוב סתם אם לא שיכתוב ויראה לי ועוד הא הרמב”ם מסתם סתים לי’ לפוסלו אפי’ לעדות גטין וקידושין ואם קדש אשה בפני עדים אלו אין קידושיו קידושין.
… והנלע”ד בזה דודאי כל מי שאין שכלו צלול שיהי’ לו לכל הפחות דעתא צילותא אעפ”י שאינו עושה שום מעשה שטות רק הוא בשב ואל תעשה אבל מ”מ אינו מבין הדברים הסותרים הרי הוא פסול מן התורה לכל מילי והרי זה בכלל חרש שמנו חז”ל בכל מקום שפסלו מטעם הנ”ל ומכ”ש הפתאים הגרועים מן החרש ואמנם אין פסולים אלא משום שחסרי’ דיעה ולא שנתוסף להם שום שגעון וטרוף הדעת כלל ומשו”ה כשמרגישים בהם שום דעתא צלותא מועיל וכל מעשיהם כמעשה הפקחים ומשו”ה הוי ס”ל לר”א ביבמות קי”ב דמביאים אשם תלוי על קידושי חרש משום דמספקא לי’ בדעתא צלותא ורבנן נמי דפליגי היינו משום דס”ל דאין ספק כלל דשום חרש אין לו דעתא צלותא אבל אה”נ כל פתי שנשאר לו עדיין דעתא צלותא הרי הוא כפקח ואפי’ חרש שיכול לדבר מתוך הכתב ס”ל לרב כהנא בגיטין ע”א ע”א דהוי כפקח גמור משום דס”ל דלזה הוי דעתא צלותא.
לדעת החתם סופר מקורו של הרמב”ם לא בדיני שוטה אלא בדיני חרש. ולפי זה ודאי צריך לומר כמו ההסבר השני של מהרי”ט שבודקים אותו בכל דבר או הוא בר דעת לגביו או לא.
אבל זה קשה, דא”כ, הרי הרמב”ם הכניס בזה גם את המבוהלין והנחפזין בעתם. ולכוארה איך הם נלמדים מחרש. ואולי כוונת הרמב”ם לאוטיסטים שהם עונים על הגדרת מובהלין וגם הגדרת חרש. והטעם שכתב הרמב”ם בשוטה לפי שאינו בן מצוות, הוא כדי שלא יהיה נאמן אפילו לחשש. שהרי כתב הרמב”ם שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים, ואם כן אולי נחשוש לקידושין או להחזיק ממון בעדותו, לכן כתב הרמב”ם שאינו בן מצוות.
באור הגר”א חושן משפט סימן לה ס”ק יט למד את דין הפתאים מגמ’ בב”ב קלה ע”ב: ” הפתאים. ב”ב שם זיל אכול תמרי כו’ מגלת אסתר כו'”, בבא בתרא קנה, ב:
ההוא פחות מבן עשרים דאזל זבין נכסי [אבוהו כגידל בר מנשיא] אתא לקמיה דרבא אמרו ליה קרוביה זיל אכול תמרי ושדי ביה קשייתא בי רבא עבד הכי אמר להו זביניה לאו זביני כי קא כתבו ליה שטרא אמרו ליה לקוחות זיל אימא ליה לרבא מגלת אסתר בזוזא שטרא דמר בזוזא אזל א”ל אמר להו זביניה זביני אמרו ליה קרוביה לקוחות אגמרוהו אמר להו מסברי ליה סבר כיון דמסברי ליה וסבר מידע ידע והאי דעבד הכי חוצפא יתירא הוא דהוה ביה.
לדעת הגר”א בגמ’ זו מבואר גדר הפתי, שהוא עושה מעשה שטות שזורק את גרעיני התמרים לנפי רבא. וראיה זו הביא גם המהרי”ט הנ”ל, שבדבר שמסבירים לו הוא יכול לפעול. אמנם פשט הרשב”ם שם בבבא בתרא קנה, ב ד”ה זיל אכול:
זיל אכול תמרי – והשלך גרעינים לפני רבא ויהיה סבור שאתה שוטה ויחזיר לך נכסיך.
נראה שהמדובר שם לענין גדרי שוטה ולא פתי. אבל יתכן שהרמב”ם הבין ששם זה גדר של פתי. ואכמ”ל.
[1] ראה: תחומין ז’ הרב זלמן נחמיה גולדברג, נישואי מפגרים; תחומין ח’ , הרב נפתלי בר-אילן,משפט הדעת, הרב משה מרדכי פרבשטיין, פרק ו’; חלוש הדעת, השוטה והפתי; נפשי בשאלתי, נספח ח’ ע’ 477; צוהר מא, הרב שמואל דוד, נישואין לאנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית;
[2] ע’ הרב שמואל דוד, צוהר מא, הרב שמואל דוד, נישואין לאנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית, שם מנה את הדרגות כפי שמקובל היום ברפואה. וכן באנצקלופדיה הלכתית רפואית ערך פתי.
[3] גיטין נט, א: “הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ועד כמה מחוי רב יהודה לרב יצחק בריה כבר שית כבר שב רב כהנא אמר כבר שב כבר תמני במתניתא תנא כבר תשע כבר עשר ולא פליגי כל חד וחד לפי חורפיה וטעמא מאי א”ר אבא בר יעקב א”ר יוחנן משום כדי חייו”.