ב”ה
יג. מעמד האשה – עצמאות כלכלית של אשה נשואה
ההלכה הפשוטה היא שכל הנכסים המצויים בביתם של בני הזוג שייכים לבעל ולא לאשה, (מלבד הנכסים שהביאה עמה בית אביה הנחשבים נכסי מילוג או נכסי צאן ברזל). כל הנכסים שמביאה אשה לחיי הנישואין, אם לא הוערכו ונכתבו בכתובה דינים כנכסי מילוג, כלומר הם בבעלות האשה, אלא שהבעל אוכל פירות. האשה אינה יכולה למכור את נכסי המילוג ואם מכרה הבעל לוקח את הפירות מיד לקוחות, ע’ סוגיה כתובות עח ע”א.
מה המעמד של האשה לגבי פעולות הקשורות בנכסים. האם אין לה שום מעמד או שההלכה מכירה בשותפות מסויימת בנכסים.
בגמ’ בבא קמא קיט, א:
ת”ר לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל אבל לא יינות ושמנים וסלתות ולא מן העבדים ולא מן התינוקות אבא שאול אומר מוכרת אשה בארבעה וחמשה דינר כדי לעשות כפה לראשה וכולן שאמרו להטמין אסור גבאי צדקה לוקחין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה והבדדין לוקחין מהן זתים במידה ושמן במידה אבל לא זיתים במועט ושמן במועט רשב”ג אומר לוקחין מנשים זיתים במועד בגליל העליון שפעמים אדם בוש למכור על פתח ביתו ונותן לאשתו.
יסוד הדברים מבואר במשנה בעמוד הקודם. ומשמע שיש רשות לאשה למכור דברים קטנים ולתת לצדקה דבר מועט. וכתב הרשב”א בבא קמא קיט, א:
מהא שמעינן דבכל מקום ומקום נוטלין מן הנשים מה שהן מורגלות ליתן, שהבעלים מוותרין ונותנין רשות ואין מקפידין עם נשיהן.
אבל הבסיס הוא שהדברים שייכים לבעל, אלא שיש דברים שאינו מקפיד. בגמ’ בבבא בתרא נב, ב, מצאנו את המושג: “אשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית”:
וכן האשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה ואמרה שלי הן שנפלו לי מבית אבי אבא או מבית אבי אמא עליה להביא ראיה
ובשו”ע חו”מ סי’ ס”ב סעיף א’ כתב הרמ”א שסתם אשה הוא נושאת ונותנת בתוך הבית, וכתב על זה הסמ”ע:
וסתם אשה נושאת כו’. הטעם, דהאי נושאת ונותנת אינו ר”ל דוקא שתתעסק בפרקמטיא, אלא כל שהבעל מאמינה ומפקיד את אשר יש לו בבית בידה.
מצאנו מחלוקת לגבי היקף היכולת של האשה, שהובאה בשו”ת הרא”ש כלל יג סימן יא[1]:
וששאלת אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ונדרה ליתן צדקה או השכירה מלמד ובעל הבית מוחה בידה. נחלקו רבותינו בדבר זה יש גדולים שאומרים שמכרן ומקחן קיים וכן משאן ומתנן משום תקנת השוק. ורבינו מאיר ז”ל לא הי’ פוסק כך.
ועל צדקה שנדרה נראה לי שאע”פ שמקבלין מן הנשים דבר מועט הני מילי מסתמא דאמרי’ מסתמא הבעל אינו מקפיד על דברים המועטין הללו. אבל היכא שהבעל מוחה בהדיא פשיטא לן שאין לה ליתן מאומה בלא רשותו והמקבל ממנה הרי זה גזל. אף אם הניחה לישא וליתן אינה אלא כמו אפוטרופוס בעלמא ויכול לסלקה בכל עת שירצה. ואם השכירה מלמד אם ידע הבעל ושתק ודאי ניחא ליה במה שעשתה אבל אם מוחה לאלתר אין בדבריה ומעשיה כלום.
וים של שלמה מסכת בבא קמא פרק י סימן נט, הביא את דעת ראב”ן הסובר שהאידנא לוקחים מהם אפילו דבר מרובה.
וראב”ן כתב בספר צפנ”ת פענ”ח, שהאידנא נשים אפוטרופסים של בעליהן, לוקחין מהן כל דבר. וכן מקבלין מהן צדקה, אפילו דבר מרובה.
כלומר שהדבר תלוי לפי הנהוג במקום, וכן כתבו הפוסקים שאם האשה עובדת, יש לה רשות יותר מאשר עיקר הדין המבואר בגמ’.
סיכום דעת הראב”ן הביא בספר חוק לישראל – נאמנות בנכסים, פרק שלישי ג, 2 ע’ 68
לעיל הזכרנו את דעת הראב”ן בעניין אישה הנושאת ונותנת בתוך הבית שכיון שהנשים רגילות לישא וליתן בזמן הזה הרי הוא כאילו הבעלים מינו אותן שלוחים כפי שאמרנו לעיל משמעותה של הלכה זו היא שהאישה נחשבת לנאמנת של הבעל כיון שנהוג שהאישה מבצעת עסקאות לשם ניהול משק הבית בשם הבעל וניתן לראות בנוהג זה מינוי משתמע של האישה כנאמנת נאמנות זו היא למעשה נאמנות המשתמעת מן הנוהג.
וכך משמע ב שו”ע יורה דעה רמח, ד
גבאי צדקה, אין מקבלין מהנשים ומהעבדים ומהתינוקות, אלא דבר מועט, אבל לא דבר גדול שחזקתו גזול או גנוב משל אחרים. וכמה הוא דבר מועט, הכל לפי עושר הבעלים ועניותם. והני מילי בסתמא, אבל אם הבעל מוחה, אפילו כל שהוא אסור לקבל מהם.
והמקור לכך בגמ’ בבא קמא קיט, א
רבינא איקלע לבי מחוזא אתו נשי דבי מחוזא רמו קמיה כבלי ושירי קביל מינייהו א”ל רבה תוספאה לרבינא והתניא גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה א”ל הני לבני מחוזא דבר מועט נינהו:
נעמוד על מעמד האשה הנשואה, בנושאים כלכליים בביתם המשותף.
- האם יכולה לעשות כאוות נפשה בחשבון בנק משותף
- האם יכולה לקנות מכשיר חשמלי יקר ללא הסכמת בעלה? מאידך האם הבעל יכול לקנות רכב חדש ללא הסכמת האשה?
- האם יכולה לתת צדקה כאוות נפשה?
- האם יש מעמד ל”תנאים”, למי שנוהג לעשותם, שכתוב בהם שישלטו בנכסיהן שווה בשווה?
- האם אשה חייבת לבעלה על נזיקין שעשתה ברכוש?
האם אשה יכולה לעשות כאוות נפשה בחשבון בנק משותף? זה תלוי במ”ש לעיל מתשובת הרא”ש והראב”ן. לראב”ן יכולה אפילו בסכום גדול.
וכתב ערוך השולחן יורה דעה סימן רמח סעיף יב הביא את דברי הראב”ן שהאידנא אפשר לקבל גם דבר מרובה, והאשה נחשבת כאפטרופוס לכך:
ודע דיש מי שסובר דאשה כשהיא עסוקה במסחור לא אמרינן בזה מה שקנתה אשה קנה בעלה [מל”מ פכ”א מאישות בשם הרשב”א ומהרי”ט ע”ש] ולפ”ז מאשה כזו בוודאי רשאין ליקח צדקה ואף דלא ברירא לן דין זה מ”מ לעניין צדקה אפשר לסמוך על דיעה זו. ודע דבים של שלמה שלהי ב”ק כתב בשם ראב”ן דהאידנא מקבלין מן הנשים אפילו דבר מרובה דהאידנא נחשבות הנשים כאפטרופסות של בעליהן ע”ש עוד כתב שם בדין שהשכירה מלמד לבנה אף על פי שלא ידענו ברור שידע אמרינן מסתמא ידע עד שיביא ראיה שלא ידע ע”ש:
על זה כתב שו”ת שבט הלוי חלק ה סימן קלב
כבר כתבתי בהערותי לה’ צדקה בשבט הלוי יו”ד סי’ קכ”ה ושם בסי’ קי”ח יותר באורך דממהרש”ל אין הוכחה דסתם אשה בזה”ז כאפיטרופסת בעלה וגם אין השכל מחייב כן.
ובשו”ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן קג שם נשאל על אשה שנשאה לזקן והוא חולה וחלוש והיא הנושאת ונותנת בענייני פרנסה ונתנה סכום גדול לצדקה מכספי פצויים שקבלה. שם דן על כסף זה כעל נכסי מילוג. אבל מגדיר את מעמדה:
ומצד מה שנושאת ונותנת בתוך הבית ודאי אינה רשאה לחלק לצדקה כי היא רק כדין שומר ופועל ועל מה שיש לה רשות שהוא על מקח וממכר מקחה וממכרה קיים וכן ליתן לצדקה כפי הדרך שנותנים בנ”א במצב כזה אבל ליתן סך גדול אינה רשאה ואין יכולין לקבל ממנה.
אבל יתכן שבמקומות שחותמים על תנאים לפני החתונה, יש נפ”מ הלכתית מכך. יש בתנאים תנאי שלא כתוב בכתובה, להלן מנוסח ספר נחלת שבעה שטרות סימן י:
ומעתה מחוייבים הזוג הנ”ל לנהוג ביחד באהבה ובחיבה, ולא יבריחו ולא יעלימו ולא ינעלו לא זה מזו ולא זו מזה שום הברחה בעולם, רק ישלטו שניהם בנכסיהם בשוה.
הם מתחייבים שישלטו בנכסיהן שווה בשווה. האם יש לזה תוקף הלכתי?
מבחינת חוק המדינה, יש עקרון במשפט הישראלי הקובע שבני זוג החיים יחד כבני זוג לאורך זמן, וניהלו חיים משותפים, נחשבים כשותפים ברכוש שנצבר במהלך חייהם – גם אם הרכוש רשום רק על שם אחד מהם. הלכה זו נקבעה בפסיקות של בית המשפט העליון החל משנות ה-70, במיוחד בפסקי דין של השופט משה לנדוי ואחרים. הרעיון המרכזי הוא: כאשר מתקיימים חיי נישואין תקינים וניהול משק בית משותף, קיימת חזקה (הנחה משפטית) שבני הזוג התכוונו לשתף זה את זה ברכוש שנצבר בתקופת החיים המשותפים. בשנת 1973 נחקק חוק יחסי ממון בין בני זוג, שקבע הסדר אחר הנקרא איזון משאבים הנוגע לחלוקה של הרכוש במקרה של גירושין.
הלכת השיתוף אינה יצירת “יש מאין”, אלא יש בה הרחבה של מצב קיים ושל אומדנא שבדעת בני אדם. השופט ברק כתב באותו פס”ד: “בית משפט אזרחי פוסק בסכסוך בין בני זוג על פי הלכת השיתוף. במסגרתה נקבע, כי חזקה על בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר מצוי בבעלותם המשותפת… שותפות זו נגזרת מגמירת הדעת המיוחסת לצדדים, והנלמדת מנסיבות החיים המשותפים. עצם החיים המשותפים יוצרים חזקת שיתוף… אין צורך להוכיח כוונה מיוחדת לשיתוף ביחס לנכס מיוחד.” (מתוך מאמר של הרב דייכוסקי בתחומין יח על הלכת השיתוף)
הרב דייכובסקי שם כותב שמה שנאמר בתנאים הם אומדנא כיום שנותנת לאשה שליטה ממשית בנכסי בעלה. הוא מביא ראיה ממהרי”ק שבהסתמך על פיסקה זו בכתב התנאים הטיל המהרי”ק (שורש נז) חרם על בעל שהבריח נכסים מאשתו:
לא מבעיא שאין יכול לתפוס נדונייתה שהכניסה היא, אלא אפילו מה שהכניס אינו יכול לתפוס. כי על מנת כן מכניסים הנדוניות, שיהנו מהם הבעל והאשה יחד, ומשועבדים כל הנכסים גם למזונות האשה ולפרנסה. וכל שכן, בהיות התנאים מבוארים ביניהם, שישלטו שניהם שוה בשוה בנכסים ולא יבריחו זה מזה.
ועוד הביא שם:
בשו”ת מהרש”ם (ח”א סי’ מה) דן במתנתה של גבירה לאחותה בלא ידיעת בעלה, ולצורך פסקו שמתנתה קיימת, הביא את דברי המהרי”ק, שהכתוב בכתב התנאים הוא תנאי גמור, והוסיף: “ואפשר שבזמן הש”ס ושו”ע לא נהגו לכתוב כן, משא”כ בזמן הזה. ואף שאין בידינו לחדש דבר זה, דבעשירה גדולה ונדרה לפי ערך עושרה – ובפרט שכבר קיימה דבריה ונתנה – דודאי מעשיה קיימים, ואין להוציא מיד המוחזק; דבזה לכולי עלמא מועיל תנאי ד’ישלטו בנכסיהון שוה בשוה’.” הרי לנו ששליטת בני הזוג בנכסים משתנה מתקופה לתקופה.
הרב שרמן באותו כרך של תחומין חולק על הרב דייכובסקי, וכותב שהרבה אחרונים חלקו על מהרי”ק. וכתב שבשו”ת בית-יצחק (להר”י שמלקיש) אה”ע ח”א סוף סי’ קי, נסתפק בתוקף נוסחם של התנאים “רק ישלטו בנכסיהון שוה בשוה כאורח כל ארעא”
אם הדין כן באמת שישלטו בנכסיהון שוה בשוה, הואיל ומתנין כן בפרוש; או אין כותבין כן רק לשופרא דשטרא. דלכאורה, כיון שהבעל נותן כתובה, הוא השליט בנכסים, והאשה אינה יכולה לעכב, רק אם מבזבז בנכסים. ועוד, כיון שלא כתבו תנאים אחרונים קודם הנשואין, מחלה לתנאי זה המבואר בתנאים הראשונים.
וכתב הרב שרמן:
מה שנסתפק בו הר”י שמלקיש היה ברור ופשוט לה”ר שלמה קלוגר בשו”ת טוב טעם ודעת (מהדורא ג תשובה קפא). לדעתו, ברור ופשוט שאין לראות בנוסח זה תנאי מחייב, אלא שופרי דשטרא ולשון ברכה. הוא דן אם מותר ליקח מנשים צדקה בלי רשות הבעלים. הוא תמה על מי שרצה להתיר זאת מכח הכתוב בתנאים “וישלטו בנכסיהון שוה בשוה.
ועוד יש להעיר שהרי רוב הזוגות שנישאים כיום לא כותבים תנאים, ואם כן לא התנו כך לפני הנישואין. אבל יש לדון האם האומדנא היום שאנשים עושים כפי הכתוב בחוק, והרי כל הלכה זו שעוסקת במה שהאשה יכולה לעשות בבית, הוא בנוי על אומדנא, ולכן צריך לדון היום על מה שמקובל ולפי זה לפסוק.
וכן יש לדון על פי אומדנא זו, האם הבעל יוכל לקנות דבר יקר כמו רכב, בניגוד לדעתה של אשתו.
[1] שו”ת הרא”ש הובא ביו”ד רמח, ובים של שלמה ב”ק פרק י’ סי’ נט.