ב”ה
יד. נאמנות האה בבדיקת חמץ ובהשגחה מאיסורים
פסחים ד’ ע”א-ע”ב:
בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק: המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר, חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק, למאי נפקא מינה לישייליה דליתיה להאי דלשיוליה, לאטרוחי להאי מאי.
אמר להו רב נחמן בר יצחק: תניתוה: הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו נשים אפילו עבדים אפילו קטנים.
מאי טעמא מהימני, לאו משום דחזקתו בדוק דקסבר הכל חברים הם אצל בדיקת חמץ?… לעולם אימא לך חזקתו בדוק, והכא במאי עסקינן דמוחזק לן דלא בדק, וקאמרי הני בדקיניה. מהו דתימא לא להמנינהו רבנן, קמ”ל כיון דבדיקת חמץ מדרבנן היא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה, הימנוהו רבנן בדרבנן.
לפי פשטות הגמ’ אשה נאמנת רק משום שמדובר בדרבנן, דמדאוריתא בביטול בעלמא סגי, ומשמע שבדברים דאוריתא אין אשה נאמנת.
לרוב הראשונים, אשה נאמנת באיסורים. משום שבדברים שעד אחד נאמן, אף האשה נאמנת, שנאמר בזבה: וספרה לה שבעת ימים, לה לעצמה, מכאן לנדה שסופרת לעצמה והבעל סומך עליה, ומכאן למדנו עיקר הדין שעד אחד נאמן באיסורים. ואדרבא, כל דין עד אחד נאמן באיסורים נלמד מנאמנות של אשה, כך כתבו התוספות בגיטין ב’ ע”ב:
וא”ת ומנא לן דעד אחד נאמן באיסורין וי”ל דילפינן מנדה דדרשינן בפרק המדיר (כתובות דף עב.) וספרה לה לעצמה וא”ת אם כן אפילו איתחזק איסורא וי”ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא ולא איתחזק איסורא וגם בידה לטבול.
אבל בסוגיה בכתובות שנינו, כתובות עב, א:
מתני’ ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית ואיזו היא דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה ולא קוצה לה חלה.
ובגמ’ שם:
מאכילתו שאינו מעושר היכי דמי אי דידע נפרוש אי דלא ידע מנא ידע לא צריכא דאמרה ליה פלוני כהן תיקן לי את הכרי ואזיל שייליה ואשתכח שיקרא: ומשמשתו נדה היכי דמי אי דידע בה נפרוש אי דלא ידע נסמוך עילוה דא”ר חיננא בר כהנא אמר שמואל מנין לנדה שסופרת לעצמה שנאמר וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה לא צריכא דאמרה ליה פלוני חכם טיהר לי את הדם ואזל שייליה ואשתכח שיקרא.
וכותב שם הרשב”א בכתובות:
אי דלא ידע נסמוך עילוה דכתיב וספרה לה, מדקאמר בהני אחריני אי דלא ידע מנא ידע וגבי נדה קאמר נסמוך עליה מדקדקין מינה דבשאר איסורין היא אינה נאמנת, וכדמשמע נמי מדאמרינן בפסחים (ד’ א’) גבי הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו נשים וקטנים ועבדים מ”ט כיון דבדיקת חמץ דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן אלמא בשל תורה אין נשים נאמנות, וליתא אלא אשה כאיש לכל איסורין שבתורה ומעשים בכל יום שסומכים עליהן בנקור ומליחה ועל החלב ועל מצה בפסח וכיוצא בהן הרבה
הדברים הללו הובאו במאירי בבית הבחירה למאירי פסחים ד, א:
שמא מתוך מה שכתבנו אתה גומר את הדין שכל שהיא מן התורה אין נאמנין עליו לא אשה ולא עבד ולא קטן שהרי לא אמרו כאן אלא הימנינהו רבנן בדרבנן
ומ”מ צריך שתדע שאין הדבר מוחלט לומר כך אלא שיש מחלוקת בזה בין המפרשים ויש מהם נוטים לדעת זה עד שכתבו על ידי מעשה שאין סומכין על הנשים בדבר שהוחזק בו איסור תורה ומעתה אין נאמנות על ניקור בשר מן החלב ומן הגיד וכן בתקון הטבל וכמו שאמרו במסכת כתובות ע”ב ב’ אלו יוצאות שלא בכתובה מאכילתו שאינו מעושר… ושאינה קוצה לו חלה ומשמשתו נדה והקשו במעשר וחלה אי דידע נפרוש אי דלא ידע מנא ידע ובמשמשתו נדה הוא מקשה אי דידע נפרוש אי דלא ידע נסמוך עלה דאמר רב יהודה מנין לנדה שסופרת לעצמה שנאמר וספרה לה אלמא דוקא בנדה הוא שסומך עליה משום דכתיב וספרה לה הא בשאר איסורין לא ומה שסומכין עליהן בבדיקת תולעים שבירקות הוא מפני שלא הוחזק בו איסור:
ויש נוטים לדעת אחרת לומר שבעבדים וקטנים הדין כן אבל נשים אף באיסור תורה נאמנות ולא הוצרכו לומר כאן הימנינהו רבנן בדרבנן אלא מפני עבדים וקטנים הא נשים נאמנות אף בשל תורה.
אבל תוספות בסוגיה בפסחים אומר שיש סיבה מיוחדת שבבדיקת חמץ הנשים לא נאמנות:
הימנוהו רבנן בדרבנן – אף על גב דכל דבר שהוא בידם מהימנינן להו לנשים ועבדים ואפילו מדאורייתא דמעשים בכל …מכל מקום גבי בדיקת חמץ אף על גב דבידם מ”מ אי הוי מדאורייתא לא מהימנינן להו משום דאיכא טירחא יתירתא וצריך דקדוק גדול כדמוכח בירושלמי שמפרש מפני שנשים עצלניות הן.
ספר מהרי”ל (מנהגים) הלכות בדיקת חמץ, אכן למד מכאן לדברים אחרים שנשים לא יהיו נאמנות:
והתוס’ אמרו אי הוי דאורייתא לא מהימנו אף על גב דנאמנים בכיוצא בו דאורייתא, מ”מ על בדיקת חמץ אין נאמנות משום עצלות. ואמר דמכאן למדין דכל דבר דאית ביה טירחא יתירא כמו לברור דגים קטנים הטמאים מבין הטהורים אין מהימנא הנשים, וכן הוא בדרשות הר”ח א”ז. וכן דרש נמי מהר”י סג”ל.
וכן בשו”ע יורה דעה קכז, ג:
עד אחד נאמן באיסורים, להתיר, אבל לא להחמיר. הגה: …ואשה נאמנת בדבר איסור לומר: תקנתיו (ר”ן פרק האומר וריש חולין), ודוקא בודאי איסור, כגון ניקור בשר וכדומה לו, אבל בספק שמא אין כאן איסור, כגון שצריכה לברר דגים טמאים מטהורים (א”ו הארוך), או איסור שיש בו צדדים להקל (שם בר”ן), אין אשה נאמנת, דאשה דעתה קלה להקל.
אלא שיש לברר גם לגבי בדיקת חמץ, האם הנאמנות היא להעיד שזה בדוק או שנאמנת לבדוק בעצמה. הרמב”ם אכן הוסיף כאן שאשה נאמנת על הבדיקה עצמה, רמב”ם חמץ ומצה ב, יז:
המשכיר בית סתם בארבעה עשר הרי זה בחזקת בדוק ואינו צריך לבדוק, ואם הוחזק זה המשכיר שלא בדק ואמרה אשה או קטן אנו בדקנוהו הרי אלו נאמנין שהכל נאמנים על ביעור חמץ, והכל כשרין לבדיקה ואפילו נשים ועבדים וקטנים והוא שיהיה קטן שיש בו דעת לבדוק.
אבל השו”ע כתב רק שאשה נאמנת שזה בדוק ולא כתב שיכולה לבדוק, שו”ע אורח חיים תלז, ד:
בית שהוחזק שלא בדקו המשכיר ואמרו אשה או עבד או קטן: אנו בדקנוהו, הרי אלו נאמנים;
ואכן המשנה ברורה בס”ק יח כתב שלגבי הבדיקה עצמה, לכתחילה לא לתת לנשים:
ואף דבדיעבד אם אמרו שבדקו א”צ לחזור ולבדוק מ”מ לכתחלה אין נכון לצוות לאלו לבדוק שהבדיקה יש בה טורח גדול ויש לחוש שמא יתעצלו.
במקום שהאיש לא נמצא בבית, כתב הרמ”א בסי’ תל”ו שאשתו תבדוק ותבטל, ומ”א שם כתב שלכתחילה אין לסמוך על הנשים.
ומכל מקום ערוך השולחן כשכותב דין זה, מסיים שבזמן הזה הדין אחרת:
ומ”מ אף כשביטל אין כדאי לסמוך לכתחלה על בדיקת נשים [מג”א סק”ח] והאידנא נשי דידן בודקות יותר בטוב ומחטטין אחר משהו חמץ ורוחצין ומנקין כל המקומות ומדקדקות יותר מאנשים.
אלא שבפשט הירושלמי מצאנו הסברים שונים. וז”ל ירושלמי פסחים א, א:
הכל נאמנין על ביעור חמץ אפי’ נשים אפי’ עבדים. ר’ ירמיה בשם ר’ זעירה לית כאן אפי’ נשים. נשים עצמן הן נאמנות מפני שהן עצילות והן בודקות כל שהוא כל שהוא.
בירושלמי לכאורה יש סתירה מניה וביה: אם “לית כאן אפי’ נשים” כלומר שלא צריך לומר “אפילו” משום שנשים אדרבא נאמנות, אבל אם כן הטעם אינו נכון “שהן עצלות”. ותוספות הביאו את הירושלמי שעצלות הוא סיבה שלא האמינו בזה כמו בכל איסורים. ולדעת התוספות מסקנת הירושלמי היא כמו הבבלי.
ברא”ש משמע שלפי ירושלמי זה נשים אינן נאמנות כלל לבדוק כיון שהן עצלות. ויתכן שהשו”ע חשש לירושלמי ולגבי עצם הבדיקה לא כתב המחבר כלום, משום שאינה נאמנת.
אבל המאירי הביא פירוש אחר בירושלמי, בדיוק הפוך, בית הבחירה למאירי פסחים ד, א:
ובתלמוד המערב אמרו על סוגיא זו לית כאן נשים מתוך שהן עצלניות בודקות כל שהן ועקר הפירוש בו לית כאן נשים כלומר לא הוצרכנו להכשיר בדיקתן מטעם זה שמתוך שהם עצלניות בודקות כל שהן ר”ל עושות מלאכתן במתון ואינן טרודות בעסקים אחרים ובודקות כל שהן ר”ל בכל כחן יפה יפה על דרך מה שאמרו ג”כ למה לאור הנר מפני שהנר בודק כל שהוא וי”מ אותו בהפך ואין דבריהן כלום.
לפי זה צריך לדון בכל נושא ההשגחה של כשרות במפעלים, מלונות, מסעדות וחנויות, על ידי נשים, האם יש מגבלה בזה.
כאמור לעיל, הרמ”א ביו”ד כתב שבדבר שיש בו צדדין להקל אשה לא נאמנת. וכן כתב הש”ך ביורה דעה הלכות תולעים סימן פד ס”ק לה:
דעת מהרש”ל באו”ש ובספרו שם דאין הנשים נאמנות בבדיקה שיש בה טורח דאמרינן עצלניות הן והא”ח והמחבר מיירי בדבר שאין בה טורח אבל בברירת קטניות ודגים קטנים ושאר דברים שיש בהן טורח אין נאמנות באיסור דאורייתא והר”ב בת”ח שם ד”ט כתב שאין המנהג כדבריו רק הנשים בודקות הקטניות והפירות וסמכינן עלייהו ואף על גב דבברירת דגים קטנים כתב בהג”ה ס”ס קכ”ז דאשה אינה נאמנת שאני הכא כיון דלא אתחזק איסורא גם כי יש הרבה צדדים להקל והילכך אף על גב דקיי”ל לאיסור מכל מקום סמכינן עלייהו וכן כתב בת”ח שם:
אמנם גם כאן כתב ערוך השולחן יורה דעה סימן פד סעיף פב:
ובעיקר הדבר אני תמה דאיך אפשר לומר ח”ו דנשים שלנו יקילו באיסורים מפני הטורח והלא ראינו טרחתן המרובה בכל דבר השייך לאיסורים וזה שאמרו בגמ’ גבי בדיקת חמץ ובעירובי תחומין דאלו היה איסור דאורייתא לא מהימני לאו משום דמקילי באיסורין אלא הענין הוא כמ”ש הרשב”א ז”ל בריש ספרו תורת הבית וז”ל דבדיקת חמץ צריכה בדיקה בחורין ובסדקין ונשים עצלות הן ומימר אמרי חמץ בחורין ובסדקין ליכא וכו’.
וגם הש”ך שם סיים:
ומימינו לא שמענו אפילו על צדיקי וגאוני עולם שלא יסמכו על נשותיהן הכשרות בבדיקת תולעים וכן בנות ישראל העובדות בשכירות אם הבעה”ב מכיר אותה שהיא יראת ד’ ומדקדקת באיסורים יכול לסמוך עליה ואם לאו אל יסמוך עליה לבדה ויראה בעצמו כשאין לו אשה או אין אשתו בבית או יבקש אשה מהנשים הכשרות שתעיין בברירת התולעים והמילבי”ן.
עסק בשאלה זו גם שו”ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן מד
בענין אם יש למנות אשה להשגחה על כשרות. פורים תש”כ מע”כ ידידי הנכבד הרה”ג מוהר”ר ברוך אהרן פופקא שליט”א.
הנה בדבר האלמנה אשת ת”ח אשר היה משגיח על כשרות ונשארה בלא כלום ואין לה במה לפרנס את בניה היתומים ובאשר היא אשה צנועה ויראה את ה’ באמת והיא גם חכמה ונבונה ובעלת אחריות אשר יש לסמוך עליה שהיא תהיה תחת בעלה להשגיח ויהיה לה מזה הפרנסה עבורה ועבור בניה ורצון כתר”ה לידע דעתי בזה.
וכתב במסקנתו:
וא”כ בהשגחה על כשרות שבידה הוא שלא להניח להאכיל דברים האסורין, וגם לא איתחזק איסורא דאף אם ההשגחה היא אצל אחד שאינו נאמן לכשרות נמי אין להחשיב זה איתחזק איסורא ולכן אף אם נימא שלא נחשב זה כבידה משום שאפשר מצד אלמות של הבעלים האינו נאמן לא ישמעו לה, מ”מ כיון שלא איתחזק איסורא מאחר דהמסחר שלהם הוא רק בדברים כשרים שרוב דברים קונים ודאי דברים כשרים מצד מירתתי והחשש הוא שמא קונים גם דברים אסורים שעל זה ודאי לא איתחזק ויש להאמין לה אף שיתחשב שאינו בידה… נמצא שמצד נאמנות אין שום חשש שאם אך היא מוחזקת לאשה כשרה וליודעת ומבינה איך ומה להשגיח יש לסמוך עליה.
אמנם בתשובות משנה הלכות כתב:
וח”ו לשנות קבלת אבותינו הקדושים ולהעמיד נשים משגיחות. וכל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה.
אלו דברי ידידו דושכ”ג בידידות נאמנה המצטער בצרתן של ישראל ומצפה לראותן בנחמתן בלב ונפש, מנשה הקטן.
גם לדעתו החומרא אינה מעיקר הדין אלא שלא לשנות המנהג, אבל מעיקר הדין כמ”ש באגרות משה אפשר שתהיינה נשים משגיחות.