ב”ה
המעמד האישי – מעמדו של גר תושב
האחרונים חקרו בגדר נכרי המקבל על עצמו שבע מצות בני נח[1] הנקרא גר תושב, האם יש כאן גדר של גירות כלומר שעל ידי שמקבל עליו לקיים שבע מצוות פוקע ממנו שם בן נח ונכנס במקצת בכלל ישראל והרי הוא לגבי שבע מצוות כגר צדק המקבל עליו את כל מצוות התורה או שאין כאן חלות גירות ועדיין לא יצא מכלל בן נח אלא יש כאן רק קבלה בעלמא לקיים שבע מצוות.
לכאורה הדברים מאד מחודשים, אלא שלכאורה נוכל למצוא אסמכתא להם בכמה סוגיות, ואף בראשונים (להלן, רש”י ביבמות, רבנו גרשום) ובאחרונים (ע’ בדברי הרב מפוניבז’ בסוף).
בגמ’ לכאורה משמע שיש כאן התחלה של גירות, ע’ עבודה זרה סד, ב:
איזהו גר תושב כל שקיבל עליו בפני ג’ חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים דברי ר”מ וחכ”א כל שקיבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח אחרים אומרים אלו לא באו לכלל גר תושב אלא איזהו גר תושב זה גר אוכל נבילות שקבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות.
ולכאורה משמע שיש כאן התחלה של קבלת מצוות, אלא שנחלקו כמה מצוות צריך לקיים כדי להיות גר תושב.
וכך הבין את הגמרא המשנה ברורה בביאור הלכה בסי’ שד, ולכן כתב בדעת המגן אברהם שם[2]:
דגר תושב גופא אם רצה לקבל עליו בעת תחלת גירותו עוד מצות מלבד השבע ג”כ חלה קבלתו שמחוייב אח”כ לקיים אלא דמה דנקטו שבע רבותא אשמועינן דאף ששבע מצות מחוייב לקיים כל בן נח ומאי רבותייהו אפ”ה חלה הקבלה ובכלל גר תושב הוא לענין שמצווין להחיותו וכ”ש אם קבל עליו יתר מצות בודאי מהני ולא תקשה ע”ז דאיך ישמור שבת והלא גר תושב ג”כ אסור לשמור שבת כדמוכח ביבמות מ”ח ע”ב בתוד”ה זה גר וכו’ דזהו בסתם גר תושב שלא קבל עליו רק שבע מצות כנהוג וא”כ הוא לענין שאר מצות כא”י גמור משא”כ כשקבל עליו עוד מצות בתחלת גירותו ובכללם היה ג”כ שבת בודאי יכול לקיימם ומחוייב לקיימם ומה דאיתא בבכורות דא”י שרצה לקבל כל התורה חוץ מד”א אין מקבלין אותו היינו לענין לעשותו ישראל גמור אבל לא לענין גר תושב.
ודבר זה יכול להסביר את הרמב”ם בהלכות מלכים פרק ח’:
הלכה י: משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל, שנאמר מורשה קהלת יעקב, ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות, שנאמר ככם כגר, אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצות, וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג, והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים, וכל המקבל עליו למול ועברו עליו שנים עשר חדש ולא מל הרי זה כמן האומות.
הלכה יא: כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם[3].
אמנם הכסף משנה כתב שלא יודע מקורו של הרמב”ם שצריך לקבל עליו, וז”ל: “ומה שכתב והוא שיקבל וכו’ נראה לי שרבינו אומר כך מסברא דנפשיה ונכוחה היא”.
אם אנו אומרים שגר תושב הוא מעין התחלה של גירות, אפשר להבין את הרמב”ם בהלכה י’ שאומר שצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים, כלומר בית דין, ולא די במה שמעצמו אינו עובד עבודה זרה. וכותב “והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב”.
וכן מובן מה שכתב הרמב”ם בהלכה יא שצריך לקבל אותן משום שהקב”ה ציוה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו, וזה משום שיש כאן התחלה של גירות ולכן צריך להיות קבלה של אמונה בתורה.
וכן כתב הרמב”ם בהלכות איסורי ביאה פרק יד הלכה ז’:
אי זה הוא גר תושב זה עכו”ם שקיבל עליו שלא יעבוד כו”ם עם שאר המצות שנצטוו בני נח ולא מל ולא טבל ה”ז מקבלין אותו והוא מחסידי אומות העולם, ולמה נקרא שמו תושב לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל כמו שביארנו בהלכות עכו”ם.
וקשה מה שכתב כאן: “ולא מל ולא טבל”, מה ענין מילה וטבילה לכאן? ולכאורה משמע כאן ששבע מצות של גר תושב, הקבלה היא מעין התחלה של גרות כפי שכתבתי לעיל.
ע’ חדושי הריטב”א מכות ט, א – שההבדל הוא שאם קיבל הרי הוא מצווה ועושה ואם לא קיבל הרי הוא אינו מצווה ועושה.
גר תושב הוא שקבל בב”ד של ישראל לקיים שבע מצות שנצטוו בני נח כדאיתא בע”ז (ס”ד ב’) וכזה מותר להתיישב בינינו ולזה נקרא תושב, וכיון שקיבלן בב”ד הוא נקרא בשבע מצות אלו מצווה ועושה, וכי הא אנו מצווין להחיותו כדכתיב וחי (אחיך) עמך (ויקרא כ”ה ל”ה), ואין צריך לומר שאסור לנו לגרום לו שום קטלא וכל שכן להורידו לבור, ובן נח הוא שלא קבלם בב”ד אלא דקים לן שמקיים אותם מעצמו והוא נדון בהם כמי שאינו מצווה ועושה מדכתיב עמד וימדד ארץ ראה ויתר גוים כדאיתא בב”ק (ל”ח ב’) וע”ז (ב’ ב’), וכי הא אין אנו מצווין להחיותו וגם אין לנו להורידו בידים ולא לגרום בו שום קטלא כיון דסוף סוף עושה אותם שאף שאינו מצווה ועושה שכר יש לו קצת כדאיתא התם,
לכאורה מדוע בשבע מצות בני נח אינו מצווה ועושה, והרי כן נצטווה? מבאר הגרי”ז בסוף הספר, דאע”פ שכבר נצטוו מימות אדם הראשון ונח אבל לאחר מתן תורה נתחדש שצריכים קבלה לקיימם ולא די שאינם עוברים עליהם והקבלה היא שיקיים אותם בשביל שהם כתובים בתורה ויסוד הדין מדקאמר לעיל ריש פ”ק ובב”ק דף לח עמד ויתר גויים שהתירן להם שיחשבו כאין מצווים ועושים וע”י הקבלה הם כמצווה ועושה.
מדוע יש הבדל לגבי דינים בין גוי שקיבל עליו או לא קיבל עליו? לפי דרכנו, אם קיבל הרי זה קצת גירות – ודאי לפי הרמב”ם להלן שהוא צריך לקבל עליו שבע מצות משום שכך נצטווה משה רבנו מפי הגבורה, וזה מסביר את הדינים שהוא שייך בהם.
לדברינו קבלה של גר תושב, זו התחלה של גירות (וכן מצאתי שכתב בספר פני הבית בע”ז סד ע”ב בשם הרב כהנמן והרב חיים קנייבסקי בפירושו למסכת גרים, וגליוני הש”ס סנהדרין צו ע”ב.
בגמ’ יבמות משמע שגר תושב צריך לשמור שבת. כך נראה לפרש ברש”י ביבמות מח ע”ב הגמ’ שם מביאה ברייתא:
וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר אתה אומר בעבד ערל או אינו אלא בעבד מהול כשהוא אומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הרי עבד מהול אמור הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך בעבד ערל והגר זה גר תושב אתה אומר זה גר תושב או אינו אלא גר צדק כשהוא אומר וגרך אשר בשעריך הרי גר צדק אמור הא מה אני מקיים והגר זה גר תושב.
וכתב רש”י שם ד”ה גר תושב:
גר תושב – שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבלות והזהירו הכתוב על השבת דמחלל את השבת כעובד עבודת כוכבים.
ובתוספות יבמות מח, ב ד”ה זה גר הקשו על רש”י, שאם כן יש יותר משבע מצוות בני נח.
זה גר תושב – פירש בקונטרס שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ומחלל שבת כעובד עבודת כוכבים וקשה דאם כן נפישי להו משבע מצות ובמסכת ע”ז (דף סד:) משמע דבשבע מצות שקבלו בני נח איקרי גר תושב ועוד דבפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נח:) אמרי’ דעובד כוכבים ששבת חייב מיתה אפילו בחול כל שכן בשבת ובפרק ד’ מחוסרי כפרה (כריתות דף ט. ושם) קאמר ר”ע דגר תושב אין מוזהר על השבת ונראה דהכא בעושה מלאכה לצורך ישראל דומיא דוינפש בן אמתך.
ולדברינו יש ליישב, שאם קבל עליו בפני בית דין שבע מצות בני נח זוהי התחלת גירות, ולכן אומר רש”י שאם כן הוא חייב גם בשבת משום שמחלל שבת כעובד עבודה זרה. וכ”כ הרב מפוניבז’.[4]
למעשה חיוב שמירת שבת מדין “וינפש בן אמתך והגר” מדבר בעבד שקנוי קנין הגוף ולא מל ולא טבל, ומותר לעשות מלאכה לעצמו אבל לישראל אסור מן התורה לומר לו לעשות מלאכה (אם לכל גר תושב כך, אם כן לטוענים שלכל המוסלמים יש דין גר תושב, אם כן לא יתכן גדר “גוי של שבת” בהם)
ובעצם זו מחלוקת ב כריתות ט, א האם גר תושב יכול לעשות מלאכה בשבת:
דת”ר גר תושב מותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו של מועד ר”ע אומר כישראל בי”ט ר’ יוסי אומר גר תושב עושה בשבת לעצמו כישראל בחול רש”א אחד גר תושב ואחד [עובד כוכבים] עבד ואמה התושבים עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול:
האם תנאים אלו סוברים שמדובר בגוי שקיבל על עצמו שבע מצוות וגם קיבל על עצמו שמירת שבת? נראה שלהבנת רש”י ביבמות, כל גר תושב שקיבל על עצמו עבודה זרה קיבל על עצמו גם שמירת שבת באופן מסויים כמבואר בכריתות, והטעם הוא משום שזה הוי כהתחלת גירות.
וכן כתב רבנו גרשום כריתות ט ע”ב שזו התחלה של גרות:
גר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ולא קיבל עליו שאר מצוות כישראל בחולו של מועד כלומר כיון דיש בו קצת גירות אינו עושה כל מלאכה בשבת אלא אם כן אין לו מה יאכל או דבר האבד.
וראה בגליוני הש”ס עבודה זרה סד ע”ב, שלמד פשט בגמ’ סנהדרין צו ע”ב, שנעמן נכנס תחת כנפי השכינה. בגמ’ שם נאמר:
תנו רבנן נעמן גר תושב היה נבוזר אדן גר צדק היה מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים ומאן נינהו שמעיה ואבטליון מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק ואף מבני בניו של אותו רשע ביקש הקדוש ברוך הוא להכניסן תחת כנפי השכינה.
ולומר הגר”י ענגיל שגם נעמן ברשימה של נכנסים תחת כנפי השכינה, והטעם הוא משום שזה נחשב כגרות. ע’ גליוני הש”ס עבודה זרה סד, ב:
ודע דמגמ’ סנהדרין שם מוכח דגירות של גר תושב הוא שמקבל עליו מצוות גר תושב בתורת ישראליות ונעשה ישראלי למצוות אלה דאילו הי’ ב”נ עדיין ומקיימם בתורת ב”נ א”כ לא יפול על זה ל’ הכנסה תחת כנפי השכינה דל’ זה מורה על ישראליות.
וכן מצאתי בספר שעורים וחידושי תורה, הרב יוסף שלמה כהנמן, הרב מפוניבז’, סימן טו, הובא בספר דברי הרב סימן לו:
והנראה בזה דבאמת קבלת המצות דגר תושב היא חלות דין גרות עליו דהא ודאי שחיוב המצות של ישראל חלוק מדין חיוב בני נח לקיום מצות דידהו ואף באותן שבע מצות של בני נח חיוב הישראל בהן הוא מדין קבלת התורה וקיום מצות התורה שנתחייבו במעמד הר סיני ודין חיוב בני נח הוא רק משום ציווי הקב”ה לאדם הראשון (ויעיין בחולין ק ע”ב בפיהמ”ש להרמב”ם שם) אשר לפ”ז יראה שזה דין קבלת המצות דגר תושב שמקבל עליו לקיים את השבע מצות מדין חיוב התורה והוא כמו דאשכחן גר צדק שמקבל עליו כל תרי”ג מצות ה”נ גבי גר תושב הוא קבלת גירות להתחייב חיובא דישראל בהנך שבע מצות המסוימות, ובזה חל עליו שם גר תושב,וכבר אין עליו שם גוי כי כבר נתגייר גרות דגר תושב.
במה שכתבנו שגר תושב הוא התחלה של סוג של גירות, מובן מה שחידש הרב רבינוביץ בשיח נחום ע’ 310 שכל גר מתקבל בשני שלבים, והשלב הראשון הוא שהוא גר תושב, וגר תושב כזה נוהג גם בזמן הזה.
ראייתו של הרב רבינוביץ, בקיצור, ב רמב”ם מלכים י, ג כתב:
בן נח שנתגייר ומל וטבל ואחר כך רצה לחזור מאחרי ה’ ולהיות גר תושב בלבד כשהיה מקודם, אין שומעין לו, אלא יהיה כישראל לכל דבר או יהרג, ואם היה קטן כשהטבילוהו בית דין, יכול למחות בשעה שיגדיל ויהיה גר תושב בלבד, וכיון שלא מיחה בשעתו שוב אינו מוחה אלא הרי הוא גר צדק.
לכאורה איך הוא רוצה לחזור ממה שהתגייר ולהיות גר תושב? אלא שהתחלת הגיור הוא במה שכל גר נהיה גר תושב. ולפי זה יוצא לכאורה שיתכן גם גר תושב בזמננו! והרי גר תושב אינו נוהג בזמן שאין היובל נוהג? אלא שמצאנו גר תושב לדעת הרמב”ם גם בקטן שהגדיל ומחה, הוא יהיה גר תושב. והרמב”ם לא כתב שזה רק בזמן שהיובל נוהג.
לפי דעתו של הרב רבינוביץ אלו נוכל להבין את שלבי הגיור המבוארים ברמב”ם. רמב”ם איסורי ביאה יג, יד:
כשיבא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת, ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל, אם לא נמצא להם עילה מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרושו, אם קבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלים אותן שנאמר ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה.
מה פירוש כאן “מקבלין אותו” והרי עדיין לא אמרו לו את המצוות אלא רק “כובד עול התורה”?
וכן שם בפרק יד, הלכה א:
כיצד מקבלין גירי הצדק כשיבוא אחד להתגייר מן העכו”ם ויבדקו אחריו ולא ימצאו עילה, אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים ודחופים ומסוחפין ומטורפין ויסורין באין עליהן, אם אמר אני יודע ואיני כדאי מקבלין אותו מיד.
איך מקבלים אותו מיד, והרי עדיין לא רואים שמקבל מצוות? ובתחילת הפרק הבא כתב:
ומודיעין אותו עיקרי הדת… ומודיעין אותו עונשן של מצות… אם חזר בו ולא רצה לקבל הולך לדרכו ואם קבל אין משהין אותו אלא מולין אותו מיד… ואחר כך מטבילין אותו.
ואם כן איך בפרק הקודם נאמר שמקבלים אותו מיד?
וכתב הרב רבינוביץ זצ”ל:
הרי מבואר שלפני הכניסה לברית דהיינו מילה וטבילה שבהן חלה עליו קדושת ישראל יש תהליך של מועמדות לגירות צדק וכדי להיות מועמד לגירות צריך להתקבל בבית דין. לא יעלה על הדעת שבית דין יקבל כמועמד מי שעדיין עובד עבודה זרה. כמו כן אין להניח שבית דין יקבל מי שאינו נזהר בשאר מצוות שנצטוו בהן בני נח שהרי אם את מצוותיו שחייב בהן מכבר הוא אינו עושה איך יקיים מצוות רבות נוספות…
ומה יקרה אם תהליך הגיור ייפסק באמצע והרי פסק שאם חזר בו ולא רצה לקבל כל המצוות הולך לדרכו האם יתכן שנניח לו ללכת לעבוד עבודה זרה ומה יהיה מעמדו אם לא נתגייר לגמרי?
זהו שרמז לנו רבינו בהלכות מלכים שכל גר צדק עובר שלב ראשון בו הוא גר תושב גם בזמן הזה מקבלים מועמד לגירות שלמה וקבלה זו כמוה כקבלה להיות גר תושב אלא הואיל ובזמן הזה אין מקבלין מי שרוצה להיות גר תושב בלבד לפיכך קבלה זו מוגבלת למי שמצהיר שהוא רוצה בסופו של דבר להיות גר צדק לפיכך מקבלים אותו ובשלב ראשון הוא נעשה גר תושב וממשיכים איתו כדי שיהיה גר צדק אבל אם משום איזו שהיא סיבה לא הגיע לכך נשאר הוא גר תושב אבל אם עבר את כל תהליך הגיור וכבר מל וטבל ואחר כך רצה לחזור מאחרי ה’ ולהיות גר תושב בלבד כשהיה מקודם אין שומעין לו.
אם כן להבנתו של הרב רבינוביץ, כל גר צדק מתגייר בשני שלבים שבשלב הראשון הוא הופך להיות גר תושב, ולכן אם מפסיק את התהליך באמצע הוא אמור להיות גר תושב.
וכל זה על פי המהלך שכתבנו לעיל, שכל מהות גר תושב יש בה מן התחלה של מעשה גיור, ולכן לדעת רש”י ביבמות הוא גם חייב לשמור שבת. וזו פשר מחלוקת התנאים בעבודה זרה בכמה מצוות מתחייב גר תושב, ומכאן לחידושו של המשנה ברורה שיתכן בזמן הזה שגוי יקבל על עצמו יותר משבע מצוות, ואם יקבל עליו שמירת שבת, יתחייב אכן בשמירת השבת.
לכאורה הנ”פ מגר תושב: א. להחיותו, כלומר להציל אותו מסכנה או לרפא אותו. ב. לענין ישיבת הארץ, שמותר להושיבו בארץ ישראל.
בהשגות הרמב”ן לספר המצוות לרמב”ם שכחת העשין מצוה טז מנה את המצוה להחיותו במצות עשה ששכח הרמב”ם:
מצוה יו שנצטוינו להחיות גר תושב להציל לו מרעתו שאם היה טובע בנהר או נפל עליו הגל שבכל כחנו נטרח בהצלתו ואם היה חולה נתעסק ברפואתו וכל שכן מאחינו ישראל או גר צדק שאנו מחוייבים לו בכל אלה והוא בהם פקוח נפש שדוחה שבת והוא אמרו ית’ (פ’ בהר) וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך.
אבל מצאנו עוד נפ”מ בין גר תושב לבין גוי שמקיים שבע מצוות בני נח:
הראב”ד בפירושו לע”ז שם כתב: “אי זהו גר תושב – שאתה מוזהר עליו מום ביומו תתן שכרו ושאר מילי טובא” ובמגיה שם כתב שלא יודע באילו דברים טובא יש עוד נפ”מ. מה שכתב הראב”ד על ביומו תתן שכרו זוהי גמרא בבבא מציעא קיא, א:
גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו
בגמ’ מכות ט’ ע”א נאמר שגר תושב גם חייב גלות:
איכא דרמי קראי אהדדי כתיב לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים וכתיב והיו לכם הערים למקלט לכם ולא לגרים אמר רב כהנא ל”ק כאן בגר תושב שהרג ישראל כאן בגר תושב שהרג גר תושב
וכן מבואר ברמב”ם איסורי ביאה יב, ה:
והבא על בת גר תושב אין הקנאין פוגעים בו אבל מכין אותו מכת מרדות.
עוד נפ”מ בין כל גוי ובין גר תושב מלבד ישיבת הארץ, ע’ הלכות זכיה ומתנה פרק ג’ הלכה יא:
אסור לישראל ליתן לעכו”ם מתנת חנם, אבל נותן הוא לגר תושב, שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי במכירה ולא במתנה אבל לגר תושב בין במכירה בין בנתינה מפני שאתה מצווה להחיותו, שנאמר גר ותושב וחי עמך.
ולענין מה שאין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, יש אומרים שזהו דוקא לענין שארי דינים של גר תושב, שאין מצווין להחיותו כמו שמצווים על ישראל. שגר תושב אנו מצווים להחיותו, וזה אינו נוהג כ”א בזמן שהיובל נוהג. אבל לענין הדין שאסור להושיב נכרים בארץ ישראל, שאינו נוהג כ”א בעובדי עבודה זרה – לענין זה נוהג גר תושב אפילו בזמן הזה ג”כ, אע”פ שאין היובל נוהג – וע’ בשעור שכתבנו בענין מעמדו של הנכרי.
ומה שכתב הרמב”ם שאם עשה אותן מהכרע הדעת הרי הוא רק מחכמיהם, עיין אנצקלופדיה תלמודית שיש כאן שתי גרסאות: “אלא מחכמיהם” או “ולא מחכמיהם”. גרסת שו”ת מהר”ם אלשקר סי’ קיז: “אלא מחכמיהם”. וע’ חקרי הלכה, רד”ב ווין, עמ’ 14 בהערה 12 שיש גורסים “אלא”, אבל בדפוס רומי כתוב “ולא מחכמיהם” כפי שמודפס לפנינו. וגרסת הרב קאפח: “אלא מחכמיהם”.
הרב קוק (אגרות ראיה ח”א אגרת פט) מסביר את דברי הרמב”ם בדרך שונה ואף הפוכה:
“וחסיד אומות העולם, שכתב הרמב”ם שאם עשה אותם מהכרע הדעת אינו מחסידי או”ה ולא מחכמיהם, והינה הגרסה האמיתית היא ‘אלא מחכמיהם’. ודעתי נוטה, שכונת הרמב”ם היא שמעלת ‘יש להם חלק לעולם הבא’ היא מעלה ירודה מאד, אע”פ שהיא ג”כ טובה גדולה, אבל כיוון שאפילו רשעים וע”ה שבישראל זוכין לה היא לפי ערך המעלות הרוחניות מילה ירודה, והרמב”ם סובר שהמושכלות מצליחים את האדם הרבה, עוד יותר מהצדק של הנהגה…” (אגרות הראיה א, אגרת פט עמודים צט-ק).
הרב קוק ממשיך בהרחבה בהסבר זה, כאשר עיקר הסברו הינו כי המדרגה שהרמב”ם כותב של חסיד אומות העולם היא מדרגה נמוכה יותר מדרגת ‘חכמיהם’. הרמב”ם מנגיד בין חסיד אומות העולם ובין חכמי אומות העולם, והרב קוק מסביר שדרגת חכמיהם היא יותר גבוהה מחסיד.
[1] חובת שבע מצות בני נח מבוארים בגמרא סנהדרין דף נו ע”ב:
תנו רבנן: שבע מצות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי. רבי חנניה בן גמליאל אומר: אף על הדם מן החי. רבי חידקא אומר: אף על הסירוס. רבי שמעון אומר: אף על הכישוף. רבי יוסי אומר: כל האמור בפרשת כישוף – בן נח מוזהר עליו. (דברים י”ח) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחבר חבר ושאל אוב וידעני ודרש אל המתים וגו’ ובגלל התועבת האלה ה’ אלהיך מוריש אותם מפניך, ולא ענש אלא אם כן הזהיר. רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים. מותרין בני נח ללבוש כלאים, ולזרוע כלאים, ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן.
[2] וז”ל מגן אברהם סימן שד ס”ק יב
ואם קיבל עליו מצות הנהוגות בעבד והוא שכיר נ”ל דאין רבו מצווה על שביתתו כשעוש’ לעצמו דלא הזהירה תורה אלא על עבד הקנוי קנין עולם אבל העבד אסור לעשות מלאכה אפי’ לעצמו דהא קבל עליו מצו’ הנהוגות באשה ומשמע בהרמב”ם שאין מקבלין עבד וגר תושב בזמן הזה ע”ש ספכ”ב.
[3] ראה בסוף השיעור.
[4] ע’ להלן , וע’ ספר דברי הרב, כהנמן, חלק ב’ בליקוטים סי’ יד יישוב לשיטת רש”י.