;ב”ה
זמן קריאת שמע:
כתוב ברמב”ם בפ”א הי”א הלכות ק”ש: “ואי זה הוא זמנה ביום מצותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה, כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה; ושיעור זה, כמו עישור שעה קודם שתעלה השמש. ואם איחר וקרא אחר שעלתה השמש, יצא ידי חובתו שעונתה עד סוף שלוש שעות ביום, למי שעבר ואיחר”. אבל גרסת הרמ”א ברמב”ם לא “עישור שעה” אלא “שיעור שעה”. רמ”א בשו”ע סימן נ”ח סעיף א: “שעור הנץ החמה הוא כמו שיעור שעה אחת קודם שיעלה כל גוף השמש על הארץ”. וגרסא זו לא תתכן כמו שכתב בביאור הלכה בשם מ”א. והביא המשנה ברורה בשם הגר”א שהכוונה היא שליש עשור שעה, היינו שתי דקות. וזה משום שהבין שמדובר בשעור מתחילת הנץ עד שתעלה כל השמש.
אבל מסתבר שהפשט ברמב”ם הוא אחר: בכל מקום שבגמ’ מדובר על נץ החמה, מדבר הרמב”ם על עלית השמש. עיין הלכות מילה פ”א ה”ח, אין מלין לעולם אלא ביום אחר עלות השמש, וכן בהלכות קרבן פסח פ”ה ה”ט, ועוד. ואם כן הרי עלות השמש אינו עליית גוף השמש אלא נץ החמה. לכן מסתבר כפירוש האחרונים (ע’ צילום מנחת כהן ספר מבא השמש פ”א ס”ק ז’, שו”ת חוט השני סי צ”ז, ב”ח ופר”ח סימן נח) שכוונת הרמב”ם לתת זמן מתי להתחיל ברכות קריאת שמע לפני הנץ כדי שיגמור עם הנץ החמה. וודאי ששיעור של שש דקות, היינו עישור שעה זה זמן הגיוני לק”ש וברכותיה (עלה יונה עמוד כ”ה).
זמן קריאת שמע שונה ממצות אחרות שתלויות ביום, אלא קריאת שמע תלויה בזמן שכיבה ובזמן קימה. ע’ ברכות ח’ ע”ב “רבי שמעון בר יוחאי אומר משום ר’ עקיבא, בעפמים שאדם קורא קרית שמע שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה”. כלומר שכיון שלאחר עלות השחר עדיין הוא זמן שכיבה, לכן מי שלא קרא קריאת שמע של ערבית יכול לקרא עד הנץ החמה אע”פ שזה כבר יום, ואומר גם ברכות קריאת שמע אלא שלא אומר השכיבנו. וע’ רי”ף שהביא את שתי הבריתות ופסק כשתיהן בשעת הדחק.
ושם בגמ’ נאמר “ובלבד שלא יאמר השכיבנו”, אלא שלדעת רש”י אינו אומר השכיבנו אם קורא קריאת שמע סמוך לעלות השחר לפניה, אבל הרמב”ם בהלכות קריאת שמע פרק א’ הלכה י’ כתב: “הקורא קריאת שמע של ערבית אחר שיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה לא יצא ידי חובתו אלא אם כן היה אנוס כגון שכור או חולה וכיוצא בהן, ואנוס שקרא בעת זה אינו אמר השכיבנו”. כלומר שלאחר עלות השחר אינו אומר השכיבנו, וכן דעת התוס’ שם. אבל לגבי שאר מצות ודאי זה יום ואינו יוצא ידי חובת קריאת מגילה של לילה לאחר עלות השחר. ולכן גם קריאת שמע של יום היא רק עד ג’ שעות ביום, שזה עדיין זמן קימה. וע’ שיטת בעל המאור שמי שקרא ק”ש של שחרית קודם נץ החמה לא יצא ידי חובה. (וע’ שיטת ר”ת בתוס’ יומא ל”ז ע”א ד”ה אמר אביי, שותיקין היו קורין ק”ש שלא כדינה קודם הנץ משום חביבות של סמיכות גאולה לתפילה).
אלא שיש לדון בכלל לגבי זמן קריאת שמע האם זה תלוי בזמן שכיבה וזמן קימה או שזה תלוי ביום או לילה?
ע’ לשון הרמב”ם בפרק א’ הלכה א’ הלכות קריאת שמע: “פעמיים בכל יום, קוראין קרית שמע בערב ובבוקר, שנאמר “ובשוכבך ובקומך” (דברים ו,ז): בשעה שדרך בני אדם שוכבין, וזה הוא לילה; ובשעה שדרך בני אדם עומדין, וזה הוא יום.”
ופשטות ברמב”ם משמע שעיקר ההגדרה הוא יום או לילה וזו היא השעה שבני אדם שוכבים או קמים.
דבר זה הוא המשנה בדף י’ ע”ב בברכות: בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא ובבקר יעמוד שנאמר ובשכבך ובקומך. ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר ובלכתך בדרך אם כן למה נאמר (דברים ו) ובשכבך ובקומך בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים. אמר רבי טרפון אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי בית שמאי וסכנתי בעצמי מפני הלסטים. אמרו לו כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל:
וכתב מגן אברהם אורח חיים סימן נח ס”ק ז: כתב הכ”מ ספ”א יש שואלין מ”ש דדרשי’ כ”ז שבני אדם שוכבים גבי ק”ש של לילה גבי ק”ש של יום נמי נדרוש ובקומך כ”ז שבני אדם קמים דהיינו כל היום, וי”ל דאה”נ דהא אמרי’ הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות ואלו לא היה זמן ק”ש הוי ברכותיו לבטלה והא דאמרי’ בשעה שבני אדם קמים אסמכתא בעלמא הוא תדע דאטו בני מלכים רובא דעלמא נינהו אלא ודאי כדאמרן עכ”ל, ודבריו צ”ע חדא דהא הברכות אינן שייכי’ לק”ש כמ”ש סי’ ס’ וא”כ אין ראיה מהברכות וע”ק דא”כ אף אחר שעה ד’ יקרא הברכות ועוד דלדבריו ק”ש מדאוריית’ זמנה כל היום וכל הלילה וה”ל מ”ע שלא הזמן גרמא דומיא דתפל’ כמ”ש סי’ ק”ו ס”ב ובגמרא אי’ בהדיא דה”ל מ”ע שהזמן גרמא ול”נ דקושיא מעיקר’ ליתא דבשלמא בשכבך פי’ כ”ז שהוא שוכב אבל קימה לא מקרי אלא כשעומד ממטתו אבל אח”כ לא מקרי קימה רק עמידה או ישיבה או הילוך וכ”מ בס’ חינוך וכ”כ בס’ מ”ב בח”ה מ”ה ומ”ש מבני מלכים כ”כ מזה בס”ה: וע’ סדר משנה הלכות ק”ש פרק א’ הלכה י”א שדחה תירוץ זה מפסוק ומגמ’ מפורשים. מפסוק והוא בספר במדבר פרשה י”א פסוק לב: “ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכול יום המוחרת, ויאספו את השליו הממעיט, אסף עשרה חומרים; וישטחו להם שטוח, סביבות המחנה.”
וכן מגמ’ בברכות כ”א ע”א: “אמר רב יהודה ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב. מאי טעמא קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא. מתיב רב יוסף (דברים ו) ובשכבך ובקומך אמר ליה אביי ההוא בדברי תורה כתיב.”
והרי בפשטות דברי תורה חייב כל היום, ולא מיירי רק בקריאת שמע בבוקר ובערב. ואם כן מוכח משני מקומות אלו שזמן קימה הוא אכן כל היום.
ועוד הקשה המגן אברהם (נ”ח ס”ק ו), וכתב שמצא במלחמות שאלה זו: אם אפשר לקרא ק”ש של שחרית עד שלש שעות משום שבני מלכים קמים עדיין, אם כן הרי זה זמן שכיבה לבני מלכים, ומדוע לא יצא חובת קריאת שמע של ערבית? ותירץ במלחמות שגם בני מלכים קמים עד שלש שעות, אבל הם ערים במיטתם ואינם רוצים לקום, ועי”ש במ”א. וע’ ערוך השלחן תירוצים נוספים וע’ סימן י”ב. וע’ משכנות יעקב סימן עט לימוד זכות על מאחרים.
וע’ באבן האזל תחילת הלכות קריאת שמע בשם ספר סדר זמנים שכתב ששאלה זו היא מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל. ודחה את זה הרא”ז, משום שאם כן מדוע בית שמאי עונים לב”ה בגמ’ “אם כן נימא קרא בבוקר ובערב” למה צריכים לענות לשיטת בית הלל ולא לומר שאנו סבורים שזמן קריאת שמע לא תלוי בזמן קימה ושכיבה אלא ביום ובלילה. וכתב הרא”ז שפשטות הסוגיה משמע שבזה בית שמאי לא חולקים על בית הלל.
אבל כתב שדבר זה הוא מחלוקת תנאים בבריתא ברכות ב’ ע”ב: “מאימתי מתחילין לקרות שמע בערבין משעה שקדש היום בערבי שבתות דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר משעה שהכהנים מטוהרים לאכול בתרומתן. רבי מאיר אומר משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן. אמר לו רבי יהודה והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים רבי חנינא אומר משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח. רבי אחאי ואמרי לה רבי אחא אומר משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב. ואי אמרת עני וכהן חד שעורא הוא רבי חנינא היינו רבי יהושע אלא לאו שמע מינה שעורא דעני לחוד ושעורא דכהן לחוד שמע מינה. הי מנייהו מאוחר מסתברא דעני מאוחר דאי אמרת דעני מוקדם רבי חנינא היינו רבי אליעזר אלא לאו שמע מינה דעני מאוחר שמע מינה” וע’ רשב”א בשם רב האי גאון…..
והפשט ברשב”א בדעת ר’ חנינא שזה תלוי בזמן שכיבה ולא בזמן שקיעה וגדרי יום. (וכ’ ברכת האורים סימן ז’ שכתב כן, כמו אבן האזל).
וכתב שם באבן האזל ששאלה זו היא נפ”מ לגבי בין השמשות. האם אדם שקורא קריאת שמע בין השמשות ספק יצא כיון שזה ספק יום וקריאת שמע תלויה ביום ובלילה או שמי שקרא קריאת שמע בין השמשות לא יצא בכלל ידי חובה כיון שאזה אינו זמן שכיבה בכלל.
והנה, שיטת ר”ת בתחילת ברכות ב’ ע”א ד”ה מאימתי שאפשר לקרא קריאת שמע מפלג מנחה. ולשיטתו ודאי שקריאת שמע תלויה רק בגדרי יום ולילה ולא בזמן שכיבה או זמן קימה. ואכן כן הקשה הרא”ש על שיטת ר”ת שקריאת שמע תלויה בזמן שכיבה ובזמן קימה ולא בגדרי יום ולילה ופלג מנחה. “ולא נהירא לי מה שהביא רבינו תם ז”ל ראיה מתפלת המנחה שהיא עד פלג המנחה. דתפלות כנגד תמידים תקנום ותמיד היה קרב והולך עד פלג המנחה אבל לענין ק”ש לאו זמן שכיבה הוא.” וכן והרשב”א וריטב”א הקשו על ר”ת שגם לר’ יהודה מפלג מנחה אינו לילה אלא שתפילות כנגד תמידים תקנו ולכן יכול להתפלל מפלג מנחה מעריב.
וע’ תרומת הדשן שאלה קט שלמד משיטת ר”ת שניתן לקרא מגילה מפלג מנחה והלאה. שאלה: מי שהוא אנוס קצת שלא יכול לילך לבהכ”נ לקריאת מגילה וצריך להמתין עד לאחר שקראו הקהל, ואז ימצא לו אחד שיקרא לו, וזה קשה עליו לישב כל כך בתענית שרי ליה לשמוע קריאתה מבעוד יום בי”ג בתענית אסתר או לאו? תשובה: יראה דיכול לשמוע קריאתה ויוצא בה מבעוד יום לאחר תפלת ערבית מפלג המנחה ואילך, דהיינו שעה ורביע קודם הלילה. דפסק רבינו תם בריש ברכות דקי”ל דמזמן ההוא ואילך חשיבא לילה לענין ק”ש. ואע”ג דהקפיד התם רחמנא להדיא אזמן שכיבה, ובההוא זימנא לאו זמן שכיבה הוא. מ”מ נפיק מידי ק”ש משום דחשיב לילה. כ”ש לענין קריאת מגילה דליכא קפידא במידי אי חשבינן ההוא זימנא ללילה שתהא קריאה בזמנה בי”ד. אע”ג דכמה גדולים פליגי ארבינו תם התם בריש ברכות. הא כתב במרדכי התם בשם ראבי”ה המנהג כוותיה דר”ת, והמחמיר כדברי שאר גאונים נקרא הדיוט אם לא הורגל בשאר פרישות.
וע’ עוד בנסיון להסביר את שיטת ר”ת בספר ברכת האורים סימן ח’.
ולכאורה גם בדעת ר”א אם אנו אומרים שזמן קריאת שמע של ערבית הוא עד סוף האשמורה הראשונה, אם כן זמן קריאת שמע הוא רק בזמן קימה ושכיבה ולא תלוי ביום ובלילה. ורק אם אנו סוברים שזמן קריאת שמע הוא כל הלילה זה משום שזה תלוי ביום ובלילה.
וכן לפי הכסף משנה שנדון לעיל שמן התורה זמן קריאת שמע של שחרית כל היום בזמן שבני אדם קמים, הרי אם כן זה תלוי ביום ולילה ולא בעצם השכיבה והקימה.