ב”ה
נוסח ברכת הפרשת חלה
שו”ע יורה דעה שכח, א:
בשעה שיפריש חלה יברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה, (או להפריש חלה) (טור).
בפסוק במדבר טו, כ (פרשת שלח) מוזכר גם חלה וגם תרומה:
רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ.
אלא שהמילה חלה מתייחסת לעיסה ולא למה שמפריש, ולכן וכתב באור הגר”א יורה דעה סימן שכח ס”ק ב:
תרומה. כמ”ש תרימו תרומה ובלשון המקרא חלה נקרא העיסה כמ”ש חלות בלולות והרבה כיוצא אבל בלשון המשנה נקרא חלה בכל מקום וז”ש או כו’ ומ”מ נכון לברך בלשון מקרא כמ”ש ברפ”ו דברכות רי”א ב”מ דשאים ול”ק ירקות בלשון מתני’.
כלומר הסברא לומר תרומה היא משום שחלה הכוונה לכל העיסה, כן הוא בלשון התורה. אבל בלשון חכמים חלה הוא מה שמפריש. והוכיח הגר”א שעדיף לברך בלשון התורה, ממשנה בברכות בתחילת פרק כיצד מברכין לה, א:
ועל הירקות הוא אומר בורא פרי האדמה רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים
ולא אומר בורא מיני ירקות כלשון חז”ל, הרי שעדיף לברך בלשון התורה. ואכן גם הש”ך כתב שעדיף לברך להפריש תרומה. אבל הביא שיש פוסקים לומר “תרומה חלה”.
אמנם כתב העמק שאלה פרשת צו שאילתא עג אות ב על הגר”א:
ולולי דברי רבינו הגר”א ה”א דשם בדיוק נקיט דשאים ולא ירקות, דירקות כולל גם העלה של כל המינים הנאכלים, גם מיני ירק שהוא עיקר הפרי זולת זרעים ומיני קטניות, ור”י מודה שעל עיקר המאכל מברכין בורא פרי האדמה.
כלומר, לרבי יהודה רק על העלים מברכים “דשאים” אבל ירקות כולל גם את העיקר, וע”ש שמוכיח שרבי יהודה מודה שעל העיקר מברך בורא פרי האדמה. ואם כן זה לא משום שלשון התורה עדיף. וע”ש שכתב שאדרבא בתפילה וברכות עדיף להזכיר לשון בני אדם.
רמז לכך שנוסח הברכה הוא להפריש תרומה, ע’ תוספתא ברכות (ליברמן) ו, יד:
היה הולך להפריש תרומה ומעשרות או’ ברוך שהגיענו לזמן הזה כשהוא מפרישן או’ ברוך אש’ קד’ במצ’ וצו’ להפריש תרומה ומעשרות מאימתי מברך עליהן בשעה שמפרישן.
הרי שמברך אותה ברכה שמברך על הפרשת תרומה.
יתכן שזו מחלוקת הרמב”ם והראב”ד, רמב”ם ביכורים ה, יא:
…כל המפריש חלה מברך תחלה אקב”ו להפריש חלה בין בארץ בין בחו”ל, וכשם שמברך על הטהורה כך מברך על הטמאה, לפיכך אין האיש ערום מפריש חלה שאינו יכול לברך, אבל האשה הערומה שישבה וכל פניה טוחות בקרקע מברכת ומפרשת חלה.
השגת הראב”ד: כל המפריש. א”א כתב רב אחא ז”ל וקורא לה שם ואומר הרי זו תרומה.
לרמב”ם הברכה היא להפריש חלה. וצ”ע אם לראב”ד קריאת שם היא תרומה, או גם הברכה היא על הפרשת תרומה.
הט”ז בסי’ שכח ס”ק א’ כותב שיש אומרים להפריש “חלה תרומה” וכן שיש מוסיפים “מן העיסה”:
כ’ רש”ל ע”כ נוהגים לומר תרומה חלה שניהם עכ”ל ותמיהני דאכתי נימא שמא חלה היא העיקר ולא תרומה וא”כ הוה תיבת תרומה הפסקה בין הברכה לתיבת חלה ובהדיא כ’ בסמ”ק שאין כאן קפידא ואיזה שירצה יאמר. ואותן נשים שמשנות בפסח בחלה מן המצות ממה שאומרים כל השנה פשיטא שטעות הוא בידם דמה שינוי יש בזה לענין ברכה.
ומשמע כאן דאין צריכין לומר מן העיסה אלא די כשאומרות להפריש חלה ואמאי נהגו לומר מן העיסה ואף על גב דהדין הוא כן לאפוקי להפריש חלה מקמח מ”מ אין בו צורך לענין ברכה וכי צריכין להזכיר פרטי הדינים בברכה.
על שאלת הט”ז שזה הפסק, כתב הש”ך בנקודות הכסף: “לא קשה מידי, דאי אפשר בענין אחר. ועוד, דזהו לא הוי הפסק כיון דהוא תוך כדי דיבור”.
ומה שכתב הט”ז על הנשים שמשנות את הנוסח בברכה כשמפרישות חלה מן המצות, ע’ הגהות הרמ”א על המרדכי מסכת פסחים פרק כל שעה רמז תקצב שכן כתב:
ונמצא בתשובה הנוטל חלה מן העיסה מברך להפריש חלה מן העיסה ובפסח מברך להפריש חלה ממצה.
ביפה ללב (ח”ג, יו”ד, סימן שכח) כתב שכך נהג אביו מהר”ח פלאג’י.
ומה שרמז הט”ז על ברכת כיסוי הדם, הוא משום שבשו”ע סי’ כח כתב שברכת כיסוי הדם היא “על כיסוי דם בעפר”, ושם כתב הט”ז הטעם הוא משום שיש מצוה לכסות גם מלמטה וגם מלמעלה, וזה נלמד מהמילה “בעפר”, לכן צריך לומר בעפר כדי להורות על שתי המצות.
אבל אם הברכה היא “להפריש חלה מן העיסה”[1], לכאורה אפשר לברך כך רק כשמפריש מן העיסה, אבל לא יוכל לברך כך כשמפריש לאחר האפיה כפי שנוהגים באפית מצות. ובענין זה כתב בשו”ת להורות נתן[2] חלק ז סימן פג:
ובהיותנו בזה אעלה, מה שיש לעיין במה שנוהגים כשמפרישין חלה ממצה אפויה שמברכין להפריש חלה מן העיסה וכמש”כ בסידור הגריעב”ץ ז”ל … ולכאורה תינח כשמפריש חלה מן העיסה שפיר יכול לברך כן, אבל כשמפריש חלה ממצה האפויה כבר איך יברך להפריש חלה מן העיסה שהרי אינה עיסה.
ולכאורה י”ל דכוונת הברכה היא שמפריש חלה ממצה זו שנתחייבה בחלה מאז שנעשתה עיסה דהא ראשית עריסותיכם כתיב. אולם הרי כתב הב”י יו”ד (סוס”י שכ”ז) בשם הספרי, דהא דמפריש חלה מן הפת אחר שנאפה היכי שלא הפריש בעודה עיסה, דילפינן מקרא והיה באכלכם מלחם הארץ, מלמד שמצוה להפריש מן האפוי וכמש”כ הב”ח שם, והובא גם בביאור הגר”א שם (סק”י) עיין שם. הרי דחיוב הפרשה מלחם אפוי הוא מדין לחם ולאו מדין עיסה, וא”כ לא יתכן לומר הברכה להפריש חלה מן העיסה, כלומר שנתחייב מאז שנעשתה עיסה, דהא מדברי הספרי נראה דכשלא הפריש מן העיסה אלא שאפאו, פקע מינה חובת ההפרשה מדין עיסה וחל עליו חיוב הפרשה חדש מדין באכלכם מלחם הארץ, שהחיוב הוא מדין לחם, וא”כ איך יאמר להפריש חלה מן העיסה, הרי במצה זו אינו מפריש חלה מדין עיסה אלא מדין לחם.
אלא די”ל, דמה שגילתה תורה דיש להפריש חלה מן הלחם אין זה חיוב חדש, אלא שגילתה תורה דהחיוב שחל משעה שנעשתה עיסה לא פקע ע”י האפייה, והוא נמשך גם כשהוא לחם, וא”כ יש ליישב לשון הברכה להפריש חלה מן העיסה, כלומר מצוה זו שחיוב הפרשת חלה התחילה בה בהיותה עיסה, ולא נפסקה חיוב זו ע”י שאפאה ועשאה לחם.
בקובץ מבית לוי (ח”ה תשנ”ד, הלכות חלה, עמ’ מ’, הערה ה) כתב שמנהגו של הרב ואזנר לברך בנוסח זה גם בהפרשה אחר אפייה.
וע’ העמק דבר במדבר טו, כ (פרשת שלח) שיש הבדל בין הפרשה מן העיסה והפרשה מלחם אפוי:
…כך תהיה תרומת העיסה באה להניח ברכה אל ביתך, היינו ברכה בעיסה, וכמו שאמר יחזקאל הנביא מ”ד וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך, אבל זה אינו אלא בעיסה ומתברך העיסה בלישה, מה שאין כן בלחם אפוי אי אפשר להתברך עוד.
בלשון הרמב”ם שהבאנו לעיל כתב: “…כל המפריש חלה מברך תחלה אקב”ו להפריש חלה”. האם צריך לאחר מעשה ההפרשה גם לומר בפה הרי זו חלה, או תרומה חלה, או תרומה?
בשאילתות דרב אחאי פרשת צו שאילתא עג כתב שצריך לומר אחרי הברכה “תהוי חלה”:
שאילתא דמחייבין דבית ישראל לאפרושי חלתא מאגנא דלישא שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומותיכם ומיבעי ליה לברוכי ברוך אתה קידשנו במצותיו וציונו על התרומה והדר לימא תיהוי חלה דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה
וכן כתב בהשגות הראב”ד שהבאנו לעיל.
וכן בבית הבחירה למאירי חלה ב:
צריך שתדע שהמפריש חלה צריך לברך קודם הפרשה אשר קדשנו וכו’ להפריש חלה ואח”כ נוטל וקורא לה שם ר”ל שאומר הרי זו חלה ואם לא קרא לה שם הואיל והפריש לשם חלה הרי היא חלה ומ”מ אם עתיד לקרות לה שם יכול לברך אף לאחר הפרשה הואיל ועדין עתיד לקרות לה שם.
אבל הרמב”ם לא הזכיר קריאת שם בחלה, ועל זה חלק הראב”ד הנ”ל:
וכשם שמברך על הטהורה כך מברך על הטמאה, לפיכך אין האיש ערום מפריש חלה שאינו יכול לברך, אבל האשה הערומה שישבה וכל פניה טוחות בקרקע מברכת ומפרשת חלה.
השגת הראב”ד: כל המפריש. א”א כתב רב אחא ז”ל וקורא לה שם ואומר הרי זו תרומה.
אבל בכסף משנה שם משמע שעיקר השגת הראב”ד היא על הלשון “חלה” שלדעתו צריך לומר “תרומה”. מכל מקום נראה שהשגתו גם על כך שצריך לקרא שם.
אבל ברמב”ם טומאת אוכלין ח, יז משמע שגם לדעתו צריך לקרא שם:
האשה שהיא טבולת יום לשה את העיסה וקוצה לה חלה ומפרישתה ומניחתה בכלים ונותנתו עם שאר העיסה כאחת, ומקפת על הכל כדי לתרום מן המוקף ואחר כך קוראה לה שם ואומרת הרי זה חלה.
ויתכן שמשום כך הבין הכסף משנה שהשגתו של הראב”ד היא רק על הלשון תרומה או חלה. אבל בשו”ע סי’ שכח הנ”ל לא כתב שצריך לקרא שם אלא רק להפריש ולברך.
אבל בר”י קורקוס ביכורים ה, יא כתב שאכן הראב”ד חולק על נקודה זו, שצריך קריאת שם:
ובהשגות א”א כתב רב אחא וקורא לה שם ואומר הרי זו תרומה ע”כ ונראה שכתב כן ממה שאמרו במשנה פ”ב שכשם שהוא קורא לטהורה כך קורא לטמאה לזו קורא חלה בשם ולזו קורא חלה בשם נראה מכאן שקריאת שם בעינן.
ואפשר לפרש לדעת רבינו ברכה שמברך אקב”ו להפריש חלה אין לך קריאת שם גדול מזה כיון שמברך ותכף מפריש הרי הוא כמפריש זו חלה ויש גורסים לזו קורא חלה לשם ולזו קורא חלה לשם.
מתי מברך לפני ההפרשה או לאחר ההפרשה? לכאורה זה תלוי אם קורא שם לחלה, יברך לפני קריאת שם, אבל אם לא קורא שם ומסתפק בברכה, צריך לברך לפני ההפרשה.
אבל יתכן שגם עצם ההפרשה הפיזית מועילה לעשות חלה, ע’ תוספתא מעשר שני ד, טז[3]:
הפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני ולא קרא להן שם ר’ יוסי אומר נתקדשו ר’ יהודה אומר לא נתקדשו ר’ מאיר אומר אם עתיד לקרות להן שם אין בהן קדושה עד שיקרא להן שם אם אין עתיד לקרות להן שם כיון שהפרישן נתקדשו.
הרי שזו מחלוקת האם ההפרשה עצמה יכולה לקדש. ובתוספתא תרומות ג, ב הובאה דעת רבי מאיר:
היה הולך להפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר עני מאימתי מברך עליהן משהפרישן הפרישן אם עתיד לקרות להם שם אין בהן קדושה עד שיקרא להם שם ואם אין עתיד לקרות להם שם כיון שהפרישן נתקדשו.
הסברא שהפרשה פיזית נחשבת להפרשת חלה, צריך לומר שעיקר החלות היא על ידי המחשבה, ולא עצם ההפרשה. וכן מוכח בסוגיה גיטין ל, ב – לא ע”א:
אבא אלעזר בן גמלא אומר ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה.
וכתבו תוספות גיטין לא, א ד”ה במחשבה :
וכן ודאי דבלא דיבור נמי הוי תרומה מדתנן במס’ תרומות (פ”א מ”ו) חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה וקא חשיב אלם ומפרש בירושלמי טעמא משום ברכה ובפרק ג’ דשבועות (דף כו:) נמי אמרי’ גבי כל נדיב לב דהוו תרומה וקדשים שני כתובין הבאין כאחד לענין גמר בלבו אף על פי שלא הוציא בשפתיו ולא ילפינן מנייהו שבועה.
הרי שהפרשה בפני עצמה בלא דיבור מועילה[4]. ולפי מה שנראה כמ”ש שגם המעשה מועיל משום שהיתה מחשבה בשעת המעשה לחלות חלה ותרומה, מיושבת דחית המקדש דוד (ראה הערה כאן) שדוחה את ראית התוספות בגיטין המוכיח שמועילה מחשבה בתרומה מאילם, משום ששם יש מעשה. ולדברינו גם מעשה לא יועיל אם מחשבה לא מועילה, וא”כ ראית התוספות מאילם נכונה.
ונפ”מ למעשה מהשאלה האם בזמן ההפרשה עצמה יש חלות חלה או שצריך קריאת שם, היא מתי צריך להיות מן המוקף, בזמן ההפרשה או בזמן קריאת השם. וכן יש לשאול, כשיש קריאת שם, האם צריך להיות מוקף בשעת ההפרשה[5] ואכמ”ל.
אבל מדברי חדושי הרשב”א חולין צד, א משמע שהפרשה לבד לא מועילה כלל (אגב דיון בדבריו של הראב”ד שאם אדם בא מעלמא וניקר את הבשר, תולין שבקיא בניקור וניקר יפה):
…ועוד הביא שם ראיה לדבריו הראב”ד זצ”ל מן האומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום דאמרינן (י”ב א’) אין חזקתו תרום ומפ’ טעמא דאמרינן דילמא איניש אחרינא שמע ואזל ותרם והו”ל תורם שלא מדעת בעלים, טעמא דשויה שליח הא אם אמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום ומצא תרום הרי הוא בחזקת מתוקן שהרי אין כאן לחוש לתורם שלא מדעת בעלים, ואמאי ניחוש דילמא אתא אינש דלא בקי בהפרשת תרומות ואפריש ולא קרי שם וקא שרי’ טבלא אלא ש”מ דרוב מצוין אצל המצות מומחין הן דכיון דיהבי דעתייהו לאפרושי מאיסורא מידק דייקי ועבדי.
הרי שסובר שאם הפריש ולא קרא שם לא מועיל כלל להפרשה ונשאר טבל. ולשיטתו ודאי שצריך קריאת שם ולא הפרשה לבד[6].
ולסיכום לענין נוסח הברכה, בשו”ע המובא לעיל כתב:
בשעה שיפריש חלה יברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה, (או להפריש חלה) (טור).
וכתוב בספרים שהמקובל הוא שלספרדים: “להפריש חלה תרומה[7]“, לאשכנזים: “להפריש חלה”[8].
ובעולת ראיה ח”א ע’ שנח כתב הרצ”י זצ”ל הערה:
במשפט כהן תשובה ל כתב אאמו”ר הרב ו”ל ראיה לשיטת הפוסקים שצריך לומר בנוסח הברכה תרומה חלה ושמוסיפים מן העיסה.
ראה ספר ברכת חלה
[1] וכן מצאנו בכמה ראשונים: באור זרוע (ה’ חלה סי’ רכ”ה) בשם רבינו יצחק מסימפונט עיין שם, והוא בפי’ הר”י במ”צ (חלה פ”ב מ”ג), וכן בר”ש שם.
[2] הרב נתן גשטטנר, היה רב של שיכון אגודת ישראל בבני ברק, מחשובי הדיינים בבית הדין של הרב ווזנר, נפטר בשנת תשע”א.
[3] התוספתא היא על המשנה במסכת מעשר שני ד, ז: “הפודה מעשר שני ולא קרא שם רבי יוסי אומר דיו רבי יהודה אומר צריך לפרש היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה גיטה וקדושיה ולא פירש רבי יוסי אומר דיו רבי יהודה אומר צריך לפרש”.
[4] וע’ אריכות בשאלה אם מחשבה מועילה בתרומות ומעשרות במקדש דוד תרומות סי’ לח, ובהגהות שמועות חיים שם אות קפד. ובמקדש דוד סובר שדעת התוספות בבכורות ובחולין שמחשבה לא מועילה.
[5] וע’ ריטב”א יבמות צג ע”א ד”ה דר’ ינאי שהצורך במוקף הוא בשעת החלות. אבל מר”ת שהביא הריטב”א שם משמע שצריך להיות מוקף גם בשעת ההפרשה, אם אם עדיין אין חלות.
[6] אנציקלופדיה תלמודית כרך י, [הפרשת חלה] טור קסו – קסז ובהערות 50-58
[7] “: כ”כ בן איש חי (שנה א פרשת צו סעי’ יט, שנה ב פרשת שמיני סעי’ ב), כף החיים (או”ח סי’ רמב ס”ק כז). הטעם לומר נוסח זה נתבאר בשו”ת משפט כהן (סי’ ל) ובסידור עולת ראי”ה (ח”א עמ’ שנח וח”ב עמ’ תכ הע’ פט), ומקורו מהירושלמי (חלה סוף פ”א) הסובר שהמצוה לקרוא שם חלה ושם תרומה בשעת ההפרשה. שיטה זו סוברת שיש להעדיף את הסדר המופיע בפסוקים (במדבר טו יט-כ). וכך מנהג הספרדים בירושלים. נוסח זה עדיף לדעת מרן הראשל”צ שליט”א.
[8] כ”כ רוב הגאונים והראשונים.