ב”ה
שעטנז – האיסור, חיוב הבדיקה, תערובות פשתן בחומרים סינטטיים, תפירת בגד צמר בחוטי פשתן והאם יש איסור בישיבה על גבי שטנז.
ראשית יש לברר מהם כלאיים מן התורה, משום שיש הבדל בהגדרה בין כלאים דאוריתא וכלאיים דרבנן, מלבד שאלת ספק דאוריתא לחומרא ודרבנן לקולא.
האם מותר לשבת על ריפוד בלא לחשוש לשעטנז? לאחר מכן נברר את חיוב הבדיקה, והאם זה מקביל לבדיקת ריאה ובדיקת פירות וירקות מתולעים. כמו כן נברר בעית תערובת של צמר ופשתן בפוליאסטר וחומרים סינטטיים. אילו בגדים טעונים בדיקח משעטנז, האם כל בגד שפעם מצאו בסוג זה של הבגד שעטנז צריך לבדוק?
א.
משנה כלאיים פרק ט’
משנה א: אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים…
משנה ח: אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר (דברים כב) לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז רשב”א אומר נלוז ומליז הוא את אביו שבשמים עליו:
שלש דעות עיקריות בראשונים בהגדרת כלאיים:
בסוגיה בנדה דף ס”א ע”ב אומרת הגמרא:
אמר רב אחא בריה דרב ייבא משמיה דמר זוטרא האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימיה דעמרא ונתקיה ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק שפיר דמי מ”ט מדאורייתא שעטנז כתיב עד שיהיה שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזרו ביה וכיון דלא ידע אי נתקיה שרי מתקיף לה רב אשי אימר או שוע או טווי או נוז והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחדא לישנא
ופירש רש”י שם:
שוע – לשון חלק תרגום של חלק שעיע כלומר שיהו חלוקין יחד במסרק.
וטווי – יחד.
ונוז – ארוג ורבנן הוא דגזור בארוג בלא שוע וטווי.
כלומר, לשיטת רש”י כל שלשת המינים צריכים להיות ביחד בכל שלבי העיבוד בסירוק הצמר והפשתן, בטוויה, וכן האריגה ביחד. אם אין את שלשת התנאים, זה כלאיים דרבנן.
אבל רבנו תם שם בתוספות הקשה על רש”י ופרש אחרת:
שוע טווי ונוז – פירש”י תרגום של חלק שעיע שחולקין אותו יחד במסרק וטווי יחד ונוז ארוג ורבנן גזור בארוג בלא שוע וטווי וקשה דא”כ כלאים בציצית היכי משכחת לה דאיצטריך קרא למשרי והלא חוטי תכלת חלוקין במסרק וטווי לבדם וע”ק דאי נוז ארוג הוא מאי פריך ואימא או שוע או טווי או נוז היאך יהיה שוע או טווי כלאים בלא נוז שהאריגה היא החיבור ועוד דלמה לי קרא דנוז לאריגה מיחדו נפקא דדרשינן מינה שתי תכיפות וכל שכן ארוג
ומפרש רבינו תם דמדאורייתא שעטנז כתיב עד שיהיה שוע טווי ונוז שוע כל אחד לבדו וכן נמי טווי וכן נוז לבדו ואחר כך יחדיו לחברם ופירוש נוז היינו שזור כדאיתא במשניות (כלאים פ”ט מ”ח) נוז נלוז ומליז הוא לאביו שבשמים אצטוו”ש הוא בלע”ז לשון עקש ופתלתול (דברים לב) ומשום הכי איצטריך קרא למשרי כלאים בציצית שחוטי הציצית שזורין.
לדעת רבינו תם נוז הוא שזירה. אם לא נעשה שזירה היינו שלא סיבכו החוט בפלך שמועילה לחיזוק החוט אין כאן איסור תורה של שעטנז ונפקא מינה לגבי סוגי בדים כיום שלא נעשו על ידי שזירה שאין כאן איסור תורה אלא מדרבנן.
וע’ בטור סימן ש’ שהביאם. אבל הרמב”ם נראה שהחמיר יותר, בפרק י’ הלכות כלאיים הלכות ב,ג,:
…כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם הרי זה כלאים מן התורה, כיצד צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושע אותן ועשה מהן לבדין הרי אלו כלאים, טרפן וטוה אותן כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים.
השגת הראב”ד: ועשה מהן לבדים וכו’. א”א לבדים אינן מן התורה שאינן טווין אלא שוע בלבד.
תפר בגד צמר בשל פשתן ואפילו תפרן במשי או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן או בגד פשתים בחוטי צמר או קשר חוטי צמר בחוטי פשתים או גדלן אפילו נתן צמר ופשתים בשק או בקופה וכרכן הרי אלו כלאים, ואפילו קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן אע”פ שהרצועה באמצע, וכן אם כפל בגדי צמר ופשתן וקשרן הרי אלו כלאים שנאמר צמר ופשתים יחדו מכל מקום כיון שנתאחד נאסר.
לרמב”ם גם לבדים אסורים, וזה חידוש גדול, והראב”ד הקשה עליו. וע’ כסף משנה ורדב”ז האם הרמב”ם פסק כרש”י או לא. ובשו”ע הביא בסימן ש’ סעיף א’ את לשון הרמב”ם הנ”ל.
ב.
וכל הנ”ל אסור רק בדרך לבישה, אבל שלא בדרך לבישה האיסור הוא רק דרבנן, יש שמותר לכתחילה.
במשנה פרק י’ מ”ב מבואר היתר בכרים וכסתות:
הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהיה בשרו נוגע בהן אין עראי לכלאים ולא ילבש כלאים אפי’ ע”ג עשרה אפי’ לגנוב את המכס.
וההסבר הוא, משום שמן התורה האיסור הוא רק בדרך לבישה, אבל מדרבנן אסור גם בדרך הצעה, ובקשין לא גזור. (וצריך עיון לגבי שטיח, שיש ודאי שנחשבים כקשים ומותר לשבת עליהם גם כשבשרו נוגע בשטיח, אבל מה גדר של רכים, האם כל שיש בו שערות ארוכות נחשב לרך ואסור, וע’ ילקוט יוסף, חלק מצות התלויות בארץ ח”ג בזה).
וע’ רמב”ם כלאים י, יב:
כלאי בגדים מותר לעשותם ולמוכרם ואין אסור אלא ללובשן בלבד או להתכסות בהן שנאמר לא תלבש שעטנז, ונאמר לא יעלה עליך, העליה שהיא דרך לבישה אסור אבל עליה שאין דרך לבישה כגון אהל שהוא כלאים מותר לישב תחתיו, וכן מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים שנאמר לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך, ומדברי סופרים אפילו עשר מצעות זו על גבי זו והתחתון שבהן כלאים אסור לישב על העליון שמא תכרך נימא על בשרו.
בגמ’ ביצה יד, ב נאמר שמותר ביום טוב לשלוח כלי כלאיים, ושואלת הגמ’:
כלאים למאי חזו וכי תימא חזו למימך תותיה והתניא לא יעלה עליך אבל אתה יכול להציעו תחתיך אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תכרך לו נימא על בשרו וכי תימא דמפסיק מידי ביני ביני והאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי אמר רבי יוסי בן שאול אמר רבי משום קהלא קדישא דבירושלים אפילו עשר מצעות זו על גבי זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהם (משום שנאמר לא יעלה עליך)[1]
מהגמרא עולים שני טעמים לאסור כשיש עשר מצעות ותחתיהן כלאיים: א. שמא תכרך לו נימא. ב. שמי יעלה עליהם (כפי שפרשו הפוסקים, ע’ בר”ן להלן). מדוע צריך שני טעמים?
כתב רש”י ביצה יד, ב:
שמא תכרך לו נימא – ויש נימים גדולין וגסים כגון של דלופקרין שקורין קו”ט [מעיל, גלימה], ומחממת במקומה, ועובר משום לא תלבש שעטנז, אי נמי נימא בעלמא, כיון דעיקר הבגד מהנהו ומחממו מלמטה – הויא לה הא לבישה דאית בה הנאה.
דמפסיק מידי – שנותן בגד אחר ביניהם.
אסור לישן עליהם – מדרבנן.
משמע שלהציע תחתיו אסור מחשש איסור דאורייתא שמא תכרך נימא. ואילו עשר מצעות הוא גזירה מדרבנן.
וע’ בר”ן ז’ ע”א ברי”ף, שם כתב מדוע צריך את שני הטעמים:
אסור לישן עליהם. מדרבנן תמהני מאי איריא שמא תכרך דמשמע דלא מפסיק מידי [כלומר כשבשרו גלוי] אפילו עשר מצעות נמי וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהם גזירה שמא יעלה אותן עליו וכדאמרינן עלה משום שנאמר לא יעלה עליך כלומר משום גזירה דהעלאה?
ומלשון רש”י ז”ל שכתבתי נראה שהוא מפרש אסור לעשות כן שמא תכרך ואיכא אסורא דאורייתא ודר”ש בן פזי מדרבנן ואין צורך לזה.
אלא כך נ”ל דבריית’ נקיט לה הכי משום דאפי’ בכלאי’ שאין דרכן בהעלא’ אלא בהצעה כל היכא דלא מפסיק מידי אסור שמא תכרך נימא על בשרו אבל כל היכא דמפסיק כל שאין דרכן בהעלאה שרי והיינו דתנן בפ’ בתרא דכלאים הכלים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן והיינו מפני שאין דרכן להעלותן וכן פי’ רבי’ שמשון בפי’ המשנה.
וריב”ל אתא לאשמועינן דאפילו עשר מצעות זו על גב זו שאין דרכן בהעלאה כל שכלאים תחתיהן שדרכן להעלותן אסור לישן עליהם משום שנא’ לא יעלה עליך כלומר משום לתא דהעלאה כיון שדרכן בכך:
לפי הר”ן בכלאיים שאין דרך ללובשם, אסור להציע תחתיו שמא תכרך בו נימא, ורק כשבשרו גלוי. ואילו בדברים שדרך ללובשם, אפילו תחת עשר מצעות אסור לישן עליהם שמא ילבש את הכלאיים.
על פי זה כתב בשנות אליהו כאן פ”ט מ”ב (והובא על ידי הפוסקים, ע’ להלן), על המשנה שכרים וכסתות אין בהם משום כלאיים:
דהכלל בזה דמן התורה לא אסור אלא לבישה והעלאה שדרך לבישה כלומר שמהנה הגוף, אבל חכמים אמרו אפילו עשר מצעות זו ע”ג זו וכלאים תחתיהן אסור משום שמא תכרך נימא על בשרו.
עוד איתא טעם דאסור לשכב ע”ג כלאים משום דגזרינן שמא יעלה עליו וילבש אותו. ונ”מ בין הטעמים אלו דלטעם משום שמא תכרך נימא אין אסור אלא באופן זה דהיינו ששוכב ערום ואין ד”א מפסיק בינו ובין הכלאים אבל כשמפסיק ד”א שרי וזה קולא וגם יש חומרא דאסור לשכב אף על דבר שאין דרכו ללבוש.
ולטעם שמא ילבוש ג”כ יש קולא וחומרא, קולא באם שאינו שוכב על דבר שדרכו ללבוש אזי לפי זה הטעם היה מותר וחומרא דאפילו ד”א מפסיק אעפ”כ אסור ואנו מחמירין כב’ הטעמים.
עיין במסכת ביצה דף יד ע”ב משלחין כלים וכו’ בשלמא תפורין וכו’ והתניא אפי’ וכו’ אפי’ עשר מצעות וכו’ משום שנאמר לא יעלה עליך, פי’ דגזרינן שמא ילבש. והגמ’ הלז הוא הוא תמוה למה מביא שני ברייתות וגם מה זה הלשון עשר מצעות וכו’ וכלאים תחתיהן, דווקא לבד מאלו העשרה ואם היה א’ מעשר הנ”ל היה מותר.
אבל לפי מ”ש אתי שפיר דמתחילה הביא הטעם משום שמא תכרוך וכו’ ולפ”ז היה מותר כשמפסיק מידי לכך הביא הברייתא הב’ דהטעם הוא משם שמא יעלה וא”כ אסור אף אם היה בא’ מהמצעות כלאים תחתיהן דאי לא הוי בגד כלאים תתיהן אף אם היה בא’ מהמצעות כלאים אעפ”כ היה מותר לטעם זה משום שאין דרך ללבוש המצעות ולא שייך לגזור לכך דווקא בכה”ג בבגד כלאים תחתיהן
ולכך פי’ במתני’ כן הוא כרים וכו’ פי’ שאין דרכן ללבוש אותן לכך מותר מטעם הב’ משום גזירה והא דקאמר ובלבד שלא יהא נוגע בהן משום דהמתני’ סברי ג”כ הטעם מהנ”ל שמא תכרוך וכו’ אבל לקמן במ”ד גבי מרדעת של חמור א”צ למיתני ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן שאין דרך ב”א לרכוב ערום וגם אין דרך ללובשן לכך שרי לב’ הטעמים הנ”ל.
ואם כן, לפי הר”ן והגר”א גם אם אנו מחמירים כשני הטעמים, לשבת בהפסק על דבר שאין דרכו ללבוש צריך להיות מותר.
ועיין בגמרא ביצה שם, ועיין ערוך השלחן שהאריך להסביר את דעת הגר”א וכתב שגם דעת הר”ש משאנץ שרק בלא הפסק בגד אסור לשבת על גבי עשר מצעות. וכדעת הגר”א כתב הר”ן בביצה שם. ועל פי זה כתב ערוך השלחן בסימן ש”א סעיף ט:
לפי מה שנתבאר מכל דברי רבותינו אלה אין שום איסור לישב במרכבות ובעגלות שמקום הישיבה והדפנות תפורות בכרים של צמר אפילו כשתפרום בפשתן דכיון דיושב או שוכב מלובש הרי יש הפסק בין בשרו להכלאים וכיון שאין ראוים להעלאה מותר לישב ולישכב עליהן כשהוא לבוש ואפילו לרש”י והרמב”ם והטור והש”ע שלא חילקו בין דברים הראוים להעלאה לאינם ראוים מ”מ זהו הכל כשיושב או שוכב ערום [כדברי הגר”א] שיש חשש מכריכת נימא אבל לא כשהוא לבוש ופשיטא כשהם מדובקים בתפירה או במסמרות להעגלות שא”א כלל לכריכת נימא ואפילו אם נדונם כרכים לא כקשין שההיתר פשוט כמו שיתבאר עוד זאת לפי מה שנתבאר גם ברכים אין שום חשש איסור וכ”כ מפורש אחד מהגדולים [פמ”א ח”ב סי’ קי”ב] וז”ל כרים הניתנים בקאקשי”ן [זהו מרכבה] אף דאינן קשין לגמרי ורק לישב עליהן מותר לישב עליהן ואין צ”ל אם קבועין במסמרים ואף צד חסידות וקדושה אין בו עכ”ל ורק בחורף שעשוי מכסה בקצה העגלה לכסות הרגלים והגוף מהקור החזק בזה וודאי יש איסור גמור לכסותם על הרגלים אם הם של כלאים אפילו כלאים דרבנן וצריך לידע שאין בהם כלאים:
וכן משמע בתוספות נדה ס”א ע”ב ד”ה לא ימכרנו לעובד כוכבים שעשר מצעות הוא כשהתחתון לבוש, וכמ”ש הגר”א, ואם לא לבוש מותר במקום שאין בשרו נוגע בהן.
אבל דעת הרמב”ם משמע שלא מחלק בין אם ראוי ללבישה או לא, רמב”ם כלאים י, יב:
וכן מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים שנאמר לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך, ומדברי סופרים אפילו עשר מצעות זו על גבי זו והתחתון שבהן כלאים אסור לישב על העליון שמא תכרך נימא על בשרו.
כתב בבית יוסף על רמב”ם זה:
הרי שאסור בעשר מצעות זו על גב זו אם המצע התחתון כלאים אף על פי שאין דרכו בהעלאה.
וכתב על זה בדרך אמונה הלכות כלאים פרק י ס”ק נח:
(נח) על בשרו. ואף על גב דכאן מפסיק כמה בגדים ואין יכול ליכרך על בשרו וגם הוא דברים שאין דרכן בהעלאה לא פלוג רבנן ואסרו בכל גווני וכ”פ בשו”ע אבל דעת הר”ן ועוד ראשונים דהטעם שאסרו הוא לא משום שמא יכרך לו נימא דכיון דמפסיק לא שייך חשש זה אלא הטעם משום דדברים שדרכן להעלותן עליו חששו שמא יעלנו עליו ואסרו אפי’ מפסיק טובא אבל דברים שאין דרך להעלותן עליו כגון מצעות אין אסור אא”כ אין מפסיק דבר שאז יש חשש שמא תכרך עליו נימא אבל אם מפסיק דבר אחר מותר וכן דעת הגר”א:
ואם כן לדעת הרמב”ם אסור אפילו בהפסק ואפילו דבר שאין דרכו ללבוש, אלא רק בקשים מותר. והאיסור של עשר מצעות גם הוא מחשש שמא תעלה עליו נימא. ולכן אסור אף אם המצע התחתון כלאיים והוא בגד שאין דרכו בהעלאה.
ולשון השו”ע סימן ש”א סעיף א כמ”ש בדרך אמונה הוא כרמב”ם:
מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים, שנאמר: לא יעלה עליך (ויקרא יט, יט) אבל אתה מציעו תחתיך.
הגה: וכן מותר להעלותם עליו שלא בדרך חמום, כגון לפרוס עליו אהל של כלאים (טור). וכן לפרוס בגד כלאים על גיגית שרוחץ בה, כדי להעמיד החום (מרדכי פ”ק דביצה ובהגהות אשירי שם), דאינו אסור אלא דרך לבישה או להעלותם עליו דרך חמום.
ומדברי סופרים, אפילו עשר מצעות זו על גבי זו והתחתון שבהם כלאים, אסור לישב על העליון, שמא תכרך נימא על בשרו. בד”א, ברכין, כגון יריעות ושמלות אבל כרים וכסתות שהם קשים וליכא למיחש שמא תכרך נימא עליו, מותר לישן עליהם ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם. בד”א, כשהם ריקנים ונתונים על גבי איצטבא של עץ או של אבן, אבל אם הם מלאים, או אפי’ ריקנים אם הם נתונים על גבי מטה או על גבי תבן, אסור, לפי שנכפף תחתיו ונכרך על בשרו.
הגה: וי”א דכל זה מיירי בכלאים דאורייתא, אבל בכלאים דרבנן והם קשים, מותר לישב עליהם בכל ענין, דהואיל וכשרכים הם אינו רק דרבנן, בקשים לא גזרו (רשב”א סי’ תשס”ב). ומ”מ לכתחילה לא יעשה של כלאים, (כל בו).
השו”ע מחמיר כמו הרמב”ם והאיסור בעשר מצעות הוא שמא תכרך לו נימא ולכן אסור אף אם אין המדובר בבגד מתחת.
בשו”ת פנים מאירות ח”ב סימן קי”ג כתב כגר”א[2] תשובת הפנים מאירות הובאה בדרך אמונה ס”ק ס”א (על הרמב”ם שהביא ב”י שהבאנו לעיל, שעל קשין מותר להסב עליהן אם אין בשרו נוגע בהם. וע”ש מה שכתב בסוף מתפארת ישראל בבתי כלאיים שהתיר בשעת הדחק גם בזה במקום שהחוטים אינם שזורים דלרוב הפוסקים הוא דרבנן.
וז”ל דרך אמונה פרק י’ הלכה יג אות סא עמ”ש הרמב”ם ש”כרים וכסתות מותר לישב ולהסב עליהם והוא שלא יהיה בשרו נוגע בהם”:
מותר לישב ולהסב עליהן. אבל ללבוש אסור מן התורה אפי’ בגדים קשין שאין מחממין וכ”ז בכלאים דאורייתא אבל כלאים דרבנן מותר אפי’ ללבשן אם הם גם קשין.
ואותן עגלות שיש בהן כרים התפורין בכלאים ועשויין לישב עליהן בט”ז משמע שאסור לישב עליהן כדין כרים מלאים וגם אם יש בצידי העגלה כלאים יש ליזהר ועכ”פ יזהר ביותר שלא יגע בהן.
אבל בפנים מאירות מתיר דדוקא כרים שנכפפים אסור אבל אותן כרים שממלאים אותן שער בדוחק עד שא”א לכוף על הצדדים אף שרך לישב עליו אין חשש וכ”ש שמותר לישב על הכסאות שתפורין בכלאים שכבר נתחבר לעץ ע”י מסמרים וא”א בשום צד לבא על צידי אדם וכן מותר לישב על העגלות שמן הצדדים הוא שעטנז ומחובר לכותלי העגלה במסמרים כיון שאינו בדרך לבישה והעלאה מותר.
מיהו במקום שנכפפין קצת על צידי האדם לכאו’ אין היתר [וכן לישב ע”ג כסאות רכין הממולאים בצמר ותפורין בפשתן וכה”ג אסור אם נכפפים וכ”כ בחכמ”א ובטוטו”ד סי’ קכ”א וכן במזרונים של כלאים ראוי ליזהר שכ”פ נכפף קצת וכ”ש אם בשרו נוגע בהן אמנם בבתי כלאים (אות קכ”ט) מצדד להתיר בשעת הדחק גם בזה במקום שהחוטין אינן שזורין דלרוה”פ אינו אלא מדרבנן וגם יש ספק אם הוא פשתן או קנבוס דהו”ל ספיקא דרבנן:
מחלוקת הראשונים האם החשש בעשר מצעות הוא רק בבגד הראוי ללבישה (וחשש שמא תכרך נימה לא שייך כשאינו ערום ויש הפסק), תלויה בגרסת הגמרא בביצה. שמסיימת הגמרא בעשר מצעות: “משום שנאמר לא יעלה עליך”. וזה לא נמצא בגמרא יומא סט ע”א וכן כאן המדפיס שם את המילים בסוגריים. ולכן לדעת הרמב”ם נראה שלא גרס משום שנאמר והטעם לדין עשר מצעות הוא שמא תכרך נימה ואם כן לאו דוקא בבגד הראוי ללבישה. אבל דעת הר”ן שרק בראוי ללבישה, משום שגרס בגמרא “משום שנאמר”. וע”ע באריכות בבירור הלכה לביצה יד ע”א.
ועיין דרך אמונה פרק י’ ס”ק נח שהביא את דעת הרמב”ם שגם במצעות שאינם ראויים ללבישה אסור, והביא את הר”ן והגר”א. וגם לרמב”ם יש היתר בקשים, אלא שלגבי מצעות כתב הטור על פי ירושלמי שאסור אם הכרים והכסתות מלאים. אבל הפנים מאירות מקיל גם לדעת הרמב”ם בריפוד שמחובר. ונראה שיש להוסיף שהרי הרמב”ם לא הביא את הירושלמי שאוסר בכרים וכסתות מלאים וסובר כנראה שהכל בגדר של קשים.
וע’ פניני הלכה כלאיים:
יש אומרים שמותר למדוד בגד שעטנז, ואם יתאים יקנה אותו ויסיר ממנו את השעטנז, הואיל ובמדידה אינו מתכוון להנאת לבוש (ריא”ז הובא בשלטי גיבורים, וכדעת הרא”ש ורוב הראשונים). ויש אוסרים הואיל ומתכוון במדידה ללובשו (חכ”א קו, כ). כאשר יש ספק שעטנז בבגד, מותר למדוד אותו ואח”כ לשולחו לבדיקה (יבי”א ו, כז; חשב האפוד א, קלז. ועי’ השעטנז להלכה ד, כו).
[1] “משום שנאמר לא יעלה עליך”. וזה לא נמצא בגמרא יומא סט ע”א וכן כאן המדפיס שם את המילים בסוגריים. ולכן לדעת הרמב”ם נראה שלא גרס משום שנאמר והטעם לדין עשר מצעות הוא שמא תכרך נימה ואם כן לאו דוקא בבגד הראוי ללבישה. אבל דעת הר”ן שרק בראוי ללבישה, משום שגרס בגמרא “משום שנאמר”. ע’ להלן, וע”ע באריכות בבירור הלכה לביצה יד ע”א. (הבאנו להלן)
[2] לברר וללבן אם יש איסור לישב על כסאות התפורים בכלאים וכן על הקוטש”ן שתפורים בפשתן וכן על כרים וכסתות הנתונים בתוך הקוטש”ן לישב עליהם וכן אותן העושים בגדי רקמה סביב לכתלים והם כלאים אם מותר לסמוך עליהם…
וראיתי בפי’ הר”ן שנתקשה בזה וז”ל אסור לישן עליהם מדרבנן ותמהני מאי ארי’ שמא תכרך דמשמע דלא הפסיק מידי אפילו עשר מצעות נמי וכלאים תחתיהם אסור לישן עליהם גזירה שמא יעלה אותן עליו משום שנאמר לא יעלה עליך כלומר משום גזירה דהעלאה ומלשון רש”י ז”ל שכתבתי נראה שהוא מפרש דאסור לעשות כן שמא תכרך ואיכא איסורא דאורייתא ודר”ש ב”פ מדרבנן ואין צריך לזה אלא כך הנראה לי דברייתא נקט לה הכי משום דאפילו בכלאים שאין דרכן בהעלאה אלא בהצעה כל היכי דלא מפסיק מידי אסור שמא תכרך נימא על בשרו אבל כל היכי דמפסיק כל שאין דרכן בהעלאה שרי והיינו דתנן בפ’ בתרא דכלאים הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים בלבד שלא יהי’ בשרו נוגע בהם והיינו מפני שאין דרכן להעלותן וכן בפי’ ר”ש בפ’ המשנה ור”ש בן לוי אתי לאשמועינן דאפילו עשר מצעות זו ע”ג זו שאין דרכן בהעלאה כל שכלאים תחתי’ שדרכן להעלותן אסור לישן עליהם משום שנאמר לא יעלה כו’ כלומר משום לתא דהעלאה כיון שדרכן בכך עכ”ל… אבל באותם כרים הנתונים בעגלה לישב עליהם דוחקו’ בתוכם הרבה גיזי שער או צמר עד שאי אפשר לכוף על צידי אדם ופשיטא בכסאות שהכרים קבועים במסמורת /במסמרים/ שאי אפשר לכוף על צידי אדם שרי לישב עליהם אם אין בשרו נוגע בהם ואף לדעת הרמב”ם בין שהכלאים דרכן בהעלאה ובין אין דרכן בהעלאה אסור להציען אפילו בעשרה מצעות והא דתנן הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים היינו בקשין מ”מ נראה לאו דוקא בקשין לגמרי אלא בקשין קצת ותדע דהא הרא”ש נמי מפרש טעמא דכרים וכסתות שהן קשין ואין דרכן ליכרך על בשרו התירו כשאין בשרו נוגע בהן…
והא דאסור בש”ע בכרים מלאים היינו כמו כרים שאנו שוכבים עליהם שנכפפים על צידי אדם אבל באותן כרים שנותנים בעגלה לישב עליהם שממלאים אותם בשער בדוחק עד שאי אפשר לכוף על הצדדים אף שרך לישב עליו הלוא כבר הוכחנו שכרים וכסתות רכים הם ואפ”ה מותר לישב עליהם כשאין בשר נוגע בהם ואם הם באופן שאין הצדדים עולים על צידי אדם וק”ו בכסאות שהכר נתחבר בעץ ע”י מסמורים שאי אפשר בשום צד לבוא על צידי אדם אף שרך מתחתיו מ”מ אי אפשר לבוא על צידי אדם בזה אין להחמיר כלל. וכן לישב בקוטשין אף שמן הצדדים הוא שעטנז כיון שאינו דרך לבישה ולא דרך העלאה מותר ואין להחמיר.