ב”ה
מצוה בו יותר מבשלוחו
חיי אדם כלל סח סעיף ז’:
מצוה בו יותר מבשלוחו (צריך עיון אם הוא יעשה המצוה לא יהיה מהודר כל כך כגון הרוצה לכתוב לו ספר תורה ואין מכתבו מהודר ואם ישכור סופר יהיה מהודר איזה עדיף וצריך עיון בתשוב’ מבי”ט סי’ מ”ט):
מקורו לכאורה מסברא, אך מצינו במדרש תנחומא (פרשת וירא) שלמדו אף הא דמצוה בו יותר מבשלוחו ממה דכתיב “וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו”, והלא כמה עבדים היו לו לאברהם אבינו ואעפ”כ חבש את החמור בעצמו. אך נראה דאין זה אלא מדרש אגדה, אך מפשטות דברי הגמ’ (קידושין מ”א ע”א) משמע דלא מדרשה ילפינן לה אלא מסברא.
בגמרא נאמר ש”מצוה בו יותר מבשלוחו”. והוזכרו בהקשר לדין זה שני עניינים: קידושין הן מצד הבעל הן מצד האשה והכנות לשבת. קידושין מא ע”א:
מתני’: האיש מקדש בו ובשלוחו האשה מתקדשת בה ובשלוחה האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו
גמ’ השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו כי הא דרב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא.
וכתב רש”י שם: “מצוה בו יותר מבשלוחו – דכי עסיק גופו במצות מקבל שכר טפי.”
ומבואר בסוגיה לכאורה שיש שני סוגי מצוה בו יותר מבשלוחו: לגבי עצם המצוה כמו קידושי אשה, וגם לגבי הכנות למצוה, שגם בהם מצוה בו יותר מבשלוחו. ואם כן יש לברר באילו הכנות מדובר, האם מצוה עלי לקשור ציציות ולא לקנות מוכן וכיו”ב? האם בבנית סוכה נאמר שמצוה בו יותר מבשלוחו, בשחיטה? מעקה?
אלא שלדעת הרא”ש בכתובות (פ”א, יב) אין מצווה בקידושין עצמן אלא הפרייה והרבייה היא המצווה, ואמנם בשחיטה הואיל ואין אפשרות לאכול ללא שחיטה הוי מצווה ומברך על השחיטה, אך בפרייה ורבייה אפשר להגיע אליה אף ללא קידושין כגון על ידי פילגש, ועוד ששחיטה נכתבה בתורה בלשון ציווי “וזבחת ואכלת” אבל בקידושין כתוב “כי יקח”. ולכן גם הקידושין הוא רק הכשר מצוה.
האם הכנות לשבת הם מצוה או הכשר מצוה? נפ”מ אם נאמר מצוה בו יותר מבשלוחו גם בהכשר מצוה (ע’ אמרות טהורות).
רמב”ם הלכות שבת פרק ל’ הלכה ו’:
אף על פי שיהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו, חכמים הראשונים מהם מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן, ומהן מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות, ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה אף על פי שאין דרכו בכך, וכל המרבה בדבר זה הרי זה משובח.
ולשון השו”ע סי’ ר”נ סעיף א’:
ישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת, ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו, כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק; ורבה ורב יוסף היו מבקעין עצים; ור”ז היה מדליק האש; ורב נחמן היה מתקן הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול; ומהם ילמד כל אדם, ולא יאמר: לא אפגום כבודי, כי זה הוא כבודו שמכבד השבת. הגה: ויש להשחיז הסכין בערב שבת, כי זהו מכבוד השבת שמכין עצמו לאכילה (כל בו וב”י בשם ספר חיי עולם).
ומשמע שההכנות לשבת הם עצמם כבוד שבת. ובלשון הרמב”ם הלכות שבת פרק ל’ הלכה ו’ שהביא את מעשי החכמים הראשונים וכתב שגם “אדם חשוב… חייב לעשות דברים שהם לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו” והמחבר הרחיב את לשון הרמב”ם והוסיף שלא יאמר אדם לא אפגום כבודי כי זהו כבודו שמכבד את השבת. ויתכן שכיבוד השבת אינו מצוה בעצמה אלא הכשר מצוה וזה כבודו של אדם שיעסוק בזה.
הרמב”ם נקט לשון “חייב” אע”פ שבגמ’ רק כתוב “מצוה בו יותר מבשלוחו”. אבל לשון השו”ע “ישתדל”. ע’ ביאור הלכה שם:
בהרמב”ם איתא על דין זה בלשון חייב [שז”ל בפרק ל’ אף על פי שיהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו. חכמים הראשונים מהן מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן ומהן מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה אף על פי שאין דרכו בכך וכו’ ע”ש] והכונה על איזה דבר מן הדברים ועיין בקידושין מ”א דקאמר שם מצוה בו יותר מבשלוחו ואפשר דלהרמב”ם ג”כ לאו חוב גמור הוא אלא כעין חובה משום כבוד שבת וסברת הרמב”ם דאל”ה לא היו מבטלים כל הני אמוראים תורתן עבור זה ומ”מ לא הוי זה חובה גמורה ותדע דלא אשכחן בגמרא בשם חובה כ”א על הדלקת נר בשבת בדף כ”ה ע”ב ולענין ג’ סעודות בדף קי”ז ע”ב ומ”מ צ”ע:
ובפסקי תשובות כתב: ולדברי שו”ע הרב (סעי’ ד’ ובקונטרס אחרון שם) על כל אחד מוטל חובה גמורה להתעסק דווקא בעצמו בכבוד השבת (והוא הדין לכבוד יום טוב, דחד דינא הוא לכל ענינים אלו כשבת), והוא חובת הגוף המוטלת על כל אחד ואחד ואפילו אם יצטרך להתבטל מתורה עקב כך. אלא שחובה זו יוצא בה ידי חובתו על ידי שמכין דבר אחד בלבד שבזה ניכר כבוד השבת, ויתר ההכנות אינם אלא בגדר ‘השתדלות’ לעשות בעצמו מדין ‘מצוה בו יותר מבשלוחו’, ואינו חובה במי שיש לו עבדים לשמשו או כשאשתו ובני ביתו ביכולתם לעשות כל ההכנות, ובפרט כשיגרום הדבר לביטול תורה, כי אז לא אמרינן ‘מצוה בו יותר מבשלוחו’, ואין מוטל עליו אף לא מדין ‘השתדלות’, אך עם כל זה היו גדולי ישראל משתדלים יותר מכדי חובתן בכיבוד והכנה לשבת, ולא היה די להם בתיקון דבר אחד בלבד.
האם בכל מצוה נאמר מצוה בו יותר מבשלוחו[1]?
לכאורה בכל מצוה יהיה הדין שמצוה בו יותר מבשלוחו. וכן בשלטי הגבורים על רי”ף תחילת פרק שני בקידושין כתב בשם התוספות רי”ד שמצוה בו יותר מבשלוחו “וכן בשאר כל המצות מוטב לאדם שיעשה המצוה על ידי עצמו ממה שיעשה על ידי שליח.”
ע’ פתחי תשובה אבן העזר סימן לה ס”ק ב
מצוה שיקדשנה בעצמו. ע’ בס’ יד המלך פ”ל מהל’ שבת דין ו’ שהעיר למה לא מצינו הא דמצוה בו יותר מבשלוחו רק בשני מצות בקידושי אשה ובהכנת כיבוד שבת ולא בשום שארי מצות כגון השבת גזל ועשית מעקה והענקה ומזוזה וכדומה ע”ש שכ’ טעם נכון לחלק בזה ומ”מ לדינא אין דבריו נכונים ואשתמיטתי’ דברי המג”א בא”ח סי’ ר”נ סק”ב שכ’ בהדיא דה”ה בכל מצות אמרי’ מצו’ בו יותר מבשלוחו וכן משמע בש”ס בכמ’ מקומו’ וע’ בש”ת שם:
אבל בשו”ת מהר”ח אור זרוע סימן קכח לכאורה משמע כיד המלך:
ודוקא בקידושין מצוה בו יותר מבשלוחו שאין השליח נהנה מן הקדושין כלום ואדרבה נפסד שנאסרת עליו. אבל בשחיטה והפרשת חלה וכיוצא בהם לא יהא מצוה בו יותר מבשלוחו. כאשר נהגו כל רבותינו וכל העולם אעפ”י שבקיאים בהלכות שחיטה נותנים לחזן לשחוט. וכן יהא גם בהפרשת חלה וללמד את בנו תורה שבתחלה משכירים מלמדים ואין האב עצמו מלמדו. וכן יהא גם במילה שאפילו האב אומן יכול לכתחלה לומר לאחר למול. ואעפ”י שבמילה אין המוהל נהנה גם אבי הבן אינו נהנה והרי הם שוים ובכל אלה יוכל השליח לברך.
וצ”ע מה תלוי אם השליח נהנה? וע’ מנחת אשר בראשית אות ד’ ס”ק ח’.
האם בכל הכשר מצוה נאמר מצוה בו יותר מבשלוחו?
בשאילתות דרב אחאי גאון סי’ קסט כתב:
שאילתא דמחייבין דבית ישראל למעבד מטללתא ומיתב בה שבעה יומי דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וכת’ בסכות תשבו שבעת ימי’.
הרי שזו מצוה בפני עצמה לבנות סוכה, ואם כן לכאורה הרי מצוה בו יותר מבשלוחו.
ע’ נצי”ב בהעמק שאלה קסט (ע’ אמרות אברהם ע’ 422). לדעתו רק בהכנה שכתובה בתורה יש דין מצוה בו יותר מבשלוחו. וראיה שלו מסוגיה מכות ח’ ע”א, המשנה שם אומרת:
זרק את האבן לחצרו והרג אם יש רשות לניזק ליכנס לשם גולה ואם לאו אינו גולה שנאמר ואשר יבא את רעהו ביער מה היער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם אף כל רשות לניזק ולמזיק להכנס לשם יצא חצר בעל הבית שאין רשות לניזק (ולמזיק) ליכנס לשם אבא שאול אומר מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב”ד.
ואומרת הגמרא:
הזורק את האבן וכו’ א”ל ההוא מרבנן לרבא ממאי דמחטבת עצים דרשות דלמא מחטבת עצים דסוכה ומחטבת עצים דמערכה ואפ”ה אמר רחמנא ליגלי א”ל כיון דאם מצא חטוב (אינו חוטב) לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה איתיביה רבינא לרבא יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב”ד לימא כיון דאילו גמיר לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה התם אף על גב דגמיר מצוה דכתיב יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך הדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי ואשר יבא את רעהו ביער (מה יער) דאי בעי עייל ואי בעי לא עייל ואי סלקא דעתך מצוה מי סגיא דלא עייל.
רש”י:
השתא נמי – כי לא מצא חטובה אין החטבה מצוה אלא עשיית הסוכה.
לאו מצוה – להכותו.
לאו מילתא היא דאמרי – ראיה טובה מזו היה לי להשיבו מן המקרא עצמו דלאו בחטבה דמצוה איירי.
וכתב הנצי”ב:
הרי דמחלק רש”י בין חטיבת עצים לגוף מעשה הסוכה דבגוף מעשה הסוכה ודאי מיחשב מצוה דאפי’ עשוי מצוה שיעשה בעצמו משום מצוה בו יותר מבשלוחו משא”כ חטיבת עצים דאם מצא חטוב ודא אינו מצוה, ה”נ אפי לא מצא חטוב נ”כ לא מיחשב למצוה שחוטב בעצמו, שהרי אפשר להשתדל שיחטוב אחר או להשיג חטובים, ולכאו’ קשה מאי נ”מ בין עשית סוכה לחטיבת עצים והרי זו וזה אינה אלא הכנה למצות ישיבה, אלא ע”כ כמש”כ משום שעשית הסוכה כתיב בתורה חג הסוכות תעשה משא”כ חטיבת עצים. ולא תאמר דהדר ביה רבא מסברא זו כדאי’ שם הדר ביה רבא ואמר לאו מילתא הוא דאמרי ואשר יבא את רעהו ביער מה יער דאי בעי עייל ואי בעי לא עייל ואי ס”ד מצוה לא סגי דלא עייל משמע דחזר ביה רבא וס”ל דודאי מצוה לילך בעצמו ליער לחטוב עצים הרי להיפך דבכל הכנות מצוה בו יותר מבשלוחו אבל רש”י נזהר מזה ופי’ דה”ק ראיה טובה מזו היה לו להשיב מן המקרא עצמו דלאו בחטיבה דמצוה מיירי, מבואר דלא הדר רבא מישוב ראשון אלא דהיה לו להשיב מן המקרא עצמו דלאו בחטיבה דמצוה מיירי, מבואר דלא דהדר רבא מישוב ראשון אלא דהיה לו השיב ראיה פשוטה מזו.
אם כן לדעת הנצי”ב, כשמדובר בהכנה למצוה, יש הבדל בין הכנה המפורשת בתורה כמו עשיית סוכה או הכנות לשבת שכתוב “והכינו את אשר יביאו” ובין מה שלא כתוב בו הכנה. ולפי זה לכאורה, בעשיית ציצית נאמר שמצוה בו מבשלוחו ואולי גם בשחיטה שכתוב וזבחת יש מצוה בעצמו, אבל באפית מצה לא נאמר שמצוה בו יותר מבשלוחו. וכן בטוית ציצית. ולדבריו לא יהיה נכון מה שכתב בשערי תשובה בסימן ר”נ:
ועיין בתוספת שבת שכתב בהא דמצוה בו יותר מבשלוחו ראוי ליזהר גם בסעודת ברית מילה וחתונה ע”ש.
ובמנחת אשר שמות סי’ כה כתב (וכן בעוד מקומות) שלא אומרים מצוה בו יותר מבשלוחו במקום שהמצוה היא רק מתיר, כמו שחיטה, אלא במצוה שהיא במהותה עבודת ה’.
הפוסקים הביאו דברי תבואות שור סי’ כח:
איברא דק”ל רפ”ב דקידושין מצוה בו יותר מבשלוחו רק דלענ”ד דוקא דקעביד שליח לא בדרך שמכבד לזכות במצוה רק נראה כאינו רוצה לטרוח בעצמו להכי אין המצוה כ”כ כמו אלו טרח בעצמו, אבל בדרך כבוד שמכבד למי שמהדר אחר המצוה לקיימה…?
אלא שזה היה מובן אילו היינו אומרים שמקור הכלל הוא משום שלא לבזות את המצוה. אבל לפי מה שכתב רש”י שזה כדי שיקבל שכר יותר, מדוע יוכל לתת לאחר את המצוה?
באשר לשאלה של החיי אדם, האם עדיף לעשות את המצוה מהודר או לעשות בעצמו משום שמצוה בו יותר מבשלוחו, דוגמא לכך, מה שנשאל בשו”ת דובב מישרים ח”ב סי’ מז:
ובדבר שבדעת כרומ”ע לקיים מצות כתיבת ספר תורה, ות”ל חילו רב לכתוב בעצמו, אולם כמובן הכתב של הסופר סת”ם מומחה לרבים יהיה מהודר יותר, ועל כן מסופק כרומ”ע איזה דרך יבחור, אם לכתוב בעצמו כי מצוה בו יותר מבשלוחו [קידושין מ”א ע”א], או יען שהכתב של הסופר יהיה יותר מהודר לכך מהנכון ליתן משפט הקדימה לכתוב ע”י הסופר בתורת שליח כדי שיהיה המצוה מהודר יותר, ע”כ תורף שאלתו.
ושם סמך על הר”ח אור זרוע ואומר שדוקא בקידושין אומרים מצוה בו יותר מבשלוחו ולכן יתן לסופר לכתוב. ואף על פי שבמצות כתיבת ספר תורה אומר הרמב”ם שאם אינו יודע לכתוב אחרים כותבים לו ומשמע לכאורה שדוקא דיעבד. וראיה מביא מירושלמי שדן בעדיפויות של שעירים ביום הכפורים, אם עדיף משובח בגופו או משובח במראיו, וכותב הירושלמי יומא פ”ו:
נישמעינה מן הדא אביב קצור יבש לקצור אביב קצור קודם הדא אמרה משובח בגופו משובח במראיו משובח בגופו.
פירוש הדבר, (ידיד נפש שם): שנינו במנחות, מצוה לקצור את העומר מהלח, והוא נקרא אביב. אם לא מצא לח, יקצור יבש. ואם לפניו לבחור בין אביב קצור ליבש שאינו קצור, אם יקח מהאביב לא יקצור, ואם יקח מהיבש, הלח עדיף. הדין הוא שיקח את העומר מהלח.
ומוכח שמהודר עדיף על המצוה לקצור בעצמו. ואם כן יש עדיפות למהודר. ועוד, שמהודר הוא משום זה אלי ואנווהו, ולדעת השאגת אריה זה מן התורה לכן ודאי שמהודר עדיף.
ועוד הביא בדובב מישרים את מגן אברהם סימן תלא ס”ק ה
…ואם לא בדק עד אחר צ”ה יתן לאחר לבדוק והוא יתפלל כמ”ש סי’ ת”ע…
כתב המחצית השקל שם:
אף על גב שכתב מ”א סימן תל”ב ס”ק ה’ דמצוה בו יותר מבשלוחו, מכל מקום במקום שיש טעם לדבר מותר לבדוק ע”י שליח, כגון הכא שהוא צריך להתפלל.
ולגבי בדיקת חמץ בסימן תל”ב ס”ק ה’ כתב המגן אברהם על מה שכתב המחבר שאם יש לו כמה בתים, יעמיד אצלו אנשים בזמן הברכה ויתפזרו לבדוק כל אחד במקומו, כתב המ”א:
ועכ”פ גם הוא יבדוק דמצוה בו יותר מבשלוחו כדאי’ רפ”ב דקידושין ועמ”ש סי’ תל”א וסי’ ת”ע, ובגמ’ משמע דיש מקומות שנהגו לשכור מי שיבדוק:
אם כן שייך מצוה בו יותר מבשלוחו, אלא שכיון שגם הוא בודק, מספיק בכך. זה כמו מה שהבאנו מק”א לשו”ע הרב שכיון שעושה דבר מסויים לשבת, את השאר יכול להשאיר לאחרים לעשות.
וכבר נשאל כיוצא בזה גם בשו”ת רב פעלים יו”ד ח”ב לה.
שאלה. אחד שהוא יודע למול, והוא מוהל קבוע למול הילדים שבעיר, והן היום אשתו מעוברת, ורוצה שאם תלד לו בן שיעשה שליח למוהל אחר שבעיר למול את בנו הנולד לו, מפני שהוא תאב וחפץ מאד להיות הוא בעצמו סנדק לזה התינוק הנימול, להיות תופסו על יריכיו בעת המילה, שימול אותו המוהל האחר, ושואל אם מותר לעשות כן, או”ד כיון שהוא יודע למול צריך שימול אותו הוא בעצמו, ואינו רשאי לעשות שליח, דהא קי”ל מצוה בו יותר מבשלוחו, יורינו ושכמ”ה.
לגבי מילה יש דבר נוסף שדנו בו הפוסקים, שיתכן שמי שנותן את הבן למוהל הוא מבטל מצוה שעליו למול את בנו. ע’ ש”ך שהביא את דברי הרא”ש בזה ואכמ”ל.
והרב אשר וייס כתב בענין זה: “ונראה עיקר דאף אם הני כללי המצוות וחיבובן מה”ת הן, אין הם בכלל המצוות והעבירות, אלא הנהגות ראויות בכללי הזהירות במצוות ואין הכרח בסדר קדימותן וחשיבותן.”
ע’ גם שם על דעתו של הרב אשר וייס.
[1] ע’ גם ילקוט יוסף תרכה.