תדיר ושאינו תדיר

ב”ה

כג. תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם

מקור הכלל, במשנה זבחים, פט ע”ב:

כל התדיר מחבירו קודם את חבירו התמידין קודמין למוספין מוספי שבת קודמין למוספי ר”ח מוספי ר”ח קודמין למוספי ר”ה שנאמר מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה.

הכלל נלמד מהפסוק העוסק בקורבנות המוספין “מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה”, שמשמעו שיש לעשות את קורבנות המוספים לאחר עולת הבוקר – קורבן תמיד של שחר, שהיא תדירה יותר.

לכן בברכת המזון, אומרים רצה לפני יעלה ויבוא, משום שתדיר קודם, ודוגמה נוספת מברכות כח ע”א:

תנו רבנן היו לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוסף מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוסף שזו תדירה וזו אינה תדירה רבי יהודה אומר מתפלל של מוסף ואחר כך מתפלל של מנחה שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת אמר רבי יוחנן הלכה מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוסף.

אמנם למעשה נפסק שקודם יתפלל מנחה ואחר כך מוסף, אומר הרמב”ם בהלכות תפילה פרק ג’ הלכה י”א שזה כדי שהציבור לא יטעו. ובבית יוסף סי’ רפו משמע שאין זה מעכב לכתחילה:

וכתב הרשב”א (שם) ומסתברא שאם עבר והקדים תפלת המוספין לתפלת המנחה ואפילו במקום שיש לו להתפלל תפלת המנחה יצא ואין צריך לחזור ולהתפלל של מוספין שנייה משום דמוספין כל שעתא זמניה הוא דהא תפלת המוספין כל היום אלא דלכתחלה צריך להקדים תפלת המנחה עכ”ל:

ולכאורה משמע שכל דין תדיר ושאינו תדיר אינו מעכב דיעבד.

ולענין הקדמת ציצית לתפילין, כתב נימוקי יוסף הלכות קטנות הלכות ציצית יב ע”א:

וכבר נשאלתי על המניח תפילין והמתעטף בשחרית איזה מקדים ונראה שראוי להקדים מצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות ועוד שהיא תדירה יותר שנוהגת בין בחול בין בשבת בין ביום טוב ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם וכן מצאתי לרב רבינו יונה זצק”ל בספר היראה

וע’ שאגת אריה סי’ כח.

וכן במשנה בברכות דף נא ע”ב:

תנו רבנן דברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה בית שמאי אומרים מברך על היום ואחר כך מברך על היין שהיום גורם ליין שיבא וכבר קדש היום ועדיין יין לא בא ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום שהיין גורם לקדושה שתאמר דבר אחר ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם והלכה כדברי בית הלל.

ע’ רש”י:

תדיר קודם – נפקא לן במסכת זבחים מהאי קרא דכתיב במוספין מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה, מלבד משמע לאחר שהקרבתם התמיד תקריבו המוספין, וקא דרשינן אשר לעולת התמיד קרא יתירה, למילף דבשביל שהיא תמיד הקדימה הכתוב, ומכאן אתה למד לכל התמידין.

אלא שמה שאנו אומרים שברכת היין היא תדירה, (וכן ציצית), זה צריך עיון, שהרי היין אין חובה בתדירות הזו אלא זה רק עובדה מציאותית, שכיון שהרבה פעמים שותים יין לכן מברכים על היין הרבה פעמים, אבל התדירות אינה חובה, האם זה נחשב לתדיר, שהרי זה רק מצוי ולא תדיר?

שאלה זו נדונה בסוגיה בזבחים צא ע”א. בדף צ’ ע”ב-צא ע”א דנה הגמרא:

איבעיא להו תדיר ומקודש איזה מהם קודם תדיר קודם משום דתדיר או דלמא מקודש קדים דקדיש תא שמע תמידין קודמין למוספין ואף ע”ג דמוספין קדישי אטו שבת למוספין אהנאי לתמידין לא אהנאי…

ת”ש ד”א ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם אף על גב דברכת היום קדישה אטו שבת לברכת היום אהנאי לברכת היין לא אהנאי.

תא שמע דאמר רבי יוחנן הלכה מתפלל אדם של מנחה ואח”כ של מוספין אטו שבת לתפלת מוספין אהנאי לתפלת מנחה לא אהנאי

ת”ש שלמים של אמש חטאת ואשם של יום שלמים של אמש קודמין הא אידי ואידי דיום חטאת ואשם קדמי ואף על גב דשלמים תדירי אמר רבא מצוי קאמרת תדיר קמיבעיא לן מצוי לא קמיבעיא לן אמר ליה רב הונא בר יהודה לרבא אטו מצוי לאו תדיר והתניא אוציא את הפסח שאינו תדיר ולא אוציא את המילה שהיא תדירה מאי תדירה תדירה במצות ואיבעית אימא מילה לגבי פסח כי תדיר דמיא.

וכתב רש”י על סוף הענין:

מצוי קאמרת – שאין תדירותו חובה אלא שהוא מצוי תמיד יותר מחבירו.

הכי גרס – מצוי לאו תדיר הוא בתמיה.

תדירה במצות – סדורה במצות שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות וצוויין.

כי תדיר דמיא – שמצויה היא הרבה מפסח אבל מצוי דשלמים לגבי מצוי דחטאת לאו כתדירה דמי.

אם כן השאלה האם מצוי נחשב לתדיר תלוי בתירוצים בגמרא, לפי התירוץ הראשון שמילה תדירה במצוות הוא שסדורה במצוות שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות, אם כן מסקנת הגמרא שמצוי לא נחשב לתדיר. ולתירוץ שני כשזה מצוי הרבה זה נדון כתדיר.

אם כן מדוע היין נחשב לתדיר לעומת היום, אם אומר שמצוי לא נחשב לתדיר? כתב השאגת אריה בסי’ כא, להסביר:

וי”ל דברכת היין ה”ל תדיר שהרי אין מקדשין ומבדילין אלא על היין וכן ברכת אירוסין ונשואין אינן אלא על היין וכל הני דבר שבחובה הן וא”א להם בלא ברכת היין אבל ברכת היום אינו אלא של קידוש בלבד.

ואם כן הרי גם היין אינו מצוי אלא הוא תדיר של חובה.

נדון זה שייך לשאלה שנשאל שם השאגת אריה:

שאלה מי שהיה יושב ואוכל בלילה ועדיין לא קרא ק”ש של ערבית בזמנה מצה”כ ואילך. א”נ בימי הספירה ועדיין לא ספר ספירת העומר איזה מהן תקדום אי בה”מ קודם להן או הן קודמים לבה”מ:

האם ברכת המזון נחשבת לתדיר, היא תלויה בשאלה האם מצוי נחשב לתדיר או אינו נחשב לתדיר.

במחלוקת זו אם מצוי נחשב לתדיר או אינו נחשב לתדיר, מסביר רע”א את המחלוקת בירושלמי סוף מגילה:

תפילה ומזוזה מי קודם שמואל אמר מזוזה קודמת רב חונה אמר תפילה קודמת מה טעמיה דשמואל שכן היא נוהגת בימים טובים ובשבתות מה טעמא דרב חונה שכן היא נוהגת במפרשי ימים והולכי מדברים מתניתא מסייעה לשמואל תפילה שבלת עושין אותה מזוזה מזוזה שבלת אין עושין אותה תפילין למה שמעלין בקודש ולא מורידין.

וכתב רע”א בתשובה ט’:

י”ל דשמואל ור”ה תרווייהו ס”ל דמדין תדיר אתינן עלה, ושמואל סבר כר”ה ב”י דמצוי יותר מקרי ג”כ תדיר, מש”ה מזוזה לגבי תפילין הוי תדיר, כיון דנוהגת בשוי”ט, אף דתדירתו אינו חובה, דאפשר דיהיה בכל השנה ממפרשי ימים ומדברות או לדור בבית שכורה ושאולה לשיטת תוס’ דמדאורייתא אף לאחר ל’ יום פטור ממזוזה, או דבכל שלשים יום ידור בבית אחר דרך שאלה ושכירות, מ”מ מצוי הוא יותר מתפילין.

ור”ה סבר כרבא דמצוי לא מקרי תדיר, וממילא י”ל בהיפוך דתפילין מקרי תדיר דהוי חובה בימות החול, אבל מזוזה אפשר שכל השנה לא יהיה לו מזוזה, ומה דקאמר טעמא דר”ה שכן נוהגת במפרשי ימים, היינו דהחיוב יום יום, ומש”ה מקרי תדיר לגבי מזוזה, ומה שמביא הירושלמי ראיה לשמואל מהברייתא דתפילה שבלה, היינו דס”ל להירושלמי דמקודש ותדיר מקודש עדיף וכמש”ל, מש”ה הוי סייעתא דלו יהא כסברת ר”ה דתפילין מקרי תדיר לגבי מזוזה, הא מ”מ מזוזה מקודש יותר מתפילין.

כלומר, מחלוקת שמואל ורב הונא היא האם מצוי נחשב לתדיר. לדעת שמואל מצוי נחשב לתדיר ולכן מזוזה יותר תדיר מתפילין, כיון שמזוזה נוהגת בימים טובים ובשבתות, ואם כן יש יותר ימים למזוזה, אף שמזוזה אינה חובה ויכול אדם לגור באוהל ולהפטר מן המזוזה, מכל מקום זה נחשב לתדיר משום שמצוי הוא תדיר. אבל רב הונא סובר שמזוזה אינה בגדר תדיר בכלל ולכן תפילין עדיפים משום שזה תדיר.

אלא שכל זה נכון אם נאמר שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם היינו לא רק להקדים אלא גם לדחות, כשהשאלה היא האם לקיים אחד או חברו, תדיר עדיף אפילו לדחות. שאלה זו עולה בשו”ע הלכות חנוכה סימן תרפ”ד סעיף ג’:

אם חל ר”ח טבת בשבת, מוציאין ג’ ספרים וקורין ו’ בפרשת השבוע, ובשני קורא אחד בשל ר”ח ומתחיל: וביום השבת, ובג’ קורא מפטיר בשל חנוכה ומפטיר: רני ושמחי.

וכתב המגן אברהם שם בס”ק ב’:

ובב’ קורא א’ בשל ר”ח. דתדיר קודם ומפטיר רני ושמחי דהא דתדיר קודם היינו להקדי’ אבל לדחות פרסומא ניסא עדיף ובתוספ’ סוכה דף נ”ד ע”ב משמע דס”ל דאפי’ לדחות תדיר קוד’ ע”ש ויש ליישב.

לדעת המגן אברהם תדיר ושאינו תדיר הוא רק להקדים ולא לדחות. אלא שכתב שדעת התוספות בסוכה (נ”ד ע”ב ד”ה ואמאי) שתדיר ושאינו תדיר תדיר עדיף גם לדחות. וכן דעת הרא”ש במסכת שבת פרק ב’ סימן יב:

בעי רבא נר חנוכה וקידוש היום איזה מהן עדיף קידוש היום עדיף דתדיר. או דילמא נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא משמע אי לאו פרסומי ניסא תדיר קודם אפילו לדחות את שאינו תדיר.

ונפ”מ לגבי מה שהבאנו לעיל, כשעדיין לא התפללו מוסף והגיע זמן מנחה, אם נאמר שמתפלל קודם מנחה משום שתדיר ושאינו תדיר תדיר עדיף, הרי אם הדבר קורה כבר לפנות ערב ולא יהיה זמן להתפלל גם מנחה וגם מוסף, הרי כאן השאלה היא האם עדיף מנחה או עדיף מוסף, ולא נאמר תדיר עדיף אם זה רק להקדים ולא לדחות (ע’ צל”ח ברכות כח ע”א).

ובקש”ע ילקוט יוסף או”ח סי’ רפ”א כתב, על פי האמור:

מי שאיחר לבית הכנסת בשבת שחרית, ועליו לדלג או פסוקי דזמרה או נשמת כל חי כדי להתפלל בצבור, נכון יותר שידלג נשמת כל חי, ולא ידלג פסוקי דזמרה, כיון שפסוקי דזמרה הוי תדיר, ותדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם אף לדחות. ועוד, שאמירת נשמת בשבת אינו אלא ממנהג הגאונים. [ילקוט יוסף שבת כרך א עמוד שמט].

אבל יתכן לומר גם דרך אמצעית לגבי השאלה האם תדיר קודם נאמר גם לדחות. אלא שיש להקדים ולברר, האם תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, גם אם השאינו תדיר הוא דאורייתא. או שנאמר שדאורייתא תמיד קודם גם לתדיר.

השאגת אריה מדבר על זה בסימן הבא, סי’ כב בנדון השאלה מה קודם ברכת המזון או ספירת העומר שהיא דרבנן לרוב הראשונים:

ועתה אבאר החלק השני שהתחלתי בסי’ הקדום בה”מ וספירת העומר איזה מהן קודם. והנה אין טעם לומר דבה”מ דאוריי’ תקדום לשל ספירת העומר שאינ’ אלא מד”ס בזה”ז שאין ב”ה קיים לדעת ר”פ חוץ מהרמב”ם ז”ל וכמו שנתבאר אצלי במ”א.

דהא וודאי לאו מילתא היא שאין דין קדימה לשל תורה על של סופרים. תדע שהרי ברכת היין שהוא מד”ס קודם לברכת היום של תורה משום שהוא תדיר ובפ’ ע”פ (ד’ קיד) וברפ”ח דברכות (ד’ נא) תניא בש”א מברך על היום ואח”כ מברך על היין שהיום גורם ליין שיבא וכבר קידש היום ועדיין יין לא בא. ובה”א מברך על היין ואח”כ מברך על היום שהיין גורם לקדושה שתאמר. ד”א ברכת היין תדירא וברכת היום אינו תדיר תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ואמרי’ מאי ד”א וכ”ת התם תרתי והכא חדא ה”נ תרתי נינהו דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ואס”ד דשל תורה יש לו דין קדימה על של סופרים א”כ הכא בברכת היום תלתא ובברכת היין אינו אלא תרתי ואמאי קדים ברכת היין לברכת היום של ליל שבת של תורה.

והרי בית הלל אמרו שתדיר קודם, אף אם לא התפלל והקידוש שלו הוא מן התורה, בכל זאת ברכת היין קודמת.

על פי זה כתב בשאגת אריה בסי’ כח גם כן להסביר מדוע, למרות שלפי כללי הקדימה, לדעתו צריך להקדים תפילין לציצית, בכל זאת למעשה צריך להקדים ציצית לתפילין:

מ”מ אני אומר דאע”ג דמצות ציצית לאו מצוה של חובה היא אפ”ה אין חיוב להקדי’ תפילין לציצית אפי’ תימה נמי דתפילין ה”ל תדיר ומקודש לגבי ציצית וטעמ’ דמילתא דכל דיני קדימה כגון של תדיר או של מקודש אינן נוהגין אלא בשתי מצות שאחד מהן תדירה או מקודשת מחבירתה אבל לגבי דבר הרשות ל”ל בה דהא אם לא ירצה להקריב שום א’ מן הקרבנות הללו הרשות בידו ומותר לעסוק במלאכתו וצרכיו קודם הקרבה אלא שאם רוצה להקריב מחוייב להקדים ולהקריב התדיר או המקודש קודם לחבירו וכמ”ש בדיני ברכו’ בסי’ כ”ב בס”ד א”כ ה”נ אם מקדים ללבוש הטלית המצוייץ קודם לתפילין ל”ל בה דהא ה”ל מקדים דבר הרשות לדבר מצוה דהא לבישת טלית זה אינו חובה עליו ואי בעי לא לביש ליה כלל הילכך לא איכפת לן בהקדמתו לפיכך הרשות בידו או ללבוש תפילין קודם או ללבוש טלית מצוייץ קודם לתפילין.

היינו, אותה סברא שלפיה מקדים דרבנן לדאורייתא, משום שדרבנן נחשב רשות, ובדבר של רשות אין בעיה להקדים לדבר מצוה.

על פי זה כתב בספר עמק ברכה[1] להסביר את הדיון בגמ’ שבת כג ע”ב:

נר חנוכה וקידוש היום מהו קידוש היום עדיף דתדיר או דלמא נר חנוכה עדיף משום פרסומא ניסא בתר דבעיא הדר פשטה נר חנוכה עדיף משום פרסומא ניסא.

והקשה בעל עמק ברכה: “למה באמת פרסומא ניסא עדיף, הלא מעלת תדיר הוא דין דאורייתא, הנלמד מקרא דהעולה דתדיר קודם, כדאיתא בזבחים פ’ כל התדיר, וא”כ למה הוא נדחה מפני מעלת פרסומא ניסא אשר לכאורה אין לה יסוד בדאורייתא.” וכתב בהלכות קידוש והבדלה סי’ ו’:

ונראה, דהא דמדאורייתא תדיר קודם, אינו אלא בשאין אחד נדחה מפני חבירו, ורק לענין סדר הקדמה הוא דאמרינן דבסדר העשייה התדיר קודם; אבל לענין לדחות את חבירו לגמרי, כדהכא, בזה לא נאמר הדין דתדיר קודם, ורק מדרבנן הוא דאמרו דגם בזה מעלת תדיר עדיף ודוחה את האינו תדיר, אבל במקום פרסומא ניסא אמרינן דפרסומא ניסא עדיף.

מכל מקום, דעת השאגת אריה שאין קדימה לדאוריתא על פני דרבנן. וטעמו של השאגת אריה כתב שם:

אין מעלת תדיר ומקודש אלא במצוה על חבירתה אבל לא לגבי דבר הרשות וכיון דשל סופרים קלין משל תורה ה”ל נגד ד”ת כדבר הרשות הילכך אם מקדים של ד”ס הקלין לשל תורה החמורים אין כאן זילותא לשל תורה דה”ל כמקדים דבר רשות לשל מצוה דלית לן בה.

יישום לסברא זו, מביא בשמירת שבת כהלכתה פנ”ח סעיף כג, שם כתב שבבית הכנסת במוצאי שבת חנוכה מדליקים נרות חנוכה ואחר כך מבדילים, ובבית תלוי במנהג המקום. ובהערה ק”ו כתב בשם מרן הגרש”ז אויערבאך זצ”ל:

הטעם שככיהכנ”ס מדליקים נרות חנוכה ואחר כך מבדילים ובבית זה תלוי במנהג המקום כיון שהדלקת נרות חנוכה בביהכנ”ס הוא מצד המנהג והר”ז דומה לקריאת מגילת שיר השירים ורות שמקדימים לקרות כשבת לפני קריאת התורה מפני חביבותה ולא חוששים להקדים את התדיר ורק כמגילת אסתר שהיא חובה מקדימים לקרות קודם בתורה ומשום תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם שמעתי מהגרש”ז אויערבך שליט”א.

ועל פי זה נראה ליישב המנהג דאדם הקם בימי הסליחות לאחר שהאיר היום, וצריך לומר סליחות ולהתפלל שחרית, אומר סליחות ואח”כ מתפלל שחרית ולא מקדים שחרית התדיר, דכיון דסליחות הוי כמנהג לגבי ק”ש ותפילה, לא שייך בזה תדיר קודם.  וכן מובא באחד מספרי האחרונים, די”ל דסליחות לגבי תפילה הוי ליה כרשות לגבי מצוה, כיון שאין אמירתן אלא מנהג בעלמא, ובשו”ת שאג”א הרי כתב בפשיטות, דדבר רשות מותר להקדים למצוה, ולא שייך בזה תדיר קודם.

וע’ דברי מלכיאל או”ח סי’ טו אות כו ד”ה והנה בחדא דאורייתא, חולק על שאגת אריה, והביא את רבי יהודה החסיד בברכות נב ע”א שכתב בפירוש שדאוריתא קודם לדרבנן:

א”ת ומ”ש גבי קידוש והבדלה שמעולם מברך על היין תחלה ועל ברכת המזון לבסוף על היין וי”ל דלא דמי דאיך יברך בברכת המזון על היין תחלה והרי ברכת המזון אחרי שסלקו עצמן מלאכול ולשתות. אבל קידוש והבדלה הוא תחלת המעשה וגם הוא גורם לקידוש אבל ברכת המזון גורם ליין שיבוא וגם הוא שמחוייב מדאורייתא בברכת המזון וגם ברכת המזון תדיר’ מברכת היין

[1] הרב אריה ב”ר זאב פומרנצ’יק נולד בשנת תרס”ח (1908) בליטא. למד בבריסק והיה מקורב לגרי”ז סולוביצ’יק. בשנת תרצ”ג (1933) עלה ארצה והתקרב לחזון איש ולגיסו הרב יעקב ישראל קנייבסקי. נחשב לתלמיד חכם חשוב, ופרסם שני ספרים שהוציאו לו שם – תורת זרעים על הלכות התלויות בארץ ועמק ברכה על ענייני המועדים. בשנת תש”ב (1942) נפטר לפתע כשהוא בן 43.