ב”ה
חלב מהדרין[1]
א
כיום, במערכת הכשרות של “תנובה” ישנן שתי רמות השגחה. הראשונה היא רמת הכשרות הרגילה, והשנייה היא רמת “מהדרין”. לגבי מוצרים אחרים מלבד חלב 3% (בחלב דל שומן יש תוספות ויטמינים), המכילים תוספות שונות, אבקת חלב ומוצקי חלב, בהכשר המהדרין מקפידים שלא לסמוך על היתרים שונים. מה ההבדל בין שתי רמות הכשרות כשמדובר על חלב שאין בו תוספות?
בין משקי החלב בארץ, ישנן רפתות המוגדרות כרפתות שומרות שבת, בהן מקפידים שהחליבה בשבת תיעשה רק באופן מותר: ע”י נוכרי, או ע”י מכשירי ‘גרמא’ שונים, החולבים את טיפות החלב הראשונות לאיבוד ורק אחר כך חולבות אותו לשמירה. רפתות אחרות אינן נחשבות לשומרות שבת, ובהן אין פיקוח על אופן החליבה בשבת.
על תולדות חליבת החלב בשבת כתב הרב ויטמן (נתיב החלב ג)[2]. המתירים הציעו כמה הצעות: הרב עוזיאל התיר חליבה בשינוי (באמצעות לחיצת העטינים על ידי כלי ולא באופן ישיר בידים), הרב ברוך קונשטט והחזון איש התירו חליבה לאיבוד על הקרקע. הרב אהרונסון והרב ישראלי ועוד התירו חליבה על גבי אוכלין. הרב פראנק התיר על פי הצעת הרב רוזנטל חליבה על צבע, באופן שהחלב ישמש לגבינה בלבד. הרב חיים עוזר גרודז’ינסקי התיר חליבה לאוכלין על ידי קטנים. וכן עוד היתרים.
כמובן שקיימת גם האפשרות של חליבה על ידי גוי. וכנגד כל ההיתרים הנ”ל יצא הרב קוק באייר תרצ”א:
שו”ת דעת כהן (ענייני יורה דעה) סימן רלה
ב”ה, עה”ק ירושלים תובב”א, כ”ח אייר תרצ”א. לכבוד האדון מר משה סקורטובסקי, בפרדס חנה ת”ו. שלו’ רב.
קבלתי את מכתבו, עם השאלות. והנני להשיבו, כי החליבה בש”ק ע”י ישראל הוא איסור גמור וחילול שבת נורא וח”ו להורות בזה צד קולא. ואין שום דרך כ”א לחלוב בשבת ע”י נכרי כמו שעשו אבותינו מעולם, ובכלל אי אפשר לישוב יהודי שלא ימצא בתוכו ג”כ נכרים אחדים, לפי ההכרח של איזה דברים המותרים להעשות בשוי”ט דוקא ע”י נכרים, וחוקי תוה”ק הם בודאי יותר חזקים באין ערוך מכל מנהגי בדאות שבדאו להם אנשים, והם חיינו ואורך ימינו ויסוד תחייתינו על אדמת הקודש….
והנני בזה ידידו מברכו באה”ר.
אברהם יצחק ה”ק.
החזון איש שהתנגד גם הוא לחליבה על ידי יהודים (חזו”א או”ח נו,ד) התיר לחפץ חיים לחלוב על גבי קרקע. והוא והרב הרצוג הורו לבצע שינויים במכונות החליבה כדי שזה יחשב חליבה על גבי קרקע לאיבוד. האפשרויות על פי החזון איש הן:
- בעזרת מכונת חליבה שבה הגביעים מורכבים על עטיני הפרה לפני שהפרה מתחילה להחלב (על ידי ווקום ולפני שמערכת פעימות השאיבה מופעלות).
- בעזרת מכונת חליבה שה זרימת החלב בעת הרכבת הגביעים על עטיני הפרה מכוונת לאיבוד, ולאחר מכן מוסטת זרימת החלב למיכל החלב במקום לאיבוד.
ישנה גם מערכת חדשה שבה הפרות נחלבות בעצמן ללא מוערבות אנושית, בעזרת רובוט חליבה. הפרה מגיעה בעצמה ובהתאם לרצונה לרובוט שמזהה את הפרה ומרכיב בעצמו את הגביעים על הפטמות וחולב את הפרה באופן אוטומטי. הבעיה היחידה היא שלעיתים קורות תקלות ויש להבטיח שהתקלות יתוקנו על ידי גוי ולא על ידי יהודי.
מה דינו של חלב שנחלב בשבת באופן אסור?
בגמ’ חולין טו ע”א:
המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית רבי יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים
השו”ע (או”ח שי”ח, א) פוסק ש”מעשה שבת” – כלומר, מאכל שבושל בשבת באיסור – במזיד, אסור לעולם למחלל השבת עצמו, אך מותר לאחרים מייד לאחר השבת.
המבשל בשבת, (או שעשה אחת משאר מלאכות), (טור), במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד; ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם, לו מיד; (ואם אמר לאינו יהודי לעשות לו מלאכה בשבת, ע”ל סימן ש”ז סעיף כ’).
ובמשנה ברורה ס”ק ז’ כתב:
גם לאחרים – הנה בגמרא פליגי בענין שוגג ומזיד ר”מ ור’ יהודה ודעת השו”ע הוא דעת ר’ יהודה שכן הסכימו הרי”ף והרמב”ם והגאונים והגר”א[3] הסכים בבאורו לשיטת התוספות וסייעתם דפסקו כר’ מאיר דבמזיד אסור בין לו בין לאחרים עד מו”ש ובשוגג מותר גם לו מיד. ובמקום הצורך יש לסמוך על זה בבשול בשוגג:
מכל מקום אפילו לדעת רבי יהודה המחמיר לאחרים מותר במוצאי שבת. השאלה האי האם גם למי שנתבשל בשבילו זה מותר במוצאי שבת, או שדינו כמו המבשל עצמו. ביורה דעה סימן צ”ט סיעף ה’ כתב המחבר:
אין מבטלין איסור לכתחלה. ואפילו נפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו, אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו. עבר וביטלו, או שריבה עליו, אם בשוגג, מותר. ואם במזיד, אסור למבטל עצמו, אם הוא שלו, וכן למי שנתבטל בשבילו.
אלא שכתב מגן אברהם ס”ק ב’:
נ”ל דלמי שנתבשל בשבילו הוי ג”כ דינו כמו הוא עצמו כמ”ש בי”ד סי’ צ”ט ס”ה דה”נ טעמא משום קנסא ומיהו מדברי הרב”י שם משמע דוקא התם חיישי’ שיאמר לעכו”ם לבטלו אבל הכא הא בלא”ה צריך להמתין בכדי שיעשה כשבישלו עכו”ם ולישראל לא חיישינן דאין אדם חוטא ולא לו עסי’ רנ”ג ס”א:
מסקנת המג”א היא שהאיסור לעולם הינו רק על מחלל השבת עצמו ולא על מי שנתבשל בשבילו. וכן פסק המ”ב בס”ק ה’ שם, שלמוצ”ש מותר מיד גם למי שנתבשל בשבילו.
(ה) מותר למו”ש מיד – ואפילו למי שנתבשל בשבילו דלא בעינן להמתין בכדי שיעשו אלא במלאכה הנעשית ע”י א”י בשביל ישראל משום דקל בעיניו איסור דאמירה לעו”ג ויבוא לעשות כן פעם אחרת כדי שיהיה מוכן לו במו”ש מיד אבל דבר שנעשה ע”י ישראל בידים ודאי ליכא למיחש דעי”ז שנתיר למו”ש מיד יבא פעם אחרת לומר לישראל לבשל לו בשבת בשביל זה ועוד שהישראל לא ישמע לו דאין אדם חוטא ולא לו.
לפי זה ברור, שחלב שנחלב בשבת באיסור (גם אם נפסוק כדעת רוב הפוסקים שחליבה בשבת אסורה מהתורה) איננו נאסר עקב זאת לאחרים. מסיבה זאת, מסכימה מערכת ההשגחה של “תנובה” להעניק כשרות רגילה לחלב שנחלב ברפתות המחללות שבת.
ב
אלא שיש מקום רב לדברי הסבורים שבכל זאת אין להתיר ליהנות מיד במוצאי שבת, מחילול שבת הנעשה באופן קבוע, אלא שיש לפסוק ולהכריע כדעתם של חלק נכבד מהראשונים שגם במלאכה הנעשית על ידי יהודי יש להמתין “בכדי שיעשה” (ראה ב”בית יוסף” אורח חיים ריש סימן שיח בשם רש”י, בה”ג, שאילתות, רמב”ן ועוד). וז”ל הבית יוסף:
ומה שכתב רבינו אין צריך להמתין בכדי שיעשו. כן כתב הרמב”ם בפרק ו’ (הכ”ג) וכתב הרב המגיד שכן דעת ה”ר יונה וטעמא משום דלא מצרכינן בכדי שיעשו אלא בדבר שאינו נעשה על ידי ישראל משום דמתוך שקל בעיניו יבוא לעשות כן פעם אחרת אבל דבר שעושה ישראל בידים ודאי ליכא למיחש דאי שרית ליה מיד אתי לבשולי להדיא וכן כתבו הרא”ש (חולין שם סי’ יט) והר”ן (שם ד. סוד”ה מתני’, שבת יז. ד”ה הלכך) לאפוקי מרש”י (חולין טו. ד”ה ר’ יהודה) והלכות גדולות (הלכות שבת כב:) והרמב”ן (חולין טו. ד”ה וכל) דהכא נמי מצרכי כדי שיעשו:
טעם נוסף כתב החיי אדם בכלל ט’ סעיף יא:
… אף על גב דאם נכרי עשה מלאכה צריך שימתין למוצאי שבת בכדי שיעשה, מכל מקום בישראל העושה דמילתא דלא שכיח הוא, לא גזרו רבנן להמתין בכדי שיעשה.
וטעמים אלו לא שייכים כיום באנשים שחולבים בשבת. ואמנם ב”פרי מגדים” בסימן שכה (“אשל אברהם” ס”ק כב) מועלית אפשרות הלכה למעשה, שבמומר יש חובה להמתין “בכדי שיעשו”, ואין להתיר את המאכל שנעשה בו איסור מיד במוצ”ש.
וכן כתב בשו”ת הר צבי קפ”ג:
ומזה יש ללמוד דבישראל מומר לחלל שבתות שעשה מלאכה בשביל ישראל יש בזה תרתי לריעותא, איסור משום מעשה שבת, (שהמלאכה נעשית באיסור) וגם אסור לישראל ליהנות ממנה, משום הגזירה דאי שרית לי’ אתי למימר לי’ לעשות בשבילו דישראל מומר בודאי ישמע לו, ומומר החשוד על השבתות ואינו מתעכב משום חומר איסור סקילה קיימת בו הגזירה שמא ירגילנו לשבת האחרת, וכן מבואר דעת הפמ”ג שמומר העושה מלאכה בשביל ישראל יש בזה תרתי לריעותא, שכתב בסימן רעו במשבצות זהב סק”ה וז”ל: ומינה נמי אם מומר הדליק נר בעצמו לצורך ישראל אסור ודאי שמא יאמר לו אף דלפני עור ד”ת הוא לחד פי’ אמירה לעכו”ם ג”כ ד”ת וחי’ דקיל בעיניהם, ועוד דהוי כמבשל בשבת עכ”ל. ומה”ט מסתפק שם הפמ”ג שבמומר יהא אסור בכדי שיעשו, והיינו משום דבמומר ישנה הגזירה שמא יאמר לו דיציית לו, ולא גרע מנכרי שעשה בשביל ישראל שאסור בכדי שיעשו.
אולי היה מקום להקל מכיוון שהאיסור ליהנות במוצאי שבת הוא כדי שלא נהנה מחילול שבת, ויתכן שאין לאסור גם במקרה בו שותה החלב איננו נהנה מהחליבה שנעשתה באיסור, שהרי ניתן היה לחולבו בדרך היתר. ראה בענין זה ברמ”א או”ח שכה י ובמשנה ברורה שם אות ה לגבי גוי שהביא מים מרשות לרשות שאוסר לישראל, כתב הרמ”א:
ויש מקילין ואומרים דאף אם הובא דרך רשות הרבים לצורך ישראל, מותר לאדם לשתות מהם הואיל ואפשר לילך שם ולשתות (טור בשם ר”ת).
וראה גם בשו”ת אורח משפט מט לגבי נעליים שצוחצחו בשבת עם משחה באופן שהיה ניתן להיעשות גם ללא משחה (שאלה זו נוגעת למעשה בהרבה מקרים, כגון, מי שביקש מחברו לחמם עבורו תבשיל בדרך מותרת וחברו הלך וחימם את התבשיל בדרך אסורה, או מי שביקש שידיחו את כליו בדרך היתר והדיחו אותם באיסור ועוד).
עוד סיבה לצדד לקולא הינה דעת החיי-אדם, שיש להקל במקרה שעושה המלאכה בשבת אומר מותר, כיוון שאז יש להחשיבו כשוגג שמותר ליהנות ממעשיו, ומכיוון שרבים מאד טועים לחשוב שהאיסור לחלוב בשבת הינו בהפעלת מכונת החליבה החשמלית בידיים, ואין הם מעלים על דעתם שגם אם המכונה הופעלה ע”י שעון שבת יש איסור גמור בחליבה עצמה, הרי שמבחינת מלאכת החליבה ניתן לראות את רוב החולבים כשוגגים. ואם כך, נראה שיש מקום רב להקל להשתמש בחלב שנחלב על ידם, וכפי שיש מקום להקל במקרה של יהודי שהזיד בהפעלת המכונה ושגג בחליבה עצמה או הקפיד לעשותה ע”י גוי. וז”ל חיי אדם הלכות שבת כלל ט’ סעיף יא:
כל העושה מלאכה מן המלאכות האסורות מדאורייתא כגון המבשל בשבת וכן כולם, אם במזיד, אסור לו לעולם, ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד. ואם בשוגג או ששכח או אומר מותר, אסור בו ביום לכל אדם, ולערב מותר מיד אפילו לו.
אלא שמצינו מחמירים יותר במקרה בו מדובר בחילול שבת הנעשה בדרך קבע עבור יהודים אחרים, ולדעתם אסור ליהנות לעולם מחילול שבת כזה. ע’ כתב סופר” או”ח, נ:
אבל זה נראה לי פשוט דדוקא במי שמבטל במקרה בשביל אחר גם שהוא לדעתו ורצונו לא חיישי’ שמא יצוה לאחר, דלא ישמע לו ולא שכיח, וכ”כ האי לא קנסו, אבל בנדון שלנו שמבשל הפונדק בקביעות מידי שבת בשבתו לאחרים דמקפידין לאכול מבושל ב”י וזה פרנסתו של פונדק זה תמיד בחול ובשבת בוודאי קנסא קנסו רבנן לאלו שנתבשל בשבילם כמו להמבשל עצמו הגם כי בשביל זה לא יחדלו מלפשוע דהא אוכלים בשבת עצמו, אנו אין לנו אלא קנס חכמים לאסור למבשל במזיד לעולם דה”ה למי שנתבשל בשבילו בידיעתו ולרצונו כבנדון שלנו דשייך שיצוה לו בפ”א דחל עליו קנס חכמים כנ”ל פשוט:
ועוד: כיוון שההיתר ליהנות ממעשה שבת מסייע ומעודד את חילול השבת ויש בכך חשש “לפני עיוור” או לפחות “מסייע לדבר עבירה”. ויש לחשוש גם בגלל חילול השם הנובע מכך שיהודים שומרי תורה ומצוות נהנים באופן קבוע מחילול שבת הנעשה על ידי אחרים, ובכך הם מעידים, ח”ו, שניחא להו בחילול השבת הנעשה, בין השאר, למענם.
אם אנו אוסרים במומר במי שנתבשל בשבילו כמו המבשל עצמו, כפי הה”א של מגן אברהם, כתב הכתב סופר בסימן נ’ שזה תלוי בבשוגג ומזיד של מי שנתבשלו בשבילו, ואפילו אם המבשל שוגג אבל המתבשל בשבילו היה זה מזיד, אסור לעולם.
לכן אמנם למקילים להשתמש בחלב שנחלב באיסור יש על מה שיסמוכו, ויש להוסיף גם שהחלב בתערובת (וע’ כתב סופר שכתב סברא שאפשר לערב לכתחילה מעשה שבת[4])
הרי שמכל הסיבות דלעיל מחובתנו להביע את מחאתנו ואת אי נכונותנו להשתמש בחלב כזה. אלא שהרב ויטמן כתב שעצם זה שאין אנו נותנים הכשר מהדרין הרי זה מוכיח שאנו מוחים על כך שלא עושים בהיתר. ואכן כך עושים כל גופי הכשרות ע”י פרסום, הבהרה והקפדה שחלב זה פגום מבחינה כשרותית ולכן הוא לא יכול לשמש למהדרין (ולאחר מחאה והבהרה זו ע”י גופי הכשרות והמפעלים קוני החלב, נראה כי צרכן שאין לו חלב מהדרין יכול להקל בשופי, שהרי שימושו שלו בחלב בדיעבד, בודאי איננה מעלה ואיננה מורידה מבחינת מסייע לדבר עבירה ואף אין בה כל חילול השם).
[1] השיעור כולל קטעים ממאמרים שונים. חלב כשר למהדרין, אביעד בר טוב, באתר ישיבת הר עציון. ומאמר על חלב שנחלב באיסור אתר תנובה. וכן חלב שנחלב בשבת באיסור, הרב זאב ויטמן, בנתיב החלב ג.
[2] בעקבות מאמרו של ר’ חיים פלס “בעיות החליבה בשבת בהתיישבות הדתית בארץ ישראל”, ברקאי ב.
[3] וכתב בביאור הגר”א שם לאחר שהאריך:
ומ”ש הגאונים וכן הר”ן והרמב”ן דלהכי יש לפסוק כר”י משום דנפישי ע”ה גבן כו’ וכ”כ הרא”ש ספ”ק דחולין ליתא דכבר כתבו תוס’ בפ”ק די”ט וש”מ דאנן חשיבי בני תורה וראיה מבישולי עו”ג וכ”ש לאחמורי בהוראה דרב מורי כר”מ וכ”ש דסוגיא דפ”כ דשבת כוותיה וכל אמוראי שם וכן עיקר להלכה.
[4] ובסיכום כתב “תבשיל שנתבשל בשבת נ”ל דמותר לערבו לכתחילה וסגי בביטול חד בתרי כנ”ל להלכה ולמעשה לא סמך לבי להקל נגד גדולי האחרוני’ רק לענין פליטת כלי דמותר לבשל בקדירה לכתחילה חד בתרי”