ב”ה

הדבש

סתם דבש הוא דבש דבורים. הדבש נוצר בגוף הדבורה כתוצאה של עיבוד הצוף שהדבורים מביאות לכוורת.

דבורות הדבש מכינות דבש לשתי מטרות. ראשית, כמזון לעצמן. דבורת הדבש ניזונה בדרך כלל מאבקת פרחים (פולן) ומצוף הפרחים, והדבש נשמר כמזון לדבורים לתקופה קרה שבה לא ניתן למצוא פרחים. שנית, כמזון לזחלים. הדבורים מאכילות את הזחלים הן במזון מלכות והן בדבש, כאשר הזחלים המיועדים להיות מלכות מוזנים במזון מלכות בלבד (ויקפידיה).

הדבש מיוצר בזפק שבסוף הושט,[1] ובינו לבין הקיבה יש שסתום המונע העברת הדבש לקיבה. האנזימים שברוק הופכים את הצוף לדבש (על ידי פירוק של הסוכר). חלק מהדבש משמש לתזונה של הדבורה עצמה, וחלק היא פולטת מפיה לתוך תאי החלה שבכוורת לצורך אגירה.[2] אופן הפרדת הדבש מהכוורת בזמן חז”ל, על ידי ריסוק, ובימינו ששומרים על החלה כדי שהדבורים לא יצטרכו לעמול על בנית חלה חדשה ותוך כדי כך גם לצרוך כמויות גדולות של דבש. ראה אצל רייכמן שם על ההיגיינה של הכוורת ועל הפרופוליס, החומרים שנמצאים בכוורת: הדבש, השעווה, פרופוליס ומזון מלכות. השעווה, או הדונג, הוא חומר שמופרש מבלוטות באיזור הבטן של הדבורים, והוא מיועד לעשיית חלות הדבש ולסגירת החלה כשהיא מלאה בדבש. הפרופוליס הוא חומר שהפועלות אוספות מנצנים וחלקים אחרים של צמחים, מערבות אותו עם שעווה והחומר מיועד למילוי חורים וסדקים בכוורת, וכן ל”חניטת” שאריות של מזיקים וכיו”ב כדי לשמור על הגיינת הכוורת. מזון מלכות הוא מזון שהדבורים מייצרות בעונה מסויימת בשביל המלכה שהיא היחיד המטילה ביצים. האם תצא פועלת או מלכה, זה תלוי רק בסוג המזון שהיא מקבלת (ע’ תהודת הכשרות המובא בהערה). מזון המלכות הוא מר, ומייחסים לו סגולות רפואיות.

לכאורה דבש היה צריך להיות אסור בגלל שיש כלל המובא במשנה בכורות דף ה’ ע”ב: “היוצא מן הטמא טמא”.

מה ההיתר של הדבש?

כתב הרמב”ם הלכות מאכלות אסורות פרק ג’ הלכה ג’:

דבש דבורים ודבש צרעים מותר מפני שאינו מתמצית גופן אלא כונסין אותו מן העשבים בתוך פיהן ומקיאין אותו בכורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים.

במציאות הרי ההבדל בין הצוף ובין הדבש אינו רק בצמיגות הנגרמת מהעובדה שהדבש מכיל רק 20% מים לעומת הצוף שמכיל 80% מים. הדבורים לא רק מייבשות את הצוף אלא גם משתמשות באנזים המיוצר בגופן כדי לשנות את הצוף. דיון מעין זה קיים לגבי גבינה שעשו אותה בקיבת עגלים לא כשרים, שהאנזים המופק מקיבת העגלים מגבן את הגבינה. ושם לא התרנו משום מעמיד. וצ”ע אם היתר זה של הדבש הוא משום שעובדה זו לא היתה ידועה לחז”ל, או שאף על פי כן אין חשש ובדבש אין לזה גדר מעמיד.

בגמרא בכורות ז’ ע”ב יש שתי דעות מדוע הדבש מותר, עיי”ש בסוגיה שדנה לגבי מי רגלים של חמור האם מותרים. והספק בשל חמור דוקא אם המים “מגופיה קא מימצצי ואסירי או דלמא מיא עול מיא נפוק”. והגמרא אוסרת משום כל היוצא מן הטמא:

מיתיבי מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן הוא דאמר כר’ יעקב דאמר דובשא רחמנא שרייה דתניא ר’ יעקב אומר אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף זה אתה אוכל ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא שרץ עוף טמא בהדיא כתיב אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ואיזה זה זה דבש דבורים יכול אף דבש הגזין והצירעין אמרת לא ומה ראית לרבות דבורים ולהוציא הגזין והצירעין מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש לו שם לווי כמאן אזלא הא דתניא דבש הגזין והצירעין טהור ומותר באכילה דלא כרבי יעקב.

בבית יוסף סימן פ”א הקשה על פשט הלימוד של רבי יעקב:

וקשה לי מנ”ל לרבי יעקב למעט דבש גזין וצרעין דהא בקרא לא אידכר דבש אלא מדיוקא דאבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ילפינן לה ובכלל דרשה זו הוא דבש גזין וצרעין

בשו”ת ציץ אליעזר חלק יא סימן נט כתב הסבר על זה:

רש”י ז”ל על אתר מבאר הכוונה בפשוטו מפני דדבש דבורים דבש סתמא קרו ליה, משא”כ יתר מיני הדבש לא נקראים בשם דבש סתמא כי אם בצירוף מולידן דבש – גיזין. והשאלה היא רק מי הוא שקבע בכזאת שאלו נקראים בשם דבש סתמא ואלו בשם שם יוצרם, הרי בפסוק אין לכאורה גילוי לא על זה ולא על זה, וצריכים לומר שסמכינן בכאן על דרכן ומנהגן של בני אדם שאת דבש הדבורים קוראים בשם דבש סתמא והיֵתר בצירוף שם יוצרם, ועל שעדנה קשה מה מקום של מנהג בני אדם לקבוע משום כך כוונת התורה לאיסור או להיתר, לזה נשיב שנמצא פתרון לכך ע”פ ההסבר שמצינו בזה בלבוש ביו”ד סי’ פ”א סעי’ ח’ שמסביר בכזאת, דהואיל וההיתר בזה דבר חידוש מגזירת הכתוב אמרינן מסברא שלא ריבתה התורה להתיר אלא דבש סתמא שאין דרך להזכיר עמו שם השרץ כגון דבש דבורים שהוא נקרא בפי כל סתם דבש ואין לו שם לווי מן השרץ, אבל דבש גיזין וצרעין אין קוראין אותו דבש סתם אלא בשם לווי דבש גיזין דבש צירעין קרו ליה והואיל ומזכירין שם השרץ עמו לא אמרינן שהתירו התורה ואסור ע”כ.

וצריכים להוסיף ולהסביר דברי לבוש אלה, דר”ל, דעוד בזמן נתינת התורה היה כבר מקובל דבר זה לקרוא לדבש דבורים בשם דבש סתמא, ודבש גיזין וצירעין בצירוף שם מולידן, ועל כן מוסבר לנו היטב הסברו של הלבוש בזה והוא דמכיון דכל ענין זה חידוש הוא שהתירה תורה מגזה”כ דבש היוצא מן הטמא, לכן אמרינן דכל מה שאפשר לפרש לצימצום ההיתר מפרשינן, ואמרינן על כן דלא התירה רק דבש שלא נקרא בפי בני אדם בצירוף שם מולידם השרץ הטמא, והיינו רק דבש דבורים שנקרא בפי כל בשם דבש סתמא, ולאפוקי מהיתר זה מה שנקרא בפי בני אדם בצירוף שם מולידם הטמא דהיינו דבש גיזין וצירעין, דהואיל ובני אדם מזכירין שם השרץ הטמא עמם לא כוונה תורה לכלול דבש כזה בהיתר.

לכן אם תהיה הלכה שהטעם שדבר מותר משום שאינו מגוף הדבורים, הרי גם דבש צרעין מותר

וברמב”ם מאכלות אסורות פרק ג, הלכה ג’:

דבש דבורים ודבש צרעים מותר מפני שאינו מתמצית גופן אלא כונסין אותו מן העשבים בתוך פיהן ומקיאין אותו בכורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים.

ובטור יו”ד סימן פ”א כתב לגבי דבש הגזין והצרעין שזו מחלוקת:

כתב רבינו תם שהוא מותר וכן כתב הרמב”ם ואדוני אבי הרא”ש ז”ל כתב לאסור בדבש הגזין והצרעין.

ונפ”מ בין הרמב”ם לרא”ש לא רק לגבי דבש צרעין, אלא גם לגבי שאלת כשרות השאלק, שהוא חומר שמפרישות תולעים היונקים משרף האילן (חומר זה משמש לציפוי סוכריות לשמירת הברק והצבע), וההיתר שלו תלוי בטעם היתר הדבש. וע’ אגרות משה יו”ד ח”ב סימן כד:

הנה בדבר השעלאק שבא מתולעים היונקים משרף אילן ידוע ואינו מתמצה מגופו, וכשיוצא מגוף התולעים מתקשה כעץ ע”י האויר, ונוטלים אותו מהאילן שנכרך על הענפים, ובריפיינערי נעשה צלול כמים ומזככים אותו שלא ישאר שם שום גוף וחתיכות משהו מהתולעים, ואין בו שום טעם, ומערבים אותו עם אלקאהאל בערך ג’ או ד’ חלקים אלקאהאל וחלק אחד השעלאק, ומזה ניתן על קענדי וכדומה מבחוץ לא לטעם אלא להעמיד הזוהר שנעשה על הקענדי מצוקער ועוד מינים שיהיה הזוהר ימים רבים מצד שמקשה, והשעלאק עצמו אין בו גם חזותא, ונקרא קאנפעקטיאן גלעיז, שדעת כתר”ה להיתר ורוצה לידע גם דעתי העניה.

הנה ודאי להמתירין דבש צרעין ביו”ד סימן פ”א סעיף ט’, גם זה מותר משום דתלינן לדידהו כל כה”ג שהם כדבש דבורים שאין ממצות אותו מגופן. וראיה שברמב”ם פ”ג ממ”א ה”ג הוזכר רק דבש דבורים ודבש צרעין שמותר, ומ”מ כתב בש”ע גם דבש הגזין שמותר לדידיה, ולכאורה מנא ליה אולי רק דבש צרעין מתיר משום דכן איתא במתני’ דמכשירין פ”ו מ”ד שמותר באכילה, אבל דבש הגזין לא הוזכר שם, דמה שאיתא בבכורות דף ז’ גם דבש הגזין והצרעין טהור ומותר באכילה כנראה שהוא ט”ס דבמכשירין לא הוזכר זה

אבל על פי דברי הלבוש, שהביא בציץ אליעזר, כתב האגרות משה שיש להתיר גם את הדבש:

והביא במעיו”ט תירוץ בשם הרמ”י דהוא הלבוש דהואיל ודבר חדוש הוא מגזה”כ אמרינן מסברא שלא ריבתה התורה להתיר אלא דבש סתמא שאין דרך להזכיר עמו שם השרץ עיי”ש, וא”כ שייך זה רק בדבש שאיכא עוד מיני דבש שלכן צריכין להזכיר שם השרץ כדי שנדע איזה מין אם אינו מהרוב דעל דבש דבורים שהוא הרוב בעולם אין צריכים להזכיר שם הדבורים דסתם דבש הוא של דבורים שכן הוא הרוב, אבל בשעלאק שרק מין אחד יש שודאי אין צריכים להזכיר שם השרץ גם הוא בכלל דרשא זו דאתה אוכל מה שעוף טמא משריץ. אך אולי תירוץ מהרש”ל שהביא המעיו”ט שלא מרבינן אלא חד מלתא ואידך לא משום כל היוצא מן הטמא הוא מטעם אחר שגם זה לא מרבינן אבל מ”מ יש לנו טעם להלבוש שגם להרא”ש ודעמו הפוסקים כר’ יעקב נמי יש להתיר.

לאחר מכן דן האגרות משה על השלאק מצד ביטול באלכהול, ודן שם על דברי הש”ך שגם דבר שאינו נותן טעם בכלל אוסר כיון שאינו פגום. אלא בכל זאת מסקנת האגרות משה שם:

עכ”פ להש”ך שאוסר הוא רק במינו אבל באינו מינו ברור ופשוט שאינו אוסר כשלא נתן טעם אלא רק בנתן טעם ומרגישין אותו אסור באינו מינו אף שלא השביח, שבזה מודה גם הש”ך אך במינו חמור לענין זה להש”ך. וממילא אף אם השעלאק היה דבר אסור נמי כיון שאינו נותן טעם כלל והוא מעורב באלקאהאל שאינו מינו מותר גם להש”ך. והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.

ודעת השו”ע בזה לא ברורה, בסימן פ”א כתב בשו”ע בסעיף ט’:

דבש צרעין וגיזין (פי’ מיני דבורים וצרעין הם), מותר. ויש מי שאוסר. (רא”ש ורמב”ן) הגה: ואין אנו צריכין לחוש לו, כי אינו מצוי בינינו כלל. (הגהות ש”ד וכן מ”כ ב”י על שמו).

הרי שהביא את דעת האוסר ביש מי שאומר, ובדרך כלל הלכה כדעה ראשונה. אבל בסעיף א’ שם כתב:

חלב בהמה וחיה טמאה או טריפה, וצירה ומי רגליה אסורים כבשרה. ויש מי שמתיר במי רגליה (רמב”ם פ”ד ד”כ). אבל מי רגלים דאדם, לדברי הכל, מותרים.

והרי בסוגיה בבכורות מבואר שדין מי הרגלים תלוי בשאלת הדבש, וכאן פסק השו”ע בדעה ראשונה לאיסור. וע’ ציץ אליעזר חי”א סימן נט שעמד על שאלה זו. וע’ ב”ח בתחילת סימן פ”א וכתב שהשו”ע לא הכריע במחלוקת הרא”ש והרמב”ם.

ואם אנו נוקטים כרמב”ם וכפשטות השו”ע בסעיף ט שגם דבש צרעין מותר, יש נפ”מ מהגדרת הרמב”ם לגבי מזון מלכות[3] ולגבי פרופוליס, האם הם מותרים. מזון מלכות הוא נוזל מר המופרש מבלטוה מיוחדת הנמצאת בראש הדבורה. הוא משמש את הדבורים כמזון לרימות בעיקר לרימה המתעתדת להיות מלכה, ויש לו סגולות רפואיות. מחמת שהוא מר אינו ראוי לאכילה כמות שהוא והוא משווק בתערובת של דבש (פי 20 או 40 או 100). וכתב הגרש”ז אוירבך במנחת שלמה תנינא (ב – ג) סימן סד

אחדשה”ט אודיעו שקבלתי מכתבו, ולענ”ד אין אני רואה שום נימוק להתיר רק אם נאמר שהמזון מלכות חשיב כסרוח מעיקרא, וכיון שגם בתחלת יציאתו מהדבורה אינו ראוי לאדם מעיקרא לא חל ע”ז שום איסור, לכן אם אינו אוכל אותו בפני עצמו אלא ע”י תערובת בדבש וכדומה שפיר נראה דמותר כיון דלא אחשביה… והנה עד לפני מספר שנים כאשר נשאלתי על כך, הוריתי תמיד להיתר בחשבי שיוצא מן הטמא אשר בתחילתו אינו ראוי למאכל אדם דינו כנבילה סרוחה מעיקרא דלא חייל עלה כלל שום איסור, אך כאשר ראיתי שגם היוצא מן האוזן והחוטם ועוד דברים מאוסים כאלה דינם כמים שמכשירים וחשיבי כמשקין הראויין לאדם לשתיה, כמבואר במס’ מכשירין וברמב”ם ריש פ”י מטומאת אוכלין, אפשר דגם זה חשיב כראוי לאדם, וגם מר שלומאי שיחי’ אמר לי שלדעתו זה ראוי לאכילה, ולכן מאז איני אומר בזה לא איסור ולא היתר.

פרופוליס הוא שרף עצים הנאסף על ידי הדבורה, ומובא לכוורת כאשר הוא דבוק ברגלה ואינו נכנס בכלל לגופה, ולכן אין שאלה הלכתית בנוגע לפרופוליס. בעבר חשבו שהחומר מיוצר בגוף הדבורה ולכן קיימות בו שאלות הלכתיות. אבל כיום ברור שהחומר נדבק לדבורה ברגליה אלא שיש בו אנזימים מגוף הדבורה שהם מוגדרים כפרשה בעלמא (מדריך לכשרות המזון, הרב אדרעי ע’ 210) הדבורה משתמשת בו כדבק, חומר חיטוי או לחנוט. בפרופוליס שמופרד מהכוורת יש כ-30% שעווה. בפרופוליס שמיועד לרפואה מופרדת השעווה. ובדרך כלל משווקת בתמיסת אלכהול. הפרופוליס משמש במרכזים רפואיים בעולם כמוצר אנטי בקטריאלי ואנט פיטרייתי לאדם.

וכן נפ”מ לדונג שהוא מיוצרת מבלוטות שנמצאות בבטן הדבורה ונלעסות על ידי הדבורה כדי לעבדה לחלות הדבש. הדונג, הוא השעווה מפורשת משמונה בלוטות הנמצאות בבטן הדבורה, ומופרשות בצורת נוזל. כשהשעווה באה במגע עם האויר היא נקרשת ומקבלת צורה של לוחית דקה (כדי לייצר עשרה גרם שעווה –שומנים- על הדבורה לאכול מאה גרם דבש – סוכרים). מכל מקום כתב הרב ויא בספר בדיקת המזון כהלכה שהמנהג לאכול שעווה (פרק שביעי סעיף יג).

ולכאורה אם השעווה היא אסורה, צריכה להיות בעיה להדליק נר חנוכה עם נר שעווה כיון שאינו מן המותר בפיך, וראה אצל הרב ויא שם הערה 27 אות ד’ בשם שדי חמד שדן בשאלה האם נר חנוכה צריך להיות מן המותר בפיך אבל לא דן על שעווה. והרמ”א בסימן תרע”ג סעיף א’ כתב שהמנהג להדליק בשעווה.

ראיה שהדונג מותר באכילה, יש להביא מפסיקת השו”ע לגבי בדיקת חמץ: בסימן תל”ג סעיף ב’ כתב המחבר:

אין בודקין לאור האבוקה אלא לאור הנר, ולא בנר של חלב, ולא של שומן, ולא של שמן, אלא בנר של שעוה.

והטעם לכך כתב הטור בשם הרא”ש:

וכתב א”א הרא”ש ז”ל ע”כ נוהגין באשכנז שאין בודקין אלא בנר של שעוה אבל לא בנר של חלב שמא יטיף על הכלים ולא בנר של שומן שמא יטיף על כלי החלב ולא בנר של שמן שירא שמא יטיף על הבגדים וגם אינו יכול להכניסו לחורין ולסדקין:

הרי שאין חשש בנר של שעוה שמא יטיף על הכלים משום שהוא כשר. אלא אם נאמר שהעדיפות של נר שעוה משום שהוא לא נוטף בכלל, ואז יתכן אמנם שהוא אסור ובכל זאת הוא עדיף לבדיקת החמץ. וכן פשוט היתר השעוה שהרי מבואר בגמרא בב”מ מ’ ע”א שכדי לשמר את היין היו חפים את החבית בקירא ופרש”י שזה שעווה, וע”כ שזה כשר שאם לא כן הרי היין כבוש בתוכו ונותן טעם והיה אוסר.

אבל יתכן שכשרותו של הדונג הוא משום שאין לו טעם. ואמנם, בענין היתר השעוה ראה בספר בבדיקת המזון כהלכתה ע’ 149 סוף הערה 27 טעם להתיר כיון שאין כל טעם עצמי והיא פרשא בעלמא, וכן מובא שם בשם הגרש”ז אוירבך ששעוה מותרת וכן עמא דבר.

ובבית יוסף סימן פ”א הביא מחלוקת ראשונים אם הלכה כטעם זה של מתמצות מגופן, ונחלקו הראשונים אם דבש גזין וצרעין מותר. וכתב הרא”ש בבכורות סימן ז’ (והובא בבית יוסף סימן פא):

ר”ת ז”ל פסק בספר הישר דלא כר’ יעקב משום דסתם דמס’ מכשירין דלא כוותיה. דתנן התם (פ”ו מ”ד) דבש צירעה טהור ומותר באכילה. והא דלא מייתי לה הכא משום דדבש גיזין אינו שנוי במשנה כמו בברייתא. ותימה הוא שפסק כמו מתני’ דמס’ מכשירין כיון דרב ששת לא סבר כוותה דהא איהו סבר כר’ יעקב. מיהו מצינו למימר דלא אצטריך למימר הוא דאמר כר’ יעקב אלא ללישנא בתרא. אבל ללישנא קמא דלא אסר אלא בשל חמור דמינא טמא הוא אבל בשל סוסים שריא לא קשה מידי. דדבש דבורים לא דמי למי רגלים של חמור דעכירי ודמו לחלב אבל דבש דבורים אין מתמצה מגופו. וה”ה דבש גיזין וצירעין. מיהו לפי מה שרגיל ר”ת לפסוק כאיכא דאמרי אין להתיר משום לישנא קמא ובשל תורה הלך אחר המחמיר. וכן הלכתא דדבש גיזין וצירעין אסור:

ולפי הספק של הרא”ש, ואם צריך להחמיר, הרי שמזון מלכות אסור אף אם נאמר שאינו מתמצא מגופן. אלא שאף על פי כן יש להתיר את מזון המלכות כיון שאינו ראוי לאכילה כלל. וכן כתב הגרש”ז אוירבך בשו”ת מנחת שלמה תנינא ב – ג סימן סד:

אחדשה”ט אודיעו שקבלתי מכתבו, ולענ”ד אין אני רואה שום נימוק להתיר רק אם נאמר שהמזון מלכות חשיב כסרוח מעיקרא, וכיון שגם בתחלת יציאתו מהדבורה אינו ראוי לאדם מעיקרא לא חל ע”ז שום איסור, לכן אם אינו אוכל אותו בפני עצמו אלא ע”י תערובת בדבש וכדומה שפיר נראה דמותר כיון דלא אחשביה.

שאלה נוספת הקשורה לדבש היא שאיסור שנופל לתוכו נמחה. וע’ הליכות שדה 112 שכיום לא נשארים חלקי דבורים בדבש. וע’ ברא”ש ברכות בשעור שהובא בענין המוס”ק, שהביא את רבנו יונה שמה שנופל לדבש לא רק שנותן טעם לפגם אלא גם הופך להיות דבש ומתבער. וע’ אצל רייכמן שם א ריבוע הקסם המפורסם של האבן עזרא (פרשנו, רעבתן, שבדבש, נתבער, ונשרף).

ע’ תהודת הכשרות גליון 14-15 על שעווה

פ	ר	ש	נ	ו
ר	ע	ב	ת	נ
ש	ב	ד	ב	ש
נ	ת	ב	ע	ר
ו	נ	ש	ר	פ

[1] ייצור הדבש על ידי הדבורה מבחינה מעשית, ראה ס’ בדיקת המזון כהלכתה ע’ 147. ראה תהודת הכשרות גליון 32 על הדבורים ותפקידי המלכה והפועלות.

[2] ראה בפתיחת מאמר של ר’ אליעזר רייכמן בהליכות שדה 112 בתיאור המציאות של הכוורת (ושם שבכל כוורת יש בתקופת האביב שיש בה פריחה, כחמישים אלף דבורים)

[3] מזון מלכות הינו תוצר מזון המופרש על ידי דבורי דבש מבלוטות תת-לועיות (hypopharyngeal glands), ומשמש להזין את זחלי הדבורים. זחלים המיועדים למלכות מוזנים בכמויות גדולות של מזון מלכות במשך ארבעה ימים לאחר בקיעתם, ונמנע מהם כל מזון אחר. אכילת מזון המלכות מעורר מנגנונים פיזיולוגיים שונים הנדרשים למלכה, כגון הבשלת השחלות. עם זאת, מזון המלכות אינו בלעדי למלכות העתידיות והוא חלק מתזונתן של כלל הזחלים בכוורת. דבורים בוגרות אינן ניזונות ממזון מלכות כלל (ויקיפידיה).