יז כשרות דגים

ב”ה

כשרות דגים

הקדמה[1]: השאלה העיקרית שיש לברר בנושא דגים היא בנוגע למיני הדגים הטהורים והטמאים, יש כמה סוגי דגים שכיום שאלת כשרותם עולה על הפרק כגון דג המרלין (ע’ הליכות שדה המובא להלן), וכן דן הרב בקשי דורון בתחומין ז’ (וכן בשו”ת בנין אב ח”ב סימן מב) על כשרות הצלופח, שמתברר שהוא קיים גם בכינרת (הדבר מפליא משום שהצלופח מטיל את ביציו באוקיינוס האטלנטי, במים מלוחים ומשם עובר למים מתוקים. לא ברור איך הגיע לכנרת), ויש כאלו שבדורות הקודמים דנו בהם, ע’ נודע ביהודה תניינא תשובות כח-ל. כ”כ קיימת גם שאלת כשרות דגי הטונה למיניהם, שאלה שנדונה בארה”ב, וע’ להלן מהרב שכטר. בעיה נוספת קיימת בדגים כיום, בעיקר בדגי בריכות, היא בעית התולעים המצויים בדגים. כמו כן יש לברר את אופן עיבוד הדגים בספינות הדייג, שכל אחת מהן היא בית חרושת שלם לעיבוד דגים, וקיים חשש לתערובת של דגים טמאים בזמן העיבוד והשימור, או של שימוש באותם כלים.

סנפיר וקשקשת: סימני דגים מפורשים בתורה ובשו”ע יו”ד סימן פ”ג. כל שיש לו סנפיר וקשקשת טהור. ונחלקו הרמב”ם והרמב”ן אם יש מצוה לבדוק סימני דגים, לרמב”ם יש מצוה ולרמב”ן אין מצוה לבדוק. וכן כתב במצוה קנב:

והמצוה הקנ”ב היא שצונו לבדוק בסימני דגים והם כתובים בתורה והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו (שם) את זה תאכלו מכל אשר במים. ובבאור אמרו בגמר חולין (ס ב) האוכל דג טמא עובר בעשה ולא תעשה. כי מאמרו זה אכול שומע אני שזולתו לא תאכל, ולאו הבא מכלל עשה עשה (ע’ לח וש”נ). הנה התבאר שאמרו את זה תאכלו מצות עשה. והענין באמרנו שהיא מצות עשה מה שזכרתי לך (ע’ קמט) היותנו מצווין לדון באלו הסימנים ולומר שזה מותר לאכלו וזה אינו מותר לאכלו כמו שכתב ואמר (ס”פ קדושים) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור. וההבדלה אמנם תהיה בסימנין. ולכן יהיה כל מין ומין מאלו הארבעה מיני הסימנין מצוה בפני עצמה. כלומר סימני בהמה וחיה וסימני עוף וסימני חגבים וסימני דגים. וכבר ביארנו לשונותם בקראם אותם עשה עשה בייחוד. וכבר התבארו משפטי מצוה זו כלומר סימני דגים בפרק שלישי ממסכת חולין (נט א, סו – ז ב):

ואף על פי שעוף טהור נאכל רק במסורת, ע’ שו”ע סימן פ”ב סעיף א’,

סימני עוף טהור לא נתפרש מן התורה, אלא מנה מינים טמאים בלבד, ושאר מיני העוף, מותרים. והמינים האסורים, כ”ד האמורים בתורה (ל’ הרמב”ם פ”א מהמ”א די”ד).

ובסעיף ב’:

כל מי שהוא בקי באותם מינים ובשמותיהם, הרי זה אוכל כל עוף שאינו מהם, ואינו צריך בדיקה (שם). ועוף טהור נאכל במסורת, והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור…

אבל בדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת נאכל ואין צריך מסורת עליו. ובחוברת הליכות שדה (גליון 138 כסליו תשס”ד עמ’ 23) הביא בהערה 11 מהעורך, שהביא הא דעוף נאכל במסורת, ובהמה וחיה ע’ ש”ך יו”ד סי’ פ’ ס”ק א’ לגבי חיה שעתה אין לנו אלא מה שקבלנו במסורת, כמו בעוף. ופמ”ג שם כתב:

בסימני חיה ובהמה לא הוזכר זה דאין נאכל אלא במסורת ובהמה וודאי אין בקיאות להכיר מפרסת פרסה ומעלת גרה גם אי מקובלין אנו במין זה שהוא טהור וצריכין להכיר אי חיה אי בהמה.

ועיין חכמ”א סימן ל”ו א’ שכתב שאין אנו אוכלים עתה אלא במסורת לכן אסור לאכול מן החיות רק את הצבי. והחזו”א כתב בקובץ אגרות ח”ב אגרת פ”ג שלא לאכול מין חדש על ידי סימנים וכמו בעוף. אגרת זו הובאה בחזון איש יו”ד סוף סי’ יא וע”ש ס”ק ד’, שגם בהמה וחיה אינם נאכלים אלא במסורת.

נאמר במשנה נדה דף נא ע”ב:

 “כל שיש לו קשקשת – יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת”.

ודבר זה נפסק בשו”ע סימן פ”ג סעיף ג’. ואומרת הגמרא בחולין ס”ו ע”א:

תנן התם: כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת; יש לו קשקשת ויש לו סנפיר – דג טהור, יש לו סנפיר ואין לו קשקשת – דג טמא. מכדי אקשקשת קא סמכינן, ליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר! אי כתב רחמנא קשקשת ולא כתב סנפיר, הוה אמינא מאי קשקשת – סנפיר, ואפי’ דג טמא, כתב רחמנא סנפיר וקשקשת. והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת, ממאי דקשקשת לבושא הוא? דכתיב (שמואל א’ י”ז) ושריון קשקשים הוא לבוש, וליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר! א”ר אבהו, וכן תנא דבי ר’ ישמעאל: יגדיל תורה ויאדיר.

וע’ תוספות שם ד”ה כל שיש לו, שהקשו מנין להם זה לחכמים שכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ותרצו או מאדם הראשון או הלכה למשה מסיני.

האם הכלל הזה הוא מקובל גם היום, ראה משה רענן בפורטל הדף היומי, על דגים טמאים וטהורים.

ע’ “ואכלת ושבעת” של הרב קנול, דוגמאות לדברים אלו:

נסיכת הנילוס: יש בה כמה זנים שלחלקם אין קשקשים, ויש מהם המשירים את הקשקשים כשעולים מן המים, דבר שניתן לראות בעת צידתם. טונה ומקרל, יש המשילים את הקשקשים, ויש בהם גם דגים טמאים.

תנאי נוסף לקשקשת, שנדון הרבה באחרונים, הוא מה שכתב הרמב”ן על התורה ויקרא יא,ט: (ט)

סנפיר וקשקשת – סנפירים אלו השט בהם. קשקשת, אלו הקבועים בו. לשון רש”י. וכן הוא בגמרא במסכת חולין (נט א). אבל לא תבין מלשונם שהן קבועים בגופן ממש ודבוקים בעור הדג, אבל קראום “קבועים” שאינן נדין ממנו ולא מזדעזעין בו כסנפיר. והם הקליפין העגולים שגלדן דומה לצפורן, שהם נפשטין מעור הדג ביד או בסכין, אבל כל שהוא קבוע ודבוק בעור הדג ואינו נפרד מן העור כלל אינו קשקשת, ובעליו אסור הוא. ולכך אמרו בגמרא (שם סו ב) קשקשת לבושא הוא, ולשון תוספתא (חולין פ”ג ה”ט) אלו הן הקשקשים שמלובש בהן, וסנפירים ששט בהן:

ותנאי זה שהקשקשים יהיו נקלפים ביד הובא ברמ”א יו”ד פ”ג סעיף א’:

סימני דגים מפורשים בתורה: כל שיש לו סנפיר וקשקשת, טהור. וסנפיר, הוא ששט בו. וקשקשת, הן הקליפות הקבועות בו. הגה: ודוקא שהם נקלפים ביד או בכלי, אבל אם אי אפשר לקלפן מעור הדג, לא מקרי קשקשת (המ”מ פ”א דמ”א). ואפילו אין לו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחת, מותר. ואפילו אין לו עתה, ועתיד לגדלם לאחר זמן או שהיה לו בעודו במים והשירן מיד בעלותו ליבשה, מותר. (רמב”ם ספ”א מהמ”א ורי”ף ור”ן וה”ה) הגה: וי”א דאין להתיר בקשקשת אחת, רק כשהיא עומדת תחת לחייו או זנבו או סנפירו (הטור והרא”ש לדעת ב”י ור”ן וה”ה בשם הרמב”ן, וטוב להחמיר).

מה שכתב הרמ”א “ביד או בכלי”, ונפ”מ לסוג אחר של קשקשים שנדון בהליכות שדה, שהם מסוג “פלקואידים” הנקראים גם שיני עור והם זהים לשניים רגילות מבחינת המבנה, והם אינם נקראים קשקשים כיון שאי אפשר להוציא אותם בלא לפצוע את הדג.

על תנאי זה של הרמב”ן, ובעקבותיו הרמ”א, כתב הנודע ביהודה מה”ת יו”ד סימן כח שם נשאל אם לסמוך על עדות על דג שאוכלים אותם במקומם של המעידים:

ואמנם מדברי רבותינו בעלי התלמוד היה לי להביא סתירה בפ’ אין מעמידין ל”ט ע”א נקטיה להדי יומא חזא דהוה ביה צמחי [רש”י: קשקשים דקים] ושרייה ולדברי הרמב”ן מה בכך דחזי לעין השמש שהיו בו צמחי אכתי מאן יימר שנקלפים ממנו והיה לו לנסות אלא ודאי דכל היכא דאמת היו קשקשים לא איכפת לן אם נקלפים. אבל מה אעשה ורבינו הגדול הרמב”ן אמרה והה”מ בפ”א ממ”א הביאו. והרב בית יוסף בריש סימן פ”ג הביאו ורמ”א קבעו בהג”ה צריכין אנו לכוף אזנינו ולשמוע דבריהם באימה. אבל עכ”פ כל שנקלפים יהיה ע”י איזה פעולה שיהיה כבר הם נקראים קשקשים ודג טהור הוא. ולכן ידע שדג זה ששלח לכאן טהור הוא בלי ספק כלל ואם גם מין השני שהזכיר במכתבו יש להם ג”כ שורות קשקשים הללו גם הם מותרים בלי שום חשש.

עוד דיון בנוגע לקשקשים הוא בנוגע לדג שמשיר את הקשקשים שלו. למשל דג החרב משיר את הקשקשים שלו (וע’ כנה”ג שכותב בהגהות לב”י יו”ד אות ע”ד שהוא טהור).

דג שיש לו קשקשים, שאילו היה נמצא במים היה טהור, כשנמצא בארץ בשעה שחורשים אסור משום שרץ הארץ, ולוקה עליו האוכלו כן בגמרא מכות טז ע”ב: “ההוא דאכל ביניתא דבי כרבא ונגדיה רב יהודה” רש”י פירש תולעת שנמצאת בכרוב, וכתבו התוספות שם ד”ה ביניתא דבי כרבא על זה:

וקשה דמאי קמ”ל פשיטא דשרץ גמור הוא ופר”ת ביניתא כמו דג קטן הנמצא במחרישה וקמ”ל דאע”ג דנמצא במים היה מותר לפי שיש לו קשקשים אפ”ה לוקה אע”ג דאי הוי במים טהור.

וראה מה שכתב על זה משה רענן:

הצעה נוספת מרחיקת לכת הופכת את השפמנון ממבקר קבוע בשדות לתושב של קבע הראוי לשם “דג התלמים” מלכתחילה ולא בדיעבד. הכוונה היא לשדות אורז בהם מגדלים דגים במקביל לגידול האורז. טכנולוגיה זו מוכרת מזה כ – 2,000 שנה בסין. את האורז מגדלים בשדות (paddies) שהם למעשה שלוליות רדודות (בדרך כלל בעומק של 15 ס”מ) בהן מקפידים על עומק המים מתאים. בשלוליות אלו משתמשים גם לצורך גידול דגי מאכל או אפילו צפרדעים למאכל כמקור לחלבון. טכניקה זו מגדילה את ניצול השדה בהיבטים נוספים משום שהיא מונעת את התפתחותם של עשבי הבר ומעשירה את הקרקע בחומרי ההזנה המופרשים על ידי הדגים. זנים מסויימים של אורז מסוגלים להתפתח במים עמוקים עד 2 מ’. הדג המתאים ביותר לגידול בתנאים הקיימים בשדות האורז הוא השפמנון העמיד לטמפרטורות גבוהות ומחסור בחמצן בקרקע הבוצית. לאור מסורת הגידול המשותף של שפמנון בשדות האורז נערך לאחרונה בקניה מחקר שבדק את כדאיות הגידול. נוכל להסיק שהמושג “ביניתא דבי כרבא” איננו אפשרות תיאורטית ורחוקה בלבד אלא מציאות קיימת בעולם העתיק ובאזורים מתאימים גם בימינו.

ראש חד וחוט שדרה: סימן נוסף לדגים, ע’ גמרא ע”ז ל”ט ע”ב לגבי טרית “תנו רבנן איזו היא טרית שאינה טרופה כל שראש ושדרה ניכר”.

ע’ ריטב”א ע”ז ל”ט ע”א:

עד שיהא ראש ושדרה ניכר. פירש רש”י ז”ל שהדגים הטהורים משונים מן הטמאין בראשן ושדרתן, כי הטמאים ראשיהם חדין ואין להם חוט השדרה, ואין לך שום דג טמא שלא יהא כך[2], אבל יש דגים טהורים שהם בסימנין אלו כמו הטמאין כדאמרינן בסמוך דאדא ופלמודא דמו רישייהו לטמאין, והיינו נמי הנהו דגים דאמרינן לעיל דאתו קמי רבנן דלא בדקנוהו בראש ושדרה, הלכך כל שנמצא ראשו כד ושיש לו חוט השדרה בידוע שהוא טהור, אבל כשראשו חד ואין לו חוט השדרה אפשר שהוא טהור ואין להתירו אלא בקשקשת.

אבל הריטב”א הביא דחיה לפירוש זה של רש”י וכתב:

והפירוש זה נכון מאד, אלא שרבינו אומר לנו דבר חדש שלא נזכר בתלמוד שיהא סימן מובהק כזה בראשן ושדרתן של טמאין, וגם לא מצאנו זה בשום חבור מחבורי הגאונים ז”ל, וכן הקשה על זה רבינו הרמב”ן ז”ל ואמר דצריכה עיונא רבה, והראב”ד ז”ל פירש בזה פירוש אחר שאינו נכון כלל. ומורי הר”א הלוי ז”ל היה אומר דהיכר ראש ושדרה האמור כאן בטביעות עינא דעדיף מסימנא.

וע’ ע”ז לט ע”א בפשטות משמע שם שדג טמא אין לו חוט שדרה.

בעית התולעים בדגים: קיימת כיום בעיה של תולעים בדגים, בעיקר בקרפיונים. הבעיה במיוחד בזימים של הקרפיון ובראש. עקרונית קיימת השגחה של תנובה על הדגים הבאים מברכות. אם נמצאים תולעים, המשגיחים מחזירים את כל המשאית חזרה (כך נאמר לי על ידי סוחר דגים).

ע’ שו”ע סימן פ”ד סעיף ד’ לגבי תולעים הגדלים בפירות. אם פרש אסור. ע’ חולין ס”ז ע”ב שתולעים הנמצאות בבשר הדג מותרות:

דרני דבשרא אסירי דכוורי שריין. אמר לה רבינא לאימיה אבלע לי ואנא איכול. אמר ליה רב משרשיא בריה דרב אחא לרבינא מאי שנא מהא דתניא (ויקרא יא) ואת נבלתם תשקצו לרבות את הדרנים שבבהמה אמר ליה הכי השתא בהמה בשחיטה הוא דמשתריא והני מדלא קא מהניא להו שחיטה באיסורייהו קיימן אבל דגים באסיפה בעלמא מישתרי והני כי קא גבלן בהיתרא קא גבלן.

וכן נפסק בשו”ע סימן פד סעיף טז:

כל תולעים הנמצאים בבהמה, בין שהם בין עור לבשר בין שהם במעיה, אסורים. והנמצאים בדגים במעיהם, אסורים; בין עור לבשר או בתוך הבשר, מותרים. ( ואפילו פירשו קצת וחזרו, מותרין, כי כן רביתייהו לפרוש קצת ולחזור) (הגהת שערי דורא).

לעיתים קרובות מצויים תולעים בתוך בשר הדגים. ולכאורה כיון שלפי המדענים כל התולעים באות מהים הפתוח או מהברכות, הרי לכאורה הכל אסור על פי ההלכה. וודאי אלו שאינם בתוך בשר הדג שהן אסורות, שעליהם בכלל לא נאמר בחז”ל שהם נוצרות בתוך הדג. וע’ בספר בדיקת המזון בהלכה, עמ’ 112 שהביא בשם הגרש”ז אוירבך, הרב קרליץ ובשם הגר”מ פיינשטין שההלכה הפסוקה לא זזה ממקומה שמותר באלו שנוצרו בתוך בשר הדג. ויש פוסקים שהסבירו, וכן שם בשם הגרש”ז אוירבך, שכיון שכשהיו בים היו בגודל מקרוסקופי, הרי זה בכלל כוונת חז”ל שהתולעים נוצרו מאיליהם בתוך בשר הדג. ועיי”ש עוד בסוף הערה 22 לגבי השאלה העקרונית במקום שיש סתירה בין חכמי הטבע למדע. וע’ בספרו של הרב ויא על התולעים בדגים.[3]

וכתב בספר בדיקת המזון כהלכה, הרב משה ויא, ע’ 110:

יב. כאמור לעיל, תולעים שגדלו בפרי תלוש ולא פרשו מותרות כיון שלא שרצו על הארץ. דן זה נאמר לא רק לגבי פרי תלוש אלא כל מאכל תלוש, אם גדלו בתוכו תולעים ולא יצאו אל מחוץ למאכל, מותרות. לכן תולעים בתוך גבינה, בתוך בשר הדגים או בין עור הדגים לבשרם וכן תולעים שבתוך בורות מים מותרות היות והן נולדו בתוך המאכל ולא פרשו ממנו מעולם ואינם בכלל שרץ השורץ על הארץ.

יג. תולעים הנמצאות על גבי העור ובתוך הראש או בחלל הבטן של הדגים, אסורות, היות ובתחילה הן היו מחוץ לדג ורק לאחר מכן נצמדו לעור או חדרו לתוך הדג.

יד. תולעת שנוצרה וגדלה בבשר הדג ויצאה ממנו אסורה.

דג הטונה: (ע’ המסורה חוברת א’ ניסן תשמט עמוד סח מהרב שכטר). לפני מספר שנים העלה הרב פרופ’ טנדלר כמה ספיקות לגבי דג הטונה:

• ממשלת ארה”ב התירה ל-11 מיני דגים להקרא בשם טונה, אבל רק 4-5 מהם זוהו ככשרים בנתיים. כך שהשם לא אומר שום דבר.
• המשלוחים מגיעים ללא קשקשים ועצמות, ואין לדעת אם אין זיוף.
• הטונה נשרית במים מלוחים יחד עם דגים לא כשרים, לשם הקפאה מהירה, ואז תוך 18דקות זה הופך לכבוש והוי כמבושל ונאסר. (ע’ שו”ע יו”ד ק”ה סעיף א’).
• חשש רביעי: ההשגחה מבוססת על המושג ההלכתי “מירתת”, כלומר, פחד היצרן מתפיסתו באונאה וזה לדעתו חלש כיום.

לכן כתב שכיום יש לאכול דג טונה רק מהשגחה טובה. (אנציקלופדיה לכשרות המזון, מן החי, עמוד קמד). ובחוברת הליכות שדה הנ”ל בעמ’ 24 הביא הרב א.ד. מוסקוביץ, מפקח כשרות מטעם בד”ץ בעלז, שכתב מאמר מקיף על דגים, שהטונה נקרא בשמות שונים. ובעמ’ 25 כתב וז”ל: כבר היה לעולמים ששמועות לא מבוססות הגיעו גם לפוסקי ההלכה, ובחלקם מוזכרים בשו”ת. אציין לדוגמה השמועה שהיה מקובל על לאחרונה גם אצל רבנים העוסקים בכשרות, שרוב דגי הטונה הם מינים טמאים. כאשר בדקתי את הנושא לעומקו, התברר שלא רק שכל דגי הטונה המדעיים והמסחריים כאחד הם מינים כשרים כי אם גם כל משפחת הקוליסיים scombridae (הכוללים עשרות סוגים וביניהם כל סוגי המקרלים) הם מינים כשרים[4].

ועוד יש לשים לב: כיום יש סוגי טונה (תוצרת Stas-Kist) המשומרים במים, שמוסיפים למים חלבוני חלב בשעור של % 2.5 כך שהם חלביים! בכשר של OU מוסמן באות D היינו חלבי.

דג הבקלה, נראה שהוא הוזכר כבר בגמרא, ע’ בגמ’ ע”ז ל”ט ע”א: אמר אביי: האי חמרא דימא – שרי, תורא דימא – אסיר, וסימניך: טמא טהור, טהור טמא.

וכתב ר’ אברהם קורמן על זה: היום אנו גם יודעים מדוע כינה אביי את הדג בשם “חמור”. שמו המדעי של הבקלה הוא merluccius. באנגלית שמו hake. בגרמנית שמו Hecht-dorsch. ברומית שמו asellus. אולם ביוונית שמו onos שפירושו “חמור”. בארץ דיברו יוונית לכן קראו לדג זה “חמור ים”.

חיות ים: על פי האמור יש לדחות מה שכתבו כמה פוסקים על פי גמרא זו לטעון שיתכן גם חיות ים שהם טהורות וע’ פרי חדש סימן פ”ג ס”ק ד’ שכתב שיש להתיר גם חיות הים כשיש להם סנפיר וקשקשת:

ודע דכל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה כדאיתא בפ’ העור והרוטב דכל מה שנמצא בים בין הדגים שאינן בעלי קומה ובין אותם שהם בעלי קומה שיש להם רגלים שהם בהמות וחיות המים כולם דינם שוה שאם נמצא להם קשקשת שהם טהורים וכדאמרינן בעכו”ם פ’ אין מעמידין חמרא דימא שרי תורא דימא אסיר וכן עז המים שהיא בהמה גדולה הנמצאת בים שריא היא הנקראת שיבוטא בש”ס כדאמרינן בפ’ כ”ה אסיר לן חזיר שרא לן מוחא דשיבוטא

כתב ר’ אברהם קורמן:

בפרשה העוסקת ב”דגים” טהורים וטמאים קיימת אי בהירות בנושא יסודי זה. לא מצאתי בספרי חז”ל, בראשונים או באחרונים דיון מקיף על כך. בתורה בפרשת “דגים” טהורים וטמאים, לא מוזכר אפילו פעם אחת השם “דג”. נשאלת השאלה, האם הסימנים של “קשקשת וסנפירים” מתייחסים אכן לדגים בלבד, או אולי גם לכל חיות הים? …לא מצינו בכל ספרי חז”ל התייחסות כלשהי לכשרות חיות הים. תמיד דובר על “דגים טהורים” ו”דגים טמאים”, על יתר יצורי המים היה, כנראה, ברור לכל, שלא הותרו לאכילה, גם אם ימצא להם אולי קשקשת וסנפירים.

אבל חבל שנעלמו ממנו כמה דברים. הרמב”ן בהשגות לספר המצות שורש ט’ כתב:

וכן מה שאמר שלא בא לאו גמור בשרץ המים אלא לא תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, אינם דברים באים בדקדוק אבל הם משובשים מאד. ותדע ותשכיל כי כל המינים שבים שאינם בעלי קומה הדגים כולם לכל מיניהם נקראים שרץ המים. ויש בעלי קומה שיש להם רגלים והם נקראים חיות המים לפי שהן כחיות ושיטתן והליכתן כהן. והכתוב כלל שניהם בלאו אחד דכתיב (שמיני יא) מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים וגו’ מבשרם לא תאכלו. וכן בבריאתם נאמר (בראשי’ א) ישרצו המים שרץ נפש חיה. והשרץ הוא מיני הדגים כולם ונפש חיה הן חיות המים בעלי הקומה. וכתוב (תהל’ קד) זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות. והנה כל מה שבים יכנס בכלל שני השמות האלה בשם רמש או שרץ ושם חיה.

הרי מפורש שהרמב”ן כתב על חיות הים. וכן ברמב”ם הלכות מאכלות אסורות פרק ב’ הלכה י”ב כתב:

האוכל כזית משרץ המים לוקה מן התורה שנאמר אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם הרי כלל בלאו זה שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים, אי זהו שרץ המים אלו הבריות הקטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים והבריות הגדולות ביתר שהן חיות הים, כללו של דבר כל שאינו בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור כגון כלב המים והדלפון והצפרדע וכיוצא בהן.

וכן תימה על הפרי חדש שם.

אלא שחיה שבים מובאת כבר במשנה מסכת כלים פרק י’ משנה א’: “…חיה שבים ועורה וכלי עץ הטהורים מצילים בין מפיהם בין מצידיהן” אבל עיין בא”ת הערה 8 מאליה רבא לגר”א בכלים פ”י מ”א שמוחק במשנה שם “עצמות חיה שבים” וכ”כ באליהו רבא למסכת נדה פ”ג “ב שכל שבמים נקראים דגים. וע’ עוד בענין זה בערוך השלחן סימן פג.

כשרות הצלופח:

בשו”ת בנין אב, ובתחומין ז’ דן הרב בקשי דורון על כשרות הצלופח, שיש בו קשקשים אבל שכמעט שלא נראים לעין. היתה תוכנית לגדל בכנרת צלופחים לאחר שהתברר שקיימים כאלו בכנרת. וז”ל הרב בקשי:

הצלופח האירופי (השם המדעי: Anguilla anguilla, באנגלית: Eel, ובגרמנית: Aal) נחשב עד כה כדג טמא. אמנם צויין שיש לו קשקשים, אבל הם אינם נראים בעין, אלא בזכוכית מגדלת, וכידוע אין קשקשים שאינם נראים לעין סימן טהרה לדג. כשאמרתי זאת לד”ר גלמן, חוקר מהמעבדה לגידול דגים, הראה הוא לי דג צלופח גדול, שאורכו כ – 1.20 מטר, ומשקלו 1.5 ק”ג. במבט ראשון נראה הדג כחלק, אולם אחר הסרת הריר העוטה את הדג, ניתן להבחין על הדג צורת פסים דקה מחוספסת כדוגמת קשקשים. בהעברת היד קשה לחוש בהם, אולם לאחר גירוד בסכין נראים קשקשים קטנים ודקים בגודל של 2.5-1 מ”מ. כשמסירים קשקשים אלו אין הדבר פוגע בעור, אך ניכר בעור מקומם של הקשקשים. כידוע ע”פ הדין קשקשים שאינם נקלפים אינם מכשירים, אך אלו נקלפו.  דג צלופח זה היה גדול במיוחד, הוא נצוד בכנרת. בדרך כלל בוקע דג מסוג זה מביצים באזור מסויים באוקיינוס האטלנטי. שם גדלים ראשנים זעירים הנסחפים בזרמי מים לים התיכון. משם מוצא הדג את דרכו לנחלים ולאגמים שבהם מים מתוקים. שם הוא גדל במשך 8-9 שנים. לאחר התפתחות זו הוא חוזר בכל הדרך הארוכה לאוקינוס האטלנטי, למקום היבקעותו, מטיל שם את ביציו ומת. התפתחותו העיקרית נעשית איפוא במים מתוקים. מספר דגי הצלופח בכנרת הוא מועט. לא ברור כיצד הגיעו הדגים לשם. יתכן שגודלו של הדג שלפנינו בא לו מחמת גידולו כל חייו במים מתוקים, או מחמת נדירותו בכנרת. מחקרים הראו שתנאי הגידול בכנרת טובים יותר, ותוך ארבע שנים מגיע הצלופח לפי שנים מגודלו בימים ובנהרות אחרים. מסיבה זו יש תכנית לגדל דגים אלו בכנרת בכמויות מסחריות.

מצאתי שתגליתו של ד”ר גלמן אינה חדשה, וכבר נדון דבר דומה בגמ’ ע”ז לט,א: “רב אשי איקלע לטמדוריא. אייתו לקמיה ההוא נונא דהוה דמי לצלופחא. נקטיה להדי יומא, חזא דהוה ביה צימחי ושרייה.” רש”י פירש: צלופחא – דג ושמו אנגיליא. זהו השם הלטיני של הצלופח. במתרגם פירש: אאל, דג ארוך דק ועגול כדמות נחש. וכן פירש בערוך בערך צלבחא: דג ארוך כדמות נחש, ושבא אדם לתפסו מחליק ונקרא אנגילא. תיאור זה מתאים לצלופח של היום.  מדברי הגמ’ נראה שהצלופח עצמו טמא, ונשאר בחזקתו זו גם לאחר בדיקת רב אשי. רב אשי הכשיר רק דג הדומה לצלופח ע”י שבדק את קשקשיו לעין השמש. אולם הר”ח בע”ז שם סיכם את שלושת המעשים המובאים שם בגמ’ בנוגע לבדיקת כשרות דגים באמרו: “נתברר כי אלו, חיפושא ושפרנונא וצלופחא כולם דגים טהורים הן.” אך רוב המפרשים פירשו שההיתר היה רק לדג הדומה לצלופח.  התפארת ישראל על המשנה ע”ז ב,ז כתב שאע”פ שרואים בהאאל קשקשים קטנים בזכוכית המגדיל, אין להתירו ח”ו משום זה. מדבריו מבואר שפשוט לו שדג זה הוחזק כטמא (וע’ לעיל שהאאל זה שמו של הצלופח). בספר גדולי טהרה סי’ ג נשאל אודות דג האאל, וכתב שמה שהקלו מקצת אנשים במדינה לאוכלו על סמך ספר אחד מספרי חכמי הטבע מחכמי העמים שכתב שיש לו קשקשים, אין לסמוך על זה. דאף אם הוא כן שמא אין יכולים להנטל אלא ע”י קריעת העור, וידוע שבענין זה לא מיקרי קשקשים.

התפארת ישראל במשנה חולין פ”ג מ”ז כותב שצלופח טמא כיון שאין לו סנפירין ששט בהן, כיון שסנפירין הם אלה שיש להם תנועה עצמאית והם המניעים את הדג.

מקורות נוספים: עיין מזון כשר מן החי, לוינגר. תהודת הכשרות 13 אנצקלופדיה תלמודית ערך דגים. הליכות שדה 138 כסליו תשס”ד (מאמר מקיף על הקשקשים, גם מבחינה מדעית וגם מבחינה הלכתית. חוברת המסורה, בעברית, חוברת א’ ניסן תשמ”ט.

נספח מאנצקלופדיה תלמודית:

חמשה מיני סימנים נאמרו בדגים, מהם סימנים גמורים, שמציאותם היא סימן טהרה והעדרם הוא סימן טומאה, ומהם סימנים שנחלקו בהם ראשונים אם סומכים עליהם בין להחמיר ובין להקל או להחמיר בלבד, או שנחלקו בהם אם סומכים עליהם לעולם או רק במקרים ידועים כגון שהדג חתוך לפנינו ואין מכירים אם היו בו הסימנים שאמרה תורה. הסימנים הם: סנפיר וקשקשת; ראש ושדרה; הקרבים, והיינו השלחופית; העוברים, והיינו הביצים; זנבו. סנפיר וקשקשת ישנם בדגים טהורים ואינם בדגים טמאים, והם הסימנים הגמורים, המפורשים בתורה, ושאר הדברים שאמרו שהם סימנים, ישנם גם בדגים טמאים, אלא שצורתם שונה מזו של דגים טהורים, והשינוי הוא הסימן….

דגים טמאים ראשם חד, ואין להם חוט השדרה, ודגים טהורים ראשם עגול כמו כד ורחב ויש להם חוט השדרה. וסימנים אלה הם על ידי שבדקו חכמים בדגים טהורים וטמאים על ידי הקשקשים ומצאו שכן הוא. ונחלקו ראשונים אם הם סימן גמור לסמוך עליהם, או שאינו סימן כלל: יש סוברים שראש ושדרה הם סימן גמור לטהרה, אבל אינו סימן לטומאה, היינו שכל דג שאין ראשו חד ויש לו חוט השדרה, אף על פי שלא נמצאו לו קשקשים, מותר באכילה, הואיל ואין כיוצא בו בדגים טמאים ובידוע שהיו לו קשקשים והשירם, או שלא גדלו עדיין, והוא ששנינו: טרית שאינה טרופה – שניכרות החתיכות שלה – מותרת באכילה, שניכרת בראש ושדרה שטהורה היא, אבל דג שראשו חד ואין לו חוט השדרה אינו ודאי טמא, מפני שיש מיעוט בדגים טהורים כיוצא בו, שראשיהם דומים לדגים טמאים, כגון הדגים בארא ופלמודא. וכתבו ראשונים שהוראה זו צריכה ראיה גדולה, והוא דבר חדש שלא נזכר בתלמוד שיהא זה סימן מובהק לטהרה ולא מצאנו לא [טור ריג] בחיבורי הגאונים ולא בשאר חיבורים שיש סימן טהרה לדגים בראש ושדרה, ולכן ראוי להחמיר. ויש סוברים שראש ושדרה אינם סימנים כלל, שהחוש מעיד שכמה דגים טמאים ראשם כד ויש להם שדרה, וכמה דגים טהורים שראשם חד ואין להם שדרה, ולא הוזכרה טרית שאינה טרופה שניכרת בראש ושדרה אלא להיכר בטביעת עין, היינו שאם בא לפנינו דג שמכירו בטביעת עין שהוא מין דג פלוני טהור, אין לסמוך על הכרה זו אלא אם ראש ושדרה שלמים, לא מרוסקים, לפי שאין בדג מקומות מסויימים לתפסם בטביעת עין אלא ראש ושדרה. ויש סוברים שראש ושדרה הם סימן טהרה גמור, אבל רק לאותו סוג דגים הנקרא מרית, והוא כולל הרבה מינים, אבל אינם סימן כלל לשאר מיני הדגים, אלא שאף בטרית יש מיעוט מינים שראשם דומה לטמאים. ויש סוברים שראש ושדרה הם סימנים שאינם מובהקים, שכמו שיש מיעוט דגים טהורים שדומים בראש ושדרה לדגים טמאים, כך יתכן שיש להיפך מיעוט דגים טמאים שדומים בראש ושדרה לדגים טהורים, אף על פי שאינם ידועים לנו, ולפיכך אין סומכים עליהם אלא במקום שאין ריעותא של חסרון קשקשים לפנינו. וע”ש המקורות לכך.

ראה במצורף את מכתבו של הרב אפרתי בשם הרב אלישיב על כשרות דג המרלין.

שמן דגים: שמן דגים הוא שמן המכיל כמויות עצומות של ויטמינים. ההם מכילים אחוז גבוה של חומצות רב בלתי רוויות. שמן דגים נעשה מבשר דגים, מכבד דגים ומיונקי הים. שמן יונקים מפיקים על אוניות דיג המצויידות בציוד תעשיתי לעיבוד שומני היונקים ומופק בעיקר בלוויתנים וממכלבי הים. יש אניות שמייצרים בהן כ- 6000 טון שמן דגים ליום. מלוויתן אחד שמשקלו כ- 100טונות מפיקים עד כ- 30 טון שמן. (אנציקלופדיה לכשרות המזון, מן החי, עמוד קנ). ועיין שו”ע יו”ד סימן קנ”ה:

בשאר איסורים מתרפאים במקום סכנה אפילו דרך הנאתן. לא במקום סכנה כדרך הנאתן אסור שלא כדרך הנאתן מותר חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שאסורים אפילו שלא כדרך הנאתן אלא במקום סכנה.

ע’ דרכי תשובה שם אות כ”ה בשם שו”ת דבר משה על שמן דגים, וכתב “שכל ההיתר בזה תלוי בחוט דקה מן הדקה וכל מה שאפשר לזהר ולהנצל באיסור מחוייבין לעשות”. ולכאורה אם שמן דגים נמצא בכדוריות של שמן ובולע, הרי זה שלא כדרך הנאתן (ויש לדון על בולע שמן אם הוא כדרך הנאתו, ע’ ברכות ל”ה ע”ב) וע’ שו”ת דברי חיים ח”ב סימן נ”ב. אם נמצא בקפסולות הרי מותר כמו כרכו בסיב, ע’ או”ח תע”ה סעיף ג’ אם כרך מצה או מרור בסיב לא יצא משום שאין דרך אכילה בכך. ובמשנה למלך פי”ד הלכות מאכלות אסורות הלכה י”ב מסתפק בזה. ילקוט יוסף פסקי דינים עמו’ קי, מיביע אומר ח”ב סימן יב:

שמן דגים שלפי בהנשמע נעשה משמן דגים טמאים, מותר לחולה שאין בו סכנה, ויותר נכון לשתותו בתוך כריכת גומי או קפסוליות שהוא חוצץ בין השמן לגרונו ובזה מותר אפילו לאדם חלש ותש כוח שמתחזק והולך כבריא. וכמו כן יש להתיר שתיית שמן דגים לתינוקות חלשים”

ראה תהודת הכשרות 13, על הדגים וכשרותם. שם גליון 27 ע’ 38 על ברכות הדגים.

סנפיר וקשקשת, סימן או סיבה, ראה מו”נ ח”ג פרק מח שזה אינו סיבה אלא סימן לכשרות.

ספר “כשרות” במה לבירור ועיון בנושא הכשרות עמ’ 311 בענין סימני טהרה בדגים.

תהודת הכשרות חוברת 35-6 “שנפרה ונרבה כדגים”, הרב י.מ. לוינגר.

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/emunat/08/00810.htm הרב יואל שוורץ על תולעים בדגים.

שמן דגים:

בענין שמן דגים:  אנציקלופדיה רפואית הלכתית / כשרות

שמן דג העשוי מדגים טמאים יש שהתירו שתייתו לחולה שאין בו סכנה ¹⁷²; יש שהתירו דווקא בתוך כמוסה ¹⁷³; יש שהתירו אם שותה פחות מרביעית ומפסיק בין שתיה לשתיה יותר מכדי אכילת פרס ¹⁷⁴; ויש שאסרו בכל מקרה ¹⁷⁵.

172 שו”ת דבר משה ח”א סי’ ח; שו”ת כתב סופר, חאו”ח סי’ קיא; שו”ת דברי חיים ח”ב חיו”ד סי’ נב; שו”ת מהר”ש ענגיל, ח”ז סי’ קפא, וח”ח סי’ יב; שו”ת יביע אומר, ח”ב חיו”ד סי’ יב. וראה שו”ת מנחת יצחק ח”ד סי’ קיב סק”ו.   173 שו”ת מהרי”א הלוי, ח”א סי’ נב.   174 שו”ת האלף לך שלמה, חיו”ד סי’ רב.   175 שו”ת שאגת אריה סי’ עה; דרכ”ת יו”ד סי’ קנה סקכ”ה. וראה עוד שו”ת ציץ אליעזר, ח”ו סי’ טז.

[1][1] ראה ספר תולעת שני ח”ב של הרב רווח (תשפ”א)

[2] מבחינת המציאות כל בעל חייים שבמים שאין לו שדרה הוא טמא. אבל יש דג טמא שיש לו שדרה.

[3] וע’ אנצקלופדיה לכשרות המזון, שהבעיה היא לא בתולעים הנמצאות בבשר או בעור אלא הנמצאות במעיים או על עור הדג ובזימים. ולכן הרבה נוהגים להשליך את הזימים כי אי אפשר לנקותם. על עור הדג, עי”ש שלזה מועיל החיטוי בבריכות, וכתב שם שבקפואים אין בעיה של תולעים כיון שהם נכחדו ונתבטלו.

[4] ראה גם מאמר בככר השבת העוסק בדג הטונה שם גם הוא כתב שכולם כשרים.