ב”ה
בענין יין שנגע בו מחלל שבת
האם מותר לשתות יין שאדם שחשוד לחלול שבת מזג לי, האם מותר בשתיה או אסור בשתיה? אחת השאלות המעשיות במערכת יחסים חברתיים היא שתית יין באירועים משותפים. פעמים רבות נוצרים מצבים מביכים הגורמים למתח ולתחושות עלבון. האם יש היתר לשתות ייין שמחלל שבת נגע בו?
א. דין סתם יינם:
יין שנתנסך לעבודה זרה אסור בשתיה ובהנאה מן התורה (ע”ז כט,ב). בנוסף, גזרו חז”ל על כל יין של גויים שיהיה אסור בשתייה ובהנאה, שמא ניסכוהו לע”ז וגם כדי שלא יבואו יהודים להתחתן עם בנותיהם (שם לו,ב):
דכי אתא רב אחא בר אדא א”ר יצחק גזרו על פיתן משום שמנן מאי אולמיה דשמן מפת אלא על פיתן ושמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהן…
הר”ן (שם ט,ב) ביאר שהצורך בשני הנימוקים (גם שמא נסכוהו וגם בנותיהן) הוא, שאילו היה רק הנימוק “משום בנותיהם”, לא היה היין נאסר בהנאה. אבל אילו אסרו רק שתייה היו חושבים שגם יין נסך ממש אינו אסור אלא בשתייה. וז”ל הר”ן:
וא”ת דהכא משמע דסתם יינם נאסר משום לתא דיין נסך ואילו לקמן בגמרא (לו ע”ב) אמנינן דמשום גזירת בנותיהן נאסר י”ל דאי לאו משום לתא דין נסך מסתייא למיסריה בשתיה משום בנותיהן דומיא דפתן ושמן אבל כיון דיין שנתנסך ודאי אסור בהנאה הוצרכנו לאסור אף סתם יינם אף בהנאה אע”פ שלא נאסר אלא משום בנותיהן שאם לא היינו אוסרין אותו כי אם בשתיה הרואין סבורין לומר שמשום נסוך נאסר ויבוא להתיר אף יין נסך ודאי בהנאה ולפיכך רצו להשוות יינות שלהן ומשום הכי אמרינן עלה דמתני’ מנא ה”מ כלומר דאיכא שום חמרא ואפילו נתנסך ודאי שיהא אסור בהנאה שאילו משום בנותיהן בלחוד דיו לאוסרו בשתיה ולא בהנאה וכדכתבינא וא”ת א”כ גזירת בנותיהן למה לי תירץ רבינו שמואל דיין שנתנסך לעבודת כוכבים מיעוטא היא ולמעוטא לא חיישינן.
וכן בתוס’ (שם נז,ב ד”ה לאפוקי) כתבו שהאיסור בהנאה הוא משום שמא ניסכוהו לע”ז, כיון שבזמנם היו רגילים לנסך. אכן, אילולא הטעם “משום בנותיהם”, לא היה היין נאסר משום חשש יין נסך, כיון שיין נסך אינו מצוי כל כך (בשם רשב”ם).
הרמב”ן (בחידושיו שם לו,ב) הוסיף שלא מסתבר שהגוים ימכרו יין נסך ממש, שהרי הוא מיועד לעבודת אלהיהם. לכן עיקר הגזירה היא משום בנותיהם, אלא שהוסיפו וגזרו בהנאה משום יין שנתנסך (עי’ עוד ר”ן ע”ז ט,ב מדפי הרי”ף).
הרא”ה והריטב”א כתבו שהחמירו בסתם יינם כעין יין נסך, שכן גזירות דרבנן הן כעין דאורייתא.
הרשב”א (תורת-הבית בית ה, תחילת שער א) כתב שמתחילה אסרו רק בשתייה, ואח”כ הוסיפו איסור הנאה כשראו שהורגלו לנסך הרבה (דבריו הובאו בטור תחילת סי’ קכג).
ונ”פ מטעמים אלו האם גם בזמן הזה כשהגויים אינם מנסכים לעבודה זרה יש לאסור סתם יינם גם בהנאה.
וז”ל הטור סימן קכג:
יין שנתנסך לכו”ם אסור בהנאה וחכמים גזרו על סתם יינן משום בנותיהן ואסרוהו אף בהנאה אף על פי שלא עשו כן בשאר הדברים שגזרו עליהם והטעם כיון שיין נסך גמור אסור בהנאה עשו סתם יינם כאילו ודאי נתנסך והחמירו לאסור בהנאה אפי’ מגע נכרי ביין שלנו אבל רשב”ם כתב בשם רש”י שכתב על שם הגאונים דבזמן הזה אין איסור הנאה במגע של נכרי ביין שלנו דנכרים בזמן הזה אין רגילין לנסך לכו”ם והוו לענין ניסוך כאילו אינן יודעין בטיב כו”ם ומשמשיה והוי כתינוק שעושה יין נסך לאסור בשתייה ולא בהנאה ועל זה סומכין בהרבה מקומות ליקח יין מן הנכרים בחובותיהן וגם אם נגע נכרי ביין שלנו מוכרין אותו לנכרים וא”א ז”ל האריך בו וסיום דבריו וטעמים הללו מספיקין למגע נכרי ביין שלנו אבל סתם יין שאסרו בהנאה משום בנותיהן אין טעם להתירו ומיהו י”ל שמתחלה לא אסרו סתם יינן אלא בשתייה מידי דהוה אפת שמן ושלקות אלא משום שהיו רגילין לנסך אסרוהו בהנאה כיין שנתנסך לכו”ם והאידנא שאין מנסכין דין הוא שנעשה סתם יינן כפת ושלקות ומכל מקום ראיה ברורה אין לנו להתירו בהנאה הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ע”כ:
(ע’ ספרו של פר’ חיים סולוביצ’יק “היין בימי הבינים”, ובמאמרו בנטועים ט “היוכלו חיבורים הלכתיים ל”דבר הסטוריה”)
ובשו”ע סימן קכ”ד סעיף ו’ פסק לקולא בשאלה זו:
כל עובד כוכבים שאינו עובד עבודת כוכבים, יינו אסור בשתיה ומותר בהנאה; ומגען ביין שלנו, שוה ליינם, שאסור בשתייה.
ובסעיף ז’ כתב המחבר:
יש מי שאומר שכל מקום שאמרו ביין שלנו שהוא מותר בהנאה ואסור בשתייה, מפני צד נגיעה שנגע בו הנכרי כשהיה הנכרי עובד כוכבים; אבל אם היה איסורו בגלל הנוכרי שאינו עובד כוכבים שנגע ביין שלנו שלא בכוונה, או שטפח על פי החבית, הרי זה מותר בשתייה, וכן כל כיוצא בזה.
(וע’ ש”ך שציין לס”ק מט להלן לגבי גוי שמדד, שכתב השו”ע בסעיף יט שמגע עובד כוכבים שלא בכוונה אוסר רק בשתיה, ש”לדידן שרי אף בשתיה במקום הפסד” “וכן בכל הסעיף כשכתב הרב מותר בהנאה לדידן שרי אף בשתיה”.)
ובעיקר דין מגע שלא בכוונה (היינו כוונת ניסוך). ע’ שו”ע סעיף כד ורמ”א שכל מגע היום הוא שלא בכוונה:
מגע עובד כוכבים ביין ע”י דבר אחר שלא בכוונה, כגון שהיה יורד מהדקל ובידו לולב ונגע בראש הלולב ביין שלא בכוונה, או שהיה מהלך ונגע בכנף בגדו שלא בכוונה; וכן אם נתכוין ליגע בו ע”י דבר אחר, אלא שאינו יודע שהוא יין, מותר אפילו בשתייה.
הגה: וה”ה אם הכניס ברזא לחבית, או הוציאו שלא בכוונה, וכמו שנתבאר. ובזמן הזה דהאומות לאו עובדי כוכבים הם, כל מגען מקרי שלא בכונה, (מרדכי פר”י והגהות אשיר”י ומהרי”ו בהל’ סי’ ט”ו); ולכן אם נגע ביין על ידי דבר אחר, אף על פי שיודע שהוא יין וכוון ליגע בו, מותר אפילו בשתיה, דמקרי מגע על ידי דבר אחר שלא בכוונה; והוא הדין אם נגע, אפילו בידו, בלא כוונת מגע או שלא ידע שהוא יין, שרי. ואין לפרסם הדבר בפני עם הארץ. (ד”ע וכן מצא בתשובת ר”ל ן’ חביב מ”א).[1]
אמנם יש לדון האם מזיגה נחשבת כמגע על ידי דבר אחר. אם זה מגע על ידי דבר אחר הרי גם אם גוי מוזג היום יין הרי מותר בשתיה?
ב. דין מחלל שבת האם דינו כעכו”ם.
מחלל שבת בפרהסיא דינו כמומר לכל התורה כולה. כמו ששנינו במס’ חולין (ה’ א’): מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבת בפרהסיא, (שדינו כמומר לכל התורה כולה). ופירש”י שם: הא תנא חמירא ליה שבת כעבודת כוכבים דהעובד עבודת כוכבים כופר בהקב”ה, והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב”ה במעשה בראשית.
וביורה דעה סימן ב’ ס”ה כתוב לגבי שחיטת מומר:
מומר להכעיס, אפי’ לדבר אחד, או שהוא מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא, או שהוא מומר לכל התורה, אפילו חוץ משתים אלו, דינו כעובד כוכבים.
וכתב שם הש”ך אפילו חילל שבת פעם אחת בפרהסיא דינו כעובד כוכבים. אבל בתוס’ חולין י”ד א’, בד”ה “השוחט”, כתבו דמשום פעם אחת לא חשיב מומר, וכן פסקו בבאר היטב בסימן ב’ ס”ק ט”ו. ומביא עוד בשם התוס’ שאפי’ מחלל שבת באיסור דרבנן בפני עשרה מישראל נקרא מומר, ובפתחי תשובה שם ס”ק ח’ מביא שהפרי חדש חולק על זה, וסובר שעל איסור דרבנן אינו נעשה מומר לכל התורה. ועיין יביע אומר ח”א יו”ד סימן יא אות ד-י שרבים מן האחרונים סוברים שעצם הגדרתו של מומר כגוי הוא מדרבנן.
דינו של מחלל שבת לגבי יין נסך:
והנה לעניין יין נסך, מביא הבית יוסף ביו”ד סימן קי”ט בד”ה “החשוד”, את תשובת הרשב”א. שכתב (חלק ז’ סימן קעט):
אבל משומד לחלל שבתות בפרהסיא או שאינו מאמין בדברי רבותינו הוא מין ויינו יין נסך וספריו ספרי קוסמין ויש אומרים אף בניו ממזרים וענין חלול שבתות או מי שעבר על דברי רבותינו לדעתו או שהוא עובד ע”ז, שהוא מוחזק בו שלשה פעמים, אבל בפעם א’ או שתים אינו עושה יין נסך ובפני עשרה צריך שיחלל:
אבל מצאנו כבר דעה קודמת לרשב”א בזה: בס’ הלכות גדולות (בהל’ שחיטת חולין) כתב בזה”ל ומומר לע”ז ולחלל שבתות בפרהסיא עושה יין נסך, דלגבי מומר שבת וע”ז כהדדי נינהו, עכ”ל.
אבל מקשה חזון איש הלכות שחיטה סימן ב’ אות כ”ג:
ומיהו מין של חילול שבת או לכל התורה ואינו עובד כוכבים ומזלות, היה נראה דיינו מותר. דהא נכרי שאינו עובד עכו”ם יינו מותר בהנאה, כדאיתא ביו”ד סימן קכ”ד ס”ו, ואינו אסור אלא בשתיה משום בנותיהן. וכיוון דבמין לחילול שבת ליכא לא משום בנותיהן ולא משום ניסוך, אין לנו משום מה לאסור יינו, ובר”מ לא הזכיר לאסור יינו של ישראל מומר שאינו עובד עכו”ם. ואמנם בבית יוסף יו”ד סימן קי”ט הביא תשובת הרשב”א שפשוט לו דמחלל שבת בפרהסיא או כופר בדברי חז”ל עושה יין נסך ולא נתגלה מקורו, עכ”ל
שאלתו של החזון איש היא, שהרי יין גוי שאינו עובד ע”ז נאסר משום בנותיהן, אבל במחלל שבת לא שייך חשש בנותיהן?
ומוסיף שם החזון איש דנראה דפתו ושלקו של מחלל שבת בפרהסיא דינו כיינו וכך כתב הפרי מגדים סימן קי”ב ס”ק ב’ בשם הפרי חדש, דפתו של מחלל שבת בפרהסיא אסור, אבל בפתחי תשובה יו”ד סימן קי”ב ס”ק א’ מביא בשם תפארת למשה דפת של מומר מותר, דמשום חתנות ליכא דאע”פ שחטא ישראל הוא ומותר לישא בתו.
אולם בפתחי תשובה ביו”ד סימן קי”ג ס”ק א’, מביא שיש עוד טעם מבואר בב”י למה אסרו בישול עכו”ם לא רק משום חתנות, אלא שמא יאכילנו דברים אסורים.
אולם סביר להניח שאין ללמוד מבישול של מחלל שבת בפרהסיא, לדעת התפארת למשה, ליין. לכן על אף סברתו של החזון איש זצ”ל, להתיר מחלל שבת בפרהסיא הנוגע ביינו של ישראל משני טעמים הנ”ל, משום שאינו מנסך ואין אצלו איסור חתנות. אי אפשר לדחות דברי רשב”א שמחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי ועושה יין נסך.
תשובה לטענת החזון איש מצאתי בשו”ת בנין ציון החדשות סימן כג:
וא”ל כיון דגזירת יינם הוא משום בנותיהם והרי בנות מחללי שבתות לא נאסרו. ז”א דא”כ מומר לעבודת ככבים לא יאסור יין בשתיי’ ולפי מה דאמרינן בחולין (דף ד’) אוסר וצ”ל כמש”כ הר”ן בחידושיו שם וכמו שהעתיק גם מעכ”ת נ”י כיון דהוי ככותי גמור הוא בכלל גזירתן אעפ”י שאין בבנותיו איסור חתנות וא”כ ה”ה במומר לחלל שבת בפרהסיא.
אמנם בחולין שם המדובר הוא לגבי שחיטה. אלא שמכאן למד גם לגבי יין במומר לעבודת כוכבים ממש.
וכן מצאתי בשו”ת הר צבי יו”ד סימן קה, שהביא את הר”ן שכתב על זה שאם מומר לע”ז הי מומר לכל התורה, הרי הוא ככותי גמור הוא ובכלל גזירתן הוא אע”פ שאין בבנותיהם איסור חתנות מן התורה. וכתב:
דעיקר הדבר תלוי אם דינו כעכו”ם או לא, ואם יש לו פסול הגוף וחל עליו שם נכרי, שוב הוא נכלל בכלל הגזירה של סתם יינם שגזרו על כל המכונה בשם עכו”ם וכבר מבואר בשו”ע שמחלל שבת בכלל גוי לכל דבריו, ואין לנו לדון בפרטות על מחלל שבת זה אם שייך בו גזירת בנותיהם, דחשש זה הוא טעם רק על כללות הגזירה שגזרו על מי שאין לו תורת בן ברית, ואח”כ ממילא נגררים ונכללים גם אלה שלא שייך בהם טעם הגזירה ורק משום כדי שלא תחלק בין אלה שאינם בני ברית משפט אחד להם.
ובמסקנתו שם הרב פראנק מחמיר בשאלה זו וסובר שאין להתיר יין של מחלל שבת בפרהסיא.
(מתוך יוסף דעת עבודה זרה דף נז)
בשו”ת בנין ציון החדשות בג כתב שבזמנינו שפשתה הבהרת לרוב עד שחילול שבת נעשה כהיתר להם ומה גם בבניהם אשר קמו תחתיהם אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת אינם נחשבים כמומרים ומצד הדין המקילים במגעם ביין יש להם על מה שיסמוכו אם לא שמבורר לנו שיודע דיני שבת ומעיז פניו לחללו בפני עשרה מישראל יחד ואמנם המחמיר בדבר תבוא עליו ברכה ובשו”ת אחיעזר ח”ד לז וכן ע”ש בסי’ ג כתב שיש לסמוך על כך.
בשם הגרש”ז אויערבך זצ”ל מובא בספר הליכות שלמה ח”ב פ”ד הערה שמחללי שבת המתקרבים לשמירת תורה ומצוות ועוסקים בלימודי יהדות בכוונה כנה אין מגעם אוסר את היין הגם שעדיין אינם מקיימים מצות בשלמות ובאלו שלא נתקרבו כראוי הורה לענין אירוחם בליל הסדר וכד’ שבשעת הדחק יש לסמוך על כך שהמתבייש לחלל שבת עכ”פ בפני אדם גדול אינו בכלל מחללי שבת בפרהסיא’
ג. הספיקות בגדר מחלל שבת:
ידוע שהחזון איש מחשיב את מחלל שבת כיום לתינוק שנשבה. ע’ חזון איש בהל’ שחיטה סימן ב אות כח שכתב בהגדרת המומרים, וז”ל:
ועוד יש בזה תנאי שלא יהי’ אנוס וכמש”כ הר”מ פ”ג מהלכות ממרים ה”ג דבניהם ותלמידיהם חשיבי כאנוסים וכתנוק שנשבה ותינוק שנשבה מביא קרבן דאמר בר”פ כלל גדול, ומצווין אנו להחיותו ואף לחלל עליו השבת בשביל הצלתו, ובהגה”מ פ”ו מהלכות דעות כתב דאין רשאין לשנאתו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה, ובסוף ספר אהבת חסד כתב בשם הגר”י מולין דמצוה לאהוב את הרשעים מה”ט, והביא כן מתשובת מהר”ם לובלין כי אצלנו הוא קודם תוכחה שאין אנו יודעין להוכיח ודיינינן להו באנוסין ולכן אי אפשר לנו לדון בזה לפטור מן היבום וכן לשאר הלכות.
החזון איש מדבר לענין החיוב להחיות ולענין הצלה, אך ממה שכתב בסוף “וכן לשאר הלכות”, לכאורה משמע שיש מקום להקיל היום לכמה דברים. האם גם גדר נגיעה ביין שייך כאן?
עוד סברות להקל (ע’ תחומין כרך יט מהרב אברהם וסרמן)
הגמרא בעירובין דף סט ע”א אומרת לגבי מחלל שבת בפרהסיא שאינו מבטל רשות:
ההוא דנפק בחומרתא דמדושא כיון דחזייה לרבי יהודה נשיאה כסייה אמר כגון זה מבטל רשות לרבי יהודה.
בשו”ע סימן שפ”ה סעיף ג’ כתב המחבר:
ישראל מומר לעבודת אלילים או לחלל שבתות בפרהסיא, אפילו אינו מחללו אלא באיסור דרבנן, הרי הוא כעכו”ם. ואם אינו מחלל אלא בצינעה, אפילו מחללו באיסור דאורייתא, הרי הוא כישראל ומבטל רשות.
וכתב במשנה ברורה ס”ק ו’:
אלא בצנעה – ואם מתבייש לעשות זה בפני אדם גדול אף שעושה דבר זה בפני כמה אנשים גם זה לצנעה יחשב:
הרי שהמשנה ברורה פסק כן, שהמתבייש לעשות בפני גדול אין זה מחלל שבת בפרהסיא.
ובשו”ת יהודה יעלה[2] יו”ד סימן נ’ דן בזה והתיר משום שלא קבלו עדות עליהם שהם מחללי שבת:
גי”ה קבלתי זה ימים וכו’ עד היום ראיתי דבריו ד”ת ושאלת חכם כמי”ב על מי שמחלל שבת בפרהסיא באיסור דאו’ אם דינו כמומר לע”ז גם בזה לאסור יין במגעו או נימא כיון שהוא חרד מכל שארי עבירות ומוחזק בהם שלא לעבור אין אוסר במגעו.
ופרו”מ ני’ נטה קו לכל הצדדים בעומק עיונו ודפח”ח. ונחזי אנן הנה בתשו’ הריב”ש סי’ ד’ שהובא בב”י יו”ד סימן קי”ט בקצרה כתב שם וז”ל על אנוסי הזמן אם הם מתנהגים בכשרות בינם לבין עצמם וכו’ הם כישראלים גמורים וסומכין על שחיטתן ואין אוסרין יין במגען ואם עוברין ברצון על אחת מן העבירות אפילו בינם לבין עצמן אם העבירה היא עבודה זרה או חילול שבת בפרהסיא הרי הם כעע”ז גמורים לכ”ד ושחיטתן נבילה כשחיטת נכרי ואוסרין יין במגען וכו’ עכ”ל יעוש”ה. שנה ושילש כן דהמחלל שבת בפרהסיא הרי הוא משומד לכל התורה והרי הוא כעע”ז גמור לכל דבריו גם לאסור יין במגעו גם שחיטתו נבילה.
…. וה”נ לאסור היין במגעו היינו נמי לפסול גופו ממש לעשותו כגוי גמור פשיטא דאם לא העידו עליו כל הנ”ל בפניו בחילול שבת רק עפ”י הקול ההמון שמתפשט בלבד. וידוע כי הם מתנהגים בכל שארי מצות התורה ונזהרים משארי עבירות התורה אין דינם כמומר לע”ז לאסור יין במגעו. ומה גם כעת היום בזמנינו שהדור פרוץ מרובה אין להרחיקם כ”כ ולדחותם בשתי ידים חלילה שלא יפקרו טפי ויותר טוב לקרבם בזרוע.
ואם כי ודאי יינם בכלל סתם יינם של נכרים הם דמסתמא מקילים לעצמם לשתות סתם יינם אחר שמחללים שבת אפי’ שנזהרים משארי עבירות חשודים על סתם יינם ואינו מעיד עליו מ”מ אין אוסרים במגען יין שנגעו אלא עפ”י תנאים הנ”ל.
…מכל הלין טעמי נ”ל שגם בעל נפש א”צ להחמיר על עצמו מלשתות יין שנגעו בה מחללי שבתות כאלו שבזה”ז שלא העידו עליהם בפניהם בפני הב”ד שחללו בפני י’ מישראל וכנ”ל הנראה לענ”ד כתבתי והנני ידידו ואוה”נ השש בשלותו ודש”ת. הק’ יהודא אסאד.
ד. מחלל שבת בפרהסיא לענין יין:
אלא שיש לדון מה דין מחלל שבת בפרהסיא גם אם לא ננקוט לפי כל הקולות הנ”ל, האם דינו כגוי היום או כעכו”ם בזמנם. ונפ”מ אם יש להחשיב סתם מגעם כמגע שלא בכוונה.
וז”ל חזון איש הלכות יין נסך סימן מט:
ב”י סי’ קי”ט הביא תשובת הרשב”א דמחלל שבת בפרהסיא או כופר בדברי חז”ל אוסר יין במגע, ונראה שהוא משום קנסא כיון שאינו עובד כו”מ וגם בתו מותרת, ונראה דדינו כנכרי שאין עובד כו”מ ויינו מותר בהנאה ואסור בשתיה ומגעו ע”י ד”א או מגעו ביד שלא בכונת מגע מותר בשתיה, וכן מדדו ביד וכיו”ב, אבל נגע דרך מלאכתו במלאכה שאין בה טרדא אסור בשתיה וכמש”כ לעיל ואם הוא פועל בעשיית היין בחזקת שנגע דרך התעסקות ואסור בשתיה.
ואם מצץ צנור הגומי והיין גריר היינו גישתא וכיון דנגע ביין בפיו וכל היין בתר גשתא גריר, לדידן ג”כ כל היין אסור בשתיה, וכן אם הניח אצבעו על פי הצנור לעכב יציאת היין אוסר כל היין. אבל אם טלטל כלים ביינן אף שהוא משכשך דרך הלוכו מותר וכמש”כ בדמ”ר סי’ כק”ד סי”ז שהרי זה שאינו עובד כעכו”מ אינו משכשך לשם עכו”מ והוי שכשוך שלא בכונה ושכשוך שלא בכונה ע”י כלי מותר בשתיה בזמן שלא נגע בגופו. וכן נותן ענבים לגת ואינו אוסר, וכן פותח את הברזא של גת והיין יורד ואינו אוסר, וכן שואב בנטלא וממלא בקבוקים דרך המשפך ובלבד שלא יגע ביין בידו, שכחו מותר, כמש”כ לעיל סק”ו.
לכאורה לפי דברים אלו אין בעיה במחלל שבת בפרהסיא שמוזג יין או פותח בקבוק. וכן מצאתי מפורש שהביא שו”ת הר צבי יו”ד סימן קה לאחר שהביא את דברי הבה”ג שהם כדעת הרשב”א: “מצאתי בספר האשכול (הלכות יין נסך) מביא לשונו של בה”ג הנז’ ומוסיף על דבריו בזה”ל:
וחזי לן דמחלל שבת ואינו עובד ע”ז לא גרוע מגוי שאינו עובד ע”ז שכתבו הגאונים שיינו ומגעו אינו אסור אלא בשתיה.
ואם כן מסקנתו של הרב פראנק כמו חזון איש שדין מחלל שבת כדין גוי שאינו עובד עבודה זרה, ואם כן אסור רק אם נוגע ביין ממש. וצ”ב.
וכן פסק הרב שלמה זעפרני ( רב ק”ק אהל משה ודיין בבית הדין לדיני ממונות בהר נוף) בתשובות עטרת שלמה – אורח חיים סי’ כח) בסיכום:
דינים העולים:
- ישמעאל יצק יין מהבקבוק לכוס בפני ישראל – היין שבכוס אסור בשתיה והיין שנשאר בבקבוק מותר.
- מחלל שבת בפרהסיא יצק יין מהבקבוק לכוס בפני ישראל – כל היין מותר בשתיה, גם מה שיצק לכוס, וכל שכן מה שנשאר בבקבוק. וכן פסק מרן החזו”א זצ”ל.
וכן כתב הרב רובין שליט”א בחוברת “בהיכלא” ז’, קהילת בני תורה הר נוף עמ’ 254:
כ. גוי שלא נגע ביין עצמו אלא מזג מהבקבוק לתוך כוס [דין זה נקרא “כוחו”], נאסר היין בשתיה ולא בהנאה, ואם עשה כן גוי שאינו עובד ע”ז או מחלל שבת בפרהסיא לא נאסר היין כלל.
אם כן גם הוא נקט שדינו של מחלל שבת בפרהסיא כמו גוי שאינו עובד ע”ז.
(מקורו: ע’ שו”ע סי’ קכ”ד ס”ז שהביא את דעת הרמב”ם פי”ג ממאכ”א הי”א, שבכל אופן שגוי שעובד ע”ז אוסר רק בשתיה ולא בהנאה, הרי שבגוי שאינו עובד ע”ז אינו אוסר אפילו בשתיה, והיכא שגוי עובד ע”ז אוסר רק בשתיה, הרי גוי שאינו עובד ע”ז אינו אוסר כלל ומותר אף בשתיה. ולפי כתב הש”ך סי’ קכ”ד ס”ק א’ דכיון ש”כוחו”אוסר בעובד ע”ז אלא בשתיה לכן בגוי שאינו עובד ע”ז מותר היין גם בשתיה. ועיין ט”ז סי’ קכ”ד ס”ק ל”ב שמחמיר בדין זה. ועיין בדגול מרבבה וברע”א הקשו על הט”ז ונקטו לדינא כהש”ך וכן נקט לדינא בחזון איש סי’ מ”ט ס”ק ו’ וסוס”ק ז’.)
וכן כתב הרב מלמד בפניני הלכה כשרות ב’ פרק כט סעיף יג:
אמנם רק אם נגע ביין עצמו או שתה ממנו – היין נאסר, אבל אם מזג מהבקבוק לכוס, היין לא נאסר, שכך הדין לדעת רוב הפוסקים אף בגוי שאינו עובד עבודה זרה. ואמנם יש מחמירים לגבי גוי, אבל לגבי ישראל אין מקום להחמיר (לעיל ח). קל וחומר שאם העביר את הכוס ממקום למקום, שהיין לא נאסר, שכן אפילו גוי עובד עבודה זרה אינו אוסר באופן זה את היין (לעיל ז).
אלא שצ”ע עליהם מש”ך סימן קכד ס”ק עא שכתב שלסמוך על זה רק בהפסד מרובה. ולכן לפי ש”ך אין להתיר מגע עכו”ם על ידי דבר אחר בכוונה. (וע’ מאמרו של הרב וסרמן בתחומין יט שמחמת זה דחה היתר זה). וצ”ע שפשטות החזון איש משמע שיש להקל.
ובשו”ת בנין ציון החדשות סימן כג כתב:
והנה עד כה דברנו מעיקר הדין איך לדון מחלל שבת בפרהסיא אבל לפושעי ישראל שבזמנינו לא ידענא מה אדון בהם אחר שבעו”ה פשתה הבהרת לרוב עד שברובם חלול שבת נעשה כהיתר אם לא יש להם דין אומר מותר שרק קרוב למזיד הוא ויש בהם שמתפללים תפילת שבת ומקדשים קידוש היום ואח”כ מחללים שבת במלאכות דאורייתא ודרבנן והרי מחלל שבת נחשב כמומר בלבד מפני שהכופר בשבת כופר בבריאה ובבורא וזה מודה ע”י תפילה וקידוש ומה גם בבניהם אשר קמו תחתיהן אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת שדומין ממש לצדוקין דלא נחשבו כמומרים אעפ”י שמחללין שבת מפני שמעשה אבותיהן בידיהם והם כתינוק שנשבה לבין עובדי ככבים כמבואר (סי’ שפ”ה) וכ”כ גם המבי”ט (סי’ ל”ז) ואפשר נמי דצדוקין שלא הורגלו בתוך ישראל ולא ידעו לעיקרי הדת ואינם מעיזין פניהם נגד חכמי הדור לא חשבי מזידין וכו’ יע”ש. והרבה מפושעי הדור דומין להם ועדיפי מהם שמה שמחמיר הר”ש בקראים להחשיב יינם יי”נ אינו מפני חילול מועדות שדומה לשבת בלבד אלא מפני שכפרו גם בעיקרי הדת שמלין ולא פורעין ואין להם דיני גיטין וקדושין שעי”ז בניהם ממזרים. ובזה רוב הפושעים שבזמנינו לא פרצו. ולכן לענ”ד המחמיר להחשיב נגיעת יין של הפושעים הללו לסתם יינם תבוא עליו ברכה. אכן גם למקילים יש להם על מה שיסמכו אם לא שמבורר לנו שיודע דיני שבת ומעיז פניו לחללו בפני עשרה מישראל יחד שזה ודאי כמומר גמור ונגיעת יינו אסור. כנלענ”ד הקטן יעקב.
אלא שכאמור, בראש התשובה כתוב להלכה ולא למעשה.
וע’ יביע אומר ח”א יו”ד סימן יא ומסקנתו שם:
(כו) אלא שאנו בעניותינו מצאנו סמך להקל כשהם שומרי תורה ומצות, ועכ”ז נכשלים בחלול שבת בפרהסיא, בשביל פרנסתם, עפ”ד הגאון בנין ציון, והגאון מהר”י אסאד, וסיעתם, משלומי אמוני ישראל. וכן ראיתי כעת בשו”ת חלקת יעקב (סי’ עו) שהעלה להקל בדיעבד ע”פ האחרונים הנ”ל. ע”ש. ובהיות שעיקר דין סתם יינם מדרבנן, וגם לכמה פו’ לא חשיב מומר אלא מדרבנן, (ולדעת החת”ס ודעימיה הוא רק משום קנס) הו”ל תרי דרבנן, ושפיר סמכינן להקל באלו. הנלע”ד כתבתי. וה’ יאיר עינינו בתורתו אמן.
[1] וע’ בשו”ע שם סעיף יז וסעיף יח שאם נטל והגביהו ויצק היין נאסר שהרי בא מכוחו. אלא שמיירי בעכו”ם ממש. ובזמן הזה כל מגען לא בכוונה כמ”ש רמ”א סעיף כד.
[2] רבי יהודה בן ישראל אסאד נולד בעיר אסאד שבהונגריה בשנת ה”א תקנ”ד (1794) ונפטר בשנת ה”א תרכ”ו (1866). הוא למד בישיבת ר’ מרדכי בנעט בניקולשבורג שבמורביה. בכהונתו כרב בהונגריה נשאל שאלות שהזמן גרמן, והשיב מאות תשובות בהלכה. ר’ יהודה התכתב עם החת”ם סופר ועם עוד רבנים גדולים בהונגריה, ונחשב לפוסק הדור בהונגריה לאחר פטירת החת”ם סופר.