משנה עבודה זרה ל”ה ע”ב.

ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה: חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, והפת והשמן שלהן. רבי ובית דינו התירו השמן…

 

וכתב בבן איש חי פרשת חוקת:

ולכן חז”ל חשו מאד לדבר זה ועשו גדרים וסייגים לשמור אותנו מאיסור החיתון בעכו”ם, שלא ילכד איש ישראל בדבר זה, ולא חשו לעשות גדרים וסייגים לשאר איסורי תורה כאשר עשו לזה, והוא כי בעבור איסור החיתון גזרו על פת של עכו”ם ועל בישולי עכו”ם ועל שכר של עכו”ם, ואף על גב דיש לכל גזירות אלו טעם נסתר וסוד עמוק, עם כל זה לפי הפשט הנגלה גזרו גזרות אלו כדי לשמור אותנו מאסור זה שלא להתחתן בם, ולהבדיל אותנו מן העמים, לקיים מה שכתוב הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, וכן הוא אומר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ברוך אלהינו שבראנו לכבודו:אחד בארץ, ברוך אלהינו שבראנו לכבודו:

 

בגמרא שבת דף יז ע”ב מובא שאיסור הפת הוא מגזירת שמנה עשרה דבר: “פתן ושמנן ויינן ובנותיהן כולן משמונה עשר דבר הן[1]“.

 

כתב הרמב”ם בהלכות מאכלות אסורות פרק י”ז הלכה ט’:

ויש שם דברים אחרים אסרו אותן חכמים ואע”פ שאין לאיסורן עיקר מן התורה גזרו עליהן כדי להתרחק מן העכו”ם עד שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות, ואלו הן: אסרו לשתות עמהן ואפילו במקום שאין לחוש ליין נסך, ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן.

 

ומשמע ברמב”ם שכל הגזרות נגזרו באותו זמן משום שכלל את כולם כאחד, אבל דעת התוספות דף ל”ז ע”ב ד”ה והשלקות שקודם גזרו על שלקות, ואחר כך גזרו י”ח דבר שבהן גזרו בית שמאי ובית הלל גם על הפת. שהרי בגמרא ע”ז שם יש ה”א ששלקות הן מן התורה.

אומר ר”ת דמדבעי תלמודא בשלקות וקסבר מדאורייתא היא שמא גזירה קדמונית היא ולא נגזרה עם הפת ושלקות היא עניני תבשיל כדמשמע בהך שמעתא ומתחלה גזרו עליה מטעם חתנות ועל הפת לא גזרו משום דלא שייך ביה חתנות כ”כ עד שבאו שמאי והלל וגזרו בי”ח דברים גם על הפת.

ואף על גב דבמתניתין תני פת מקמי שלקות מ”מ שלקות גזירה קדמונית יותר היתה וכשהתירו את הפת לא התירו שלקות מהאי טעמא דפת ושלקות תרי מילי נינהו ואור”ת נמי דצריך לערב עירובי תבשילין בפת ושלקות ומביא ראיה מדאמרינן בפ”ב דביצה (דף טו:) ר”א אומר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל שנאמר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו וכן פי’ בה”ג אכן ר”י אומר דבעירובי תבשילין סגי בחד או בפת או בתבשיל ולית הלכתא כההיא דר”א דשמותי הוא

 

השאלה שבה נחלקו ר”י ור”ת אם אפיה בכלל בישול, היא גם לגבי עירוב תבשילין כמ”ש התוספות, אמנם הלכה כבית הלל שדי בתבשיל אחד, אבל נחלקו אם לאפיה צריך דבר אפוי, וראה הערה[2].

ונפ”מ אם זו גזירה נפרדת לגמרי היא לגבי השאלה האם הקולות של בישול עכו”ם תהיה גם לגבי פת עכו”ם. לגבי שלקות, התנאי הוא שכדי שיאסר צריך להיות דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי וכן צריך להיות עולה על שולחן מלכים. האם גם בפת יש קולא שאם אינו עולה על שלחן מלכים (כגון פיתה או פת קיבר)?

 

את השאלה האם בישול ואפיה הן גזירה נפרדת או שהן שני חלקים של אותה גזירה, יש להוכיח מדין פת אורז שכתב הטור בסימן קי”ב:

וכתב א”א הרא”ש ז”ל בתשובה (יט, א) שלא אסרו אלא פת חטים ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון אבל של קטנית ושל אורז ודוחן אינו בכלל פת סתם שאסרו וגם אינו חשוב להיות בו משום בישולי עו”ג.

 

וכתב ערוך השלחן יורה דעה סימן קיב סעיף יד:

ביאור דבריו דוודאי פת אינה בכלל גזירת בישוליהם רק דאותן דאינן בכלל פת כמו פת קטניות ואורז ודוחן ממילא דישנן בכלל הבישולים ולזה קאמר דאם אין עולין על שלחן מלכים ממילא דאינו אסור מטעם בישוליהם ג”כ [הגר”א סק”ד].

משמע שזו גזירה אחת, ופת אורז, אם אינה בכלל פת לגבי פת עכו”ם נאסרת משום בישול עכו”ם.

 

ואם כן הדיון ברא”ש הוא על פת שאינה פת מחמשת מיני דגן, לתת לה גדר של בישולי עכו”ם. ואף על פי כן, בפת עצמה משמע שאין הבדל בין עולה או אינו עולה על שלחן מלכים.

 

אבל כתב באבני נזר סימן צ”ב אות ז’: “ובש”ך (סק”ה) בשם רי”ו משמע שגם איסור פת אינו אלא אם כן עולה על שלחן מלכים. וברא”ש אין ראי’ להיפוך כנ”ל ודו”ק”. וע’ מטה יהונתן שגם כן נוטה שמעיקר הדין גם בפת יש הבדל בין עולה על שולחן מלכים או לא[3]. לפי דעתו יש לדון על פיתה אם עולה על שולחן מלכים או לא. אבל פשטות הפוסקים שלגבי פת אין הבדל אם עולה על שולחן מלכים או אינו עולה על שולחן מלכים.

 

לפי דעתו, פת קיבר שאינה עולה על שולחן מלכים לא אסרו. אבל ברמ”א בשו”ע לא משמע כך:

ע’ רמ”א בשו”ע קי”ב סעיף א’ שכתב שפת אורז אינה אסורה שאינה עולה על שלחן מלכים:

אסרו חכמים לאכול פת של עממים עובדי כוכבים, משום חתנות. (ואפילו במקום דליכא משום חתנות, אסור) (רשב”א סימן רמ”ח). ולא אסרו אלא פת של חמשת מיני דגן, אבל פת של קטניות ושל אורז ודוחן, אינו בכלל פת סתם שאסרו.

הגה: וגם אינו אסור משום בישולי עובדי כוכבים אם אינו עולה על שלחן מלכים (טור וב”י בשם תשו’ הרא”ש)[4].

ובפשטות משמע שהיתר דבר שאינו עולה על שולחן מלכים הוא רק בבישול ולא באפיה.

 

 

ההבדל בין פת פלטר לפת בעל הבית:

 

בהלכה יב כתב הרמב”ם:

אף על פי שאסרו פת גויים, יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחין פת הנחתום הגוי במקום שאין שם נחתום ישראל; ובשדה, מפני שהיא שעת הדוחק. אבל פת בעלי בתים, אין שם מי שמורה בה להקל: שעיקר הגזירה משום חתנות ואם יאכל פת בעלי בתים, יבוא לסעוד אצלן.

 

ועיין גמ’ ע”ז ל”ה ע”ב במקור ההיתר לפת פלטר, במעשה שהתיר רבי לתלמידים:

והפת, א”ר כהנא א”ר יוחנן פת לא הותרה בב”ד מכלל דאיכא מאן דשרי אין דכי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רבי לשדה והביא עובד כוכבים לפניו פת פורני מאפה סאה אמר רבי כמה נאה פת זו מה ראו חכמים לאוסרה מה ראו חכמים משום חתנות אלא מה ראו חכמים לאוסרה בשדה כסבורין העם התיר רבי הפת ולא היא רבי לא התיר את הפת רב יוסף ואיתימא רב שמואל בר יהודה אמר לא כך היה מעשה אלא אמרו פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה פת דחוק לתלמידים אמר רבי אין כאן פלטר כסבורין העם לומר פלטר עובד כוכבים והוא לא אמר אלא פלטר ישראל א”ר חלבו אפילו למ”ד פלטר עובד כוכבים לא אמרן אלא דליכא פלטר ישראל אבל במקום דאיכא פלטר ישראל לא ורבי יוחנן אמר אפי’ למ”ד פלטר עובד כוכבים ה”מ בשדה אבל בעיר לא משום חתנות.

 

ע’ תוספות שם ד”ה מכלל, ועיי”ש מ”ש מירושלמי. ולשון הטור בסימן קי”ב:

וגזירת הפת לא נתפשטה בכל המקומות וכתב א”א הרא”ש ז”ל וע”ז סומכין הגדולים שאינן אוסרין אותו לבני מדינתן שנוהגין בו היתר כי הם אומרים שהם מהמקומות שלא פשט איסורו שם ועוד סומכין על מה שכתוב בחלוף מנהגים שבין בני ארץ ישראל לבני בבל מי שהתענה ג’ ימים מותר בפת של עו”ג משום חיי נפש וברוב מקומות גליותינו אין פלטר ישראל מצוי והוי כאילו התענה ג’ ימים ע”כ ויש אוסרין אותו אלא א”כ התענה ג’ ימים ממש ויש מהגאונים שהתירוהו בשבת אם אין לו מה לאכול משום עונג שבת ולדעת א”א הרא”ש ז”ל אין חילוק בין פת של בעל הבית לשל פלטר אבל קצת מהמחברים חלקו בין של בעל הבית לשל פלטר דלא שייך חתנות אלא בשל בעה”ב הלכך אסרוהו בכל ענין חוץ מבמקום סכנה אבל של פלטר אין כאן כ”כ קירוב דעת שבאומנתו הוא עוסק. וכן מחלק בירושלמי שמתיר לקנות מפלטר של עו”ג במקום שאין פלטר של ישראל מצוי וכתב הרשב”א אפילו יש שם פלטר של ישראל אם אין הפת של פלטר ישראל כפת הפלטר של עו”ג מותר כיון שערב עליו יותר ואין נראה כן מן הירושלמי שלא התיר אלא במקום שאין פלטר ישראל מצוי אבל אם הוא מצוי אלא דשל עו”ג ערב לו יותר לא התיר:

 

ובשו”ע יורה דעה קיב, ב נפסק:

יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחים פת מנחתום העובד כוכבים, במקום שאין שם נחתום ישראל, מפני שהיא שעת הדחק.  (וי”א דאפילו במקום שפת ישראל מצוי, שרי) (ב”י לדעת המרדכי וסמ”ק והג”א ומהרא”י ואו”ה ריש כלל מ”ד). אבל פת של בעלי בתים, אין שם מי שמורה בה להקל, שעיקר הגזירה משום חתנות, ואם יאכל פת בעלי בתים יבא לסעוד אצלם. הגה: ולא מקרי פת בעל הבית, אלא אם עשאו לבני ביתו, אבל עשאו למכור, מיקרי פלטר, אף על פי שאין דרכו בכך. וכן פלטר שעשאו לעצמו, מקרי בעל הבית (כך משמע בב”י).

 

היתר שגירת התנור:

 

ע’ גמרא ע”ז ל”ח ע”ב אמר רבינא הלכתא ובתוספות ד”ה אתא:

ואתא ישראל וחתי חתוי בגחלים – מכולה שמעתין משמע דבעינן שיהא הישראל מקרב הבישול קצת ומה שנהגו להשליך קיסם לתנור סומכין על מה שיש בדברים שבין בני בבל לבני ארץ ישראל דקאמר בני בבל משליכין קיסם לתנור ובני מערב אומרים קיסם זה מה מעלה ומה מוריד ואנו נמשכין אחר בני בבל ותלמודם.

 

רמב”ם שם:

הדליק העכו”ם את התנור ואפה בו ישראל, או שהדליק ישראל ואפה עכו”ם, או שהדליק העכו”ם ואפה העכו”ם ובא ישראל וניער האש מעט או כבשו לאש הואיל ונשתתף במלאכת הפת הרי זו מותרת, ואפילו לא זרק אלא עץ לתוך התנור התיר כל הפת שבו, שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה.

 

והיתר זה כאמור יש מחלוקת אם שייך גם בבישול עכו”ם.

 

עיין שו”ע סימן קי”ב סעיף ט’ שהביא לשון הרמב”ם הנ”ל. ורמ”א הוסיף “ואם נפח באש הוי כחיתוי”.

 

ובבישול עכו”ם בסימן קי”ג סעיף ז’ נחלקו המחבר והרמ”א אם קיים היתר זה לגבי בישול עכו”ם.

 

ע’ סעיף ח’ בשו”ע וברמ”א שבמקום שאין פת פלטר יש נוהגין להתיר אף פת בעלי בתים:

יש מי שאומר דבמקום שאין פלטר מצוי כלל, מותר אפילו של בעלי הבתים. (וא”צ להמתין על פת כשר, וכן נוהגין) (ב”י בשם א”ח).

 

(פת עכו”ם כאשר מצויה פת ישראל, ע’ יחווה דעת ח”ה סימן נג, ובבן איש חי כתב שיש היתר גם אם יש פת ישראל).

 

וע’ ש”ך ס”ק ו’ שלא דמי לשלקות שאין היתר בשם מקום משום של הפת יחיה האדם ושייך טעם הירושלמי שזה חיי נפש. ולכן הקילו גם בהשלכת קיסם. וע’ יביע אומר ח”א יו”ד סימן ה’ אות טז-יז ובספר ויצבור יוסף פרק א’ הערה 8 באריכות.

 

לסיכום ע’ חכמת אדם כלל ס”ה סעיף א’:

• יש דברים שאינם אסורים מן התורה אלא שחז”ל אסרום עלינו כמו פת של נכרים כמבואר בכמה מקומות המפוזרים בש”ס, כדי להבדיל אותנו מן העמים בתכלית ההבדל כדי שלא נתערב ונרגיל עצמנו עמהם שעל ידי זה ימשכו הלבבות ויקרבו דעתם אלו לאלו ויבאו לזנות ולהתחתן עמהם וכמו שאירע בערבות מואב וכל שכן על ידי מאכל ומשתה שנוח לאדם להתפתות בזה ולכן גזרו על פתן אפילו במקום שאין בו חשש איסור כגון שחממו המים בכלים חדשים ואפילו פת כומרים שאין להם בנים אסור דלאו משום בתו של מוכר או נותן אמרו אלא משום בנות עכו”ם שאם אין לזה יש לזה ולכן כל איש הירא וחרד לדבר ה’ יזהר בזה מאד מאד.

אך הם לא אסרו אלא פת של חמשת מיני דגן אבל פת קטניות ושל אורז ודוחן אינו בכלל פת של מינים אלו כיון שאינם חשובים אינם מביאים לידי קירוב הדעת לא גזרו בזה כלל וגם אינם אסורים משום בישולי עכו”ם דאינו עולה על שלחן מלכים (סעיף א’ וש”ך):

• כשגזרו חז”ל גזירה זו של פת לא נתפשט בכל המקומות של ישראל מפני הדחק שחיי האדם תלוי בו ולכן יש מקומות שמקילין לקנות מפלטר של גוים במקום שאין פלטר ישראל דאין קירוב הדעת כל כך כיון שעוסק באומנותו כן סתם המחבר ויש מקילין לקנות מפלטר אף על פי שיש גם כן פת ישראל מצוי (רמ”א) אבל כל בעל נפש ראוי ליזהר כיון שיש פת ישראל מצוי אם לא שיפה משל ישראל (ש”ך). וכל זה בפת של פלטר אבל פת של בעלי בתים אין מי שמורה בה להקל והיא עיקר הגזירה שאם יאכל פת בעלי בתים יבא לסעוד אצלם ויבא לידי חיתון ומקרי פת בעל הבית כל מה שנעשה לאכילת בני ביתו אפילו הוא פלטר קבוע ומומחה לרבים אבל מה שנעשה למכור אף על פי שאינו פלטר ואין דרכו למכור פת כיון שהפת נעשה למכור מותר (סעיף ב’ ובש”ך ס”ק ח’):

 

בשו”ת בנין אב ח”ג סימן לו עומד על הבדל עקרוני בין בישול עכו”ם או פת עכו”ם, וכתב לאחר שבירר שם גדרי פת עכו”ם:

…לאור הדברים יש לבאר ההלכה בדין כלים שבישל בהם עובד כוכבים, אם צריכים הכשר, מרן בסימן קי”ג סעיף ט”ז הביא דעת יש אומרים שאינם צריכים הכשר. ויש לבאר הסברא שאין זה רק משום שאיסור בישולי עכו”ם מדרבנן, והקילו בו שלא שייך חתנות, אלא שכל איסור בישול עכו”ם אינו איסור חפצא של מאכלות אסורות, ולא אסרו אלא הבישול ופעולת העכו”ם באוכל, ועל כן אין לבליעה כל איסור. כמו כן יש לבאר ההלכה שדבר האסור משום בישולי עכו”ם שנתערב עם היתר, בטל ברוב ואין בו צורך בשישים, ופסקו האחרונים שגם אם נתערב טעם האיסור מותר, אע”פ שטעם כעיקר, כיון שאין איסור טעם בבישולי עכו”ם, כיון שפעולת בישול העכו”ם אסורה, אולם מדרבנן בפת עכו”ם יש מקור לאסור הבליעה, לפי שהגזירה היא על הפת עצמה כמאכלות אסורות.

 

אם האיסור הוא משום חיתון, מה הדין במקום שלא שייך חשש חיתון, ואם האיסור משום התרחקות מעבודה זרה, מה הדין במקום שאין חשש משום שהגויים אינם עובדים עבודה זרה, כגון המוסלמים? אכן לגבי יין נסך מצאנו קולות:

ע’ יו”ד ריש סימן קכ”ג שבזמן הזה כשהאומות אינם מנסכים, יש אומרים שמגע עכו”ם אינו אוסר בהנאה אלא בשתייה.

וכן בריש סימן קכ”ד כתב המחבר שתינוק עובד כוכבים שאינו מזכיר עבודת כוכבים ומשמשיה אינו אוסר ין במגעו אלא בשתיה.

וכן בסימן קכ”ד סעיף ז’ שעכו”ם שאינו עובד עכו”ם שנגע שלא בכוונה אינו אוסקר והרי זה מותר בשתיה. אם כן האם יש קולא גם לגבי פת?

הרמ”א בשו”ע סימן קי”ב סעיף א’ הביא את תשובת הרשב”א שגם במקום שלא שייך חתנות מכל מקום אסור. וכתב הש”ך שגם בפת הכמרים שאין להם בנים אסור משום שלא משום בתו של מוכר או נותן אמרו אלא משום בנות עובדי כוכים שאם אין לזה יש לזה.

 

ובשו”ת רב פעלים חלק ג – יו”ד סימן י כתב:

ומה ששאלת אם יש חילוק בבישולי גוים בין ישמעלים ובין נוצרים, תשובה, לא יש חילוק בזה והכל דינם שוה בזה, כי כאן הטעם הוא דגזרו רז”ל משום חתנות ואין הפרש בזה כלל וזה פשוט, והשי”ת יאיר עינינו באור תורתו אכי”ר.

 

מה לגבי עוגות, האם יש בהם משום בישול עכו”ם? ע’ שו”ע יורה דעה קיב, ו

במקום שנהגו היתר בפת של פלטר, אפילו הוא נלוש בבצים או שביצים טוחים על פניו, מותר. אבל אינפנד”ה שאפאה עובד כוכבים, אסור לאכול מהפת שלה. (ע”ל סימן קי”ג ס”ג).

הגה: ויש אוסרים בפת שביצים טוחים על פניו, משום שהן בעין ואינם בטלים לגבי פת, ויש בהם משום בשולי עובדי כוכבים (תוספות וסמ”ג והגהות אשירי וארוך ומרדכי פא”ט וסמ”ק סי’ ר”ז). וכן נוהגין. ואותן נילו”ש שקורין קיכלי”ך או מיני מתיקה שקורין לעקי”ך, הם בכלל פת ובמקום שנוהגים היתר בפת של עובד כוכבים גם הם מותרים, ולא אמרינן שיש בהם משום בשולי עובד כוכבים. ויש מיני נילו”ש שקורין קיכלי”ך שאופין אותם על ברזלים ומושחין הברזל בשעת אפייה בחלב או חזיר, באותן יש ליזהר ולאסרן. וכן המנהג (מהרא”י בהגהת ש”ד ואגור בשם ר”י מפרי”ש).

 

וע’ ספר כושרות ע’ 73, שפיצה, פוקצ’ה וכיו”ב אסור גם משום בישול עכו”ם כיון שיש תוספת על הפיצה. אמנם בדרך כלל מה שעל הפיצה מבושל כבר כמו רסק עגבניות וגם הגבינה הצהובה, רבים מקילים בגבינה צהובה תעשייתית, בין היתר משום שעברה עיבוד וחימום במפעל יהודי או בתהליך תעשייתי מיוחד. ושאר התוספות כמו פטריות, זיתים ועגבניות אינם עולים על שולחן מלכים.

 

 

היתר פת פלטר משום צרכי נפש, ירושלמי הובא בברכי יוסף יו”ד סימן קי”ב אות ט ד”ה ואני. (ועיין כסף משנה שם) ויש כאן היתר שכתב ועיין שו”ע יו”ד סימן קי”ב סעיפים א-ב.

 

ע’ ספר ויצבור יוסף. בין ישראל לנכרי, הרב גולדברג, בעמח”ס פני ברוך.

 

ספר “כשרות” במה לבירור ועיון בנושא הכשרות עמ’ 505 מהרב אליהו שלזינגר: “פת עכו”ם ובישולי עכו”ם”.

[1] שמונה עשרה הלכות אלו הם שמונה עשרה תקנות המופיעות בפרק הראשון של מסכת שבת ועליהם כתוב במשנה “ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גריון כשעלו לבקרו, נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום”.

[2]  התוס’ שם מוסיף שלא רק לענין איסור חתנות אין הפת בכלל בישול, גם לענין עירוב תבשילין יש להבדיל בין אפיה לבישול, ובכדי להתיר המלאכה מיום טוב לשבת צריך בעירוב פת ותבשיל, משום שפת מתירה האפיה, ותבשיל מתיר הבישול, ואין אפיה בכלל בישול. סמך לחילוק זה מצאנו גם בכתוב שנאמר בפרשת בשלח, בהכנות שבת “אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו”.

הרא”ש בע”ז הביא הירושלמי שלא אסרו תחלה פת עכו”ם משום חיי נפש, ועל ראית התוס’ שבישול אינו בכלל אפיה, כתב הרא”ש ביצה, וז”ל “ור”י אומר מה שמדקדק ר”ת מפת ושלקות שאין אפיה בכלל בישול אינה ראיה, אלא אף שהיה בכלל הוציאוהו מהכלל, לפי שאין אפיה בכלל בישול, שאין הציבור יכולים לעמוד בה כמו שלקות, ואח”כ הוסיפו את הפת”, עכ”ל. ולדבריו, איסור פת ובישולי עכו”ם חד היא, רק שבתחילה לא אסרו הפת משום חיי נפש, ובי”ח דבר הוסיפו הפת לאיסור בישול, מחלוקת זו אם אפיה בכלל בישול, יש בה נפקא מינא הלכה למעשה, מהי הפת שאסורה מדין פת עכו”ם האם רק פת שנאפת, או כל פת שנאכלת. (מתוך שו”ת בנין אב חלק ג’ סימן לו).

וכיון שבישול ואפיה הם אחד, ע’ בית יוסף יו”ד קי”ב שהביא שיטת הר”ן:

ומדברי רבינו נראה שהוא סובר כדעת הר”ן (יג: ד”ה מתני’) שכתב לי נראה שהפת של גוים אפילו נתבשל על ידי ישראל כיון שהגוי לשו וערכו ומן הגוי הוא לוקחו אסור ומשום חתנות וכי אמרינן בגמרא (לח:) דפת שלש מלאכות יש בו ואי אפה ישראל שרי הני מילי בפת שלנו שהרי אין בו איסור אלא משום בישולי גוים ואיסור בישולו של פת התירו אותו חכמים באחת משלש מלאכות שתהא נעשית ע”י ישראל אבל פת שלהם אפילו נאפית ע”י ישראל אסורה ומשום הכי פלגינהו תנא לפת ושלקות בתרתי בישולו של פת התירו אותו חכמים באחת משלש מלאכות שתהא נעשית ע”י ישראל אבל פת שלהם אפילו נאפית ע”י ישראל אסורה ומשום הכי פלגינהו תנא לפת ושלקות בתרתי.

[3] ז”ל מטה יהונתן: ‘ (הגה שם) וגם אינו אסור משום בישולי גוים. ועיין ש”ך ס”ק ה’ בשם הב”ח דלא איירי כלל בפת קטניות, אלא בתבשיל של קטניות. ויש לדקדק דאם כן מאי אתי לאשמועינן, הא מילתא דפשיטא היא דבישול עובר כוכבים לא שייך אלא אם הוא ראוי עולה על שלחן מלכים. וצריך לומר דהא קא משמע לן, דשאר תבשיל מסתמא אף לא ידענו בית בודאי שאין עולה על שלחן מלכים אסור עד שידע בודאי שאינו עולה, מה שאין כן בתבשיל של קטניות אף על פי שאין ידוע בודאי שאינו עולה מותר, דסתמא אין עולה. ועיין בט”ז ס”ק ג’.

ועוד י”ל דלא כהב”ח, והוא דלא מחלקינן בפת עוברי כוכבים בין אם הוא עולה לאינו עולה, היינו משום דסתם פת מקרי עולה משום דעיקר סעודה הוא פת ועל הלחם יחיה האדם, מה שאין כן קטניות דהוא לא חשוב כל כך, מקרי אין עולה, אך ודאי במקום דאף פת קטניות עולה וכו’ נמי אסור, דאף פת איכא לאפלוגי בין עולה לאין עולה. ומעתה יש לומר דהרמ”א גם כן בפת קטניות איירי, ואין מקום להשגת הב”ח, ודוק.”

[4] משמע מדברי הרמ”א שאם היה עולה על שולחן מלכים היה אסור משום בישולי נכרים, אע”פ שנאפה בצורת לחם ולא מתבשל, וביאר שם בביאור הגר”א “כשהותר פת הותר לגמרי ולא הוי בכלל שלקות, אבל דבר שאינו פת ישנו בכלל שלקות”, אולם סברא זו היא לשיטת הרא”ש, שפת הותרה משום חיי נפש ואינה בכלל שלקות, אבל לסברת ר”ת שאפיה אינה בכלל בישול, הרי גם פת אורז ודוחן אפיה היא ואינה בישול, ולא נכללה בכלל הגזירה, ואכן ביארו האחרונים שבמקום שאין מצוי כי אם פת אורז ודוחן ועולה על שולחן מלכים, אין בו משום בישולי נכרים לפי שנאפה כפת, ועיין בפר”ח אות ה’ (מתוך שו”ת בנין אב ח”ג סימן לו).