ב”ה
שאלות בנושא בישול עכו”ם (ראה גרסה ראשונה בשעור הקודם)
א. מסעדות המעסיקות טבח שאינו יהודי, ועובד זר:
תוספות (ע”ז ל”ח ע”א ד”ה אלא מדרבנן) הביאו מחלוקת:
אומר הר”ר אברהם ב”ר דוד, דודאי שלקות אסרו חכמים כשהעובד כוכבים מבשלם בביתו, אבל כשהוא מבשל בביתו של ישראל – אין לחוש לא לחתנות ולא לשמא יאכילנו דברים טמאים.
ולא הודה לו רבינו תם, דודאי כיון שהעובד כוכבים מבשל, לא חלקו כלל חכמים בין רשות הישראל לרשות העובד כוכבים, כי לעולם יש לחוש שמא לא יזהר גם בביתו של ישראל כמו בביתו של עובד כוכבים.
שתי הדעות הובאו להלכה בדברי השו”ע והרמ”א שו”ע סימן קיג סעיף ד’:
יש מי שמתיר בשפחות שלנו, ויש מי שאוסר, ואפילו בדיעבד (תשובת הרשב”א ס’ ס”ח). הגה: ובדיעבד, יש לסמוך אדברי מתירים (ארוך כלל מ”ג והגהות ש”ד). ואפילו לכתחלה נוהגין להקל בבית ישראל שהשפחות והעבדים מבשלים בבית ישראל, כי אי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט
והש”ך שם כתב בס”ק ז’
בשפחות שלנו – שקנויות לנו דמלאכה דעבד העובד כוכבים דישראל הוא ומוזהר עליו בשבת מן התורה וליתיה בכלל עובד כוכבים[1] והלכך ליתיה בכלל גזרות חתנות עכ”ל תשובת הרמב”ן שהביא בית יוסף וד”מ ובהנך שפחות מיירי המחבר אבל לא בשפחות שלנו שבארצות אלו שאין קנויות לנו רק שנשכרו לשנה ואין אנו מוזהרין עליהם בשבת כמו שנתבאר בא”ח סימן ש”ד וכ”כ הב”ח ולפ”ז מ”ש הרב ובדיעבד יש לסמוך אדברי המתירים לא א”ש בשפחות שלנו וצ”ל דקאי אשפחות דמיירי המחבר או ר”ל דיש לסמוך אדברי המתירין בישולי עובדי כוכבים בבית ישראל והוא דעת ר’ אברהם שהביא הטור וכ”כ בד”מ ובת”ח כלל ע”ה דין י”ז בשם או”ה והוא באו”ה כלל מ”ג דין י”ג א”נ הרב לא דקדק בזה דעיקר דמילתא סמיך אטעמא דא”א שלא יחתה אחד מבני הבית מעט ועיין בא”ו של מהרש”ל סי’ ע”ה מביא תשובת הרמב”ן סי’ קמ”ט דיש מרבותינו מתירין בשפחות מטעם דאין איסור משום בישולי עובד כוכבים אלא בעושה מרצונו משום גזירת חתנות אבל אלו השפחות והעבדים שלנו שעושים בע”כ בין ירצו בין לא ירצו אין בזה קירוב הדעת ומ”מ אין דבריהם מחוורין ואין אנו סומכין ע”ז ואנו נוהגין איסור אפילו בדיעבד ע”כ עכ”ל וכן הוא בתשובת הרשב”א סימן ס”ח ולפ”ז י”ל דסברת המתיר שכתב המחבר הוא מטעם זה ולזה כתב הרב דיש לסמוך עליהם בדיעבד אלא דבב”י וד”מ לא נזכר טעם זה:
האם ניתן להתיר מסברא זו שאיסור הוא רק משום גזירת חתנות ובמקום שלא שייך ואין קירוב דעת מותר? אמנם השך כתב שאין דבריהם מחוורים ואין אנו סומכין על זה.
בדומה לכך, האחרונים הסתפקו לגבי בישולי עכו”ם בבתי חרושת (בנסיבות בהן אין חשש לכשרות המאכלים מצד עצמם, כגון שחמרי הגלם באים מן הצומח בחו”ל); הבישול בבית החרושת אינו יוצר קירבת הדעת, שהרי אין הלקוח יודע כלל מיהו המבשל בבית החרושת, ולא יבוא להתחתן עמו; זו לשונו של הגר”מ פיינשטיין (אגרות משה יו”ד חלק ד’ סימן ק”ח.
בדבר פאטייטא טשיפס… צריך לידע שנתבשלו בשמן כשר… ואם יש בהו איסור בישול עכו”ם כשידוע שהוא בשומן כשר… אבל… אין בזה היתר ברור. והוא כמו כל דבר הנעשים בבתי חרושת שיש אומרין טעמים להקל וכן נוהגין רוב העם, ובאיסור זה שהוא דרבנן אין למחות באלו שמקילין. והנני אביך, משה פיינשטיין.
הרב מרדכי ווליג “בענין פת ובשולי עכו”ם”, “מסורה”, מאסף תורני של איחוד הקהילות החרדיות באמריקה, חוברת ב’, תשרי תש”נ עמ’ ע”א, בעמ’ ע”ב, הביא בשמו של הגר”מ פיינשטיין הסבר לדבר:
וביאר הגמר”פ זצ”ל, דבבית חרושת, שאי אפשר לישראל לדעת בכלל מי מבשל האוכל בקופסא זו, לא שייך טעם בישול עכו”ם, דהיינו בנותיהם, ומהאי טעמא התירו הרבה פוסקים כל הנעשה בבית חרושת. בדומה לכך, האחרונים הסתפקו לגבי בישולי עכו”ם בבתי חרושת (בנסיבות בהן אין חשש לכשרות המאכלים מצד עצמם, כגון שחמרי הגלם באים מן הצומח בחו”ל); הבישול בבית החרושת אינו יוצר קירבת הדעת, שהרי אין הלקוח יודע כלל מיהו המבשל בבית החרושת, ולא יבוא להתחתן עמו; זו לשונו של הגר”מ פיינשטיין (אגרות משה יו”ד חלק ד’ סימן ק”ח.
ב. הדלקת אש על ידי יהודי
מחלוקת הפוסקים היא האם צריך סיוע של היהודי בבישול עצמו, או שמא די בהדלקת האש שממנה ידליק הלא-יהודי את אש הבישול. השו”ע מחמיר בדבר ודורש סיוע ממשי של היהודי לבישול עצמו; זו לשונו יו”ד סימן קי”ג סעיף ו’.
כל שבישלו ישראל מעט בישולו, בין בתחלה בין בסוף, מותר. לפיכך אם הניח עובד כוכבים בשר או קדרה על גבי האש, והפך ישראל בבשר והגיס בקדרה, או שהגיס ישראל וגמר העובד כוכבים, הרי זה מותר (ואפילו לא היה מתבשל בלא סיוע העובד כוכבים…
ובסעיף ז:
אין שגירת (פי’ הבערה. ובערו והשיקו (יחזקאל לט, ט), תרגום ויהון שגרין) התנור מועלת אלא בפת, אבל בשאר המתבשלים אין שגירת התנור ולא הדלקת האש מעלה ומוריד, אלא ההנחה דווקא. לפיכך הרוצה לבשל במחבת בתנור של עובד כוכבים, צריך שיתן ישראל המחבת לתוך התנור, למקום הראוי להתבשל בו. הגה: ויש חולקין וסבירא להו דהדלקת האש או חיתוי בגחלים מהני לענין בישול כמו לענין פת, וכן נוהגין. (הגהות ש”ד ובארוך ובמרדכי פא”מ). ואפילו חיתוי בלא כוונה מהני ומועיל. וי”א דאפילו לא חיתה ישראל ולא השליך שם קיסם, רק שהכותית הדליקה האש מאש של ישראל, שרי (או”ה שם בשם מהר”ם).
לכאורה אם כן זו מחלוקת בין האשכנזים לספרדים. אבל בשו”ת יחווה דעת חלק ה’ סימן נד כתב:
שאלה: בתי מלון ומסעדות שבהם יש משגיח על הכשרות מטעם הרבנות הראשית המקומית, ויש להם תעודת כשרות, ברם הטבח שמבשל את התבשילים במקומות אלו הוא ערבי, אלא שהסקת האש של תנורי הבישול והאפיה נעשית על ידי ישראל, שהוא המשגיח על הכשרות, האם מותר לאכול מתבשילים אלו, ללא חשש איסור בישולי גוים?
והביא בתוך דבריו:
…ורק בני אשכנז היוצאים ביד רמ”א, יכולים להקל בזה. והנה ידוע מה שכתב מרן החיד”א בספר דברים אחדים (דף כו ע”ב), שספרדי שמיקל כדעת הרמ”א בניגוד להוראות מרן, חייב לעשות תשובה וכפרה, כי אבותינו קבלו עליהם ועל זרעם ככל אשר יאמר מרן בשלחנו הטהור…
אלא שהרב עבדיה יוסף כתב שאלו שני ספיקות נגד מרן: א. האם שגירת התנור מועילה בתבשיל. ב. האם בעבדים ושפחות הקנויים שייך איסור בישול עכו”ם. וסיים שם:
… ומעתה בנידון דידן יש לנו הטעמים האלה להקל בצירוף הטעם הראשון שישראל מדליק את האש. ואם כן יש לנו ספק ספיקא להתיר, שמא הלכה כהפוסקים הסוברים שגם בבישולי גוים התירו בהיסק על ידי ישראל, ולא רק בפת עכו”ם, ואם תמצא לומר כדברי החולקים, שמא הלכה כהאומרים שבפועלים המושכרים בבית ישראל יש להקל. ואף על פי ששני הספקות הם נגד מרן שקבלנו הוראותיו, וכבר כתב הגאון רבי יוסף חיים בשו”ת רב פעלים חלק ג’ (חלק יורה דעה סימן ט’) שאין לסמוך על ספק ספיקא כששני הספקות נגד מרן, ואפילו באיסור בישולי גוים. ע”ש…
וכן כתב הגאון רבי אברהם הכהן מסאלוניקי בספר טהרת המים בשיורי טהרה (מערכת ס’ אות ז’), שאפילו כששני הספקות נגד דעת מרן, יש להקל בספק ספיקא, כי אפשר שגם מרן יודה שבהצטרפות שניהם יחדיו יש להתיר. ע”ש. וכן כתב בשו”ת שערי עזרה טראב (חלק יורה דעה סימן ב’, דף לא ע”ב), ושכן כתב השדי חמד. ע”ש. ומעתה הדבר פשוט שגם בנידון שלנו יש מקום נרחב לסמוך להקל גם לספרדים ובני עדות המזרח. וכן כתב בשו”ת מנחת יצחק חלק ז’ (סימן סב). ע”ש. ומכל מקום המחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה.
אם כן שלשת השאלות הנ”ל: האם שפחות בבית ישראל יש חשש חתנות, האם בבתי חרושת יש חשש חתנות, והאם ניתן להקל על ידי יהודי שידליק נר נשמה לשבעה ימים האם ניתן יהיה לגוי להשתמש באש זו ואין זה בישול עכו”ם, כל אלו תלויות בשאלה איך נתפוס את האיסור, האם זה איסור שנגזר במנין ואין חשיבות לטעם או שצריך לבדוק את הטעמים ו”רוח ההלכה.
ג. בנוגע לקורנפלקס ודגני בוקר האם יש בהם משום בישולי נכרים. – גדר עולה על שולחן מלכים:
כאן דן בזה בכתבי הגאון הרב יוסף אליהו הענקין, תשובות איברא סימן מב:
א גדר בישולי עכו”ם ע”ד החקירה אי שייך בישולי עכו”ם בקארן פלעקס הנה בשו”ע מבואר שצריך שיעלה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת היינו שיעלה על שולחן מלכים דוקא ללפת בו ולא בתור מאכל בפ”ע לשובע. (דין פת עכו”ם בודאי שאין בר דהרי אינו מחמשת המינים) כי עיקר הפירוש עולה על שולחן מלכים לענ”ד אינו כפי שמשמע לכאורה שמפני חשיבות המאכל יש בו משום בשולי עכו”ם ואם אינו חשוב כאן אין בו משום בשו”ע כי כמדומה שכמעט כל המאכלים אוכלים אותם כעשיר וכרש וההבדל שביניהם הוא שהעני אוכלם במים והעשיר בחלב או בבשר ומתבלם במיני תבלין שונים, וע,כ שאמרו הני בבליאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא (ביצה טו), דהעני אפילו הדייסא חשיבא לו כליפתן, וכדומה למדל תפוח אדמה וכן אלה המינים שנחשבו במאמר של כבודו, אבל העשיר אף שגם הוא אוכל דייסא ותפוחי אדמה ואלה המינים אבל הוא אוכלם להשביע את עצמו ולא ללפתן וזה אין דין בשולי עכו”ם לפי פסק ההלכה. (תש”י)
אלא שכפי שבארנו הרי כאן יש קולא מופלגת, לומר שכל דבר כזה אינו מלפת את הפת. שאלה זו נוגעת גם לשוקולד שעולה על שולחן מלכים אבל אינו עשוי ללפת בו את הפת.
האם צריך ללפת את הפת, כדעת הרמב”ם, או גם אם זה רק פרפרת כדעת השו”ע?
וע’ ערוך השלחן יו”ד קי”ג שכתב בענין זה:
סעיף ו
בגמ’ [ל”ח א] איתא כל שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בשולי וכו’ וכ”כ הרמב”ם בפי”ז דין ט”ו וביאר הטעם שמפני שעיקר הגזירה הוא משום חתנות שלא יזמנו אצלו בסעודה ודבר שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת אין אדם מזמן את חבירו עליו עכ”ל ומלשון זה משמע דדבר שאינו ללפת בו את הפת אפילו הוא דבר של חשיבות כמו מיני פרפראות החשובים כיון שאינו ללפת את הפת לית לן בה אף אם אין נאכלים כמו שהם חיים וכ”כ אחד מגדולי אחרונים שזהו דעת הרמב”ם וכן עיקר לדינא [פר”ח סק”ג]
סעיף ז
אבל הטור והש”ע סעיף א’ כתבו דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי וגם עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת וכו’ אסור משום בישולי כוכבים עכ”ל ונראה שדעתם כן הוא דזה שאמרו חז”ל ללפת בו את הפת לאו דווקא הוא ואורחא דמילתא קאמר דדבר שאינו חשוב אין מעלין על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אבל העיקר תלוי בדבר של חשיבות העולה על שלחן מלכים אע”פ שנאכל בפ”ע ולא עם הפת וגם הרמב”ם עצמו הזכיר שם בדין י”ח לשון פרפרת לענין פולין ועדשים ע”ש אך י”ל דכוונתו פרפרת שאוכלין עם הפת שכן כתב להדיא בפ”ד מברכות דין ו’ וז”ל בירך על הפת פטר את הפרפרת שאוכלין בהן הפת וכו’ עכ”ל מיהו לדינא כיון דהטור וש”ע פסקו לאיסור הכי קיי”ל.
[ומירושלמי פרק אין מעמידין הל’ ח’ משמע כהרמב”ם דאיתא שם כל אוכל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים עם הפת יש בו משום בישולי נכרים עכ”ל כלומר מה שאוכלין ללפת את הפת דבר מבושל דללפת פת דרכו במבושל והירושלמי לא הזכיר כלל הך דעולה על שולחן מלכים מיהו העיקר נראה דתלוי בללפת את הפת וצ”ע]:
ובספר בישולי נכרים התיר אכילת עראי שלא בתוך סעודה, על פי דברי ערוך השלחן שסובר לדינא כמו הפרי חדש וכפשטות הרמב”ם שאסור רק דבר שעשוי ללפת את הפת ולא דבר שאין מזמנים עליו. (ע’ ספר בשולי נוכרים פרק שני אות ד’ ופרק שביעי אות טו). אבל מלשון ערוך השלחן סעיף ז’ משמע שהחליט לאיסור, וצ”ע.
סיכום מתוך פניני הלכה בענין זה של דבר שנאכל רק משום קינוח סעודה:
יש אומרים שהקינוח שמוגש בסוף הסעודה אינו נחשב כ’מלפתים בו את הפת’ ואין בו איסור (פר”ח קיג, ג, תפארת לישראל). אבל לדעת רוב הפוסקים הוא בכלל ‘מלפתים בו את הפת’, הואיל והוא נאכל במסגרת סעודה של שביעה, וכ”כ ריטב”א, טור, שו”ע קיג, א, פרי תואר, פנים מאירות, חכ”א, ערוה”ש ו-ז.
וכן מצאתי בתשובות והנהגות לר’ משה שטרנבוך חלק ה’ סימן רמט, בענין בישול עכו”ם בשוקולד:
ולמעשה נראה עיקר כהפוסקים שרק בדבר הנאכל בסעודה יש בו משום בישול עכו”ם. ולכן כשנשאלתי על בי”ח לשוקולד שיש השגחה שאין שום חשש תערובת איסור (ובשוקולד שכמה וכמה מרכיבים מעורבים בו צריך השגחה מעולה וקפדנית במיוחד) האם יש לחשוש לאיסור בישול עכו”ם בשוקולד, השבתי שמן הדין מותר (וע”ע בח”א סי’ תל”ח). מיהו, מהיות טוב עדיף אם אפשר, שיהודי שומר שבת יוסיף איזו פעולה בבישול. וראוי לדאוג לכך, שיהודי שומר שבת יסיק את התנור, ושוב יש לסמוך ולהכשיר לכ”ע.
שאלה זו היא גם שאלה לגבי חטיפי ציפס ושאר חטיפים, שאינם נאכלים בסעודה. ע’ במה שכתב הרב רובין בחוברת צהר ד’.
לכן במאכלים שלא נועדו לאכילה או לקינוח במסגרת סעודה, כדוגמת ממתקים, שוקולד, מיני קליות (פיצוחים) ושאר חטיפים, אין איסור בישולי גויים.
ד. קפה של גוי:
בבן איש חי (שנה שניה אות טז-קפה) כתב:
הקהוו”א שמבשלין הגוים יש אוסרין ויש מתירין ומרן רבינו האר”י ז”ל אסר אותה אך אין בידינו למחות ביד המקילים שיש להם על מה לסמוך ובפרט במקום שפשט המנהג להתיר ופה עירנו בגדאד המנהג פשוט מקדם קדמתא לשתות קהוו”א של גוים אפילו במקום הנועד שלה ובודאי בעל נפש צריך להחמיר והצנועין מושכין ידיהם ממנה ברם אפילו אדם חשוב אם הולך לבית גוים גדולים לעשות וזית”א מוכרח הוא לשתות מכמה סיבות שיש בהם טעם.
בשו”ת יחווה דעת ח”ד סימן מב כתב בסיום דבריו:
בסיכום: מותר לשתות קפה של גוים, ואין לחוש בזה לאיסור בישולי גוים. וכתבו האחרונים שכן פשט המנהג בכל המקומות. ואם הלכה רופפת בידך צא וראה היאך הצבור נוהגים ונהוג כן. והרוצה להחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה. והנוסעים במטוס של חברה לא יהודית, שיש לחוש שהשתמשו בכוסות של הקפה בחלב של גוים, נכון שישתו הקפה בכלי זכוכית, שאינם בולעים ואינם פולטים. ואם אי אפשר יש להקל בשעת הדחק אף בכוסות של פורצליין וכיוצא בזה.
ה. לגבי הכשר הכלים של בישולי עכו”ם:
לגבי הכלים אם צריכים הכשר, ומצוי במקום שיש בו עובד זר, האם צריך לבשל בכלים שלו. כתב בשו”ת בנין אב ח”ג סימן לו:
לאור הדברים יש לבאר ההלכה בדין כלים שבישל בהם עובד כוכבים, אם צריכים הכשר, מרן בסימן קי”ג סעיף ט”ז הביא דעת יש אומרים שאינם צריכים הכשר. ויש לבאר הסברא שאין זה רק משום שאיסור בישולי עכו”ם מדרבנן, והקילו בו שלא שייך חתנות, אלא שכל איסור בישול עכו”ם אינו איסור חפצא של מאכלות אסורות, ולא אסרו אלא הבישול ופעולת העכו”ם באוכל, ועל כן אין לבליעה כל איסור. כמו כן יש לבאר ההלכה שדבר האסור משום בישולי עכו”ם שנתערב עם היתר, בטל ברוב ואין בו צורך בשישים, ופסקו האחרונים שגם אם נתערב טעם האיסור מותר, אע”פ שטעם כעיקר, כיון שאין איסור טעם בבישולי עכו”ם, כיון שפעולת בישול העכו”ם אסורה, אולם מדרבנן בפת עכו”ם יש מקור לאסור הבליעה, לפי שהגזירה היא על הפת עצמה כמאכלות אסורות.
אבל לכאורה יש להקשות על דבריו מבישול בשבת שגם כן הכלים נאסרים אף שודאי זה איסור גברא. ועיי”ש.
ו. בישול עכו”ם בבישול באדים ובבישול חשמלי.
כתב שו”ת אור לציון חלק ה – באורים פרק לד – דין בישולי עובדי כוכבים אות יא:
יש מקומות שאין הבישול נעשה שם באש רגילה, אלא על ידי בישול בכיריים חשמליות או בתנור חשמלי וכדו’, ויש לדון אם יש בזה משום בישול נכרים. ונראה שאף שבישול נכרי אסור, מכל מקום בישול שנעשה ע”י כח החשמל אינו נחשב שבא מכח המבשל, ואף אם המפעיל הוא נכרי, אין זה נחשב בישול נכרי, שכן הבישול לא בא מכוחו… והמפעיל מכשיר חשמל, אין בא מכוחו אלא הרגע הראשון של זרם החשמל, ורגע זה אין בכוחו לבדו לבשל, וכח החשמל העתיד לבוא עדיין לא היה בעולם כלל בשעת הפעלת החשמל, ובתחנת הכח מתחדש בכל רגע זרם חדש הנשלח לכל מקום. וכיון שכן, אין כאן בישול של נכרי, ודמי כמו שנתבשל מאליו, ואין בו איסור. והרי זה דומה לאופן שישים הגוי עץ קטן מאוד באש שאין בכוחו לבשל, ולאחר מכן נוספו עצים רבים שלא מחמת הגוי, שודאי שלא נחשב בישול נכרי… ועל כן נכרי שבישל בכיריים חשמליות או בתנור חשמלי, אין זה נחשב בישול נכרים, ומותר באכילה.
לעומת זה הרב שטרנבוך בתשובות והנהגות כותב נגד וכן בכשרות כהלכה א’ עמ’ שפ לרב אדרעי.
בענין בישול עכו”ם בחשמל: הרב ויליג בחוברת המסורה תשרי תש”נ ב עמ’ עה מתיר. הרב יעקב יוסף בקלטת מתיר. וכן הרב בטאט אמר לי בשם אחיו שהרב אבא שאול התיר למעשה, משום שאין הדבר בעולם ולא משום גרמא דגרמא כמו שכתב בשמו בחוברת צהר. וכן הביא בשם הרב אבא שאול בספר שולחן מלכים פרק ג’ סעיף א’ בהערה 52 ושם שער ט’ פרק ו’ עמ’ תרע. ושם שער ה’ פרק ג’ ע’ תנו.
[1] ע’ הקדמת המשנה ברורה לסימן שד. ולכאורה “וינפש בן אמתך והגר” להבנה זו זה כל מי שקנוי לי ואולי אףך אם אין לו גדר גר תושב, ומאידך צ”ע האם גר תושב אסור לו לעשות לי מלאכה בשבת בכלל מכל מקום, משמע בתשובת הרמב”ן שהביא בית יוסף שגם כיום אף שאין גר תושב, אסור למי ששכור לי שיעשה מלאכה בשבילי מן התורה. לדבריו “השפחות שלנו” לא יכולות לעשות מלאכה בשבת עבור ישראל. וראה שתי דעות בשו”ע או”ח סי’ ש”ד ס”א. וראה מ”ש הרב הרצל הנקין זצ”ל, בחוברת “המעין” חנוכה תשע”ב: “מעתה, אם מוסלמי הינו “גר תושב” אליבא דהלכתא, אזי כל המערכות הציבוריות והפרטיות, בבתי חולים ומלונות, בשכונות מגורים שבערים מעורבות או מעורבות למחצה, במוסדות ציבוריים וכן הלאה, כל המושג של “גוי של שבת” כפי שהוא מיושם כיום – אחת דינם להתבטל, מלבד בהקשר של פיקוח נפש.”