כז. כשרות מהדרין – ב

 

ב”ה

 

 

מהדרין בכשרות – ב

 

 

בשעור הקודם דנו בשלש סיבות לכשרויות שונות במזון: א. מנהגים שונים. ב. טיב ההשגחה. ג. לא סומכים על קולות שונות שלא מוסכמים על דעת רוב הפוסקים.[1]

 

לגבי עצם דין שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם, דברנו מכך שזה נאמר בדבר שהפוסק פסק מסברא ולא בדין ידוע. וגם בזה אם זה דבר שפשט היתירו, מותר רק לגדולי החכמים להחמיר בזה (ש”ך יו”ד יז סק”ח).

 

ובגדר חומרא, האם יש מקום להחמיר בדבר שנתבטל?

האו”ה (לרבינו יונה, כלל נז סעיף טו) כתב וז”ל:

אם רצה להחמיר על עצמו שלא לאכול מבהמה ועוף או מכל דבר שנשאל לחכם או מתבשיל שנפל או שנמצא בו איסור בכלי שני או בכלי ראשון ויש ששים, או בשר אחר גבינה באותה סעודה, ומכל כהאי גוונא, מכל דבר כיעור – הרשות בידו, וגם אמרו בהמה שהורה בה חכם בעל נפש לא יאכל ממנה, וכן כתב מהר”ם וכל אדם יכול לגדור ולהתקדש עצמו אף במותר לו ואין זה כמוסיף על התלמוד ומביא ראיה, וגם מצוה היא כמו שדרשו רז”ל מכי עם קדוש אתה לד’ אלהיכם”.

 

מדברי האו”ה עולה שיכול אדם להחמיר ולהימנע מאכילת דבר המותר או מאכילת דבר שנפסקה הלכה לגביו, כגון כשיש ששים או בכלי שני, יכול האדם להחמיר על עצמו ולהימנע מאכילתו. כמו כן כתב האו”ה בשם מהר”ם שכל אדם יכול לגדור ולהתקדש.

 

אבל בפתחי תשובה סימן קט”ז ס”ק י’ הביא את האיסור והיתר וכתב שיש מחלוקת בדבר זה:

מחמירים – בגליון יו”ד של אא”ז הרב ז”ל מ”כ וכן אם נפל איסור בכלי שני או בכ”ר ויש ס’ ומכל כה”ג ולהרחיק עצמו מכל דבר כיעור מצוה היא עכ”ל או”ה סוף כלל נ”ז. וצ”ל דאף שכתב הרמ”א ולא נמצא הדין בפי’ כו’ לא יאכל ממנה. א”כ משמע דהא בכ”ש או ביש ס’ דנמצא בפירוש אין להחמיר. היינו שאין החיוב על בעל נפש להחמיר. אבל מ”מ אם רוצה להחמיר גם בזה מצוה היא ועיין בש”ך לעיל סימן י”ז סק”ח ועמ”ש בסימן י”ח סק”ט. שוב ראיתי בסולת למנחה כלל ע”ו דין ח’ שכתב בשם תורת האשם דמי שרוצה להחמיר לנהוג איסור בדבר שלא מצינו שהחמירו אמוראי כגון מה שנתבטל בששים או בכלי שני הוי כמו אפיקורסות ויצא שכרו בהפסדו ודלא כמ”ש או”ה סוף כלל נ”ז עכ”ד ע”ש:[2]

 

ומה שכתב שמי שלא אוכל דבר שנתבטל יש בו חשש מינות, הוא כבר במרדכי חולין פרק כל הבשר אות תרפז בשם תשובת ה”ר מאיר שהיה מתלוצץ בבני אדם שעושים כך משום שהיה נראה לו כמינות וכחולק על התלמוד וכמוסיף שהוא גורע.[3] (וע’ נתיב החלב ע’ 21). דבר זה הובא בשעור הקודם.

 

ובבני יששכר חודש אדר מאמר ב’ דרוש ז’ חידוש שאדרבה דבר שנתבטל ברוב מצוה לאוכלו.[4]  וז”ל:

…כיון שכל הדברים הנאסרים על פי התורה חיותן משלש קליפות הטמאות אשר אין יכולין להתברר על ידינו, אם כן למה תהיה כזאת שלפעמים תתבטל חתיכת איסור בהיתר והוא נאכל עפ”י התורה, כגון שנתבטל בששים, או יבש ביבש ברוב, אבל תדע שהוא ממחשבות הצור תם, הוא ית”ש יודע אשר הניצוץ הטמון באותה חתיכה האסורה ביחוד יכול להתברר על ידינו, הנה ית”ש מזמין שתפול החתיכה האסורה הזאת לתוך ההיתר ותתבטל, ואכול יאכלו אותה עפ”י התורה ותתברר הניצוץ הזה, וכן תתבונן בהיפך, בדברים המותרים שחיותן מקליפת נגה אשר מוטל על ישראל לברר הטוב מן הרע, כאשר יש באיזה מקום דבר אשר אין הבירור מגיע לנו כי הוא משוקע מאד, הנה היוצר בראשית פועל ומזמין שיבא הדבר לידי איסור, כענין הבהמה הטהורה הכשרה כשיש בה ניצוץ שאין היכולת ביד ישראל לברר, הנה יארע בה אחת מן הטריפות או בשחיטה או בבדיקה כדי שלא יאכל ממנה ישראל, הבן הדבר.

ומעתה תבין הא דמפורסם הדבר בדברי חז”ל רוב בהמות כשרות הן [עי’ חולין יא א], והנה אנחנו רואים בזמן הזה ותהי להיפך, אך הוא לדעתי, בדורות הקודמים היו ברוב הנצוה”ק הוא בחינת הטוב בתוכם והיו כשרות כדי שיאכלם ישראלים, והן היום שכבר נתברר הטוב ולא נשאר רק מעט, כי הוא עקבות משיחא אשר חוצפא יסגי [סוטה מט ב] היינו הרע הוא ביותר, על כן על פי הרוב הבהמות הטהורות נטרפים בכדי שלא יאכלום בני ישראל, הבן היטב. ועתה מהראוי לך להתבונן, כיון שהדבר הזה הוא מאת הש”י שהוא מזמין הדבר האיסור שיתערב ברוב היתר בכדי שיהיה ניתר באכילה כי יודע הש”י שזה הוא מכלל הבירור הנמסר לישראל, ואם כן מצוה הוא בדוקא שיאכל ישראל החתיכה ההוא ולא יחמיר, כענין שאמרו רז”ל גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים [ברכות ח א], ופירש בזה הרב הקדוש בעל השל”ה נהנה מיגיעו היינו שייגע את עצמו בתורה ויודע להכשיר המאכל הזה עפ”י התורה הגם שיש בתוך המאכל דבר איסור הנה שב להיתר על פי כללי התורה, והאדם הזה אוכל המאכל ונהנה ממנו, הנה הוא גדול מן הירא שמים המחמיר. והוא כדברינו ממש, להיות הדבר הזה נסיבה מאת הש”י שיתברר המאכל האיסור ההוא, ולזכות יחשב לאדם האוכלו עפ”י התורה כי יתבררו הניצוה”ק, והוא גדול מן הירא שמים שאינו רוצה לאכול מטעם שיש בו תערובות איסור, הבן הדבר, על כן לדעתי הצעירה אין זה מדרך החסידות מה שכמה אנשים נוהגים סלסול בעצמם שלא לאכול מן שום מאכל שהיה עליו שאלת חכם הגם שהוא דבר פשוט ומבואר דינו להיתר כגון על ידי תערובות בששים וכיוצא, כי לדעתי אדרבא מצוה הוא, יאכלו ענוים וישבעו, כי הוא נסיבה מאת הש”י שישוב האיסור להיתר ויתברר על ידי אכילת ישראל, ומה שאמרו רז”ל [חולין מד ב] לא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, היינו דוקא במלתא דתליא בסברא, וכמו”ש הפוסקים.

 

בקשר לחומרא בדבר שיש בו מחלוקת הפוסקים ומן הדין נפסק לקולא, יש לברר, על פי סברת רש”י בביצה בדבר שיש לו מתירין שלא בטל, שכתב:

אפילו באלף לא בטיל – ואף על גב דמדאורייתא חד בתרי בטיל, דכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות – אחמור רבנן, הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן – לא יאכלנו באיסור על ידי ביטול.

הפוסקים כתבו שמחמת סברא זו, למשל, פת שאפאה עם הצלי בתנור, ויש בה ריח של בשר, יש מהראשונים סוברים שאף על פי שהלכה ריח אינו אוסר, הרי זה מפני שריח דינו כמשהו ובטל, אבל כאן אין הריח מתבטל בפת שיהיה מותר לאכלה עם חלב, שכיון שאפשר לאכלה עם בשר הרי זה דבר שיש לו מתירין ואינו בטל. והמרדכי בחולין סימן תרס”ה הביא את דעת הראבי”ה החולק בזה:

וראבי”ה פליג על סברת האלפס וכתב מה שאמר הרב דהוי דבר שיש לו מתירין אין נראה לי דלאותו ענין שנאסר הוא אסור עד לעולם ולאותו דבר שהותר דהיינו כותח לא נאסר מעולם.

 

האם דבר זה יש לומר לגבי ביטול ברוב בכלל, כשאפשר לא לאכול או לאכול דבר אחר או הכשר אחר. האם גם זה יחשב כמו דבר שיש לו מתירין. לדעת הראבי”ה ודאי שאין להחמיר כך משום זה.

 

כמו כן מצאנו שספק שניתן בקלות לבדוק ולבררו, מחמירים בו בכמה ספיקות (הוזכר בפסחים ד ע”ב). לדוגמא, השוכר בית מחבירו בי”ד בניסן, אע”פ שחזקה שבעל הבית בדק את החמץ, אם בעל הבית בעיר צריך לשאול אותו האם בדק (תוס’ פסחים ד: ד”ה לאו).[5]

 

השאלה היא גם לגבי ההכשרים השונים, האם צריך להחמיר כיון שבקלות ניתן להשיג דברים אחרים שהם בהכשר יותר טוב. וזה תלוי כמובן בסיבת ההכשר היותר טוב וכפי שכתבנו לעיל.

 

(ע’ ספר בדיקת המזון כהלכתה פרק רביעי הערה 3 ע’ 117 בענין בדיקה כשאפשר לברר) ולכן יש מי שכשהם מחמירים ואוכלים אצל אחר ישאלו על המאכלים והכלים, ויש שיסמכו על רוב וספק ספיקא בכלים שסתמן אינן בני יומם וכדו’.

 

לגבי שאלת ספיקות במציאות שהכרענו אותן על פי כללים הלכתיים, האם לסמוך על היתרים שונים במקום ש”יש לו מתירין”, יש לדון בזה לגבי כמה דברים: א. לגבי ביטול ברוב. ב. לגבי חזקת כשרות. ג. לגבי ספק ספיקא. ד. לגבי ספק דרבנן לקולא וכו’ וכו’.

 

כשאפשר לברר, הרי אין זה נחשב לספק, ע’ ש”ך יו”ד סימן ק”י ס”ק סו, בכללים אות לד:

ספק בחסרון חכמה אינו ספק כלל לא לענין ספק אחד ולא לענין ס”ס כמו שנתבאר בסימן נ”ג וסימן נ”ה

 

לגבי רוב:

במקום שיש מיעוט מצוי של איסור לא סומכים על רוב, ודבר זה כבר בברנו בשעור על חובת בדיקה מתולעים וכדומה.

 

מה הדין במקום שאין מיעוט מצוי אך אפשר לברר. נחלקו הראשונים אם אפשר ללכת אחר רוב כשאפשר לברר: גמ’ חולין י”א ע”ב שהולכים אחר הרוב נלמד משחיטה, דלמא במקום נקב שחיט אלא אזלינן בתר רובא, ואומרת הגמרא שדלמא ההיכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר. וע’ רש”י שם ד”ה פסח שהולכים אחר הרוב גם במקום שאפשר לברר. ובהמשך כתב רש”י שאי איתרמי ולא בדק מותרת “ואין מפרסמין הדבר”.

בגמרא שם נאמר לגבי מקור הדין שהולכים אחר הרוב בשחיטה:

רב אשי אמר: אתיא משחיטה עצמה, דאמר רחמנא: שחוט ואכול, וליחוש שמא במקום נקב קא שחיט! אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא. אמר רב אשי: אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא, ואמרי לה רב כהנא קמיה דרב שימי, ואמר ליה: ודלמא היכא דאפשר אפשר, היכא דלא אפשר לא אפשר, דאי לא תימא הכי, לר”מ דחייש למיעוטא, הכי נמי דלא אכיל בישרא! וכי תימא הכי נמי, פסח וקדשים מאי איכא למימר? אלא היכא דאפשר אפשר, היכא דלא אפשר לא אפשר, ה”נ היכא דאפשר אפשר, היכא דלא אפשר לא אפשר.

 

וז”ל רש”י:

פסח – דאמר רחמנא (שמות יב) ואכלו את הבשר ושלמים דאמר רחמנא (שם כט) ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכפרה תלויה אף באכילה מאי איכא למימר אלא ודאי אכיל דסמיך ארובא היכא דלא אפשר ואפי’ הכי פליג בקטן וקטנה משום דאפשר לדידן נמי היכי ילפינן מיניה אלא ודאי הלכה למשה מסיני הא דסמכינן ארובא אפי’ היכא דאפשר אי נמי אחרי רבים להטות (שם /שמות/ כג) משמע בין רובא דאיתיה קמן בין רובא דליתיה קמן דמאי שנא האי מהאי ואהא מלתא סמכינן ולא בדקינן כל י”ח טרפות ונקובת הריאה משום דשכיח בה ריעותא בדקינן והיכא דאיתרמי דאיפרשה ריאה ולא בדק מתאכלא דסמכינן אהא ואדרב הונא דאמר (לעיל /חולין/ דף ט) נשחטה בחזקת היתר עומדת ואין מפרסמין הדבר.

אם כן סמכינן על רוב במקום שאפשר לברר, לדעת רש”י.  אבל דעת המרדכי והובא בהגהות אשרי הביא בשם מהר”י הלוי שלא הולכים אחר הרוב כשאפשר לברר.

 

לכאורה יש בזה סתירה בשו”ע, שהרי לגבי רוב מצויים אצל שחיטה מומחין הם, כתב שצריך לברר ע’ יו”ד סי’ א’,

ואילו לגבי שאר טריפות חוץ מטריפות הריאה, סומכים על רוב בלא לברר ע’ שו”ע סי’ לט, וע’ פרי משה רוב סי’ ה’.

 

לגבי חזקה:

ע’ שהאריך בזה בבינת אדם שער רוב וחזקה אות י’.  ע’ אנציקלופדיה תלמודית כרך יג, חזקה ד (הוחזק):

במקום שאפשר לבדוק ולברר את הדבר, כתבו ראשונים שאין לסמוך על החזקה להתיר⁷², ויש ראשונים סוברים שלעולם סומכים על החזקה ואין צריך לבדוק⁷³.

 

בסוגיה בפסחים ד’ ע”א-ע”ב דנה הסוגיה אם בית חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק. נפסק בשו”ע או”ח תלז, ב’:

השוכר בית מחבירו בי”ד ואינו יודע אם הוא בדוק, אם הוא בעיר שואלו אם בדקו; ואם אינו בעיר, חזקתו בדוק ומבטלו בלבו ודיו.

וכתב המשנה ברורה:

שואלו אם בדקו – דאע”פ שדרך הכשרים לבדוק בתחלת ליל י”ד כתיקון חכמים וכל אחד מישראל בחזקת כשר הוא ומן הסתם בדק כבר אעפ”כ צריך לשאלו לפי שכל השנה היה הבית בחזקת שיש בו חמץ ובחזקה זו שמן הסתם בדקו אתה בא להוציאו מחזקת חמץ אין אנו סומכין על החזקה לכתחלה במקום שאפשר לברר:

 

 

בדבר שנאמר בו ספק דרבנן לקולא:

ואם נאמר שספק דרבנן לקולא הוא לא מדין ספק אלא מדין ודאי (ע’ שב שמעתתא א’ פרק ג’ בשם רשב”ץ בזהר הרקיע. ע’ קובץ שעורים חלק ב’ קונטרס דברי סופרים סימן א’ אות מג), אם כן לכאורה אין מקום להחמיר בזה.

 

אבל כתב בשו”ע או”ח סימן קס סעיף יא:

מים שיש לו ספק אם נעשה בהם מלאכה או לאו, או שיש לו ספק אם יש בהם כשיעור אם לאו, או אם הם טמאים או טהורים או ספק אם נטל ידיו או לאו, טהור. ( וכל ספק טהרה בידים, טהור) (טור) ויש מי שאומר שעל כל זאת אם יש לו מים אחרים, שיטול ידיו ויוציא עצמו מן הספק.

וכתב המשנה ברורה בס”ק נא:

ויש מי שאומר וכו’ – על כל הסעיף קאי והטעם כיון שאפשר לצאת בקל מידי ספיקא:

ויש להסביר על פי המבואר בשו”ע חו”מ סימן כה ברמ”א שהולכים אחר ספק דרבנן לקולא זה רק אם החולקים שוים ואין רוב בפוסקים. ואם כן הרי זה מוצא אחרון. ולכן אם יש אפשרות אחרת  קלה לכאורה יש מקום להחמיר גם בספק דרבנן.

 

דין מעשי שנפסק בו ספק דרבנן לקולא: לגבי הדין אם מותר לקחת מהגויים כבשים שלפעמים שמים בהם יין. שו”ע יו”ד קי”ד סעיף י’ ברמ”א:

ואם ידוע שעובד כוכבים אחד הוא בעיר שאינו מערב בו יין, אע”פ ששאר עובדי כוכבים דרכן לערב בו יין, מותר ליקח מכולן, כל זמן שלא ידוע כן בודאי שעירבו בו, דתלינן לקולא שמא לא ערבו בו. וכן כל כיוצא בזה באיסורי דרבנן (מרדכי וארוך כלל מ”ד).

הובא באגרות משה יו”ד א’ סב בענין חשש עירוב סתם יינם בויסקי. וכיו”ב. ע”כ שיש דברים שיש מקום להחמיר ויש שאין צורך להחמיר ותלוי בקושי, בדיני ממונות וברמת המחמיר.

 

 

ועוד דין ספק דרבנן לקולא, מצאנו בט”ז סימן ק”י ס”ק א’ לגבי בריה שאינה בטילה:

חשיבות דבריה שלא תהיה בטילה היא מדרבנן דכיון שמן התורה יש חשיבות דלוקין על אכילתה אפי’ היא פחות מכזית דהא סתמא כתיב אצל מינים טמאים לא תאכל אותם אפי’ הם קטנים ע”כ החמירו רבנן בתערובת שלהם אבל מן התורה היא בטילה כשאר איסורים ונ”מ לענין ספק אי הוה בריה או לא הוה ספיקא דרבנן ובטל וכן בכל הדברים דאמרינן לקמן שאינם בטלים כגון ראוי להתכבד או דבר שבמנין אבל אי הוה ודאי בריה או א’ מהני שאין מתבטלים אלא שהאיסור ספק בזה אפילו באלף לא בטיל כגון ביצי ספק טריפה וכיוצא בו וכ”כ או”ה כלל כ”ה דין ז’:

 

לדוגמה: לגבי ג’לטין, אם ברור שיש מעמיד, ויש ספק אם הוא כשר או לא, לא בטל אף שהוא מדרבנן. אבל אם ספק אם יש בכלל מעמיד הרי זה ספק דרבנן לקולא. אבל יש להעיר שיתכן שיש לצרף עוד שיש זה וזה גורם ואין זה המעמיד לחוד, ולכן יתכן שיש להקל גם בזה.

 

מצאנו עוד מקומות להקל לכתחילה בספק דרבנן:

 

פרי מגדים, א”א‏ על או”ח סימן תכט – הערה בפסק או”ה:

“וער”מ ז”ל פ”א מה’ ממרים ובלח”מ שם ומשמע שם אע”פ שיש רב א’ גדול בדורו ויודע הדין על בוריה ואירע ספק בדרבנן במקום אחר רחוק וצריכין לפסוק הדין מיד ואין שהות לשלוח להגדול ההוא בדרבנן עושין מעשה לקולא”.

 

לכאורה צריך לומר, שכשאפשר לברר בקלות, יש לברר. אבל במקום שקשה או אי אפשר לברר הולכים לקולא.

 

בספק ספיקא, אם צריך להחמיר:

ספק ספיקא כשאפשר לברר, לרש”י צריך לברר, ותוס’ חולקים עליו (הובאו בחתם סופר כתובות מהדורא בתרא ב. ד”ה שאם. וכן הש”ך יו”ד קי קיצור כללי ספק ספיקא לה הביא שיש בזה מחלוקת). והרשב”א כתב שצריך לברר. (אף על פי שברוב כתב שאין צריך לברר ולדעתו ספק ספיקא מדין רוב).

 

ובשני מקרים לכו”ע אין צריך לברר: כאשר אפשר לברר רק ספק אחד, וכן כאשר אפשר לברר רק האם הוא אסור בוודאי ואי אפשר לברר האם הוא מותר בוודאי (פתחי תשובה יו”ד קי על קיצור כללי ספק ספיקא לש”ך לה).

 

הרב עובדיה יוסף דן בזה בנדון מי שאוכל בשר חלק ונזדמן לסעודה שאוכלים רק בשר כשר, הם יוכל לאכול. ושם התיר מדין ספק ספיקא, עיי”ש. וכתב שם בהשלמות לתשובה ג’ חלק ה’ יו”ד שמעיקר הדין לא צריך לברר ספק ספיקא.

 

וכמובן צריך להביא בחשבון את המקרים שבהם יש מקום לצרף היתרים אחרים, כמו זה וזה גורם, ובדרבנן וכו’.

 

המהרש”א בחדושי אגדות (חולין מד ע”א ד”ה הרואה) ביאר את הפסוקים (תהילים קכח) “אשרי כל ירא ד’ ההלך בדרכיו” – אלו המחמירים בספקות, ונוחלים עוה”ב “יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך” – אלו הם העוסקים בתורה ומצליחים להתיר את הספקות, אשריהם בעוה”ז שהרי אוכלים את שהתירו, וטוב לך – לעולם הבא שהרי עסקו בתורה.

 

ועל פי זה כתב השל”ה (מסכת שבועות נר מצוה מז):

וכן הוא הדין בכל הוראות ואפילו לעצמו שמדת חסידות הוא שיחמיר לעצמו, הני מילי כשיש מקום לחומרא, אבל אם אין מקום להחמיר, רק שירצה להחמיר מחמת חסרון ידיעה, ואילו היה לומד ומעיין בבירור היה רואה שאין מקום לחומרא, ועל כל זאת הוא מחמיר, זהו חסיד שוטה. ועל זה שמעתי ביאור המאמר בברכות פרק קמא (ח, א) א”ר חייא משמיה דעולא, גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאלו גבי ירא שמים כתיב אשרי כל ירא ה’, ואלו גבי נהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, ע”כ. וכבר הקושיא מפורסמת, דעל כרחך הנהנה מיגיע כפו הוא גם כן ירא שמים, דאם לא כן, איך יהיה הוא עדיף מירא שמים מאחר שהוא חוטא אף שנהנה מיגיע כפו. אלא על כרחך צריך לומר שהוא גם כן ירא שמים, אם כן מאי רבותא דהוא גדול. אלא ירא שמים קורא בכאן מי שהוא מחמיר ומטריף, אבל גדול ממנו מי שמייגע בתורה ולומד עד שנתברר לו שמותר באכילה. וזהו הנהנה מיגיע כפו, כי ידיו רב לו בתורה, אז אשריו בעולם הזה שהוא נהנה מאכילה, וטוב לו לעולם הבא שעסק בתורה, וק”ל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] מקורות נוספים: ע”ע הרבה דברים בספר כשרות והכשרים בהלכה. וע’ על מהדרין בכשרות במאמרו של הרב יעקב אריאל: “כיצד מהדרין” בספר “כשרות” במה לבירור ועיון בנושא הכשרות עמ’ 169.

[2] על מחלוקת האו”ה עם סולת למנחה עיין קונטרסי שעורים הרב גוסטמן קידושין שעור כ’ ע’ .223-4

[3] וע’ שו”ת עונג יום טוב סימן ט: ולדברינו אפשר לומר דהא דאמר רב יוסף עשה כדברי ב”ש לא עשה כלום ואינו יוצא ידי חובת ק”ש כיון שהטה בכוונה לקיים דברי ב”ש שאין הלכה כמותו עבר אקרא אחרי רבים להטות והוי מהב”בע. דכיון שעשה בקיום המצוה עבירה לא יצא.

[4]הובא גם במאמר מהרב דוב לנדאו במאמרים שהתפרסמו ב”המודיע” לפני שנים, וקיצורם בחוברת נתיב החלב עמ’ 20. ע’ לשונו בספר כשרות והכשרים בהלכה ע’ רט”ז.

[5] מתוך וקישיבה: רוב כשאפשר לברר את הספק – נחלקו בו המפרשים, ויש בזה ארבע דעות:

א. יש ראשונים שסוברים שצריך לברר (פרי משה רוב ה-א, בינת אדם שער רוב וחזקה י). ב. רש”י כתב שאין צריך לברר (חולין ריש יב., וחידש החתם סופר (בשו”ת יו”ד קעה ד”ה ועיי’) שגם רש”י מקל רק באיסורין, אך בממונות הוא מודה שצריך לברר). ג. הפרי משה (רוב ה-ב) ביאר בדעת השו”ע שברובא דאיתא קמן צריך לברר, וברובא שליתא קמן אין צריך לברר. ספר המקנה (מט-ה-ז) כתב שרוב לבד אין צריך לברר, אך כשחזקה דמעיקרא סותרת אותו – אע”פ שהוא עדיף ממנה – צריך לבררו.

⁷² . אור זרוע ח”א סו”ס תרעב בשם ה”ר אליעזר ב”ר יהודה. ועי’ להלן ציון 108 – 109 שכן נראה מהריטב”א קדושין סג ב ומטוש”ע אהע”ז קסט יא.

⁷³ . או”ז שם וס’ התרומה סי’ קלג ומרדכי יבמות סי’ נט בשם ר”ת: אין צריך בדיקה משמע אפילו אפשר בבדיקה.