ב”ה שעור כ
סודיות רפואית
סודיות רפואית ומקצועית היא החובה לשמור בסוד כל מידע שנסר לרופא או לעובדי מערכת הרפואה, עובדי רווחה וכיו”ב. סודיות נוהגת לגבי כל בעל תפקיד שנגיש לפרטים אישיים של אדם, כגון עובד סוציאלי או גם מי שנגיש למאגר מידע הכולל פרטים על האדם. פגיעה בפרטיות של אדם היא עבירה פלילית. גם בכללי האתיקה הרפואית נושא הסודיות מוגדר ומסודר וכבר בשבועות הרופאים מצאנו ניסוחים על כך. בשבועת היפוקרטס נאמר: “כל אשר אראה ואשמע בשעת הטיפול, וגם שלא בטיפול, באורח חיי האנשים, ואשר אין להשמיע מחוץ לביתם, לא אגלה מזה מאומה, כי ידעתי כי סוד מופלא הוא שאין להזכירו”; בשבועת אסף הרופא: “ואל תגל את סוד אדם אשר האמין לכם” (אנצקלופדיה הלכתית רפואית ערך סודיות רפואית)
מבחינה הלכתית לכאורה הכל נכנס בגדר של איסור רכילות ולשון הרע. וכמעט שלא מצאנו איסור לגלות סוד מצד עצם חובת הסודיות שיש לשמור.
ויש לדון על זה מכמה פנים: א. איסור לשון הרע בגילוי סוד ב. דין לשון הרע לתועלת ג. מצד חרם דרבינו גרשום.
א. איסור לשון הרע בגילוי פרטים רפואיים.[1]
בפסוק כתוב במשלי יא,יג: “הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר”. האם גילוי סוד הוא הילוך רכיל, שיש בו איסור רכילות ולשון הרע, או שהדבר אינו מוסרי אבל אינו כלול באיסורי לשון הרע?
איסור לשון הרע הוא אפילו אם הדברים הם אמת גמורה, כמבואר ברמב”ם הלכות דעות פרק ז’ הלכה ב:
אי זהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני אע”פ שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם, יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אע”פ שאומר אמת, אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו, אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני וכך וכך היו אבותיו וכך וכך שמעתי עליו ואמר דברים של גנאי, על זה אמר הכתוב יכרת ה’ כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. אם כן אף שהדבר אמת, הרי זה בכלל לשון הרע.
מבחינה הלכתית של איסור גילוי סוד גרידא, מצאנו רק לגבי דיינים, בשו”ע חו”מ סימן יט סעיף א’:
אחר שנשאו ונתנו בדבר מכניסים הבעלי הדינים, וגדול שבדיינים אומר: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב. ואסור לדיין לומר כשיצא מבית דין: אני הייתי מזכה, אבל חבירי רבו עלי; והעושה כן הרי הוא מכלל הולך רכיל מגלה סוד. (משלי יא, יג).
ובמדרש תנחומא מסעי סימן ט’, כתב על הפסוק במלכים א,ב,ה:
“וגם אתה ידעת את שר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשה בן יתר ויהרגם…” למה נהרג שכן צוהו דוד אביו, וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה וגו’ מה עשה לו, אתה מוצא בשעה שכתב דוד ליואב הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה (ש”ב יא טו), עשה כן ונהרג, נתקבצו כל שרי החיל על יואב, שנאמר בו, אוריה החתי כל שלשים ושבעה (שמואל ב’ כג לט), הראה להם הכתב, לכך נאמר [אתה ידעת את[ אשר עשה לי [יואב בן צרויה].
ב. לשון הרע לתועלת:
דוגמה לשאלה לגבי גילוי סוד לתועלת, ראה שו”ת יחוה דעת חלק ד’ סימן ס’:
המשתדל להשיג רשיון נהיגה, והוא חולה במחלה סמויה שאינה מתגלית על ידי בדיקת רופא רגילה. האם מותר לרופאו האישי או למי שיודע בבירור על מחלתו, להודיע על כך למשרד הרישוי, למנוע בעדו השגת הרשיון בכדי שלא יגרום לתאונות ואסונות בנהיגתו, או שמא יש בזה איסור משום רכילות ולשון הרע?
לפעמים יש צורך לספר על מצבו של אדם, למשודכת על מומים רציניים במשודך, לאדם שכתוצאה ממצב מסויים אסור לו לנהוג למשל בגלל אפילפסיה או בגלל בעיות שמיעה, על אדם בעל מעמד ציבורי אם שיקול הדעת שלו הוא משובש מבחינה רפואית. מידע על אדם שאסור לו לקבל רשיון נשק. נתפרסם מקרה שבו רופא הזהיר את המשטרה מפני מטופל שלו שבכוונתו לרצוח, אך לא סיפר לנרדף, והיה נסיון לרצח והרופא נתבע על שלא הזהיר את הנרדף על כך. האם מותר לרופא לספר להורים על כך שהבת שלהם בקשה אמצעי מניעה? או האם מותר לרופא לגלות מחלה מדבקת שיש לאדם שעלול לגרום נזק, האם לגלות לאשתו של אדם שבעלה חולה במחלת איידס?
חפץ חיים סוף החלק השני, הלכות איסורי רכילות כלל ט’ בציור השלישי (עמ’ רל”ג בהוצאת ועד שמירת הלשון תשכ”ה), דן שם בהיתר לספר בעניני שידוכין. ראה אות ו, י,:
ו. ועתה נחזר לבאר מה שהתרנו בתחלת סעיף ד’, אם החתן יש לו חסרונות עצומים, כי יש נפקא מנה (הבדל) בין החסרונות. דהינו, אם החסרון הוא מצד חלי גופו, והמחתן אינו מכיר אותו, מצד שהוא דבר פנימי אשר לא נגלה לכל, פשוט הוא, דאין על המגלה ענין זה (ז) חשש אסור רכילות, אך שלא יחסרו בזה (ח) הפרטים הנ”ל בכלל ט’ סעיף ב’, ובארתים פה בבאר מים חיים: ועוד יש אפן שני, דצריך לגלות לו, הינו, אם נשמע על החתן, שיש בו אפיקורסות, חס ושלום, (ט) צריך לגלות לו, ועל זה נאמרו סמוכין, “לא תלך רכיל בעמיך”, אבל “לא תעמד על דם רעך”: אבל אם החסרון הוא מצד מעוט חכמת התורה שיש בו, אין לגלות לו, דאיהו דאפסיד אנפשה דהיה לו להוליכו אצל בעלי תורה, שינסו את כח חכמתו וידיעתו, עד היכן מגעת, )ואם עשה כן, הם צריכים לומר האמת, כי משני הצדדים נתרצו בדבר לכתחלה(, ומדלא עשה כן – נתרצה בדבר:
י. ולפעמים יצויר שמתר לגלות, כיון שהוא יודע שהמשדכת – יש לה מחלה פנימית, אשר אינה גלויה לכל, והחתן אינו יודע מזה. אך צריך לזהר, שישלמו בזה הפרטים הנ”ל בכלל ט’ סעיף ב’: ואם לא ידע את הדבר מעצמו, רק שמע מאחרים, אין לו לגלות, כי אם באפן שהוא משער, שהחתן לא יעשה דין מעצמו לבטל את השדוך, רק שיחוש ויחקר אחר זה היטב, וגם בזה צריך הפרטים הנ”ל בכלל ט’ סעיף ב’:
יא. ואם הוא יודע את בית המחתן, כי הוא בית פריצות, צריך לגלות, (וכל שכן אם הוא מכיר את החתן, כי יש בו אפיקורסות – בודאי מצוה לגלות), ואין צריך לזה שום פרט מהפרטים הנ”ל. ואפלו אם אינו יודע בעצמו, רק שמע מאחרים, גם כן צריך לגלות, אך שיזהר, שלא יאמר בלשון שיהיה משמע, שהוא בעצמו יודע דבר זה, רק יאמר סתם, שמעתי כך וכך אף דאין להאמין לעת עתה דבר זה בהחלטה, על כל פנים צריך לחוש ולחקר ולדרש אחר זה:
לבית הדין בירושלים בא דיון על רופא שסרב להעיד בבית דין על מה שידוע לו: ע’ פסקי דין רבניים חלק ט (עמוד שלא) מסקנת הדיון:
- עד שנשבע לא לגלות סוד בעל הדין, אף כשהוא עד אחד, לא חלה השבועה והוא חייב להעיד.
- לפי זה חייב גם רופא להופיע כעד ולגלות כל האמצעים הרפואיים שבידו הדרושים לדיונים בבית הדין, למרות שהם סודיים והתחייב לא לגלותם.
- אולם מתי חייב עד אחד להעיד, אם הוא מביא תועלת בעדותו, אבל אם לאו, אסור לו להעיד משום שהוא רק מוציא שם רע בלבד.
- יש אומרים שעד שנשבע אינו חייב להעיד רק לאחר שידרשו ממנו לבא ולהעיד.
וכן כתב בשו”ת יחווה דעת חלק ד’ סימן ס’:
“…ולכן בנידון שלנו שהחולה במחלה סמויה, כמו מחלת הנפילה וכיוצא בה, מעלים ממשרד הרישוי את דבר מחלתו, כדי להשיג רשיון נהיגה, ויכול להיות שיקבל התקפת – המחלה בשעה שהוא נוהג, ועלול הדבר לגרום אסונות בנפש ח”ו, בודאי שחובה ומצוה להודיע למשרד הרישוי על מחלתו של זה, כדי שלא יגרום נזק או סכנה לציבור. ואף הרופא שמוזהר על חוק הסודיות הרפואית, באופן שכזה מצוה עליו להודיע למשרד הרישוי, ואין בזה שום חשש איסור כלל וכלל. ובזה יש לפרש גם כן כוונת הפסוק, לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך, שאף על פי שאסור לך להיות רכיל, ולגלות סוד חבירך, וכמו שנאמר: הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר, מכל מקום לא תעמוד על דם רעך, ועליך להודיע לחבירך כדי שישמר מנזק וסכנה”
לכאורה שאלה זו תלויה בבעיה יסודית: האם לשון הרע הוא איסור שבין אדם לחברו או גם איסור שבין אדם למקום. אם זה רק איסור שבין אדם לחברו יתכן שבכל מצב של תועלת כפי שאין איסור בין אדם לחברו כשעושה לתועלתו, גם לשון הרע יהיה מותר, או שהגדרים הם שונים.
ג. מצד חרם דרבנו גרשום:
ראה כל החרמים של רבנו גרשום מאור הגולה הביאם בבאר הגולה יו”ד סוף סימן של”ד. וראה אנציקלופדיה תלמודית כרך יז, חרם דרבנו גרשם (טור שעח):
יח. בקריאת כתב חבירו .
בין תקנות רגמ”ה שגזר עליהן בחרם, הוזכרה אף תקנה שלא לראות בכתב ששולח אדם לחבירו, בלא ידיעתו ובלא רשותו וכן כתבו הפוסקים שנהגו לכתוב על האיגרות ששולח אדם לחבירו, שיש בזה חרם דרגמ”ה ויש שנהגו לכתוב: ופגי”ן (ופורץ גדר ישכנו נחש) דרגמ”ה. ומכל מקום אף אם לא כתב כן, יש חדר”ג שלא לפתוח אגרת חבירו ובפתיחה לבד עבר על החרם.
כשצריך לומר, האם זו חובה או שזה רשות? חלקת יעקב ח”ג סי’ קלו הביא את לשון הרמב”ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה יד שעובר משום לא תעמוד על דם רעך:
כל היכול להציל ולא הציל עובר על (ויקרא י”ט ט”ז) לא תעמוד על דם רעך, וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גוים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו, העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך.
לדעת החלקת יעקב, מה שמסיים הרמב”ם “וכל כיוצא בדברים אלו” הכוונה היא גם לרופא שצריך לגלות מה שידוע לו כדי למנוע נזק. אלא שלדעת החלקת יעקב יש גם איסור של לפני עור לא תתן מכשול, ולדעתו זו מחלוקת הפסוקים האם עובר גם בשב ועל תעשה על האיסור הזה. ע’ משנה למלך הלכות כלאיים פרק א’ הלכה ו’ על מה שכתב הרמב”ם שאסור לישראל להניח לנכרי שירכיב לו אילנות כלאיים. והטעם כתב המשנה למלך כיון שהגוי אסור בהרכבת כלאיים, לכן זה לפני עוור.
האם שבועת הרופאים מונעת דבר זה? בספרים נדונה שבועת הרופאים אם הרופא נדרש להעיד בבית המשפט. האם השבועה חלה בכלל, או חלה בכולל, כיון שהיא חלה על האיסור לספר דברים שלא בעדות ולכן חלה גם על עדות, ע’ אנצקלופדיה הלכתית רפואית.
ובשו”ת ציץ אליעזר חלק יג סימן קד כתב על זה:
והנה נראה שבודאי בדרך כלל כשאין נגיעה והיזק בזה לאחרים יש איסור לגלות לאחרים כפי שכותב, במכתבו, וכפי שמקרא כתוב במשלי (י”א – י”ג) הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר וגם משום סוד אחר אל תגל, (עיין סנהדרין ד’ מ”ד ע”ב) ועוד כמה ענפי איסור. וחוץ מזה הא ישנו על כך משום שבועת – הרופאים ומכיון שנשבע הרי יש בזה שוב איסור תורה משום עבירה על השבועה. וכבר השבתי בזה למיודענו ד”ר שטיינברג נ”י, והשיבותיו בקשר לעדות רופא בביהמ”ש וגם על מקרה שזה מזיק לאחרים כפי הדוגמאות שמפרט כבו’. ואני מצרף לו בזה העתק ממה שהשבתי לו בזמנו [עיין לעיל סי’ פ”א].
הוספות: כיון שהאיסור הוא משום לשון הרע, יש לדון האם מועיל ויתור על סודיות, אם הדבר אינו לתועלתו, לכאורה לא יועיל מה שהוא מותר על סודיות או שלא אכפת לו.
ע’ קובץ תשובות, הרב אלישיב, ח”ב סימן כח שלא לפרסם אשה שחולה באיידס ומדביקה אחרים, משום הלעיטהו לרשע וימות. ע’ משכן שילה.
חרם דרבנו גרשום שלא לקרא מכתב: אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך יז, חרם דרבנו גרשם, טור תנב הערה 875 .875 תשובות מהר”ם ב”ב פראג סי’ תתרכב סוד”ה חרם; כלבו סי’ קטז. ועי’ שו”ת מהר”ם מינץ סי’ קב ובאר הגולה יו”ד סוס”י שלד.
לחפש מסתורין של חברו עובר מ שום לא תלך רכיל: הלכות קטנות ח”א סי’ רעו. וע”ע רכילות. הוצאת שם רע לשם הבאת שלום: ע’ נחום רקובר, המטרה מקדשת את האמצעים עמ’ ,175הנ”ל סיני נא על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי ; לשון הרע בטיפולים פסיכולוגיים, ע’ אסיא ח’ הלכה ורפואה עמ’ 205; משכן שילה עמ’ ר”ל; אסיא, עמק הלכה ח”א עמ’ 149-157 שם עמ’ 159-162האם מותר לגלות לחתן על מחלת הכלה?; אסיא ז’ רפואה והלכה ע’ ;89אסיא ג’ א. שטנברג, עמ’ 326; ע’ קובץ הערות יבמות ס’ ע’ שגם לא תלך רכיל מותר לצורך כמו כל איסורי בן אדם לחברו.
שו”ת יחווה דעת חלק ד סימן ס שאלה:
המשתדל להשיג רשיון נהיגה, והוא חולה במחלה סמויה שאינה מתגלית על ידי בדיקת רופא רגילה. האם מותר לרופאו האישי או למי שיודע בבירור על מחלתו, להודיע על כך למשרד הרישוי, למנוע בעדו השגת הרשיון בכדי שלא יגרום לתאונות ואסונות בנהיגתו, או שמא יש בזה איסור משום רכילות ולשון הרע?
תשובה: נאמר בתורה לא תלך רכיל בעמך, וכתב הרמב”ם (בפרק ז’ מהלכות עדות הלכה ב’), איזהו רכיל, זה שטוען דברים והולך מזה לזה, ואומר, כך אמר פלוני, או כך וכך שמעתי על פלוני, אף על פי שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם וגדול עונו מנשוא, שגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו בכתוב: לא תעמוד על דם רעך, צא ולמד ממה שאירע לדואג האדומי. ע”כ. ומבואר עוד ברמב”ם (שם הלכה ב’ וג’), שהמספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת, הוא בכלל עון לשון הרע, שעליו נאמר יכרת ה’ כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, ושקול הוא כנגד שלש העבירות החמורות שבתורה, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, ואין לו חלק לעולם הבא. למדנו מכאן שעון רכילות ולשון הרע הוא אפילו כשאומר אמת. וכן מבואר בגמרא (בפסחים דף קי”ג ע”ב). וכן כתב רבינו המאירי בחיבור התשובה (מאמר א’ פרק ד’ עמוד צ”ג). וראה עוד בשאילתות דרב אחאי גאון (פרשת וישב סימן ס”ח), ובהעמק שאלה שם, ובשו”ת רבינו יוסף קולון (שורש קפ”ז).
ומכל מקום נראה שכל זה הוא באופן שמתכוין רק להשמיץ את חבירו ולבזותו, אבל אם מתכוין לתועלת מסויימת או להרחיק נזק מותר. וראיה לזה ממה שכתב הרמב”ם (בפרק א’ מהלכות רוצח הלכה יד) וזו לשונו: כל היכול להציל את חבירו ואינו מצילו, עובר על לא תעמוד על דם רעך, לפיכך הרואה את חבירו טובע בים או שלסטים באים עליו, ויכול להצילו, או ששמע שאנשים חושבים עליו רעה וטומנים לו פח, ולא גילה אוזן חבירו להודיעו, הרי זה עובר על מה שנאמר בתורה לא תעמוד על דם רעך. ע”כ. וכן פסקו הטור והשלחן ערוך בחושן משפט (סימן תכ”ו סעיף א’).
ולכן בנידון שלנו שהחולה במחלה סמויה, כמו מחלת הנפילה וכיוצא בה, מעלים ממשרד הרישוי את דבר מחלתו, כדי להשיג רשיון נהיגה, ויכול להיות שיקבל התקפת – המחלה בשעה שהוא נוהג, ועלול הדבר לגרום אסונות בנפש ח”ו, בודאי שחובה ומצוה להודיע למשרד הרישוי על מחלתו של זה, כדי שלא יגרום נזק או סכנה לציבור. ואף הרופא שמוזהר על חוק הסודיות הרפואית, באופן שכזה מצוה עליו להודיע למשרד הרישוי, ואין בזה שום חשש איסור כלל וכלל. ובזה יש לפרש גם כן כוונת הפסוק, לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך, שאף על פי שאסור לך להיות רכיל, ולגלות סוד חבירך, וכמו שנאמר: הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר, מכל מקום לא תעמוד על דם רעך, ועליך להודיע לחבירך כדי שישמר מנזק וסכנה, וכמו שאמרו במסכת נדה (סא ע”א), שאף על פי שאסור לקבל לשון הרע, למיחש מיהא בעי.
והרמב”ם בספר המצות (מצות לא תעשה רצ”ז) כתב, שבכלל אזהרת לא תעמוד על דם רעך, הרואה ממון חבירו אובד, והוא יכול למנוע זאת כשיגלה אוזן חבירו על כך. וכמו שאמרו בתורת כהנים, מנין שאם אתה יודע עדות לחבירך שאין אתה רשאי לשתוק, תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך. וכן כתב בספר החינוך (מצוה רמ”ד). וראה עוד בברכי יוסף חושן משפט (סימן כ”ח), ובספר שער משפט שם, ובהעמק שאלה פרשת ויקרא (סימן סח סוף סק”ב), ובשו”ת משכנות יעקב (חלק חושן משפט סימן י”ב).
ולפי זה יוצא שגם כשיש הפסד ממון בלבד רשאי לגלות אוזן חבירו, כדי להשמר מהחושבים עליו רעה. וכל שכן כאן שיש חשש סכנה ליחיד ולרבים. (וראה בחידושי הרשב”א שבת מ”ד ע”א). וכן בקודש חזיתיה להגאון רבי ישראל איסר, מגדולי הרבנים בוילנא, בספרו פתחי תשובה על אורח חיים (וילנא תרל”ה, סימן קנ”ו), שכתב, הנה המגן אברהם וכן בספרי המוסר האריכו בחומר איסור לשון הרע, וראיתי לנכון להעיר לאידך גיסא, שיש עון גדול יותר מזה, וגם הוא מצוי ביותר, וזהו מי שמונע עצמו מלגלות אוזן חבירו במקום שיש צורך להציל עשוק מיד עושקו, מפני שחושש לאיסור לשון הרע, כגון הרואה מי שאורב לחבירו להרגו בערמה, או שחותר מחתרת באישון לילה ואפלה בביתו או בחנותו של חבירו, ומונע את עצמו מלהודיע לחבירו ולהזהירו בעוד מועד, מפני שחושב שהוא בכלל איסור לשון הרע, ובאמת שהנוהג כן גדול עונו מנשוא, ועובר על לא תעמוד על דם רעך. והוא הדין גם לענין ממון, כי מה לי חותר מחתרת או שרואה את משרתיו של חבירו שגונבים ממנו, או שותפו שגונב מהעסק שלו, או שחבירו מטעהו ומאנה אותו במקח וממכר, או שבתמימותו מלוה מעות לאדם שהוא לוה רשע ולא ישלם. וכבר אמרו חז”ל (בבא קמא קי”ט ע”א) כל הגוזל פרוטה מחבירו כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח, ואומר מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם. וכן פסק הרמב”ם (בפרק א’ מהלכות גזלה ואבדה הלכה י”ג). וכן בעניני שידוכין שהבחור איש רע ובליעל ונוכל, או שהוא חולני, ומבקש להתחתן וכו’, כל אלו בכלל מצות השבת אבידה, אבידת גופו או אבידת ממונו, וכמו שאמרו בסנהדרין (עג ע”א). והדברים מסורים ללב, אם כוונת המספר לחבירו רעה, הרי זה בכלל איסור לשון הרע, אבל אם כוונתו לטובה להזהיר את חבירו ולהצילו מפח יקוש, מצוה רבה היא ותבוא עליו ברכה. ע”ש. וכן פסק כיוצא בזה הגאון בעל חפץ חיים (בהלכות איסורי רכילות כלל ט’), שהרואה את חבירו שרוצה להשתתף באיזה מסחר עם חבירו, ויודע בודאי שעל ידי כך יגרם לו הפסד, חייב להודיע, וכן כשיודע על איזה בחור שיש לו מחלה פנימית, שרוצה להשתדך עם בחורה מסויימת, יש לו לגלות להוריה על מחלתו של זה, ובלבד שלא יגזים בסיפורו יותר ממה שידוע לו, ושיכוין רק לתועלת הענין ולסילוק הנזק מחבירו בלבד, ולא יתכוין להשמיץ את חבירו מתוך קנאה ושנאה שבלבו עליו. עכת”ד. וראה בפסקי בתי הדין הרבניים האיזוריים (כרך ה’ עמוד קנ”ג), שפסקו, שכשיש צורך בדבר, על שלטונות הצבא להמציא כל המסמכים הרפואיים שברשותם שהם חסויים, לבית הדין, בדבר מצב בריאותו של הבעל, כדי לדון ולפסוק בתביעת הגירושין של האשה נגד בעלה. ע”ש. והגרא”י אונטרמן בהתורה והמדינה (כרך ט’ עמוד כ”ג), הביא בשם שו”ת נתיבות שמואל (נתיב ט’), שכתב, רואה חשבון בשכר שהרגיש שהמזכיר של חברה יהודית מועל בכספים ומזייף הפנקסים לבל יוודע הדבר, וגם לאחר שהוכיחו על פניו והתרה בו שאם לא יחזור בו יפרסם את הדבר ברבים, הכל ללא הועיל, רשאי ומותר לרואה החשבון לפרסמו ולביישו ברבים כשאי אפשר להציל רכוש החברה בענין אחר, שהרי הוא מחוייב לעמוד על המשמר ולמנוע נזק מכספי החברה, והוא גם כשומר שכר על כך. וע”ש. וראה עוד בספר זה השלחן חלק א’ (עמוד ס”ב). ע”ש. ולפע”ד נראה שאפילו אינו מקבל שכר, אם יודע שהמזכיר גונב מכספי החברה, חייב להודיע להם, משום לא תעמוד על דם רעך. וכנ”ל. וראה עוד בשו”ת חמדת שלמה (חלק אורח חיים סימן ט”ז והלאה).
לפיכך בנידון שלנו היודע שהאיש המבקש את רשיון הנהיגה, הוא חולה במחלה סמויה, שאינה ניתנת להבחנה בבדיקה שגרתית, כגון מחלת הנפילה וכיוצא בה, עליו להודיע מיד למשרד הרישוי את אשר ידוע לו, כדי למנוע אסונות בנפש וברכוש. ושומר ישראל ישמור שארית ישראל.
ראה קובץ מצורף בנושא גילוי מסמכים במשפט העברי. ראה ספר אור יחזקאל, קורנגוט, בחלק על עתונות, בנושאי לשון הרע לתועלת. ראה פסקי הדין של בתי הדין הרבניים חלק ד’ עמ’ 331 על אשה שלא רוצה להראות תוצאת של בדיקות.
נושאים נוספים הקשורים ללשון הרע: כבוד האדם והזכות לשם טוב, לשון הרע על מי שאין לו שם טוב, פרסום שמו של חשוד, ענישה ופיצויים על לשון הרע, פרסום דברים הידועים לכול, הוצאת דיבה בסרטים ובמחזות, עיתונות חופשית, לשון הרע לתועלת, לשון הרע כדי להסיר חשד, “הלשנה” בכיתה ובחברה, שקלול הנזק מול התועלת, לשון הרע על מת, אימתי חובה לספר לשון הרע?
על גילוי סוד: ראה “שמירת סוד”, נחום רקובר.
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/shana/rak,ver-1.htm ב”ה שעור כ
-
אנציקלופדיה רפואית הלכתית / סודיות רפואית
לפיכך, רופא היודע דבר על חולה, בין אם הידיעה היא על פי סיפורו של החולה, או שהידיעה באה בעקבות בדיקות ובירורים שערך הרופא, אסור לו להפר את הסוד מדיני רכילות ולשון הרע. ואמנם על פי גדרי הלכות רכילות ברור ופשוט, שאסור לרופא לספר לחבריו במקצוע, לבני משפחתו, או לכל אדם אחר, דברים שנמסרו לו על ידי החולה, כאשר אין בכך כל תועלת לחולה 11. ואף שדבר זה הוא ברור, שכיח הדבר מאד, שהעוסקים ברפואה אינם מקפידים על כך 12, ואף אינם מכירים את החוקים המתאימים ביחס לסודיות רפואית 13.
הפרת סודיות להגנת הזולת אכן, אם ישנו חשש שעלול להיגרם נזק לזולת בגין שמירת הסוד, צריך להגיד לו, כדי להצילו מן הנזק. הטעם הוא, שבכל מקרה שיש ניגוד בין זכות הפרט לסודיות רפואית, לבין טובת החברה בחשד לנזק לזולת, יש להעדיף את מניעת הנזק לזולת 14.
11 ראה שו”ת ציץ אליעזר חי”ג סי’ קד אות א.
12 ראה א. שטינברג, אסיא, ג, תשמ”ג, עמ’ 326 ואילך.
13 ראה Shrier I, et al, Acad Med 73:710, 1998.
14 ראה אור החיים, ויקרא יט טז ד”ה לא תעמוד; העמק דבר שם; פת”ש או”ח סי’ קנו
וראה שם בהמשך את יסודות ההיתר. ↑