ב”ה
בענין מכירת נשק לחו”ל
האם יש איסור למדינת ישראל למכור נשק למדינות אחרות? האם ליחידים מותר לעסוק במסחר בנשק? יצוא נשק ואביזריו הוא אחד מענפי היצוא הגדולים של מדינת ישראל. המדובר הן במערכות נשק שיוצרו בארץ, והן בזה שנתפש שלל. כמו”כ עוסקת המדינה ביעוץ בטחוני ואימון כוחות זרים. האם הדבר מותר על פי ההלכה.
ע’ משנה מסכת עבודה זרה דף טז עמוד א:
אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים. אין בונין עמהם בסילקי, גרדום, איצטדייא ובימה, אבל בונין עמהם בימוסיאות ובית מרחצאות. הגיע לכיפה שמעמידין בה עבודת כוכבים – אסור לבנות.
וע’ רש”י שם, לפי רש”י בסילקי, גרדום ובימה הם מקומות שבהם דנים בני אדם למוות, ובאצטדיא מעמידים שור שהוא מנגח והורג אנשים, ושחוק הוא להם. והגמ’ בסוגיה הקודמת, טז ע”ב, בדיון אם מותר למכור לישראל החשוד למכור לעכום בהמה גסה מחשש שמא ימכור לעכו”ם, ואומרת הגמרא שרבה זבין ההוא חמרא לשיראל החשוד למכור לנכרי, ודנה בזה. ומביאה הגמרא תוספתא:
ועוד תניא: אין מוכרין להם לא זיין ולא כלי זיין, ואין משחיזין להן את הזיין, ואין מוכרין להן לא סדן ולא קולרין, ולא כבלים ולא שלשלאות של ברזל, אחד עובד כוכבים ואחד כותי; מ”ט? [רש”י: אכותי קאי] אי נימא דחשידי אשפיכות דמים, ומי חשידי? האמרת: ומייחדין עמהן, אלא משום דאתי לזבונה לעובד כוכבים! וכי תימא: כותי לא עביד תשובה, ישראל עביד תשובה [רש”י לחזור בו ולחוש לדברי חכמים שאסרוהו למכור לעכו”ם], והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: כדרך שאמרו אסור למכור לעובד כוכבים, כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לעובד כוכבים! רהיט בתריה תלתא פרסי, וא”ד: פרסא בחלא, ולא אדרכיה. א”ר דימי בר אבא: כדרך שאסור למכור לעובד כוכבים, אסור למכור ללסטים ישראל. ה”ד? אי דחשיד דקטיל, פשיטא, היינו עובד כוכבים! ואי דלא קטיל, אמאי לא? לעולם דלא קטיל, והב”ע – במשמוטא, דזימנין דעביד לאצולי נפשיה. תנו רבנן: אין מוכרין להן תריסין, וי”א: מוכרין להן תריסין. מ”ט? אילימא משום דמגנו עלייהו, אי הכי, אפילו חיטי ושערי נמי לא! אמר רב: אי אפשר ה”נ. איכא דאמרי: תריסין היינו טעמא דלא, דכי שלים זינייהו קטלי בגוייהו. ויש אומרים: מוכרים להם תריסין, דכי שלים זינייהו מערק ערקי. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הלכה כיש אומרים. אמר רב אדא בר אהבה: אין מוכרין להן עששיות של ברזל; מ”ט? משום דחלשי מינייהו כלי זיין. אי הכי, אפילו מרי וחציני נמי! אמר רב זביד: בפרזלא הינדואה. והאידנא דקא מזבנינן, א”ר אשי: לפרסאי דמגנו עילוון.
ולכאורה משמע מהגמ’ “בפרזלא הינדואה” שאפילו חמרי גלם אסור לתת להם. אלא אם כן לא יוכלו לעשות מהם דברים המזיקים.
וברש”י ט”ו ע”ב ד”ה שלשלאות כתב הטעם “וכל הנך משום דלא ליזקו בהו ישראל“. וכן ע’ רש”י ט”ז ע”א במשנה ד”ה בימה: “ובכל אלה יש נזק לרבים וכדי שלא יתפס ישראל שם אסור לבנות עמהם”. וע’ ריטב”א על המשנה שכתב:
מתני’ אין מוכרין להם דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים. פירוש וכיון דחשודין לשפוך דם ולהזיק אסור לגרום דבר זה על ידינו.
אבל ברמב”ם בפירוש המשניות משמע שהשאלה היא לגבי נזק לכלל ראה רמב”ם בפירוש המשניות שם:
אין מוכרין להם דובים וכו’ – כל דבר שיש בו נזק לרבים כגון כלי מלחמה כולן וכלי יסורין כגון שלשלאות וכבלי ברזל וצינוקים וכמו כן אין מתקנין להם כלי מלחמה ואין מלטשין להם החרבות והרמחים וכיוצא בהם שלא לעזור המשחיתין בארץ להשחית:
וכן כתב רמב”ם הלכות עבודת כוכבים פרק ט:
הלכה ח’:
כשם שאין מוכרין לעובד כוכבים דברים שמחזיקין בהן ידיהן לעבודת כוכבים כך אין מוכרין להם דבר שיש בו נזק לרבים כגון דובים ואריות וכלי זיין וכבלים ושלשלאות ואין משחיזין להם את הזיין, וכל שאסור למוכרו לעובד כוכבים אסור למוכרו לישראל החשוד למכור לעובד כוכבים, וכן אסור למכור כלי נזק לישראל ליסטים.
הלכה ט:
היו ישראל שוכנים בין העובדי כוכבים וכרתו להם ברית מותר למכור כלי זיין לעבדי המלך וגייסותיו מפני שעושים בהם מלחמה עם צרי המדינה להצילה ונמצאו מגינים עלינו שהרי אנו שרויין בתוכם
(המקור להלכה ט הוא בסיום הסוגיה הנ”ל: “לפרסאי דמגיני עלוון”. דהיינו שאם הם מגינים עליינו מותר למכור להם. והדברים הובאו בשו”ע יו”ד סימן קנא סעיף ו’ ובש”ך שם ס”ק יג.)
וכן ברמב”ם הלכות רוצח פרק יב הלכה יב:
אסור למכור לגוים כל כלי המלחמה ואין משחיזין להם את הזיין ואין מוכרין להן לא סכין ולא קולרין ולא כבלים ולא שלשלאות של ברזל ולא עששיות של ברזל הינדואה ולא דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים אבל מוכרין להן תריסין שאינן אלא להגן.
ובהלכה יג:
וכשם שאסרו למכור לגוי כך אסרו למכור לישראל שמוכר לגוי, ומותר למכור הזיין לחיל של בני המדינה מפני שהן מגינין על ישראל.
הלכה יד:
כל שאסור למכור לגוי אסור למכור לישראל שהוא ליסטיס, מפני שנמצא מחזק ידי עובר עבירה ומכשילו, וכן כל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו הרי זה עובר בלא תעשה שנ’ ולפני עור לא תתן מכשול. הבא ליטול ממך עצה תן לו עצה ההוגנת לו.
מהלכה זו ברמב”ם משמע שהאיסור הוא משום לפני עור לא תתן מכשול כפי הדעה בגמרא ע”ז ו’ ע”א שהאיסור לפני אידיהן הוא משום לפני עוור לדעה אחת. שהרי הביא הרמב”ם איסור זה עם איסור לפני עיוור. אבל לכאורה טעם לפני עוור קאי על כל ההלכות הקודמות. וכן בספר החינוך במצוה רל”ב, מצות לפני עור כתב מפורש שהאיסור בכלל למכור לגוי הוא משום לפני עוור:
וכן מה שאמרו זכרונם לברכה [שם ט”ו ע”ב] שאסור למכור כל כלי מלחמה וכל דבר שיש בו נזק לרבים לגוים, אלא אם כן מוכרן כי היכי דמגנו עלן, וכן אסור למוכרו לישראל המוכרו לגוי, וכן לישראל ליסטים, ואסרו הכל משום ולפני עור וגו’. ויתר פרטיה, במקומות מהתלמוד בפיזור.
ולכאורה נפ”מ בין החינוך לבין רש”י אם הטעם הוא משום לפני עור או משום חשש נזק, במקום שזה לא תרי עברי דנהרא. כפי גדרי לפני עיוור. כלומר אם אפשר להשיג את הנשק במקום אחר. ואז אין איסור תורה של לפני עוור. אלא שהרמב”ם הזכיר את דין לפני עוור בכמה מקומות ולא הזכיר אף פעם את תרי עברי דנהרא,[1] ע’ הערה בספר חבל נחלתו ח”א עמ’ 172 הערה 2. ולכאורה לרמב”ם גם איסור מסייע הוא מן התורה כיון שאין חילוק בין חד עבר ותרי עברי דנהרא.
ואמנם הרמ”א בשו”ע יו”ד סימן קנ”א סעיף א כתב לגבי מכירת דברים השייכים לעבודתה של עכו”ם שי”א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתה היינו דוקא אם אין להם אחרים. כלומר שמתיר איסור מסייע בעכו”ם:
הג”ה …י”א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. (מרדכי דפ”ק דע”ז). ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. (ר”ן שם ובתוספות ואשיר”י והגמ”ר פ”ק דשבת לדעת הרב).
וכן כתב הש”ך ס”ק ו:
י”א כו’ – דס”ל דכי היכי דאמרינן בש”ס גבי נזיר דאסור להושיט לו כוס יין דהיינו דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא ה”ה הכא ויש מחמירין וסוברין דמ”מ איסור מדרבנן איכא אפילו לא הוי כמו תרי עברי דנהרא[2] וכל זה לדעת הרב אבל לפעד”נ דלא פליגי דכ”ע מודים להמרדכי ותוס’ בפ”ק דעבודת כוכבי’ דבעובד כוכבי’ או מומר שרי והגמ”ר ותוס’ והרא”ש בפ”ק דשבת והר”ן פ”ק דעבודת כוכבים מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור וכדכתב הרא”ש שם דלא גרע מישראל קטן אוכל נבילות שב”ד מצווים להפרישו כ”ש ישראל גדול משא”כ בעובד כוכבי’ וישראל מומר שאינו חייב להפרישו…
אבל להלן בנדון מכירת כלי נשק לגויים בסעיף ה’ (לגבי מכירת דבר שיש בו נזק לרבים כגון דובים ואריות וכלי זיין וסעיף ו’ בהיתר במקום שמגיני עלן, לא כתב היתר זה, ואולי משום שיש להחמיר יותר בדבר שיש חשש של נזק לרבים.
אבל נראה ששם לא הובאה קולא זו משום שיש לומר – לא כמו שכתבנו על פי החינוך – שגם הרמב”ם לא הבין את הטעם של מכירה של נשק משום לפני עוור. ואף שכתב הרמב”ם את הטעם הזה, הוא רק לגבי נתינה לישראל ליסטים ומפני שהוא מחזיק יד עוברי עבירה ומכשילן, מכל מקום לגבי מכירה לגוי האיסור הוא כמו לרש”י שהוא משום שזה גורם נזק לרבים (אף שלפני עור שייך גם בגוי כמו במושיט אבר מן החי לבני נח).
וראיה לכך שבמכירה לגוי הטעם הוא אחר, שהרי בהלכות עבודה זרה פרק ט’ הלכה ח’ כלל את איסור מכירת דברים שמחזיקים בהם לעובדי כוכבים עם מכירת כלי זיין, ע’ לעיל בלשונו של הרמב”ם וע’ גמ’ ו’ ע”א שמסתפקת מהי סיבת האיסור לשאת ולתת עם הגויים ג’ ימים קודם אידיהם, האם משום הרווחה – שילך ויודה לעבודה זרה שלו ויעבור הישראל משום לא ישמע על פיך, או משום שיקריב את הבהמה לעבודה זרה ועובר הישראל משום לפני עוור לא תתן מכשול. אבל הרמב”ם בפירוש המשנה הראשונה בע”ז כתב הטעם “מפני שהם מודים לעבודתם ויהיה הוא הגורם להודות לעבודה זרה. הרי שהרמב”ם תפס את הטעם העיקרי משום הרווחה ולא משום לפני עוור. (ועיין תחומין יב עמ’ 242 מהרב יעקב ורהפטיג). ולפי זה טעם לפני עוור קאי רק על מכירה לישראל חשוד.
וע’ רש”י שכתב בשני מקומות שהמדובר בחשש נזק לישראל, ברש”י ט”ו ע”ב ד”ה שלשלות, כתב: “וכל הני משום דלא ליזקו בהו ישראל”. וכן במשנה ט”ז ע”א ד”ה בימה כתב רש”י: “וכדי שלא יתפס ישראל שם”. ואם כן למכור למקומות רחוקים שאין שם ישראל לכאורה אין איסור. וכן כתב בשלטי גבורים שם ה’ ע”א באלפס, שלא נאסר למכור כלי זיין לעובדי כוכבים “אלא כשהיו עובדי כוכבים נלחמים עם ישראל”. ועוד כתב שם השלטי גבורים בשם ריא”ז: “שלא אמרו כל אלו אלא כשהיו סמוכין לחורבן הבית שכל מחשבתם היתה להצר לישראל ולהכניע אותם אבל היום ישראל יושבים בנחת ביניהם ואין חוששין עליהם והכל לפי הבתים והמקומות.”
והמאירי (ע”ז טו ע”ב) כתב שכל זה רק לעובדי כוכבים ממש:
וכן אין מוכרין להם מטעם זה לא זיין ולא כלי זיין ואין משחיזין להם את הזיין וכן אין מוכרין להם לא סכין ולא כבלים ולא שלשלאות של ברזל שכל אלו מאחר שאינם בעלי שום דת בעולם ואינם נכנעים תחת יראת אלהות אלא שמקטירים לצבא השמים ועובדים את האלילים אין נזהרין משום עבירה והרי הם מזיקים בהם ואפילו חתכת ברזל אם הוא ברזל הידוע שעושין ממנו חרבות והוא הקרוי כאן פרזלא הינדואה אין מוכרין אותו להם וכשם שאסור למכור לגוי כך אסור למכור ללסטים ישראל אף על פי שאינו לסטים גמור אלא שהוא מזיק וכשהניזק מתריס כנגדו הוא עשוי להרגו כדי להציל את עצמו וכן אסור למכור לכותי שמא יחזור וימכרם לגוי והוא הדין לישראל החשוד למכור לגוי אבל מוכרין להם תריסין שאינם עשויים אלא להצלת עצמם ולא להרוג בהם ובימי רבותינו התירו למכור כל אלו לפרסיים מפני שהיו שרויים בתוכם ומגינים עליהם וכל שאדם חוסה בצלו ראוי לעזרו כפי האפשר ואף אנו באלו ובכיוצא בהם ובכל הדברים אנו מתירין לעצמנו מאותו הטעם אף בקצוות שהעבודת אלילים נשארה לשם מפני שכל מלאכת ישראל נעשית על ידם וכל שאנו נעזרים בהם באותם הדברים שאנו מוכרין להם מותר.
האם יתכן להתיר משום הפסד ממון או בעיה כלכלית? ע’ בעל המאור ד’ ע”ב שהאדנא מותר גם סוסים פרדות לעובדי כוכבים דמגנו עלן. ורמב”ן במלחמות הקשה על זה שהרי אסרו פרידות משום שעושים בהם מלאכה בשבת, ומה ענין היתר משום שמגינים עלינו? וע’ מאירי בע”ז שם שכתב לגבי מה שאין אנו נוהגים לאסור למכור להם בהמות:
ועיקר הדברים שכל שבמכירה מותר לגמרי מטעם דמגנו עלן כדאיתא לקמן כדאי הוא טעם זה לבטל מפניו מה שאין בו גוף איסור אלא מחמת גזרה וכל שאנו נעזרים בהם במה שלוקחים ממנו הוא בכלל זה ושאלה ושכירות עיקר הדברים להקנותה להם או להפקירה או להתנות עמהם שלא לעשות מלאכה בשבת ואח”כ יעשה בה מה שירצה.
הרי שלמאירי אם יש לנו תועלת הרי דבר זה מותר כיון שאסור רק משום גזירה. אבל צ”ע אם כוונת המאירי שם לתועלת כלכלית מהמכירה, ועיי”ש. וע’ תוספות ט”ו ע”א ד”ה אימור בסופו שהתיר משום הפסד, ומוכיח מהגמ’ שמתרצת “אי אפשר ה”נ”. ולפי זה במקום הפסד, כיון שהמדינה חייבת לפתח כלי נשק, וחייבת לקבל מימון לצורך זה הרי יתכן להתיר גם משום הפסד.
לסיכום: יש למצא היתר, אם האיסור הוא משום לפני עוור וכפי שכתב החינוך, וכפי שיש מסבירים ברמב”ם. וכן אם נכון מה שדייקנו ברש”י שאסור רק במקום שיש חשש לישראל. ועוד יש לדון לגבי הפשט במאירי, אם הדבר אסור משום גזירה האם יש היתר כשיש תועלת לישראל.
צילום: גמ’ ט”ו ע”ב טז ע”א שלטי גבורים ה’ ע”א רי”ף ד’ ע”ב בעל המאור ורמב”ן
מקורות נוספים: ראה חבל נחלתו סימן יב תחומין יב עמ’ 240 ממלכת כהנים וגוי קדוש מכירת נשק לחו”ל.
- ע’ הלכות נזירות פרק ה’ הלכה כ’ וברדב”ז שם שמעצמו כתב שזה רק בתרי עברי דנהרא. הלכות אבל פרק ג’ הלכה ה’. ובתחומין יא במאמר מהרב יעקב אפשטיין הביא בהערה: הרמב”ם הזכיר דין לפנ”ע במספר מקומות (כלאים י,לא; נזירות ה,כ; אסו”ב כב,ו; גזלה ה,א; גניבה ה,א; רוצח יב,יד; מלוה ד,ב; אבל ג,ה; ממרים ו, ט) ובשום מקום לא הזכיר דין תרי עברי דנהרא, שמקורו בסוגית הגמ’ בע”ז דף ו. אחרונים תמהו על כך, עי’ שדי-חמד. ↑
- וכן כתב מגן אברהם סימן שמ”ז ס”ק ד’: דקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול ואם הוא מונח באופן שאם אפי’ לא היה בידו הי’ יכול ליטלו לא עבר אלפני עור ומ”מ איסורא דרבנן איכא דאפי’ קטן אוכל נבילות ב”ד מצווין להפרישו כ”ש גדול שלא יסייע לו (הרא”ש) ועסי’ שמ”ג ונ”ל דלעכו”ם ליכא אסור לסייע במידי דאסור לו כמו אבר מן החי אם לא דקאי בענין שאינו יכול ליטלו וכן איתא בהדיא בע”א דף ו’. ↑