ב”ה
קבלת צדקה
מנהג לתת קמחא דפסחא הפך לדין, ומובא ברמ”א בשו”ע סימן תכט סעיף א’:
שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום. הגה: ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח. וכל מי שדר בעיר י”ב חודש צריך ליתן לזה (א”ז).
מנהג זה הוא קדום והובא כבר בירושלמי בבא בתרא, וכתב המשנה ברורה שיכולים בני העיר לכפות על זה. ופירושו של דבר הוא שמבחינת הקמחא דפסחא יש רק שתי אפשרויות: או של נותנים או של מקבלים. והמנהג הוא שגם אלו שנמנעים כל השנה מלקבל צדקה מקבלים קמחא דפסחא.
ועיין בשבח הצדקה ברמב”ם פרק י’ הלכות מתנות עניים. אלא שכאן מתחחדת השאלה: מי ראוי לקבל צדקה? האם אדם שיש לו גם דברי מותרות כמו מכונית וכו’, אלא שהוא נמצא כרגע במצוקה, ללא עבודה וכו’ או ללא בטחון ליום המחר, אף אם להיום יש לו, האם יכול לקחת צדקה, והאם צריך לתת לו צדקה, או שיש להתנות את מתן הצדקה, שגם הוא ימכור חפצים מסויימים, או יוותר על דברים מסויימים (עוזרת בבית, פלאפון, וכו’ דברים שהם הוצאות הכרוכות ברמת חיים)
כתב הרמב”ם בהלכות מתנות עניים פרק י’ הלכה יח:
לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות ואל ישליך עצמו על הצבור, וכן צוו חכמים ואמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ואפילו היה חכם ומכובד והעני יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת ולא יצטרך לבריות, מוטב לפשוט עור בהמות נבלות ולא יאמר לעם חכם גדול אני כהן אני פרנסוני, ובכך צוו חכמים, גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים לגנות ועושי הברזל והפחמים ולא שאלו מן הצבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם.
והטור כתב בהלכות שבת סימן רמ”ב: וכמה פעמים נשאתי ונתתי בדבר לפני א”א ז”ל כמוני היום שיש לי מעט משלי ואינו מספיק לי וצריך אני לאחרים אם אני בכלל עשה שבתך חול אם לאו ולא השיבני דבר ברור.
אלא ש”עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות”, זהו דבר שהעני צריך לומר לעצמו ולא שאנו נמנע מלתת לו צדקה משום כך, כמובן. אלא שבגמרא שבת קי”ח ע”א בדיון אם אדם צריך לאכול שלש סעודות בשבת או כדעת ר’ חדקא, ארבע, אומרת הגמרא:
״והא דתנן: מי שיש לו מזון שתי סעודות – לא יטול מן התמחוי, מזון ארבע עשרה – לא יטול מן הקופה. מני? לא רבנן ולא רבי חידקא! – אי רבנן – חמסרי הויין, אי רבי חידקא – שית סרי הויין! – לעולם רבנן, דאמרינן ליה: מאי דבעית למיכל באפוקי שבתא – אכליה בשבתא. לימא רבנן היא ולא רבי חידקא? – אפילו תימא רבי חידקא, דאמרינן ליה: מאי דבעית למיכל במעלי שבתא – אכליה לאורתא. – וכולי יומא דמעלי שבתא בתעניתא מותבינן ליה? – אלא, הא מני – רבי עקיבא היא, דאמר: עשה שבתך חול, ואל תצטרך לבריות.
וכאן הרי אנו אומרים לו עשה שבתך חול ואנו לא ניתן לך, וכאן אין זו הוראה לעצמו, וצ”ע. וצריך לומר שכאן לא נאמר שלא נותנים לו אלא נאמר שאם יש לו שלא יבקש. וראיה שזה מיירי דוקא כשאינו מבקש, מתוספות ב”ב דף ט’ ע”א סוף ד”ה שבת, שהקשו :
וא”ת שבת אמאי נותנין לו שלש סעודות והא הך מתני’ ר”ע היא דקתני רישא כל מי שיש לו מזון י”ד סעודות לא יטול מן הקופה ופריך בפרק כל כתבי הקדש (שם) מני אי רבנן חמיסר הויין אי רבי חדקא שיתסר הויין ומשני הא מני ר”ע היא דאמר עשה שבתך חול ונראה לרשב”א דבשביל סעודת שבת אין לו להתחיל וליטול אבל בשכבר צריך ליטול נוטל גם כדי לסעודת שבת.
ומתוך דברי התוספות עולה, שאכן אם כבר התחיל ליטול יקבל גם בשביל סעודה שלישית. [1]
(וע’ מה שכתב הרמב”ם שם הלכה יט על מי שאינו צריך ליטול ומרמה את העם ונוטל וכו’) וע’ ריטב”א ב”ב ט’ ע”א הוו”ד בדרך אמונה הלכות מתנות עניים פרק ז’ ציון הלכה קל”ח שנותנין מזון שתי סעודות היינו במי שלא מכירים כמ”ש הרמב”ם הלכה ח’, ואם מכירים לפי כבודו.
מי הוא הזכאי לקבל צדקה: האם מי שיש לו בבית דברי מותרות יכול לקחת קמחא דפסחא או שמחייבים אותו למכורח לפני שלוקח?
האם אדם חייב לתת לצדקה, למשל לדירה עבור הכנסת כלה שלא יכולה להתחתן ללא הבטחה לדירה, אם הנותן עצמו אין לו דירה למגורים?
ובכלל בגדר הבטחת הכנסה, למי ניתן לתת דבר זה. השאלה הזו נוגעת בשאלות מוסריות, שהרי אם נותנים לאחד הרי לא יוכלו לתת אחר כך לאחרים ואין כדי לתת לכולם?
ובכלל, מהי הגדרת עני לצורך קבלת צדקה?
במשנה במסכת פאה פרק ח’ משנה ח’ שנינו:
מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת הרי זה יטול היו ממושכנים לבעל חובו או לכתובת אשתו הרי זה יטול אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו:
במשנה זו יש שתי הלכות שיש לברר שקשורות לדברים הנ”ל: א. גדר עני הוא מאתים זוז, ב. אין מחייבים למכור את ביתו ואת כלי תשמישו.
האם דין של מאתים זוז נאמר גם לגבי צדקה או רק לגבי מתנות עניים? במרדכי ב”ב סימן ת”ק מובא מחלוקת ראשונים בענין זה, ודעת אור זרוע מובאת שם שבכל עני יש דין של מאתים זוז.[2]
בסברא, רק על מתנ”ע, כיון שזו פרנסת שנה, והרי היוצא שדה הוא לשנה שנה. לכן תלוי בשנה. אבל ע’ רמב”ם ה’ מתנ”ע פרק ט’ שהביא את כל הנ”ל רק לגבי מתנות עניים ולא לגבי צדקה, שהרי נותנים די מחסורו ואם כן צדקה לא תלויה במאתים זוז:
רמב”ם פרק ז’ הלכות א-ג:
לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו, אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונין לו, אם אין לו אשה משיאין אותו, ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש, אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו, ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו.
וע’ שו”ע יו”ד רנ”ג ס”א גם לגבי צדקה שעור של מאתים זוז:
מי שיש לו מזון שתי סעודות, לא יטול מהתמחוי. מזון י”ד סעודות, לא יטול מהקופה. ואם יש לו ר’ זוז ואינו נושא ונותן בהם, או שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם, לא יטול צדקה. ואם יש לו ר’ זוז חסר דינר ואינו נושא ונותן בהם, אפילו נותנים לו אלף זוז בבת אחת, הרי זה יטול.
הגה: ומי שהולך מביתו ונוסע מעיר לעיר לקבץ, כל הדרך שהיה בדעתו ליסע כשהלך מביתו, נקרא פעם אחת. ואפילו נתנו לו ר’ זוז בעיר אחת יכול לקבל יותר, ומכאן ואילך אסור (מרדכי פ”ק דב”ב בשם א”ז).
ואם יש לו הרבה והוא עליו בחוב, או שממושכן לכתובת אשתו, הרי זה יטול. ואם יש לו בית וכלי בית הרבה, ואין לו ר’ זוז, הרי זה יטול, ואין צריך למכור כלי ביתו ואפי’ הם של כסף וזהב. במה דברים אמורים, בכלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן, אבל מגרדה או עלי שהם של כסף, מוכרם, ולא יטול מהצדקה. והא דאין מחייבים אותו למכור כלי תשמישו של כסף וזהב, דוקא כל זמן שאינו צריך ליטול מהקופה אלא נוטל בסתר מיחידים. אבל אם בא ליטול מהקופה של צדקה, לא יתנו לו עד שימכור כליו.
הגה: וכן במקום דאיכא תקנה שלא ליתן צדקה למי שיש לו דבר קצוב, אין חושבין לו בית דירה וכלי תשמישיו. (מרדכי ריש פ”ק דב”ק). וכל מי שהוא עשיר, אסור ליתן לבניו, אע”פ שהם גדולים, אם הם סמוכים על שולחן אביהם (מרדכי פ”ק דב”מ). וכל זה דרך צדקה, אבל דרך דורון וכבוד יכול לקבל אדם, כדאמרינן הרוצה ליהנות יהנה כאלישע. (מרדכי מהגהות דב”ק).
סעיף ב
יש אומרים שלא נאמרו השיעורים הללו אלא בימיהם, אבל בזמן הזה יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי שיתפרנס הוא ובני ביתו מהריוח. ודברים של טעם הם.
ומה שהשו”ע כתב גם לגבי צדקה שיעור זה, וע’ באר הגולה אות ב’, ותמה ע”ז מה הקשר ללשו”פ?
אבל ברמב”ם דבר זה נאמר רק לגבי לקט שכחה ופאה ולא לגבי צדקה, אלא שצדקה נותן כדי מחסורו.
וזה לשון הרמב”ם בפרק ט’ הלכות יג יד:
הלכה יג
מי שיש לו מזון שתי סעודות אסור לו ליטול מן התמחוי, היו לו מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה, היו לו מאתים זוז אע”פ שאינו נושא ונותן בהם [או שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן בהם] הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחד הרי זה מותר ליקח, היו בידו מעות והרי הן עליו חוב או שהיו ממושכנים לכתובת אשתו הרי זה מותר ליקח.
הלכה יד
עני שצריך ויש לו חצר וכלי בית אפילו היו לו כלי כסף וכלי זהב אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו אלא מותר ליקח, ומצוה ליתן לו, במה דברים אמורים בכלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן, אבל אם היו כלי כסף וכלי זהב כגון מגרדת או עלי וכיוצא בהן מוכרן ולוקח פחות מהן, במה דברים אמורים קודם שיגיע לגבות מן העם, אבל אחר שגבה הצדקה מחייבים אותו למכור כליו וליקח אחרים פחותין מהם ואחר כך יטול.
ובדרך אמונה, בביאור הלכה על הלכה יג כתב שלכ”ע, ששיעור מאתים זוז נאמר רק לגבי מזונות וכסות. אבל לגבי שאר צרכים לא נאמר בכלל שעור מאתים זוז.
ומכל מקום: הרמב”ם כתב את שעור מאתים זוז רק לגבי מתנות עניים אבל הטור בסימן רנ”ג כתב גם לגבי צדקה.
אבל מכל מקום גם הרמב”ם כתב שאין מחייבים אותו למכור, רק מגדרת או עלי וכיו”ב, ומשמע ברמב”ם שזה קאי על כל סוגי הצדקה. וקשה, מדוע זה יגרע מגדר כל מחסורו. ומדוע צריך למכור את המגרדת וכיו”ב? והרי מאפשרים לו לרכב על סוס?
ובתחומין כרך ב’ דן בדבר הרב נפתלי בר אילן, והוא כתב כך:
יש לברר מה טעם חייבה תורה לתת לעשיר שהעני “די מחסורו”. האם מטרת הנתינה להסתיר את השנוי שחל במצבו של העני, ולמנוע ממנו בושה מפני הצבור המכיר אותו כעשיר, או אולי יתכן שמטרת הנתינה “די מחסורו” הוא למנוע עגמת נפש מהעני עצמו, בהיותו מחויב להסתגל לרמת חיים נמוכה מזו שהורגל לה. ונפקא מינה לדינא, שכן לפי הטעם הראשון, החיוב לתת “די מחסורו” הוא רק במה שניכר לעיני הרואים שירד מנכסיו, בעוד שלפי הטעם השני, החיוב לתת לעני “די מחסורו” הוא אפילו לגבי צרכים שאינם ידועים אלא לעני עצמו. ועוד נ”מ, שלפי הטעם הראשון, החיוב לתת רק כל עוד דבר עוניו לא נודע לרבים, ואילו לטעם השני החיוב לתת גם לאחר מכן, ללא הגבלת זמן.
1. דעת השיטה מקובצת – הסתרת מצבו
מדברי השיטה מקובצת על מסכת כתובות למדנו כי החיוב הוא מהטעם הראשון. וזה לשונו: “דכל הני מעשיות בעני בן טובים, בעני שאינו מפורסם בעניות, שעושים לו כבוד שלו כדי שלא יתפרסם, אבל עני שנתפרסם, אין לו כי אם כעניי ישראל11“.
אם נניח כי הרמב”ם והשו”ע סוברים כדעת השיטה מקובצת, נוכל לישב את הקושיות דלעיל.
במקרה שטרם נזקק ליטול מן העם, ולפי שעה נוטל מיחידים, אינו חייב למכור כלי אכילה ושתיה מכסף ומזהב, שכן אין דרכו של עשיר לשנות כלי מאכל ושתיה שלו, ואם ימכרם, ידעו הכל כי ירד מנכסיו. לעומת זאת, על אותו עני למכור מגרדת ועלי מכסף ומזהב12, שכן גם עשירים אינם משתמשים בהכרח בעלי ומגרדת מכסף ומזהב, ואף אם יתגלה כי החליפם לא יתלו את הדבר במצבו הכלכלי אלא בסיבה אחרת13.
וסברה דידן, שהחילוק בין מי נוטל מיחיד ובין מי שנוטל מן העם הוא בעצם חילוק בין מי שנוטל בצנעא ובין מי שנוטל בפרהסיא, מפורש בשלחן ערוך: “והא דאין מחייבים אותו למכור… דוקא כל זמן שאינו צריך ליטול מהקופה אלא נוטל בסתר מיחידים14“.
ועל פי זה מובן שגם הנוטל מיחידים פטור מלמכור כלי אכילה ושתיה מכסף ומזהב רק בתקופה בה דבר עוניו טרם נודע ברבים, אולם לאחר מכן חייב למכרם אפילו אם נוטל רק מיחידים.
ועוד יתחדש לדינא שאם עשיר מופלג הפסיד מכספו והוא חושש שמא יוודע הדבר לבריות, יהא זכאי לקבל “די מחסורו” כדי לאפשר לו להסתיר את השוני שחל במצבו ולאפשר לו לנהל אורח חיים כמקודם15.
2. דעת הרמ”א – מניעת עגמת נפש
נראה כי לרמ”א שיטה שונה בבאור מטרת הנתינה “די מחסורו”. בעל השלחן ערוך פוסק: “כמה נותנים לעני – די מחסורו.. ואפילו אם היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו והעני, קונה לו סוס ועבד, וכן לכל אחד ואחד לפי מה שצריך. הראוי ליתן לו פת – נותנים לו פת. עיסה – נותנים לו עיסה וגו’16“. ועל זה מוסיף הרמ”א: “ונראה דכל זה בגבאי צדקה או רבים ביחד אבל אין היחיד מחויב ליתן לעני די מחסורו אלא מודיע צערו לרבים”.
ולפי דרכנו למדנו. כי דעת הרמ”א שחיוב הנתינה “די מחסורו” גם לאחר שהעני הודיע צערו לרבים, דהיינו לאחר שדבר עוניו התפרסם. מכאן שלדעת הרמ”א מטרת חיוב הנתינה “די מחסורו” מהטעם השני שהתבאר לעיל, דהיינו כדי למנוע מן העני עצמו סבל ועגמת נפש בשל הצורך להוריד את רמת החיים שהורגל לה17.
אלא שמעתה תתעורר מחדש הקושיה שנדונה לעיל, משום מה נדרש עני הפונה לעם בבקשה לקבל צדקה, למכור כלי מאכל ומשקה מכסף ומזהב, הלא העני זכאי לקבל “די מחסורו” ומכל שכן שאין לחייבו למכור כלי מאכל שהורגל להם.
ובישוב השאלה לפי דעת הרמ”א כתב הרב בר אילן: הרמ”א יבאר שזו תקנת חכמים שקופת הקהל תתן לעניים רק צרכים חיוניים ולא צרכי מותרות, אפילו אם העני נזקק להם מדין די מחסורו.
אבל לי נראה שאין חילוק כזה בין המחבר ובין הרמ”א, ואף שכתב הרמ”א שאין היחיד חייב לתת מחסורו, והעני פונה לרבים ושם מקבל די מחסורו, אין זו ראיה שהמחבר חולק על כך ויסבור שהעני מקבל די מחסורו רק כשלא ידוע מצבו וכדי שמצבו לא יוודע.
ולי נראה שיש שני סוגי די מחסורו וכולם מודים בהם, יש עני שזקוק לכדי מחסורו כדי שהציבור לא ידע מה מצבו. ויש די מחסורו אף שהציבור יודעים אלא שהוא זקוק לעבד לרוץ לפניו, והרי הגמרא מספרת בכתובות דף סז ע”ב על הלל:
אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו; פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין.
וברור שאם הלל רץ לפניו הרי זה רק מפרסם את מצבו. ואי אפשר לומר שנתינה כל צרכו היא כדי שלא יהיה ידוע מצבו.
אבל נראה: שדין כדי צרכו הוא רק במצב זמני, של עשיר הנמצא במצוקה זמנית. ולזה חייבים לתת כדי צרכו. אבל עני שנכלל בכלל עניים אין דין שצריך לשמר לו את מצבו הקודם. שהרי זה לא יתכן כלל שאדם שחי ברמה מסויימת לא יצטרך לרדת מרמת החיים אם הוא מקבל צדקה.
ואת זה ניתן להוכיח גם מהרמב”ם בפירוש המשניות וגם מההלכות:
בפירוש המשניות כתב הרמב”ם בפאה פרק ח’ משנה ח’:
ואפילו היו לו כלי כסף וזהב כגון כוסות וצלחות אינו חייב למכרן לפני שיקבל ממתנות עניים ויחשב מהם, אבל אחרי שיקבל צדקה אומרים לו החלף אותם הכלים באחרים ואל תרושש מתנות העניים.
הרי שכתב הרמב”ם “ויחשב בהם”, כלומר אחר שמקבל צדקה מהקופה או התמחוי הרי נחשב בין העניים, ואין לו סיכוי לחזור למצבו הקודם, ולכן צריך להחליף את כליו ולמכור. וכן ממה שכתב “ואל תרושש מתנות העניים” והרי אם הוא עני עכשיו, הרי מה בכך שירושש את הקופה, והרי גם הוא עני, אלא על כורחך שדין כל צרכו מיירי כדי לגרום לאדם שלא להיות נמנה בין העניים. אבל אם זה אינו כך הרי צריך למכור את כליו.
וכן נראה לי מהלכה יד שהובאה לעיל:
עני שצריך ויש לו חצר וכלי בית אפילו היו לו כלי כסף וכלי זהב אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו אלא מותר ליקח, ומצוה ליתן לו, במה דברים אמורים בכלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן, אבל אם היו כלי כסף וכלי זהב כגון מגרדת או עלי וכיוצא בהן מוכרן ולוקח פחות מהן, במה דברים אמורים קודם שיגיע לגבות מן העם, אבל אחר שגבה הצדקה מחייבים אותו למכור כליו וליקח אחרים פחותין מהם ואחר כך יטול.
היינו שאחר שהגיע לגבות מן העם הרי הוא נכלל בכלל שאר העניים, ואז מחייבים למכור גם את כלי תשמישו.
ולכן לעינינו האם לתת קמחא דפסחא למי שמחזיק דברי מותרות, לדעתי יש לחלק בין מי שזו הפעם היחידה שמקבל וזה אצלו מצב זמני, ואותו לא מחייבים למכור, אלא דברים שהם ממש מותרות כמו עלי של כסף. ובין מי שאצלו העוני הוא מצב קבוע ולוקח מהקופה באופן קבוע, לזה יש לכפות למכור את דברי המותרות.
ובאשר לשאלה האם חייבים לתת להכנסת כלה עבור דירה אם לא עצמי אין דירה, לי היה פשוט שהחיוב לתת סוס לרכב עליו, הוא גם למי שאין לו סוס, ואם העובדה שהוא זקוק לזה וללא זה לא יצליח להכניס לחופה את ביתו, הרי צריך לתת לו.
אבל במאירי מצאנו לא כך:
ומכל מקום כל שהוא בריא, אפילו הורגל ביותר מדאי, אנו חייב להאכילו אלא על הדרך שהוא מאכיל לעצמו דרך הערה ספרו באחד שבא לפני רבי נחמיה ושאלו במה אתה סועד, אמר לו בבשר שמן ויין ישן. אמר לו רצונך שתגלגל עמי בעדשים? גלגל עמו בעדשים ומת, אמר לו אוי לו לזה שנהרג בפשיעתו שלא היה לו להרגיל עצמו לתענג כך כך.
ואולי זו שאלה מעשית, האם המדובר בדבר שהעני היה יכול לוותר עליו. על יין ישן היה יכול לוותר, אבל אם מדובר בנושא שדוכים כנ”ל שבמקומו וקהילתו אין הוא יכול לשנות, אם כן הרי אלו צרכיו ונותנים לו.
באשר להגדרת עני בכלל:
באשר להגדרת מאתים זוז בזמן הזה, כתב הרב עזריאל אריאל ב”אמונת עתיך” עלון 12:
במשנה (פאה פ”ח מ”ח) נאמר ש”עני” הוא מי שאין לו מאתיים זוז, שהם אמצעים המספיקים לפרנסה של אדם למשך שנה אחת (שם). למעשה נפסק להלכה ש”עני” כיום הוא אדם שאין לו קרן שהוא יכול להתפרנס מהרווחים שלה (שו”ע יו”ד סי’ רנג סעי’ ב). ומכאן למדו הפוסקים בדורנו ש”עני” הוא כל אדם שאין לו מקור הכנסה קבוע, בסכום היכול לספק את צרכיו המינימאליים, ללא מותרות (עי’ “הליכות שדה” גליון 41 עמ’ 11, בשם הגרש”ז אוירעבך; גליון 64 עמ’ 17, בשם החזו”א; שו”ת שבט הלוי ח”ב סי’ קכ”ה, בהערה לסי’ רנג סעי’ ב). לכן כל מי שמקבל משכורת, רווח או קיצבה בסכום המספיק למחייתו – אינו נקרא “עני”; אך אם מקורות ההכנסה שלו אינם מספיקים למחייתו (כגון: שמשכורתו נמוכה, או שיש לו הוצאות רפואיות חריגות, חובות וכדו’) – הרי הוא “עני”.
אלא שבקהילות יעקב סוכה סימן כה, מבדיל בין שני סוגי מקבל קצבאות, מי שמקבל מכח זכות ממון שיש לו, כגון, אשה שמקבלת את פרנסתה מבעלה בכח וזכות ממון שיש לה. היא אינה נחשבת עניה. אך ילד, שאביו חייב לפרנס אותו, אך לו אין זכות, מעיקר הדין יש לו דין של עני כפי שמוכח בסוגיה בכתובות מט ע”א.
ולכן יש להבדיל בין מקבל מלגה מכולל או מאוניברסיטה, או שמקבל קצבה מבטוח לאומי. הראשונה אינה נחשבת להכנסה כיון שאין לו שום זכות ממונית לתבוע את המלגה. אלא שהוא כתב כך גם לגבי ביטוח לאומי שאין זו נחשבת להכנסה כיון שהם יכולים לשנות את הקריטריונים או את הסכום ואין שום אפשרות לתבוע אותם.
ויש בין האחרונים הסבורים שכל הכנסה קבועה – בלי קשר למקור ההכנסה- אינו נחשב לעני, וכך הביא שם הרב אריאל:
ואכן יש להעיר שהרב מאיר שלזינגר שליט”א (“הליכות שדה” 41 עמ’ 11) מסר בשם הגרש”ז אויערבך זצ”ל שכל מי שיש לו הכנסה המספיקה למחייתו בסכום חדשי קבוע – בלי קשר למקור ההכנסה – אין לתת לו מעשר עני. וכן פסק הרה”ג יעקב ישעיה בלויא שליט”א (צדקה ומשפט פרק ב סעי’ ו וס”ק י).
רמב”ם הלכות מתנות עניים פרק י’ הלכה יח:
לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות ואל ישליך עצמו על הצבור, וכן צוו חכמים ואמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ואפילו היה חכם ומכובד והעני יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת ולא יצטרך לבריות, מוטב לפשוט עור בהמות נבלות ולא יאמר לעם חכם גדול אני כהן אני פרנסוני, ובכך צוו חכמים, גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים לגנות ועושי הברזל והפחמים ולא שאלו מן הצבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם.
טור הלכות שבת סימן רמ”ב:
וכמה פעמים נשאתי ונתתי בדבר לפני א”א ז”ל כמוני היום שיש לי מעט משלי ואינו מספיק לי וצריך אני לאחרים אם אני בכלל עשה שבתך חול אם לאו ולא השיבני דבר ברור.
משנה במסכת פאה פרק ח’ משנה ח’:
מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת הרי זה יטול היו ממושכנים לבעל חובו או לכתובת אשתו הרי זה יטול אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו:
רמב”ם פרק ז’ הלכות א-ג:
לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו, אם אין לו כסות מכסים אותו, אם אין לו כלי בית קונין לו, אם אין לו אשה משיאין אותו, ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש, אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו, ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו.
שו”ע יו”ד רנ”ג ס”א:
מי שיש לו מזון שתי סעודות, לא יטול מהתמחוי. מזון י”ד סעודות, לא יטול מהקופה. ואם יש לו ר’ זוז ואינו נושא ונותן בהם, או שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם, לא יטול צדקה. ואם יש לו ר’ זוז חסר דינר ואינו נושא ונותן בהם, אפילו נותנים לו אלף זוז בבת אחת, הרי זה יטול.
הגה: ומי שהולך מביתו ונוסע מעיר לעיר לקבץ, כל הדרך שהיה בדעתו ליסע כשהלך מביתו, נקרא פעם אחת. ואפילו נתנו לו ר’ זוז בעיר אחת יכול לקבל יותר, ומכאן ואילך אסור (מרדכי פ”ק דב”ב בשם א”ז).
ואם יש לו הרבה והוא עליו בחוב, או שממושכן לכתובת אשתו, הרי זה יטול. ואם יש לו בית וכלי בית הרבה, ואין לו ר’ זוז, הרי זה יטול, ואין צריך למכור כלי ביתו ואפי’ הם של כסף וזהב. במה דברים אמורים, בכלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן, אבל מגרדה או עלי שהם של כסף, מוכרם, ולא יטול מהצדקה. והא דאין מחייבים אותו למכור כלי תשמישו של כסף וזהב, דוקא כל זמן שאינו צריך ליטול מהקופה אלא נוטל בסתר מיחידים. אבל אם בא ליטול מהקופה של צדקה, לא יתנו לו עד שימכור כליו.
הגה: וכן במקום דאיכא תקנה שלא ליתן צדקה למי שיש לו דבר קצוב, אין חושבין לו בית דירה וכלי תשמישיו. (מרדכי ריש פ”ק דב”ק). וכל מי שהוא עשיר, אסור ליתן לבניו, אע”פ שהם גדולים, אם הם סמוכים על שולחן אביהם (מרדכי פ”ק דב”מ). וכל זה דרך צדקה, אבל דרך דורון וכבוד יכול לקבל אדם, כדאמרינן הרוצה ליהנות יהנה כאלישע. (מרדכי מהגהות דב”ק).
סעיף ב
יש אומרים שלא נאמרו השיעורים הללו אלא בימיהם, אבל בזמן הזה יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי שיתפרנס הוא ובני ביתו מהריוח. ודברים של טעם הם.
רמב”ם הלכות מתנות עניים פרק ט’:
הלכה יג
מי שיש לו מזון שתי סעודות אסור לו ליטול מן התמחוי, היו לו מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה, היו לו מאתים זוז אע”פ שאינו נושא ונותן בהם [או שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן בהם] הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחד הרי זה מותר ליקח, היו בידו מעות והרי הן עליו חוב או שהיו ממושכנים לכתובת אשתו הרי זה מותר ליקח.
הלכה יד
עני שצריך ויש לו חצר וכלי בית אפילו היו לו כלי כסף וכלי זהב אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו אלא מותר ליקח, ומצוה ליתן לו, במה דברים אמורים בכלי אכילה ושתיה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן, אבל אם היו כלי כסף וכלי זהב כגון מגרדת או עלי וכיוצא בהן מוכרן ולוקח פחות מהן, במה דברים אמורים קודם שיגיע לגבות מן העם, אבל אחר שגבה הצדקה מחייבים אותו למכור כליו וליקח אחרים פחותין מהם ואחר כך יטול.
פירוש המשניות לרמב”ם פאה פרק ח’ משנה ח’:
ואפילו היו לו כלי כסף וזהב כגון כוסות וצלחות אינו חייב למכרן לפני שיקבל ממתנות עניים ויחשב מהם, אבל אחרי שיקבל צדקה אומרים לו החלף אותם הכלים באחרים ואל תרושש מתנות העניים.
מאירי כתובות:
ומכל מקום כל שהוא בריא, אפילו הורגל ביותר מדאי, אנו חייב להאכילו אלא על הדרך שהוא מאכיל לעצמו דרך הערה ספרו באחד שבא לפני רבי נחמיה ושאלו במה אתה סועד, אמר לו בבשר שמן ויין ישן. אמר לו רצונך שתגלגל עמי בעדשים? גלגל עמו בעדשים ומת, אמר לו אוי לו לזה שנהרג בפשיעתו שלא היה לו להרגיל עצמו לתענג כך כך.
הרב עזריאל אריאל ב”אמונת עתיך” עלון 12:
במשנה (פאה פ”ח מ”ח) נאמר ש”עני” הוא מי שאין לו מאתיים זוז, שהם אמצעים המספיקים לפרנסה של אדם למשך שנה אחת (שם). למעשה נפסק להלכה ש”עני” כיום הוא אדם שאין לו קרן שהוא יכול להתפרנס מהרווחים שלה (שו”ע יו”ד סי’ רנג סעי’ ב). ומכאן למדו הפוסקים בדורנו ש”עני” הוא כל אדם שאין לו מקור הכנסה קבוע, בסכום היכול לספק את צרכיו המינימאליים, ללא מותרות (עי’ “הליכות שדה” גליון 41 עמ’ 11, בשם הגרש”ז אוירעבך; גליון 64 עמ’ 17, בשם החזו”א; שו”ת שבט הלוי ח”ב סי’ קכ”ה, בהערה לסי’ רנג סעי’ ב). לכן כל מי שמקבל משכורת, רווח או קיצבה בסכום המספיק למחייתו – אינו נקרא “עני”; אך אם מקורות ההכנסה שלו אינם מספיקים למחייתו (כגון: שמשכורתו נמוכה, או שיש לו הוצאות רפואיות חריגות, חובות וכדו’) – הרי הוא “עני”.