כה. פדיון שבויים יתר על כדי דמיהן

ב”ה

פדיון שבויים יתר על כדי דמיהן

בזמן האחרון התעורר ויכוח על החלפת שבויים האם המחיר הוא כדאי והאם צריך לדרוש לפחות איפורמציה על רון ארד. מה ההסתכלות ההלכתית בענין זה?

ההלכה היא שאין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהן, האם מי שנשלח על ידי המדינה יש כלפיו יותר התחייבות מאשר מי שלא נשלח אלא נשבה רק בגלל היותו יהודי או אזרח ישראלי?

כמו כן יש לברר האם יש להביא בחשבון סכנת נפשות לגבי ההחלטה אם להענות לתביעות של החוטפים. שאלת סכנת הנפשות היא משני כוונים: א. מצד הנחטף, כשיש סכנת נפשות, האם עדיין ההלכה היא שאין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהן. ומאידך יתכן לומר שלא נחשוש גם לסכנת נפשות במקום שיש חשש עתידי שגם הוא סכנת נפשות האם יש להעדיף חשש נפשות שאינו לפנינו על פני החשש לפנינו כיון שהחשש העתידי הוא ליותר מאדם אחד?

והרמב”ם מגדיר כל שבוי כסכנת נפשות, ע’ הלכות מתנות עניים פרק ח’ הלכה י’:

פדיון שבויים, קודם לפרנסת עניים ולכסותם; ואין לך מצוה רבה כמו פדיון שבויים: שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים, ובכלל הערומים; ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו–הרי זה עובר על “לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך” (דברים טו,ז), ועל “לא תעמוד על דם ריעך” (ויקרא יט,טז), ועל “לא ירדנו בפרך, לעיניך” (ויקרא כה,נג); וביטל מצות “פתוח תפתח את ידך, לו” (דברים טו,ח), ומצות “וחי אחיך, עימך” (ויקרא כה,לו), “ואהבת לריעך כמוך” (ויקרא יט,יח), “והצל, לקוחים למוות” (משלי כד,יא), והרבה דברים כאלו. ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים.

(ואף שיש כאן גם לאו של לא תעמוד על דם רעך, אין חייב לתת כל ממונו על ל”ת משום שרק על עבירה בקום ועשה חייב לתת כל ממונו שלא יעבור – מפרשי שו”ע יו”ד סימן רנב)

ועוד יש לברר, האם ההלכה שאין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, פירושו שאסור לפדותן יתר על כדי דמיהן, או שאין חיוב לפדותן יתר על כדי דמיהן.

ויש לדון על סברא נוספת: לכאורה במצב שלנו, אפילו מחבל אחד תמורת חייל אחד זהו יותר מכדי דמיהן שהרי בגמ’ מדובר על שבאים ששובים אנשים לצורך מסחר, ואם יהודים ישלמו יותר הרי ישבו יותר יהודים אבל אם ישלמו רק כדי דמיהן לא ישבו יותר יהודים מאשר אחרים. וכן אם יהודים לא ישלמו כלל, זה לא יגרום להם לא לשבות שהרי כדי דמיהן ישיגו במקומות אחרים. אבל בנדון שלנו, אם לא ישלמו כלל הרי זה יגרום להם שלא לשבות, ולכן יש לומר שמחינה זו הרי כל תשלום הוא יותר מכדי דמיהן. אלא שכל זה תלוי בטעמים מדוע שלא לפדות את השבוים יותר מכדי דמיהן.

גיטין דף מה עמוד א מתני’.

אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם; ואין מבריחין את השבויין, מפני תיקון העולם; רשב”ג אומר: מפני תקנת השבויין. גמ’. איבעיא להו: האי מפני תיקון העולם – משום דוחקא דצבורא הוא, או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי? ת”ש: דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב. אמר אביי: ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד? דילמא שלא ברצון חכמים עבד.

(לכאורה מכאן מוכח שאסור לפדות, שאם זו רשות, מה בכך שפדה? אלא שאולי זה התירוץ שלא ברצון חכמים עבד)

ויש כמה נפ”מ בין שני הטעמים:

כשיש לשבוי אב עשיר ואינו נופל על הציבור (ר”ן כג ע”א באלפס). אם הטעם הוא משום דוחקא דציבורא, יש לומר שחייבים או מותר לפדותו. אבל משום שלא יבואו עוד, יש לומר שגם אם יענו לבקשתם, הרי גם זה עלול לגרום לסכנת נפשות, ואם כן יתכן שאין לחשוש לסכנת נפשות. ע’ פתחי תשובה יו”ד רנ”ב אות ד’.

וכן נפ”מ אם לא מדובר בדרישת כסף אלא בהחלפת שבויים, וביותר מכדי דמיהן. אם משום דוחקא דצבורא, אין חשש. אבל משום חשש דלא ליגרבו וליתו יש חשש.

ועוד נפ”מ גדולה לגבי מצב של סכנת נפשות. לפי טעם של דוחקא דציבורא, זה ידחה מפני סכנת נפשות. אבל אם מטעם של לא ליגרבו, יתכן שזה פיקוח נפש של רבים, ולכן סכנת יחיד תדחה מפני סכנת רבים.

ואולי נפ”מ נוספת בין הטעמים: האם מותר לפדותו לפנים משורת הדין, לפי הטעם של דוחקא דציבורא, יש לומר שמותר אם בכל זאת הם רוצים מה שאין כן לפי הטעם של לא ליגרבו. אלא שלכאורה משמע בגמ’ שגם אם רוצים לפנים משורת הדין לעשות אין זה ברצון חכמים כמו ברתיה דלוי בר דרגא. וע’ להלן בשם מהרש”ל.

ויש לברר: א. מה ההלכה בענין פדיון שבויים, האם כטעם של דוחקא דציבורא או טעם של לא לגרבו? ב. האם הדין שונה בסכנת נפשות? ג. האם מי שיש התחייבות כלפיו צריך לפדותו גם יותר על שוויו. ד. איך מעריכים את שוויו בנדון שלנו? ה. האם יש מידת חסידות לפדות בכל מצב?

כפי שנראה להלן, פשטות דעת הרמב”ם והרי”ף כטעם שלא ליגרבו. אבל דעת הרא”ש תתכן שהלכה כטעם של דוחקא דציבורא וכן בר”ן. ודבר זה תלוי בקשר שבין הסוגיה בגיטין והסוגיה בכתובות:

בגמ’ כתובות נ”ב ע”א יש מחלוקת תנאים לגבי פדיון של אשתו:

“תנו רבנן נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה רבן שמעון בן גמליאל אומר אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם מפני תקון העולם.”

והקשו הראשונים על הספק שבגמ’ בגיטין, הרי אפשר לפושטו מהא שנחלקו לגבי אשתו ולדעת ת”ק מותר עד עשרה בדמיה, והרי כאן אין חשש של דוחקא דציבורא שהרי הבעל פודה בכספו (וקושית התוס’ מת”ק משום שמסתמא הלכה כת”ק לגבי רשב”ג. והתוס’ בכתובות ד”ה והיו מבקשים, וכן בגיטין ד”ה דלא ליגרבו ולייתו, כתבו שאשתו כגופו, ולכן מותר גם אם הטעם הוא משום דלא ליגרבו).

הרא”ש בשם הרמ”ה כתובות פרק ד’ אות כב כותב שזו איבעיא דלא אפשטא, והוסיף, וז”ל בגיטין שם:

“והא דתניא בכתובות בפ’ נערה נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה משום דאשתו חשיבא כגופו יותר מבתו ועל עצמו לא תקון רבנן שלא יתן כל אשר לו בעד נפשו וכן תלמיד חכם שנשבה בהא לא תקון כדאמרינן בפ’ הנזיקין דרבי יהושע פדה תינוק שבוי בדמים מרובים לפי שראו חריף ומפולפל ואפשר שיהיא אדם גדול וכל שכן מי שהוא כבר אדם גדול”.

ולכאורה ממהלך דברי הרא”ש נראה, שהסתירה מגמ’ כתובות למה שכתב שהבעיה לא אפשטא, הוא מרבנן שפודה פעם ראשונה. ולכן תירץ שאשתו כגופו, וכדעת התוס’. וע’ רא”ש כתובות פרק רביעי סימן כב שהביא את דברי הרמ”ה שפסק כת”ק שאדם יכול לפדות עצמו בכל ממונו אשתו נמי כיון דחייב לפדותה בתנאי כתובה כמו שיש לה ממון דמי וכן מסתבר”. אם כן הרא”ש פסק כת”ק שפודה את אשתו עד עשר בדמיה.

אבל מהלך הרמב”ם והרי”ף לפי הר”ן שדין אשתו הוא כדין כל אדם אחר. ואם נאמר שדינה של אשתו כמו אחר, הרי שהדין של אין פודין את השבויים יתר על דמיהן אמור גם לגבי מי שיש התחייבות כלפיו.

ולשון הרמב”ם הלכות מתנות עניים פרק ח’ הלכה יב:

אין פודין את השבויים ביתר על דמיהם, מפני תיקון העולם שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם; ואין מבריחין את השבויים, מפני תיקון העולם שלא יהיו האויבים מכבידין עליהם את העול ומרבים בשמירתם.

לגבי אשתו כתב הרמב”ם בפרק יד הלכות אישות הלכה יט:

“אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו, ביותר על דמיה, אלא כמה שהיא שווה, כשאר השבויות. היו דמיה יותר על כדי כתובתה ואמר, הרי אני מגרשה וזו כתובתה, ותלך ותפדה את עצמה אין שומעין לו; אלא כופין אותו ופודה אותה, אפילו היו דמיה עד עשרה בכתובתה, ואפילו אין לו אלא כדי פדיונה. במה דברים אמורים, בפעם ראשונה; אבל אם פדיה ונשבית פעם שנייה, ורצה לגרשה, הרי זה מגרש ונותן כתובה, והיא תפדה את עצמה.”

וע’ בית יוסף סימן רנ”ב שכתב שדעת הרי”ף הרמב”ם והרשב”א והר”ן אין חילוק בין אשתו לבין אחר, ואילו לדעת התוס’ הרמ”ה והרא”ש והטור יש הבדל ואשתו כגופו שיכול לפדותה יותר מכדי דמיה. ושתי הדעות באבן העזר סימן ע”ח סעיף ב’

אין מחייבים את הבעל לפדות את אשתו יותר על דמיה, אלא כמו שהיא שוה כשאר השבויות. (וי”א דאשתו כגופו דמי, ויכול לפדות בכל אשר לו) (טור והרא”ש בשם הרמ”ה הובא בב”י).

וע’ ר”ן (כ”ג ע”א בדפי הרי”ף, שגם הרמב”ם הוקשתה לו קושית התוס’ והרא”ש, מדוע לא לפשוט את הבעיה בגמ’ בגיטין מהסוגיה בכתובות. אלא שהשאלה לא מרבנן כמו שכתבו התוס’ אלא מרשב”ג, ממה שאומר שאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן, מוכח שהטעם הוא שלא ליגרבו ולא טעם של דוחקא דציבורא. ולא מסתבר לומר שת”ק שם חולק על הטעם, שהרי לשון רשב”ג הוא כלשון המשנה בגיטין ורבנן אם כן חולקים בכלל על הדין שאין פודין את השבויים יתר על דמיהן.

ואם כן יש מחלוקת בין הרמב”ם והרי”ף לבין התוס’ האם דין אשתו הוא כדין אחר, או שאשתו עדיפא. ובמחלוקת זו לכאורה תלויה השאלה האם מי שיש התחייבות כלפיו דינו הוא אחר. אלא שעדיין יש לומר שאם אשתו כגופו, מכל מקום זה יותר מאשר התחייבות כלפי פועל או שליח, שהרי גם בתו אינה כאשתו.

ודעת הר”ן עצמו היא:

“ול”נ דבעיין מהתם לא מפשטא דכיון דחיישינן לדוחקא דצבורא כ”ש דאיכא למיחש לדוחקא דבעל שלא לחייבו בתקנת חכמים לפדותה יותר מכדי דמיה ואם איתא דהוה מיפשטא מההיא ברייתא הוה להו בגמ’ לאיתתויי הכא. אבל נראה שדעת הראשונים ז”ל היה דכיון דלא מיפשטא ואיכא למיחש לתקלה אין פודין דשב ואל תעשה שאני ועוד דכיון דבמג’ מפשט לה מההיא דלוי בר דרגא לא שבקינן פשטין דתלמודא משום ספיקא דאביי דאמר מאן לימא לן.”

ואם כן דעת הר”ן שהלכה כטעם של דוחקא דציבורא.

אלא שיש לעיין: אם הרמב”ם פסק לגבי אשתו כרשב”ג שאין פודה יתר על כדי דמיה ומשום טעם דלא ליגרבו, אם כן היה צריך להיות שאפילו אם הבעל רוצה לא יפדה אותה יתר על שויה. ואילו כאן משמע בלשון הרמב”ם שאין מחייבים אבל אם רוצה יכול, ואם כן צ”ע האם שונה דין האשה מדין שבויה אחרת? וע’ לחם משנה שתירץ שאלה זו, ומ”מ ס”ל שאין הבדל בין אשתו לבין אחרים.

ויש לברר האם אמנם לפי הרא”ש הלכה כת”ק שבעל פודה, ואף שאין פודין את השבויין יתר על דמיהן, אשתו כגופו. אלא שהרא”ש בכתובות הוסיף על הא דאשתו כגופו וכתב: “אבל אשתו כגופו וכמו שאדם יכול לפדות עצמו בכל ממונו אשתו נמי כיון דחייב לפדותה בתנאי כתובה כמו שיש לה ממון דמי וכן מסתבר”. הרי שהרא”ש לא הסתפק בכך שאשתו כגופו. ויש לומר שהיה קשה לרא”ש שהרי אף שאשתו כגופו, הרי אין לה ממון, ואמנם אדם יכול לפדות את עצמו אף שאין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהן, מכל מקום, הרי מסתבר שאין להקנות לו כסף כדי שיפדה עצמו דא”כ בטלה ההלכה שאין פודין את השבויין יתר על דמיהן. ולכן כתב שכיון שחייב לפדותה בתנאי כתובה, כמי שיש לה ממון דמי. ולכאורה לפי הרא”ש אם כן מי שיש כלפיו התחייבות, כגון חייל, כמי שיש לו ממון דמי. ואולי ניתן לפדותו גם בלא סברת אשתו כגופו, וצ”ע. אמנם עיין בטור יו”ד רנ”ב שכתב רק טעם שאשתו כגופו. “אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה וכן לאשתו שהיא כגופו”.

ולכאורה עוד ראיה שיש דעה שהטעם של פדיון אשתו הוא רק משום ההתחייבות של הבעל כלפיה: ע’ ריטב”א גיטין מכתב יד, שכתב שנפ”מ בין הטעמים אם בעי למיתב מדידיה, שאין משום דוחקא דציבורא אבל לטעם של לא ניגרבו אפילו אם הוא עצמו רוצים לפדות ביותר מכדי דמיו לא שבקינן. (וזה שלא כדעת התוס’ בכתובות נ”ב ע”א ד”ה והיו, שרבנן יכולים לסבור כטעם דלא ניגרבו, אלא שאשתו כגופו “דאפילו לטעמא דלא ליגרו וליתו טפי לא תקינו שלא יוכל לפדות אדם את עצמו יותר מכדי דמיו שהרי עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו והכא אשתו כגופו. ונראה שמחלוקתם היא שלדעת הריטב”א אין זה תקנה אלא הערכת מצב של חשש פקוח נפש ולכן אסור לפדות יותר על דמיהן. אבל לתוס’ נזקקנו כאן לתקנה משום שהאיסור אינו בנוי על הערכה ממשית כמו של חולה לפנינו). ולדעת הריטב”א מכתב יד אם כן גם ת”ח יהיה אסור לפדות, ושלא כמו שכתב בריטב”א כתובות בשם רמב”ן שאסור.

ולכאורה הרמב”ם גם כן יסבור כך, משום שכתב הטעם של שלא יהיו האויבים רודפין אחריהן לשבותם. ואם כן, הרי פדיון של אשתו לא יכול להיות מטעם של אשתו כגופו (וגם הרי פסק כרשב”ג), ומדוע מותר גם ביתר על דמיה, ורק שאין מחייבין כפי שמשמע מלשון הרמב”ם? וע”כ שזה משום ההתחייבות הממונית כלפיה, אלא שאין מחייבים לפדותה ורק אם רוצה כיון שזה יתר על דמיה. ומכל מקום ההתחייבות הממונית מאפשרת לפדות יתר על דמיה גם אם את עצמו לא היינו מתירים לו לפדות.

ולהלכה כתב הב”ח כדעת הר”ן וכתב “לפיכך נלע”ד דהבא לפדות בתו או קרוביו או אשתו ביותר מדי דמיהן כלוי בר דרגא לית ליה למיחש דעביד שלא ברצון חכמים ואין למחות בידו דיש לו לסמוך על דברי הר”ן ז”ל אלא דאין לחייבו בתקנת חכמים לפדות אשתו ביותר מכדי דמיה וכדפסק הרי”ף והרמב”ם”. וכן ראה בנספח תשובת הרדב”ז בזה שישראל נהגו לפדות.

וכתב ש”ך יורה דעה סימן רנב ס”ק ד אין פודין את השבויים כו’ – משמע אפי’ קרובו אין לפדות ביותר מכדי דמיו מפני תיקון עולם וכן משמע מדמסיים אבל יכול לפדות את עצמו כו’ משמע דוקא עצמו אבל הב”ח פסק דרשאי לפדותו יותר מכדי דמיהן בין לבתו וקרוביו וכל אדם ואין מוחין כיון דליכא דוחקא דצבורא וכ”ש דאין מוחים כשבא לפדות את אשתו אלא דאין מחייבין לפדות את אשתו ביותר מכדי דמיה וכן עמא דבר ע”כ: ומשמע בש”ך שמתחשב בטעם דוחקא דציבורא וכדעת הב”ח, ולכן יכול לפדות קרובו יותר מכדי דמיו.

שונה במקום של סכנת מיתה: ע’ מהרש”ל ביש”ש גיטין פרק ד’ סימן ע”ב שכתב שבזמן שיש חשש מיתה פודין את השבויים יתר על דמיהן. ע’ מקורות וציונים על רמב”ם הלכות מתנות ענים על הדף שציין ליש”ש פ”ד סי’ ס”ו וע”ב וע’ פתחי תשובה ביו”ד סימן רנ”ב סעיף ד’-ה’. וע’ לעיל שכתבנו שזה תלוי בטעמי הגמ’.

וע’ אריכות בספר המפתח אם רשאי לפדות את אשתו יתר על דמיה. וע’ דרך אמונה פרק ח’

בזה”ז נהגו לפדות יתר על כדי דמיהן ע’ רדב”ז ח”א סימן מ’ יש”ש גיטין פ”ד סי’ ס”ו, דרך אמונה ס”ק עח, וע’ להלן בנספח את תשובת הרדב”ז.

ע’ שדי חמד כרך ה’ עמ’ 398בקונטרס דברי חכמים אות עז.

ע’ אנצקלופדיה הלכתית רפואית ערך משאבים מוגבלים הער 41שיש הסוברים שגם במקום פיקוח נפש אין פודים יותר מכדי דמיהן. כ”כ הרמב”ן בגיטין, או בשו”ת מהר”ם מלובלין סי’ טו, שו”ת יד אליהו סי’ מג, וע’ פת”ש רנב, ושו”ת כנסת יחזקאל סי’ לח.

דעת הרב ישראלי (“היש להיענות לסחטנות בפדיון שבויים ובני ערובה?”, תורה שבעל פה יז, עמ’ סט-עו):

כיון שאלה [חיילנו] יצאו למלחמה בשליחות המדינה ומטעמה, להגנת העם היושב בציון, הרי קיימת ועומדת התחייבות בלתי כתובה, אבל מובנת מאליה, שכל טצדקי [=אמצעים] שיש בידי המדינה עליה לעשות (בגבולות סבירים שאינן פוגעים בבטחונה הכללי) כדי לפדותם במקרה שיפלו בשבי. וכשם שקיימת התחייבות במקרה של היפגעם חס ושלום במלחמה, הן לא נופל מזה החיוב לנקוט כל פעולה שהיא לשם הוצאתם מן השבי, “דכולהו איתנהו בה”.

וכיון שמה שהמדינה יכולה לעשות בזה הוא מכוח החיוב שקבלה על עצמה תמורת השירות שלהם, הרי אין זה אלא כאילו הם פודים את עצמם, שבזה כמבואר לעיל לא קיימת שום הגבלה, ולא שייך בזה התקנה ש”אין פודין את השבויים יותר על דמיהם”.

סיכום: דעת הרי”ף והרמב”ם שאין פודין שבויים יתר על כדי דמיהן משום שלא יתגרו ויחטפו עוד. ואילו דע היש”ש בגיטין פ”ד סימן סו בשיטת הר”ן שהטעם הוא משום דוחקא דציבורא, וע’ סוף דברי הר”ן. בנוגע לאשתו, נפסק כרשב”ג שאין פודה יתר מכדי דמיה. אלא שיש דעות שונות בראשונים האם רשב”ג הוא כטעם של לא ליגרבו, או שגם רבנן מודים באשתו. ודרך נוספת היא שמחלוקת רשב”ג ורבנן היא בעצם הדין אם פודים את השבויים יותר על דמיהן.

הרא”ש כתב כדעת התוספות שבאשתו כ”ע מודים משום שאשתו כגופו. אם נאמר בדעת הרא”ש שיש קולא לאשתו לא רק משום שאשתו כגופו אלא משום שיש התחייבות ולכן כמי שיש לה ממון, אם כן הוא הדין בדידן, תהיה עדיפות לחייל יותר מאשר לאזרח. לפי פסק הר”ן שהלכה כטעם דוחקא דציבורא, הרי שבמקום שאין מבקשים ממון אין מניעה לפדות. אבל מסתבר שאם אם לא חוששין לטעם של לא ליגרבו, הרי זה רק במקום שהחשש הוא חשש בעלמא. אבל אם החשש הוא מעשי, ודאי שיש לחשוש ולמשל בנדון דידן אם ישחררו מחבלים תמורת אזרח, הרי ברור שיהיה חשש כבד לחטיפת אזרחים והרי זה כחשש לפנינו. וע’ מה שכתבו הראשונים שגם על תלמיד חכם לא גזרו, הרי שאין כאן מצב של חשש לפנינו אלא של ספק עתידי וזה תלוי בתקנת חכמים. אבל במקום שאין נצרכת תקנת חכמים אלא החשש אמיתי, ודאי שגם ת”ח בגדר זה.

נספח: שו”ת רדב”ז חלק א סימן מ אי הוי: שאלת ממני אודיעך דעתי על הא דתנן אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן דמיהן כעבד הנמכר בשוק או הוי דמיהן כמו שנמכרים השבויים עכו”ם תשובה כבר נהגו כל ישראל לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהן הנמכרי’ בשוק שהרי זקן או קטן אין שוה בשוק יותר מעשר’ דינרין ופודין אותו בק’ או יותר וטעמא דמנהגא הוא משום דקי”ל דטעמא הוא דילמא ליגרו וליתו וימסרו עצמן לשבות מהם הרי אנו רואי’ בזמן הזה שהשבאים אין יוצאים לכתחלה בשביל ישראל אלא לכל מי שימצאו הילכך אפי’ שפודין אותם יותר ממה ששוה בשוק כיון שאין פודין אותם יותר ממה שנפדין שאר עכו”ם מותר והנח להם לישראל שהם גומלי חסד בני גומלי חסד והכי איכא למידק ממתני’ דלא קתני אין פודין את השבויים יותר מכדי שיוויין אלא יותר מכדי דמיהן משמע דמיהן של שבויים הרגיל בכל השבויים. אבל לפדות אותם יותר מכדי שאר השבויי’ של שאר לשונות עכו”ם אין ראוי דהא איכא למיחש דילמא כיון שפודין אותם יותר משאר השבויים יצאו לכתחלה לבקש יהודים וימסרו עצמם עליהם ואיכא נמי דוחקא דצבורא וכ”ש שכבר נתפרסם שישראל פודין את השבויים אף על פי שאין להם משלהם כלום שודאי יעלו הרבה במחיריהם.

וא”ת הרי אנו רואי’ שפודין אותן יותר מכדי דמי שאר השבויים ומעשים בכל יום כן וכל המרבה להתעסק במצוה זו הרי זה משובח. וי”ל דסמכו להם על א’ מג’ או ד’ טעמים: חדא שיש עכו”ם שבוי שפודין אותו בערך זה שאנו פודין הישראל ואע”פי שזה משלו וזה משל אחרים או שזה עכו”ם חזק ואמיץ לעבודה וזה הישראל חלוש וכחוש לזה מ”מ לא יהיה מגמתו של השבאי לבקש ישראל אלא לבקש בעלי פדיון גדול. א”נ שמא יש בתוכם חכם שפודין אותו בכל ממון או אפי’ שאין עתה ת”ח אם יש בהם מי שמוכן לזה פודין אותו בכל ממון. או שמא יש בהם קטנים יעבירום על הדת נמצא שאין אנו פודין אלא הדת ובדרך כלל כופין אותם לחלל שבתות ומועדות ומיסרין אותם ביסורים קשים ממות: ואע”פי שיש לבעל הדין לומר על כל התנאים הללו אומר התנא אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן מ”מ יש לדחות דדילמא לאו איירי התנא בשבויים דאית בהו כל הני דאמרן וכיון שהדבר ספק הנח להם לישראל ויחזיקו במדה כיון שהם שמחים וששים בה יש להם בזה שכר גדול. ותו שאין אנו כופין אותם אלא הם בעצמם מתנדבין אין כאן בית מיחוש ומצוה רבה איכא ויפה נהגו להחזיק במדת אברהם אע”ה דכתיב נדיבי עמים עם אלהי אברהם:

בענין חיוב הבעל להוצאות פדיון אשתו ממאסר או מעצר, ע’ יד יהודה (הרב יהודה פריס, מעלה אדומים) על שו”ע אבן העזר סימן עח סעיף א’

http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=225

http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/60-2.htm אביעד הכהן.

לדיון – פתיחה:

א. האם נכון לשחרר מספר גדול של מחבלים תמורת שחרור מספר קטן של חיילים שבויים, כפי שנעשה בשנת 1985 ב”עסקת ג’בריל” המפורסמת? או שמא זהו מחיר מופרז שאסור לשלמו, הן משום שהוא עלול לעודד חטיפות חיילים הן משום שהמחבלים המשוחררים מצטרפים אל חבריהם ומגבירים את הסיכון הביטחוני במדינה בעתיד הן משום ששחרור רוצחים פוגע בעקרונות יסוד של שלטון החוק?

ב. האם נכון ליזום מבצע צבאי לשחרור שבויים או בני ערובה, כפי שנעשה ב”מבצע אנטבה”, הזכור לתהילה, ובניסיון הכושל לשחרר את החייל נחשון וקסמן ז”ל? או שמא אין לסכן חיי חיילים להצלת שבויים או נפגעים?

אסור לפדות את השבויים יתר על כדי דמיהן, מה עם השיקול של פיקוח נפש

האם יש הבדל בין חייל לבין אזרח? במה? האם יש לו בסיס הלכתי?

מה הדין של האדם לגבי עצמו האם יכול לפדות את עצמו יתר על כדי דמיו?

האם אין פודין פירושו שאסור לפדות?

לכאורה כל תשלום הוא יותר מכדי דמיהן?

הגמרא. מה הנפ”מ בין שני הטעמים?

האם יש יוצאים מן הכלל? (אשתו, וע’ רא”ש גיטין).

אם את גופו יכול לפדות ביתר, הרי ניתן להקנות לו את הכסף?

שתי דעות בגמרא, האם גם בנדון דידן יהיו שתי דעות?

ראה מאמר של ויגודה גליון פרשת שבוע 333 לך לך תשס”ט