ב”ה
האם מותר להסתכן – בטיולים ובנסיעות מיותרות במקומות מסוכנים
מקובל שמותר להסתכן לצורך פרנסה[1], האם מותר גם כדי לטייל? האם מותר להתסכן לצורך ספורט, קפיצות בנג’י, גלשני רוח או בים סוער, צניחה חופשית וכו’ האם מותר להסתכן כדי ללדת ילדים? האם גדר הסיכון הוא עד סיכון שניתן היה לחלל שבת בעבורו או שאין קשר בין ההגדרות?[2]
ראשית יש לברר האם האיסור להסתכן האם האיסור להסתכן הוא מדאורייתא או מדרבנן, ונפ”מ לסוג ההיתרים שנדון בהם.
הרמב”ם (הלכות רוצח ושמירת נפש, פי”א) כותב לגבי מצות מעקה:
ה”ד:
וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנ’ דברים ד’ ט’) השמר לך ושמור נפשך ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים:
ה”ה:
הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד על כך מכין אותו מכת מרדות:
יש מקום לדון לגבי לא תשים דמים ומצות מעקה, האם הטעם שהוא להסיר כל דבר שיש בו סכנה, זהו טעם מצות מעקה או שזו הגדרת המצוה (בדומה למה שיש לדון לגבי מצות תוכחה שכתב הרמב”ם שהיא “להחזירו למוטב” – האם המטרה מגדירה את המצוה ואופן התוכחה או שחייב להוכיח גם אם לא ישמע, והחזרה למוטב הוא טעם המצוה שיש לקיימה בכל אופן). האם כשיש מקום כשמהנדס הבטיחות אומר שאינו מסוכן, ואולי אף עדיף כך בלי מעקה (בדומה לקיים אצלינו בחצר שנטען שאם יהיה גדר מהשביל לבית, ילדים ילכו בצד השני של המעקה ויהיה יותר מסוכן, ובגדר שיש כיום ילדים לומדים להזהר), האם במקרה כזה בכל אופן צריך לעשות מעקה?
ולהלן מונה הרמב”ם דין מים מגולים וכיו”ב, וע’ כסף משנה שהביא את תחלת ההלכה ולא ציין מקרו ומשמע שר”ל שלא יודע מקור לדבריו (ע’ הקדמת רמב”ם פרנקל).
וע’ גם ברמב”ם בהלכות דעות פרק ד’ שכתב דברים שמי שעושה אותם הוא מסוכן:
יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם, כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין ופטריות והבשר המליח הישן, ויין מגתו, ותבשיל ששהא עד שנדף ריחו, וכן כל מאכל שריחו רע או מר ביותר, הרי אלו לגוף כמו סם המות.
וצריך עיון מה הכניס להלכות רוצח ושמירת הנפש ומה להלכות דעות. ואולי מה שנמצא בהלכות דעות הם דברים שהם “כמו סם המות” אבל לא עלול לגרום באופן מיידי לנזק אלא זה רק נזק מצטבר, וזה שייך להלכות דעות.
בהלכה ד’ כותב הרמב”ם שמי שגורם לסכנה עובר על איסור תורה מבטל עשה של “השמר לך ושמור נפשך”, ועובר על לא תעשה של “לא תשים דמים”. מאידך בהלכה ה כותב הרמב”ם שזהו איסור דרבנן הרבה דברים אסרו חכמים”. כיצד ניישב את הקושי?
א. אולי האיסור לפגוע באחרים הוא מן התורה ואילו האיסור לפגוע בעצמו הוא מדרבנן.
ב. אולי גם סיכון עצמו הוא מדאורייתא, אלא שהאיסור הוא מדאורייתא, וחכמים פירטו אלו דברים כלולים באיסור זה. ואם כן כל הדברים האסורים יהיו אסורים מד”ת.
(ממאמרו של הרב יהודה עמיחי) מכך שהרמב”ם הזכיר “אמרו חכמים” משמע שהצווי הוא מדרבנן. אמנם בבאר הגולה (סי’ תכז ס”ק ע) הביא שייתכן שהאיסור הוא מדאורייתא, אלא שאין לוקים עליו אלא מכת מרדות, וכן הביא בעין זוכר (מערכת הלמ”ד אות יט) בשם תבואות שור, שהרמב”ם נוקט לשון “אסרו חכמים” על כל דבר שאינו מפורש בתורה, אבל איסורו מהתורה. בכל אופן מפשטות לשון הרמב”ם נראה שיש שוני בין סוגי הסכנות.
הסמ”ע והלבוש (שו”ע, חו”מ, תכ”ז, י) סבורים שגם סיכון עצמי הוא מדאורייתא.
מאידך, ר’ ירוחם (נתיב ט”ו, סוף אות ל) סובר שזהו איסור דרבנן :
וכל העובר על אלו הדברים וכיוצא בהן ואומר ‘אני רוצה להסתכן בעצמי, מכין אותו מכת מרדות שעובר על דברי חכמים.
הרמב”ם הביא כמקור לאיסור הסתכנות את הפסוק “השמר לך ושמר נפשך”. המנחת חינוך (תקמ”ו, בא”ד עוד כתב הרמב”ם) מקשה על כך, שפסוק זה אינו עוסק בשמירת הגוף, אלא מזהיר מפני שכחת מעמד הר סיני .
יש לחזק את הקושי, שהרמב”ם רואה פסוק זה כמצוות עשה, אך בגמרא מופע פסוק זה כמה פעמים בתור לא תעשה. במנחות צט: אומרת הגמרא שהמשכח דבר מתלמודו עובר בלאו של ‘הישמר לך… פן תשכח’. גם הרמב”ם עצמו בהלכות סנהדרין (פכ”ו, ה”ג) משתמש בפסוק זה כלאו. הוא פוסק שהמקלל עצמו לוקה, שנאמר ‘השמר לך…’ (אמנם, ממקלל עצמו אין כל כך קושי, כי ייתכן שהאיסור נובע מעצם האיסור לקלל אדם, והלימוד שאין לקלל עצמו הוא רק אסמכתא).
ייתכן שגם הרמב”ם איננו מתכוון שעובר על מצוות עשה של ‘הישמר לך’ (ופסוק זה הביא רק כסמך) ולדעתו עובר על עשה של עשיית מעקה וזה פירוש דבריו בהלכה ד’ שביטל עשה ועבר על לא תעשה (כמו”ש גם בהלכה הקודמת). ואכן הרמב”ם בספר המצוות, אינו מונה מצוות “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”.
אמנם, בגמרא מצאנו סמך לשימוש בפסוק זה לסכנת נפשות. הגמרא בברכות לב: מספרת על חסיד שלא הפסיק בתפילתו ולא החזיר שלום לשר. לאחר שסיים תפילתו אמר לו השר, שהיה עליו לעצור בתפילה שהרי כתוב “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”.
ייתכן שזו הבנה מוטעית של אותו גוי. אמנם, מצאנו אחד מן הראשונים שמנה מצוות “ונשמרתם” כמקור לפיקוח נפש. דעה זו היא דעת התשב”ץ (בזוהר הרקיע).
אולם יש להביא ראיה שמותר להסתכן מהכלל “שומר פתאים ד'”, ויש גם לבדוק האם הכלל הזה שייך לנדון דידן?
בחמישה מקומות, שהגמרא מתירה להיכנס לסכנה בגלל “שומר פתאים ה'”:
א. הגמרא בע”ז ל: אומרת שמותר לאכול ענבים ותאנים בלילה, ואין לחשוש שמא הטיל בהם נחש ארס, כי “שומר פתאים ה'”:
פי תאנה אין בו משום גילוי… דתניא רבי אליעזר אומר אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש משום שנאמר שומר פתאים ה’.
ב. הגמרא בנידה לא: אומרת שהמשמש מיטתו ליום תשעים של הריון כאילו שופך דמים. שואלת הגמרא: כיצד יידע מתי הוא יום תשעים? עונה אביי: “משמש והולך ושומר פתאים ה'”:
תנא המשמש מטתו ליום תשעים כאילו שופך דמים מנא ידע אלא אמר אביי משמש והולך ושומר פתאים ה’.
ג. הגמרא ביבמות עב. אומרת שיש סכנה למול או להקיז דם ביום המעונן וביום שרוח דרומית נושבת. אולם, מוסיפה הגמרא, שכיום שרבים נוהגים כך “שומר פתאים ה'”:
א”ר פפא הלכך יומא דעיבא ויומא דשותא לא מהלינן ביה ולא מסוכרינן ביה והאידנא דדשו בה רבים שומר פתאים ה’.
ד. הגמרא בשבת קכט: אומרת שישנה סכנה בהקזת דם בזמנים מיוחדים כגון בערב שבת (יום שישי). אולם, מוסיפה הגמרא שבערב שבת ניתן להקיז דם “כיוון דדשו בה רבים שומר פתאים ה'”:
מי שיש לו זכות אבות יקיז דם בשני ובחמישי שבית דין של מעלה ושל מטה שוין כאחד. בתלתא בשבתא מאי טעמא לא? משום דקיימא ליה מאדים בזווי. מעלי שבתא נמי קיימא בזווי? כיון דדשו ביה רבים שומר פתאים ה’.
ה. הגמ’ בכתובות לט. אומרת שלדעת רבי מאיר, שלוש נשים משמשות במוך (כדי שלא להיכנס להריון), ואילו לדעת חכמים, הן משמשות כדרכן “ומן השמים ירחמו, שנאמר ‘שומר פתאים ה'”:
שלש נשים משמשות במוך, אלו הן: קטנה ומעוברת ומניקה. קטנה – שמא תתעבר ותמות; מעוברת – שמא תעשה עוברה סנדל; מניקה – שמא תגמול את בנה… דברי ר”מ. וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו משום שנאמר שומר פתאים ה’.
לכאורה תמוה הדבר כיצד התירו חכמים להסתכן? ניתן לענות על כך מכמה כיוונים.
אם האיסור להסתכן הוא מדרבנן, ניתן להבין כיצד התירו חכמים להיכנס לסכנה במקרים של ‘שומר פתאים ה”. אולם, אם האיסור להסתכן הוא מדאורייתא, כיצד יכלו חכמים להתיר להסתכן במקרים אלו?
אלא שיש לחקור מה פירוש הכלל שומר פתאים ה’, האם הפירוש הוא שמותר להכנס לסכנה במצבים מסויימים משום שומר פתאים, או שכיון שדשו בה רבים הרי פירוש הדבר שזה לא נחשב לסכנה לאנשים ואינו מוגדר לסכנה?
לכאורה הדבר תלוי בשאלה האם האיסור להתסכן הוא מן התורה או מדרבנן. אם נאמר שיש מצב של סכנה, אם כן מוכרחים לומר שהאיסור להסתכן הוא מדרבנן והתירו משום שומר פתאים. אבל אם איסור הסיכון הוא מן התורה בעל כורחנו אנו צריכים להגדיר את המצב כמצב שאינו של סכנה כיון שרבים דשו ושומר פתאים ה’.
ונפ”מ האם אפשר להסתכן לצורך טיול או דברי רשות (אלא אם כן נאמר שיש מצוה בטיול בארץ ישראל משום ד’ אמות בא”י) ועל זה כתב הרב קוק לבנו הרצ”י באגרות ראיה ח”ג סימן תתנ”ב עמ’ קלב:
ע”ד עצם ההליכה לטייל במקום יש אפילו חשש רחוק של סכנה ח”ו, כבר גליתי את דעתי כמדומה באיזה ממכתבנו, שאינה מהראוי. וע”פ זה ישתוו הסוגיות דבבלי מו”ק י”ד וירושלמי פ”ג ה”א, דבירושלמי אמר דרבי יהודה ס”ל דאסור לפרש בים הגדול, ומחוורתא כפי’ הפ”מ דמשום סכנה הוא, ולא כפי’ הק”ע דתלי לה בדין שלשה ימים קודם לשבת, דעיקר חסר מן הספר, ובבבלי אמרינן דלשוט דהיינו לשם טיול לד”ה אסור. וע”י ההשואה של הסוגיות מבואר, דכל דבר שיש בו חשש סכנה, אע”פ שמנהג העולם להכנס בכך לצרכן של בריות, אין היתר כ”א לפרנסה, ולפי מה דקיי”ל כרבנן גם להרוחה מותר, אבל לא לשם טיול בעלמא. ונראה לע”ד דה”ה בכ”מ שיש בו חשש סכנה, אפילו בדרך מיעוט ורחוק מאד.וד’ ישמרך מכל פגע ותאושר בכ”ט לאוי”ט.
וע’ באור הגר”א או”ח סימן תקל”א סעיף ד’ ובדמשק אליעזר ס”ק ח’, ונראה שדעת הרב קוק היא כמו הגר”א. וע’ שם אריה יו”ד סימן כז הובא בדרכי תשובה סי’ קט”ז ס”ק נה וע”ע באבני נזר או”ח ח”א סימן ואגרות משה או”ח ח”ב סימן נ”ט ד”ה ומדוייק: ” בדבר הנסיעה בעראפלאן אם צריך לברך הגומל כשהיה ביום שקט ובלא שום חסרון בהמכונה ולא אירע שום דבר בדרך, הוא ברור לע”ד שצריך לברך” ולשיטתו מותר לצאת:
כן הוא כשיוצא לדרך שהוא ספק שאפשר שיארע שם איזה סכנה ומ”מ הכריע לילך מפני צורכו או אף לטייל שמותר מצד החשש סכנה משום שהוא חשש רחוק טובא, לא ילך בלא המלכה בקונו שאף שהכריע לצאת ולא לחוש לשמא יארע לו איזה סכנה לא יאמר שלכן לא יתפלל בברכה מספק קטן כזה אלא יתפלל לקונו כמו שהוא ספק ממש שצריך לימלך עוד בדבר, משום שלהתפלל שהשי”ת ישמרהו צריך אף בשביל חשש רחוק טובא.
ולדברינו הדבר תלוי, אם פירוש שומר פתאים ה’ הוא שאין סכנה, אם כן דברי הרב קוק אינם נכונים, שכיון שנהגו כך לסחורה הרי מותר גם לצורך דברים אחרים. אבל אם שומר פתאים פירושו שיש תנאים שבהם מותר להכנס לסכנה, הרי שאם זה שלא לצורך אסור.
ואם כן ג”כ בנדון שאלתנו, אם פירוש שומר פתאים ד’ הוא שכיון שדשו בה רבים הרי אין בדבר משום סכנה, ולכן מותר הדבר. ואם אין הכלל אומר שאין כאן סכנה, אלא שמותר להכנס לסכנה כשדשו בה רבים, אין כאן מקום להקל משום שומר פתאים, משום שבמקום שאדם נוסע מחמת שאין ברירה כיון שנוסע לביתו, אין הכלל של שומר פתאים ד’ אומר שאין כאן סכנה, ואם כן לאדם אחר שהנסיעה הזו אינה הכרחית בשבילו הרי הוא מסכן את עצמו ואסור לו להסתכן?
אלא שיש מצב בינים שיש הרואים אותו כסכנה ויש שאין רואים אותו כסכנה, והוא מבואר בגלויה של הרוגוצ’ובר שנמצאת ביד א”מ שליט”א ונדפסה בשו”ת צפנת פענח סימן ל”ט, אם מותר לנסוע בשבת על מרכבה בעת מהומה של גייס נוכרים וליסטים:
והנה בגדר הנסיעה בשבת, הנה אני הארכתי במה דמבואר בשבת דף כט ע”ב שהוא מתיירא מפני וכו’ ונקט שם ג’ דברים בגדר גייס נכרים ולסטים, וכן חשיב שם רוח רעה ואח”כ חשיב מפני החולה וע”ש בגמ’ דף ל’ ע”א ורבנו הגדול הרמב”ם בפ”ה חשיב לה בג’ חילוקים דזה ס”ל דהני דברים כמו נכרים ולסטים, וכן רוח רעה זה רק גדר דימיון שמדמה בעצמו שעל ידי זה יהיה לו סכנה, לכן רק הוא בעצמו מותר לחלל שבת אבל אחר לא. ולכן דייק מפני שהוא מתיירא, אבל מפני החולה שם מיירי דיש בו סכנה או ספק, גם אחר מותר… וכן גבי הך דשבת דף קכ”א ע”ב גבי נחשים ועקרבים שם מבואר דהוא עצמו מותר להורגן סתם וכן כתב רבינו ז”ל בפי”א מהל’ שבת. אבל על אחר שראה נחש רודף כתב בפ”ב דוקא שרוצה להורגו, ויש סימן על זה… דהני דשבת דוקא הוא עצמו… עכ”פ לדינא כך, דהיכי שיש דמיון לאחד שע”י זה יהא גדר סכ”נ, הוא בעצמו יוכל לחלל ולא אחרים…
על פי תשובת הרוגוצ’ובר יש גדר חדש: של “הוא מתיירא”, שיש סכנות שתלויות באדם אם הוא מתיירא או לא. ודבר שאינו מתיירא אינו סכנה. אלא שיש לחלק כמובן, שהרי הוא מדבר בדבר שאינו סכנה כמו רוח רעה אלא “הוא” מתיירא מפני וכו’ אבל צ”ע אם לומר ההיפך: בדבר שיש בו סכנה האם מה שאינו חושש וסובר שאין בו סכנה, האם מותר לסכן את עצמו בשביל זה.
סיכום:
ברמב”ם הלכות רוצח יש דברים שאסורים מן התורה משום לא תשים דמים ויש דברים האסורים מדברי חכמים. וניתן לומר שאלו שמדברי חכמים אם הדברים שאדם מסכן בהם את עצמו ולא את אחרים. או שאכן הכל מן התורה אלא שחכמים גדרו את הגדרים.
אם לסכן עצמו הוא מדרבנן, ניתן להבין את כל מה שנאמר לגבי שומר פתאים ה’. משום שהם אמרו והם אמרו. ולכן במקום שדשו בה רבים התירו. אלא שאם כל זה הוא לגבי לסכן את עצמו, אם כן לא יתכן לומר שומר פתאים אם הוא לוקח אתו את ילדיו למקום מסוכן וצ”ב.
אם נאמר שהכל מן התורה, צריך לומר ששומר פתאים ה’ הוא מגדיר את הסכנה. אבל לפי זה מה הדין במקום שברור שיש סכנה, אלא שאין לו ברירה משום שזו עבודתו, או משום שגר במקום שעכשיו מסוכן לעבור בכביש, או אולי עכשיו יש התראה על מחבלים ח”ו, אלא שהוא מוכרח לחזור לביתו? לפי הגדרה זו לא נאמר שומר פתאים ה’ באופן כזה.
אלא שאדם יכול לסכן את עצמו לצורך כדמוכח מ”ואליו הוא נושא את נפשו”. ולא רק לצורך פרנסה אלא הוא הדין אם צריך לנסוע לביתו. ולגבי אחר שיעשה את אותו מעשה, אם יש צורך מסתבר שהוא הדין שג”כ מותר, אלא שלגבי טיול סתם, נחלקו האגרות עם האגרות: אגרות הראיה עם אגרות משה.
וצריך לומר שאין הגדר של סכנה שדוחה איסורים כמו גדר של סכנה שאדם יכול להסתכן. ובזה מיושב מה שבסוגית שלש נשים משמשות במוך, עולה שיש דעה, גם לרש”י וגם לתוספות, שאשה יכולה שלא לשמש במוך ויכולה לדחות איסור השחתת זרע מפני הסכנה. וזה משום שיכולה לסכן את עצמה, אבל אם חוששת הרי האיסור נדחה מפני פקו”נ.
בגמרא יומא לה ע”ב מסופר על הלל שסיכן את עצמו:
תנו רבנן עני ועשיר ורשע באין לדין לעני אומרים לו מפני מה לא עסקת בתורה אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו כלום עני היית יותר מהלל אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון אמרו אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת.
ע’ גם באגרות ראיה ח”ג תתמ ענ’ קכא, שם כותב הרב לרצ”י “שמחתי בטיולך”.
- בבא מציעא קיב ע”א:
(דברים כ”ד) ואליו הוא נשא את נפשו מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה לא על שכרו דבר אחר ואליו הוא נשא את נפשו ↑
- ע’ תחומין, כרך כב, הרב שלמה כהן-דוראס, “סיכון עצמי למטרות ספורט”. ולהכנס לסכנה כדי להציל, סיכם שם: “רוב הפוסקים תמימי דעים, שאסור להיכנס לסכנה ודאית בשביל להציל את הזולת (משפט-כהן סי’ קמג; אגרות-משה יו”ד ח”ב קעד, ד; ציץ-אליעזר ח”ט יז,ה), אולם נחלקו הדעות באשר לכניסה לספק סכנה – יש מחייבים (כסף-משנה הל’ רוצח א,יד; בית-יוסף וב”ח חו”מ סי’ תכו; לשון ראשון בשו”ע הרב הל’ נזקי הגוף והנפש ס”ז), יש פוטרים (לשון ב בשו”ע הרב, שם), יש מתירים (ערוך-השלחן חו”מ תכו,ד) ויש אוסרים (שו”ע הרב או”ח שכט,ח). ועי’ בסיכומי השיטות וחילוקי הדינים באנציקלופדיה הלכתית רפואית ערך סכון עצמי.