ב”ה

בעיות מוסריות בכבוד אב ואם

רמב”ם הלכות ממרים פרק ו’ הלכה א:

כבוד אב ואם מצות עשה גדולה וכן מורא אב ואם שקל אותן הכתוב בכבודו ובמוראו, כתוב כבד את אביך ואת אמך וכתוב כבד את ה’ מהונך, ובאביו ואמו כתוב איש אמו ואביו תיראו וכתוב את ה’ אלהיך תירא, כדרך שצוה על כבוד שמו הגדול ומוראו כך צוה על כבודם ומוראם.

הלכה ג’:

אי זהו מורא ואי זהו כבוד, מורא לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו, ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו, אלא אומר אבא מרי, היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים משנה את שמם, יראה לי שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פלא שאין הכל דשין בו, אבל השמות שקוראים בהן את העם כגון אברהם יצחק ויעקב משה וכיוצא בהן בכל לשון ובכל זמן קורא בהן לאחרים שלא בפניו ואין בכך כלום, אי זהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה משל האב, ואם אין ממון לאב ויש ממון לבן כופין אותו וזן אביו ואמו כפי מה שהוא יכול, ומוציא ומכניס ומשמשו בשאר הדברים שהשמשים משמשים בהן את הרב, ועומד מפניו כדרך שהוא עומד מפני רבו.

כל זמן שהתנאים פשוטים ניתן לקיים בלא קושי נפשי את מצות כיבוד אב ואם, אך יש הרבה מצבים שבהם עולה השאלה מה הגבול ההלכתי שבו צריך לקיים מצות כבוד אב ואם.

גמ’ שבת דף קנב ע”א: “כי אתא רב דימי אמר: ינקותא – כלילא דוורדא, סבותא – כלילא דחילפא” – זיקנה היא כתר של קוצים.  והביא רבנו בחיי שמות כ,יב בשם רב סעדיה גאון:

ומה שקבע הכתוב שכר הכבוד אריכות ימים, הגאון רב סעדיה ז”ל נתן טעם בזה כי מפני שלפעמים עתידים שיחיו האבות עם הבנים זמן ארוך והאבות הם למשא כבד על הבנים והכבוד יכבד עליהם, לכך קבע עליהם שכר המצוה הזאת למען יאריכון ימיך כלומר עליך לכבדם ותחיה עמהם ואם אולי תצטער על חייהם דע שעל חייך אתה מצטער, ע”כ.

השאלות:

• האם חייב לטפל באביו ואימו כשיצאו מדעתם בזקנותם ?
• האם יכול להכניסם למוסד שם יקבלו טיפול טוב, ולעיתים טוב יותר מאשר בבית ?

ג. האם חייב בכבוד ההורים כשההורים הזניחו את הילד, או אפילו התעללו בו (שאלה זו עולה גם לגבי  אבילות, האם חובתו של הבן לנהוג אבילות לאב שעזב את אימו ולא הכירו בכלל ?)

בגמ’ קידושין ל”א ע”ב מובא:

רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקינה אמרה לי’ בעינא תכשיטין עבד לה. בעינא גברא נייעין לך. בעינא  גברא דשפיר כותך שבקה ואזל לארעא דישראל. שמע דקא אזלה אבתריה אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר לי’ מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ אמר ליה אסור. לקראת אמא מהו אמר ליה איני יודע. [אתרח] פורתא הדר אתא אמר ליה אסי נתרצית לצאת המקום יחזירך לשלום. אתא לקמיה דרבי אלעזר אמר  ליה חס ושלום דלמא מירתח רתח אמר ליה מאי אמר לך אמר ליה המקום יחזירך לשלום אמר ליה  ואם איתא דרתח לא הוה מברך לך. אדהכי והכי שמע לארונא דקאתי אמר אי ידעי לא נפקי.

לכאורה משמע שאימו יצאה מדעתה, ומשום כך עזבה והלך לארץ ישראל. ואם כן מותר לעזוב את אביו  ואימו כשאינו יכול לסבול את התנהגותם. אלא שדבר זה הוא מחלוקת רמב”ם וראב”ד בהלכות ממרים  פרק ו’ הלכה י’:

מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהן, ואם אי אפשר  לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר יניחם וילך לו ויצוה אחרים להנהיגם כראוי להם.

(מה שכתב הרמב”ם שיצווה לאחרים, אינו נמצא בש”ס, ולמד את זה הרמב”ם מסברא).

אבל הראב”ד שם חלק על הרמב”ם וכתב: “א”א אין זו הוראה נכונה אם הוא ילך ויניח לו למי יצוה לשמרו”.

וכן הטור בסימן ר”מ הביא את הרמב”ם והראב”ד. וע’ ב”ח שכתב “וכן יראה מדעת רבינו שהסכים  לדעת הראב”ד”, וכתב הב”ח שהכי נקטינן שלא כמו שפסק השו”ע להקל כרמב”ם. אבל השו”ע סימן רמ  סעיף י’ הביא רק את דעת רמב”ם.

וע’ במפרשים שדנו שלכאורה דברי הראב”ד הם בניגוד למפורש בגמ’. וכתב הבית יוסף שדברי הרמב”ם  נכונים וברורים והביא את הר”ן שתמה על הראב”ד:

כתב הרמב”ם מי שנטרפה דעתו של אביו וכו’. בפרק ו’ מהלכות ממרים (ה”י). וכתב הראב”ד אין הוראה זו נכונה וכו’. דברי הרמב”ם נכונים וברורים הם מדגרסינן בפרק קמא דקידושין שם רב אסי הוה ליה ההיא אימא זקנה אמרה ליה בעינא תכשיטין עבד לה בעינא גברא נעיין לך בעינא גברא דשפיר כוותך שבקה ואזל לארעא דישראל. וכן דעת הר”ן (שם ד”ה וגרסי’ תו) דהאי עובדא מוכח כדעת הרמב”ם ז”ל ותמה על הראב”ד למה השיגו:

ע’ ר”ן על רי”ף קידושין שהביא את מחלוקת הרמב”ם והראב”ד, וכתב על הראב”ד: “אולי הוא ז”ל  סובר דדוקא למיסק לא”י ואינו מחוור” והדברים הובאו בכסף משנה שם.

וע’ רש”ש שם שכתב שדעת הראב”ד שמה שכתוב בגמ’ בסוף הסוגיה “אי ידעי לא נפקי” אין כוונתו  לצאת מארץ ישראל לקראתה, אלא לא נפקי מבבל. ולכן כתב הראב”ד שאסור לעזוב את אביו ואימו. וע’ ט”ז ס”ק יד שבאר את תמיהת הראב”ד על הרמב”ם, על מה שכתב הרמב”ם שיניח אחרים לשמרם. ואם אפשר על ידי אחרים הרי גם הבן יוכל. ואם לא מה מהני שמירת אחרים. אלא שכמובן שאם זו השאלה הרי ודאי ניתן לתרץ בקלות.

האם יש מצות כבוד אב ואם במצב שאם יטיל על אחרים את הטיפול, הטיפול יהיה הרבה יותר טוב, האם  יש מצות כבוד אב ואם כשהם רוצים שבכל זאת הוא ישאר ויטפל בהם ?

אלא ששאלה זו תלויה בפירוש שניתן לסוגיה, מה טעמו של רב אסי שהלך לארץ ישראל? אפשר  להסביר את ההסוגיה בכמה אופנים:

• אם היה נשאר זה היה כרוך באיסורים, כיון שנשתטית והיה צריך לעשות לה דברים שאסור לבן לעשות (רדב”ז, ערוך השלחן).
• כיון שלא היה יכול לקיים את בקשותיה, לכן עזב כדי שלא תבקש ממנו עוד דברים שלא יוכל לקיים (ב”ח בדעת הראב”ד).
• בקשה ממנו דברים שלא יהיו לטובתה, ומדין כבוד אב ואם היה צריך לעשות רצונה אף שלא לטובתה, ולכן העדיף למנות אחרים (יד רמה).
• לא היה מסוגל לסבול להיות במחיצתה, באופן שאינו חייב כבר בכבוד אב ואם (פשט לשון הרמב”ם: “אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר”).

כאפשרות הראשונה ניתן לדייק מדברי הרדב”ז שם שכתב שהצדיק את הרמב”ם וכתב:

ולא מצי לגעור בה ואחרים גוערים בה ואפשר על ידי הכאה תחזור משטותה ומעשים בכל יום בכיוצא בזה והבן אי  אפשר לו לעשות דבר מזה.

ואם כוונתו שהבן אסור לו להכות, ולכן עדיף שאחרים יעשו, אין ראיה לנדון  דידן שהשאלה היא רק כדי שההורים יקבלו טיפול טוב יותר. ואף אם נאמר שאין כוונת הרדב”ז דוקא במצב שצריך להכות את ההורים אלא לגעור בהם, וזה  אולי אסור לפי ההלכה, ולכן עוזב אותם. אם כן אין ראיה שבמקום שאחרים יוכלו לעשות טוב יותר  שיהיה מותר לתת לאחרים, אפילו אם לא נשתטו.

וכן כתב ערוך השלחן סימן ר”מ סעיף לב, להסביר את הרמב”ם מטענת הראב”ד, שהרמב”ם אומר וכתב: “דידוע דהמשתגעים ביותר בהכרח לאוסרם בזיקים ובחבלים והבן אין ביכולתו לעשות בעצמו כן לכן מצוה לאחרים והוא ילך לו”. אלא שאם נאמר כערוך השלחן הרי זו חומרא גדולה, שכל מקום שלא מדובר בדבר שהבן לא יכול  לעשות גם לרמב”ם אסור לו להניחם. אבל יתכן להסביר את הסוגיה שלא כהרדב”ז וערוך השלחן שהיה צורך לעשות דברים שאין הבן יכול  לעשות, אלא שלא היה יכול למלא רצונה כגון למצא לה אדם לישא אותה, ולכן ברח. וכן נראה מדברי  ר”י הזקן הנדפס על הדף כתב: “והכיר שנטרפה דעתה וברח שלא יוכל לצאת ידי שמים”. היינו שלא היה  יכול לקיים כאו”א ולצאת ידי שמים.

ולכאורה השאלה האם מותר לעשות להורים דבר שהוא לטובתם באופן אוביקטיבי אף שנראה שלהם  הדבר קשה, תלוי בסוגיה ע’ קידושין ל”א ע”א: תני אבימי בריה דרבי אבהו יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם ויש מטחינו בריחים ומביאו לחיי  העולם הבא.

ולכאורה היה ניתן לפרש שהמדובר במקרה כנ”ל, שהיות והוא מטחינו ברחיים מצילו מעבודת המלך  ואדרבא זה טוב לו, ומ”מ בזה מקיים מצות כבוד אב ואם. אבל לפי פירוש רש”י יתכן שזה לא נוגע לנדון דידן, והמדובר הוא כשאין להם ממה להתפרנס, וכשנותן  לאביו את העבודה אומר לו דברי ניחומים. וגם לפי פירוש הירושלמי שהביא רש”י, ששלח המלך בשביל עבודת המלך, ואמר לו בנו, אבא טחון ואני  אלך תחתיך לעבודת המלך. הרי לא מדובר באופן שהאב מתנגד אלא האב מסכים לזה. אבל הנדון לעיל  הוא במקום שההורים מתנגדים, והאמת היא שטוב להם מה שהוא עושה, האם יכול לעשות לטובתם  בניגוד לרצונם?

כאפשרות השניה הסביר הב”ח בסימן ר”מ את שיטת הראב”ד: ואני אומר דעת הראב”ד היא שדההיא  אימא לא נטרפה דעתה אלא זקנה היתה ולפי שלא ההיה יכול להשתדל לה בעל כרצונה הלך ממנה כדי  שלא יעבור יותר על מה שתצוה אותו עוד ולא יוכל לקיים”. ולכן כתב הב”ח: “אבל מי שנטרפה דעתו שצריך שמירה יתירה אין הדעת נותנת שיניחם וילך לו דכיון  דאינו מצווה לקיים ציווים ואינו ירא מעונש בעברו על ציוויים שהרי אין להם דעת וא”כ אינו מחויב כי  אם להאכילם ולהשקותם ולשמרם והיאך ילך לו”.

האפשרות השלישית: וכל זה לדעת הרמב”ם והר”י הזקן שמפרשים שאמו נשטית. אבל ע’ יד רמה  קידושין סימן שפ”ב (הובא בספר מאה שערים כרך ב’ עמ’ תקע”ב). שלמד מכאן שאם ההורים מבקשים  דבר שאינו הגון להם, שמותר לו לברוח מפניהם. ולפי זה בכל מצב שהבן לא יכול לקיים מצות כבוד אב  ואם משום שאסור לתת להם מה שהם רוצים, יכול להניח את הוריו ביד אחרים. וע’ לשון הרמ”ה שם:

רב אסי וכו’, ושמעינן מינה, דגדול מצות כיבוד אב ואם דאפילו בקשו ממנו דברים שאינן הגונין להם  שאינם אסורים, חייב לעשותן. אבל אם ראה הבן שהם מרבין בכך, מותר לו לבן להניחם ולברוח מפניהם  לארץ אחרת, שמע שהן באין אחריו, חייב לצאת לקראתם ולנהוג בהם כבוד, ואפילו מארץ לחוצה לארץ  כמעשה דרב אסי.

בנוגע לאפשרות הרביעית יש לדון בפשט הרמב”ם שם: “ואינו יכול לעמוד מפני שנשתטו ביותר”, האם  כוונת הרמב”ם שאינו יכול לעמוד הוא מפני שההורים מתנהגים בצורה שקשה לו במיוחד לסבול כבן,  אבל אחרים יוכלו לסבול. או שכוונת הרמב”ם שאינו יכול לעמוד הוא מפני שההורים דורשים ממנו  דברים שאינו יכול לקיים, ואם כן זה דומה לאפשרות השלישית שכתבנו על פי ב”ח בדעת הראב”ד.

שאלות אלו נוגעות בשאלה לגבי גדר כיבוד אב ואם בכלל: האם יש לשמוע בקול אביו ואימו רק כשמבקשים להשקותם מים וכיו”ב או  אפילו אם הם רוצים שהבן יתלבש באופן מסויים, ואין זה לטובתם, האם גם זה יש בו משום כבוד אב  ואם.

אם נאמר שאין כבוד אב ואם במה שמבקשים ואינו לצרכם ממש, הרי ודאי יש להחמיר שיטפל בעצמו  אף אם אינו יכול לכבדם בדברים שהם רוצים ממנו שאינם לצרכם.

וע’ מחלוקת הראשונים בזה, וע’ שו”ע סימן ר”מ סעיף כה ברמ”א בשם מהרי”ק כשההורים רוצים  שהוא יתחתן  עם אשה פלונית, שאין בזה משום כבוד אב ואם.

כן מפורש בריטב”א יבמות דף ו’: “דא”כ למה ישמע לו אפילו בדברים של רשות וכל שכן לעשות עבירה  או לדחות מצוה, שאין עושה כבוד אלא בעושה דבר להנאתו כדאמרינן התם כבוד אב מאכילו ומשקהו  ומנעילו” וכן כתב הרשב”א ביבמות שם.

ובתרומת הדשן סימן מ’ משמע שיש מצות כבוד אב ואם גם כשזה לא להנאתם שהרי דן שם על  תלמיד שרוצה לצאת ממדינתו ללמוד תורה. וכן בדברי הרמ”ה שהבאנו לעיל מוכח כך, שכתב שצריך לשמעו מהן אפילו בקשו ממנו דברים שאינם  הגונים להם.

ופשטות הסוגיה בב”מ ל”ב ע”א משמע שגם בשאר דברים היה צריך לשמוע:

תנו רבנן מנין שאם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר שלא ישמע לו שנאמר (ויקרא יט) איש  אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה’ כולכם חייבין בכבודי.

והרי היטמא ואל תחזיר, לכאורה אינו נוגע לאב עצמו וצריך מיעוט שאינו חייב בכבוד אב ואם, ואם כן  פשטות היא שיש מצוה גם בדברים אלו.

אלא שמדברי המאירי משמע שגם דוגמאות אלו מיירי לצורך האב, שכתב ביבמות דף ה’ ע”ב:

דתניא יכול אמר לו אביו הטמא והוא כהן או שאמר לו אל תחזיר אבדה יכול ישמע לו תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבים בכבודי ואפילו במקום כבוד כגון שהיה לאביו אבדה בבית הקברות ואמר לו הטמא ליכנס שם להשיב אבדתי או שאמר לו להביא לו פירות משם או שהיתה אבדת אחרים לפניו והאב צריך לאכול ואומר לו הכן לי לאכול ואל תשיב אבדה דלא אתי עשה דכבוד למידחי לאו דלא יטמא ולא תוכל להתעלם אע”ג דאיכא הכשר מצוה וצורך לאביו בכך שאם אין כאן אצלו שום צורך אלא דלעבורי לחוד קא מיכוין לא איצטריך קרא דהא רשע הוא ואיקרי כאן נשיא בעמך בעושה מעשה עמך.

ואם אין מצות כבוד אב ואם אלא בדבר שרוצים לצרכם, מסתבר שגם אם האב רוצה משהו שמזיק לו שאין צריך לתת לו, כ”כ ר’ ראובן מרגליות על ספר חסידים סימן רלד. ובספר חסידים כתב:

מעשה באחד שחלה בא הרופא אצלו לרפאותו אמר לו אם תשתה מים תהיה בסכנה ואם תאכל מאכל פלוני תהיה בסכנה בנפשך ואמר לבנו תן לי מים ואותו מאכל פלוני ואם לאו לא אמחול לך לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, אמר לו הקהל אל תהי חושש בדבריו.

(והאריך בזה בפאת השלחן סימן ב’ ס”ק כח בנדון פסקו שם שאם ההורים אומרים לו לא לעלות לארץ  שאינו מחייב לשמוע להם. וע’ ספר כבוד הורים פרק ב’ הערה ה’. וע’ בבירור הלכה דף ל”א ע”ב בענין הבן  מהו שיתכבד על ידי אביו ואימו. ושם כתב שיש ראיה מכאן שצריך לקיים רצונם בכל מה שניתן  לעשות. שהרי צריך גם לשמוע בקולם כשנטרפה דעתם. אבל ודאי שיש לדחות ראיה זו, שהרי גם אם נטרפה דעתם, ודאי שיש כבוד אב ואם בדברים שהם  צריכים לצורכם, ואין שום הכרח שאף שהם מטורפים, אין שום בקשה שהם מבקשים לטובתם שאין  בה כבוד אב ואם. וודאי שיש כבוד אב ואם. ולכן השאלה היא רק עד כמה צריך להיות אתם ולא לעזוב  וכמ”ש.

וע’ מנחת חינוך ששאל האם כבוד אב ואם היא מצוה שבין אדם למקום או מצוה שבין אדם לחברו.  ונפ”מ לענין תשובה, שמצות שבין אדם לחברו אין מתכפר לו עד שיפייס. ולכאורה אם האב יכול למחול,  הרי ברור שזו מצוה שבין אדם לחברו:

[ג] ומצות עשה היא ככל מצוות שבתורה לענין תשובה, דתשובה מכפרת. ומ”מ אני מסופק, לפי המבואר בר”מ פ”ב מתשובה ה”ט ובש”ס [יומא פ”ה ע”ב], דעבירות שבין אדם לחבירו לא מהני תשובה ולא יום הכפורים עד שירצה את חבירו, אם כאן במצוה זו של כיבוד דהוא נוסף, דגזירת הכתוב היא דנוסף על כיבוד כל אדם, דבאדם אחר אין איסור אלא לצערו וכאן מצוה לכבדו, אם לא כיבדו אפשר דהיא רק מצות המקום ברוך הוא ולא בין אדם לחבירו, דבין אדם לחבירו אינו אלא במה שהוא שוה לכל אדם, אבל כאן הוא רק באביו ואמו, א”כ אינו אלא כמצוות שבין אדם למקום ברוך הוא. או דילמא כיון שהשם יתברך צווה זו המצוה בין אדם לחבירו, הוי בין אדם לחבירו ולא מהני תשובה אם לא שירצה את אביו ואמו:

וראה תשובת אגרות משה לגבי גיורת שפסק שכיון שכבוד אב אם זה מהכרת הטוב, לכן גם הגיורת יש לה לכבד את הוריה. ע’ נספח.

ובאביו שהתעלל בו, אם זה בדברים שבהם הוא הופך להיות בגדר רשע, ע’ רמב”ם שם הלכה יא שכתב: הממזר חייב בכבוד אביו ומוראו אף על פי שהוא פטור על מכתו וקללתו עד שיעשה תשובה, אפילו היה  אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתיירא ממנו. וע’ כסף משנה שהביא את הגמ’, ופשטות הגמ’ משמע שדוקא בעשה תשובה. וכתב בשם הרי”ף שרק  לענין חיובא רק בשעשה תשובה, אבל לענין איסורא אפילו לא עשה תשובה אסור לבן להכותו ולקללו.

אבל דעת הטור אינה כן, והובא גם במגיד משנה שם. וכן דעת הגהות מימוניות שם אות ז’ שאם לא עשה תשובה אינו חייב בכבודו. וז”ל הכסף משנה הלכות ממרים פרק ו’ הלכה יא:

ודע שעל מ”ש רבינו שהממזר חייב בכבוד אביו כתב הטור רסי’ ר”מ וז”ל נ”ל כיון שהוא רשע אינו חייב בכבודו כדאמרינן גבי הניח להם פרה גזולה חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם ופריך והא לאו עושה מעשה עמך הוא פירוש ואין חייבין בכבודו ומשני בשעשה תשובה אלמא כל זמן שלא עשה תשובה אינם חייבים בכבודו עכ”ל. גם הגהות מיימון כתבו כן בשם ספר המצות אלא שהטור הוסיף תיבת גזולה ואינו כן דבנטלה ברבית מיירי כמבואר בריש פרק איזהו נשך ואין משם ראיה לסתור דברי רבינו דמדינא אינם חייבים להחזיר דאמר קרא אל תקח מאתו נשך ותרבית לדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר אלא דמשום כבוד אביהם חייבים להחזיר ודוקא בדעבד תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת דהוה לה ההיא פרה כאילו לא הורישה לבניו מאחר שהיה בדעתו להחזירה והוא דבר המסויים הילכך אע”פ שעדיין לא הוציאה מרשותו חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם אבל כי לא עבד תשובה בניו ירשוה והתורה לא חייבתם להחזיר דלדידיה אזהר לבריה לא אזהר הילכך הוי לגמרי ממונא דידהו ואינם חייבין לכבד את האב בממונם דהא איפסיקא הלכתא כמאן דאמר משל אב אבל בשאר כבוד דלית ביה חסרון כיס אין הכי נמי דמחייבי אע”פ שהוא רשע כדמשמע מההיא דפרק הנחנקין:

ובשו”ע סימן ר”מ סעיף יח כתב המחבר: “ממזר חייב בכבוד אביו ובמוראו אפילו היה אביו רשע ובעל עבורת מכבדו ומתירא מממנו” וכתב  הרמ”א: וי”א דאינו מחוייב לכבד אביו רשע אא”כ עשה תשובה”. וע’ ש”ך שכתב שגם לדעת הרמ”א אינו מחוייב לכבדו אבל אסור לצערו.

ע”ע מקורות ברמב”ם פרנקל.

נספח:

שו”ת ציץ אליעזר חלק יב סימן נט.

מי שאמו נטרפה דעתה עליה אם הבן מותר לקשרה בחבל אל כסא כדי שלא תשתולל. ב”ה. י”א אייר ירושלים עיה”ק תובב”א

נשאלתי משו”ב ת”ח אחד היות ואמו נטרפה דעתה עליה ל”ע ומפריעה בצורה חריפה סדר ושלום הבית, אם מותר לו לקשרה בחבל אל כסא, כפי פקודת הרופא, כדי שלא תשתולל.

(א) והנה איתא בגמ’ קדושין ד’ ל”א ע”ב: רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקינה אמר ליה בעינא תכשיטין עבד לה, בעינא גברא נעיין לך, בעינא גברא דשפיר כותך שבקה ואזיל לארעא דישראל וכו’, ומפרש בתוס’ ר”י הזקן שעל הש”ס דהכיר שנטרפה דעתה וברח שלא יוכל לצאת ידי שמים.

למדנו בפשטות דכל שמכיר באביו או אמו שנטרפה דעתם ולא יוכל לעמוד נגדם אין לו ברירה אחרת כדי לצאת ידי שמים אלא לעזבם ולמוסרם בידי אחרים וללכת מהם.

וכך פוסק באמת הרמב”ם בפ”ו מה’ ממרים ה”י וז”ל: מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהן, ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשחטו /שנשתטו/ ביותר יניחם וילך לו ויצוה אחרים להנהיגם כראוי להם עכ”ל וכותב הכ”מ שהמקור הוא מההיא דקדושין הנ”ל.

(ב) אבל הראב”ד משיג על הרמב”ם וכותב וז”ל: א”א אין זו הוראה נכונה אם הוא ילך ויניח לו למי יצוה לשמרם עכ”ל.

הטור ביו”ד סי’ ר”מ מעתיק דעת הרמב”ם ודעת הראב”ד, והב”י סותם לפסוק יו”ד שם סעי’ ו’ כדעת הרמב”ם.

ויעו”ש בב”ח דדעתו כדעת הראב”ד ומפרש דכוונת הראב”ד היא דל”ד לההיא עובדא דר’ אסי ששם לא נטרפה דעתה אלא זקנה היתה ולפי שלא היה יכול להשתדל לה בעל כרצונה הלך ממנה כדי שלא יעבור יותר על מה שמצוה אותו עוד ולא יוכל לקיים, אבל מי שנטרפה דעתו שצריך שמירה יתירה אין הדעת נותנת שיניחם וילך לו דכיון דאינו מצווה לקיים ציווים ואינו ירא מעונש בעברו על ציוים שהרי אין להם דעת וא”כ אינו מחויב כי אם להאכילם ולהשקותם ולשמרם והיאך ילך לו.

גם הדרישה דעתו כדעת הראב”ד אלא דמפרש כוונתו קצת מאופן אחר מדברי הב”י, והוא דכיון שכתב הרמב”ם ויצוה לאחרים וכו’ ש”מ דאפשר לאחרים שינהגו בו, ואם אחרים יכולים לנהוג בו כראוי כ”ש הוא שיודע לעשות רצון אביו, ובעובדא דגמ’ לא נזכר שיצוה לאחרים ואפשר דמיירי שהיתה כבר נשתטה עד שא”א לשום אדם לנהוג בה ע”ש וכך מבאר גם הט”ז ביו”ד שם סקי”ד עיי”ש.

(ג) והנה לפלא הדבר שהן הטור והן השו”ע שינו בדבריהם בזה מלשונו של הרמב”ם, דברמב”ם כתוב בלשון: ויצוה לאחרים להנהיגם כראוי להם, ואילו הטור והשו”ע והשמיטו תיבת להם, וגם שינו והעתיקו בלשון: ויצוה לאחרים לנהגם כראוי.

ולפענ”ד דוקא שינוי זה הוא הקובע בכוונת דברי הרמב”ם ובישוב דבריו, וכפי הגירסא שלפנינו ברמב”ם גופיה עם תיבת להם נוכל למצוא הכוונה האמיתית בדבריו, ובאופן שיורדות ממילא ההשגות עליו מהראב”ד ומהגדולים הנז”ל המחזקים את השגתו, דכוונת הרמב”ם היא על גוונא שאי אפשר לו לעמוד אתם מפני שהיות ונשתטו ביותר יש מן ההכרח להתנהג אתם באלימות כקשירתם בחבלים או להכותם, וזה הבן לא יוכל לעשות מפני צו התורה עליו, וזהו שכותב הרמב”ם שיניחם וילך לו ויצוה לאחרים להנהיגם כראוי להם, ור”ל, שהאחרים ינהיגו אותם באלימות כראוי להם כפי הנצרך להם להתנהג אתם בהתאם לשטותם. ויורדות מאליהן כל ההשגות שמשיגים על הרמב”ם בזה, כמובן.

(ד) ורואה אני שגם הרדב”ז על הרמב”ם כיוון לבאר כן בכוונתו, מפני דהוא לא מצי לגעור בה ואחרים גוערים בה ואפשר ע”י הכאה תחזור משטותה ומעשים בכל יום בכיוצא בזה והבן אי אפשר לו לעשות דבר מזה ע”ש.

וכוון לבאר כן מדעתו גם הערוה”ש ביו”ד סי’ ר”מ סעי’ ל”ב, דהרמב”ם ה”ק, דידוע שהמשתגעים ביותר בהכרח לאסרם בזיקים ובחבלים, והבן אין ביכלתו לעשות בעצמו כן, לכן מצוה לאחרים והוא ילך לו ע”ש.

ולפי דברינו מרומז ומאומת זה בלשונו המזוקק של הרמב”ם בעצמו במ”ש: ויצוה לאחרים להנהיגם כראוי להם. והיינו דאין רצונו לומר בזה לצוות לאחרים לנהגם כראוי ולספק להם כל הנצרך להם, אלא ר”ל שיצוה לאחרים לעשות מה שהוא לא יכול לעשות אע”פ שטובת הענין דורש זאת, והיינו, שיצוה לאחרים להנהיגם כראוי להם להם בדייקא, לפי מעמדם ושטותם, לרבות האלימות בקשירה בחבלים וכדומה כפי הציווי הרפואי, כדי שישקטו עי”כ וינוחו מרוגזם.

(ה) ומסתברא לומר דבכה”ג גם החולקים על הרמב”ם יודו שאסור לו לבן לעצמו לנהוג בם באלימות אלא עליו למוסרם אצל אחרים ורק מפני שלא פירשו כוונת הרמב”ם על בכזאת לכן השיגו עליו, דקשה לומר שיסברו שאפילו בכה”ג מכיון שזה לתועלת ינהיגם בעצמם, דהא אפילו באביו ואמו רשעים גמורים ואפילו נגמר דינם להריגה אסור לו להכותם ולקללם וכו’ כנפסק ברמב”ם שם בפ”ה ה’ י”ב י”ג ובשו”ע שם סעיפים ד’ ה’, ואפילו להקיז להם דם או לחתוך מהם אבר לרפואה אסור לו כל עוד שאפשר לעשות זאת ע”י אחרים כנפסק ברמב”ם שם בפ”ה ה”ז ובשו”ע שם סעיף ג’.

וראיתי במרכבת המשנה בפ”ו מממרים הי”ו שעמד באמת ע”ד הב”ח שפירש שהמדובר בנשתגעו ממש, והשיג עליו דא”כ אין כאן קושיא על הרמב”ם דבנשתגעו ממש ומההכרח לכפותם בחבלים לאסרם ודאי חשיב בזיון דאסור דומיא דקללה דאסור אפי’ אחר מיתה ע”ש.

אבל לפענ”ד כנז”ל דכל מה שבאו כל הפוסקים הנז”ל והשיגו על הרמב”ם בזה הוא מפני שפירשו שכוונת הרמב”ם היא בגוונא שצריכים לסבול מהם הרבה בגלל שטותם, אבל בגוונא שהמדובר שצריכים לקושרם או להכותם בכל כגון דא כו”ע יודו שלא רק שהבן איננו מצווה לטפל עמם על זו הדרך, אלא גם שאסור לו לעשות זאת, אלא צריך לעזבם ולמסור אותם בידי אחרים שינהגו אתם כפי הראוי להם לפי שטותם ולפי הפקודה הרפואית על כך.

(ו) לכן לדעתי ברור ופשוט הדבר להלכה לנידוננו שאסור לו לבן לקשור את אמו אל הכסא מחמת שטותה. אלא עליו למסרה ולסדרה בידי אחרים שינהגו אתה על זו הדרך כפי ההכרח וכפי הציווי הרפואי.

תשובת אגרות משה יו”ד ב’ סימן קל:

הנה בדבר הגיורת שמתנהגת בדת ישראל והיתה מרוחקת מאביה ואמה הנכרים מעת שנתגיירה זה עשרים שנה אף שהם בעיר אחת ועתה נחלתה אמה הנכרית ומבקשת שתבוא היא עם בניה לראותה כי מתגעגעת מאד לראות את נכדיה, ואף שיודעת הגיורת שמדין התורה אין לה שום שייכות עם הוריה מ”מ שואלת אם רשאה מחמת שחפצה חזק מאד כי יש לה כפי הטבע אהבה להוריה והיתה רוצה לעשות בקשתה בעת חוליה. ודעת כתר”ה להתיר מחשש שמא תחזור לסורה כדמצינו שחששו לענין ירושה שתיקנו שגר יירש את אביו מטעם שמא יחזור לסורו בקידושין דף י”ז.

הנכון לדינא כדכתב כתר”ה שיש להתיר, אף שמצד הסברא דמצינו שחוששין שמא יחזור לסורו שכתב כתר”ה אולי אין לדמות הפסד ממון לשאר דברים שאין הרצון בהם חזק כל כך. אבל הטעם שיאמרו ח”ו על דיני התורה שהם לא ביושר הוא טעם גדול מצד עצמו אף בלא חשש שיחזור לסורו…

אבל לבד זה הא איתא ברמב”ם פ”ה מממרים הי”א הגר אסור לקלל אביו העכו”ם ולהכותו ולא יבזהו כדי שלא יאמרו באו מקדושה חמורה לקדושה קלה שהרי זה מבזה אביו אלא נוהג בו מצות כבוד,…

והנה מקור להרמב”ם לא הביאו המפרשים… ולכן נראה לע”ד דהוא מענין איסור כפוי טובה שמצינו בדברי אגדה שהקפיד הקב”ה על אדם הראשון וכן על ישראל, וא”כ הוא דבר האסור השוה בין לישראל בין לבני נח אף שלא מצינו זה בהלאוין דישראל ובהז’ מצות דבני נח משום דהוא כמו שלא נאמר איסור מפורש על מדות הרעות אף שהם דברים מאוסים ומגונים ונענשים ע”ז בין בישראל בין בבני נח. וענין מצות כבוד אב ואם הוא גם כדי שלא יהיה כפוי טובה כדתנן בב”מ דף ל”ג שאביו הביאו לעוה”ז ואם היה רק גזה”כ בעלמא לא היה זה טעם שרבו יהיה קודם משום שהביאו לחיי העוה”ב, ולכן משמע שהוא לטעם על המצוה דכבוד אב שלא יהא כפוי טובה שלטעם זה הא טובת רבו עדיף לו וצריך לכבדו יותר ולהקדימו. ולפ”ז אם נפטרו ע”י הגרות מכבוד אב ואם יאמרו באנו מקדושה חמורה שהיינו אסורים מלהיות כפוי טובה לקדושה קלה שאין אוסרים להיות כפוי טובה. ואף שאין זה איסור ממש הא גם בישראל עכ”פ יש לאסור גם מאסור זה אף שאין בו חיוב דכבוד אב ואם ממש ויאמרו שבאו מחמורה לקלה…

היוצא מזה שאף בלא חולי היתה רשאה לילך לפעמים רחוקים אם היה זה באופן שהוא כפוי טובה כשלא תלך, ורק להיות רגיל לילך לשם היה אסור אף לה כדי שתתרחק מהם ולא תחזור לסורה, ואת בניה היה ודאי אסור להרגיל לילך לשם כדי שלא יאכילום דברים אסורים. אבל עתה שאמה הנכרית היא חולה, לבד שמבקרין מפני דרכי שלום היא מחוייבת לילך לבקרה עם בניה מצד קצת כבוד אם ובזיון שכתב הרמב”ם ואיפסק גם בש”ע. ידידו מוקירו, משה פיינשטיין.

ראה מאמרו של הרב מרדכי מן בדין כבוד אב באביו רשע, מוריה שנה חמש ערה גליון ז-י (קע”ה-קע”ח) תמוז תשמז.