ד. מזוזה במחסן

ב”ה

ד. דין מזוזה במחסן

ע’ בגמרא לגבי בית התבן ובית הבקר, יומא י”א ע”א:

תני רב כהנא קמיה דרב יהודה בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות פטורין מן המזוזה מפני שהנשים נאותות בהן ומאי נאותות רוחצות אמר ליה רב יהודה טעמא דרוחצות הא סתמא חייבין והתניא רפת בקר פטורה מן המזוזה אלא מאי נאותות מתקשטות והכי קתני אף על פי שהנשים מתקשטות בהן פטורין

לרב כהנא סתמא חייבים במזוזה, ורב יהודה סובר שסתמא פטורים. המחלוקת היא בסתמא אם בית התבן ובית האוצרות ובית הבקר פטורים או חייבים. לאחר מכן שואלת הגמרא מברייתא מפורשת האומרת שרפת ולולין ומתבן חייבים במזוזה ומסקנת הגמרא שמכאן תיובתא לרב יהודה.

אף על פי כן נחלקו הראשונים אם בית התבן ובית הבקר חייבים או פטורים. רוב הראשונים פסקו (רא”ש הל’ מזוזה סי’ טו, רי”ף ו,א בהלכותיו ועוד) כשיטת רב כהנא המחייב במזוזה. לעומתם, הרי”ד (בתוספותיו יומא שם) והרמב”ם (מזוזה ו,ו) פטרו את המקומות הנ”ל ממזוזה.^[1]

בשו”ע יו”ד רפ”ו ס”א-ב נפסק כדעת רוב הראשונים, שחייב ולא כדעת הרמב”ם:

סעיף א: אלו המקומות שחייבים במזוזה: אחד שערי בתים ושערי חצרות, מדינות ועיירות, רפת בקר ולולין ואוצרות יין ושמן ובית האשה ובית השותפים, כולם חייבים. הגה: ודוקא כשבית השותפים ישראלים, אבל בית של ישראל ועובד כוכבים פטור ממזוזה (מרדכי ספ”ק דעבודת כוכבים) וכן חצירות או עיירות שמקצת עובדי כוכבים דרים שם, פטורין ממזוזה (חידושי אגודה פ”ק דיומא).

סעיף ב: בית התבן, בית העצים ובית הבקר חייבים. ואם הנשים רוחצות בהם, כיון שעומדות שם ערומות, אין כבוד שמים להיות שם מזוזה…

ואם כן צריך לברר האם כל מיני מחסנים בחצר, כמו מחסני כתר, האם חייבים במזוזה? האם המוסך של המכונית חייב במזוזה? האם חדר ארונות חייב במזוזה?

אלא שזה תלוי בשאלה עקרונית, האם חיוב בית התבן ובית הבקר הוא משום שהם בפועל משמשים לפעמים לאנשים לדירה, ולכן חייבים במזוזה, או משום שהם מיועדים לשימושי דירה?

אם נאמר שטעם החיוב הוא משום שהם עצמם משמשים לדירה, הרי אם יש לנו מחסן שלא נכנסים אליו בכלל אלא לעיתים רחוקות, אינו נחשב.

חיוב מזוזה תלוי בבית דירה. וכן משמע ביומא יא ע”ב:

בית הכנסת שיש בה בית דירה לחזן הכנסת חייב במזוזה ושאין בה בית דירה רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין

יתר על כן, הסוגיה שם קושרת את דין בית לנגעים בדין בית למזוזה, משמע שזה תלוי בגדר בית שדרים בו. ואם כן צריך לומר גם לגבי האוצרות שהוזכרו בסוגיה שמדובר באופן שניתן לומר שגרים בהם. ומכאן שאם לא גרים בהם כלל, אינם חיבים במזוזה.

הרמב”ם בהלכות מזוזה פרק ו’ הלכה ז’ משמע שגדר הדירה הוא דירת אדם:

בית התבן בית הבקר בית העצים בית אוצרות פטורין מן המזוזה שנאמר ביתך ביתך המיוחד לך פרט לאלו וכיוצא בהן, לפיכך רפת הבקר שהנשים יושבות בה ומתקשטות בה חייבות במזוזה שהרי יש בה יחוד לדירת אדם, בית שער אכסדרה ומרפסת והגינה והדיר פטורין מן המזוזה מפני שאינם עשויין לדירה, אם היו בתים החייבין במזוזה פתוחין למקומות אלו חייבין במזוזה.

הרמב”ם פוטר את בית התבן כי אינו מיוחד לדירת אדם בניגוד לרפת שנשים מתקשטות שיש בהם דירת אדם. ומשמע ששימושי גוף האדם נקרא דירת האדם. ולדעת הראשונים המחייבים את בית התבן, צריך לומר שהם מרחיבים את גדר הדירה גם לשימושים של דירה כשהאדם נכנס לשם מדי פעם. ולפי זה אולי מקום שלא נכנסים בו תדיר אינו נחשב בית דירה לחיוב מזוזה

מאידך, מצאנו חיוב במזוזה דבר שאין בו עצמו בית דירה אלא שהוא משמש את בית הדירה:

התוספות ישנים ביומא יא ע”א הביא בשם ירושלמי לגבי חיוב של שערים, משום שמשם נכנסים לבתים. ומשמע שמשום כך זה נחשב לבית דירה:

ואחד שערי מדינות. וא”ת ואמאי מחייבי בה משום דנכנסין דרכו לבתים והא פטרינן לקמיה בית שער אף על פי שנכנסין דרכו לבית וי”ל דעדיפי מבית שער לפי שהוא דבר קטן אבל אלו הוה להו כפתח חצירות שהם גדולים ונכנסים דרכם לבתים… אבל אין לומר דלשון ובשעריך משמע שערי עיירות ולא תיקשי מידי מההיא דעירובין בהוקף ולבסוף ישב ומההיא דבא סימן דהא בירושלמי אמר טעמא שדרך שם נכנסין לבתים.

ויש לומר שמשום כך זה נחשב לבית דירה, ואכן לשון הירושלמי עצמו כך משמע, שמשום כך זה הופך לבית דירה:

בשעריך אית תניי תני פרט לשערי הר הבית והעזרות אית תניי תני לרבות מ”ד פרט ר’ יהודה מ”ד לרבות רבנן. יאות א”ר יהודה מה טעמא דרבנן בשעריך וכי בית דירה הן התיב ר’ יוסי בי ר’ בון והתני בשעריך לרבות שערי המדינה וכי בית דירה הן לא שבהן הן נכנסין לבית דירה והכא שבהן היו נכנסין לבית דירה.

וכן כתב הרא”ש בהלכות קטנות הלכות מזוזה סימן יא לגבי שיטת רש”י שפתחי שמאי פטורים משום שאין להם תקרה:

ומה שפרש”י בלישנא אחרינא דלית להו תיקרה שאין הבית מקורה קשה דמי גרע משערי חצרות דחייבין במזוזה כדאיתא בפ”ק דיומא (דף יא א) וי”ל דאין ראיה מחצר לבית. דחצר דרכו להיות כך ומשמש לדירת הבתים. אבל בית אינו ראוי לבית דירה כשאינו מקורה וכ”כ הרמב”ם ז”ל דבית שאין לו תיקרה פטור מהמזוזה:

הרי שחצר חייבת במזוזה משום שהיא משמשת לדירת הבתים.

אבל הפשטות היא שבית התבן למחייבים משום שהוא עצמו נחשב לדירה, וכן כתב הש”ך בסימן רפ”ו ס”ק ג’ בשם הדרישה, שבית התבן מוגדר לבית דירה:

רפת בקר. דאע”ג דהוא במקום הטנופת מכל מקום לא נפיש זוהמייהו והדרישה כתב כלל הדברים דהיכא דאיכא משום קדושה כגון בית הכנסת או היכא דאיכא מקום טינופת אז בעינן בית דירה ממש שידור בו תמיד אבל היכא דליכא חד מהנך כגון מתבן כו’ וכל אחד מהנך אפילו אינם דרים שם ממש כיון דיוצאין ונכנסין בו חשיב בית דירה, עד כאן:

וע’ ב”ב י”ח ע”א שבית הבקר זה גדר דירה לגבי חיובי הרחקת נזיקין, שמתחת לאוצר אסור לעשות רפת בקר, אבל מתחת לעליה מותר לעשות כל דבר שמוגדר כבית דירה:

תא שמע לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו ולא רפת בקר טעמא דאיכא אוצר הא ליכא אוצר עביד דירה שאני.

וכתב רש”י שם:

דירה שאני – חנות ורפת בקר דירתן של אדם הן ואין לנו לאסור דירתו עליו אא”כ ההיזק מוכן.

וכן משמע במאירי שם:

תדע שטעם זה הוא מפני שבית דירה אינו בכלל שאר דברים לענין זה ונחתומות וצבעות ורפת בקר עניני דירה הם ואין מונעין אותם אא”כ הדבר מוכן לקבל הנזק מעכשו ומעתה כל שהיתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר

אם זה משום שהאוצרות עצמם נחשבים לדירה, אפשר לומר שמחלוקת האמוראים לגבי בית התבן ובית הבקר, היא בעצם מחלוקת תנאים לגבי דין בית התבן לערובי חצרות, מחלוקת תנאים בבית התבן אם נחשב לדירה או אינו נחשב לדירה עירובין דף עב עמוד ב:

תנו רבנן מי שיש לו בית שער אכסדרה ומרפסת בחצר חבירו הרי זה אין אוסר עליו (את) בית התבן (ואת) בית הבקר בית העצים ובית האוצרות הרי זה אוסר עליו רבי יהודה אומר אינו אוסר אלא מקום דירה בלבד

חברותא עירובין עב ע”ב:

וכנראה שנחלקו הראשונים בביאור דברי תנא קמא שאף בית התבן ובית הבקר אוסרין. בחידושי המאירי כתב דהטעם הוא: “הואיל וראוי לדירה”, וראה גם ברש”י לעיל דף ע ב שלמד מבית התבן ובית הבקר שגם דירה שאין דרים בה אוסרת.

וראה גם בתוספות כאן ד”ה מי, שכתבו: מהך דבית התבן יש ללמוד שבית אוסר אף על פי שאין דרין בו.

ולפי זה משמע, דפליגי תנא קמא ורבי יהודה אם דירה בלא בעלים שמה דירה.

ואמנם בתוספות לקמן דף פה ב כתבו דהכא מיירי שיש בו תבן. ומשמע, כי מה שמחזיקים בן תבן עושהו לבית דירה. וכן פירש את דברי המשנה הקרן אורה, ודימה זה להא דאמרו ביומא לענין בית התבן שהוא חייב במזוזה.

אבל ממה שהגמרא לא אמרה שבמזוזה המחלוקת היא מחלוקת תנאים, ובפרט לאחר שדברי רב יהודה הסתיימו בתיובתא, נראה שאין קשר בין גדר בית דירה של עירובי חצרות וגדר דירה למזוזה, ואפשר לומר שלמזוזה די במה שזה משמש לדירה, אם אם לא נכנסים ויוצאים בו.

אם כן ישנן שתי אפשרויות להבין את החיוב האוצרות, א. משום שכיון שנכנסים לשם לפעמים זה נחשב לבית דירה. ב. אפילו אם לא נכנסים כלל, עצם העובדה שזה משמש את הדירה, לכן זה הופך לבית דירה. ונפ”מ למחסנים שמחוץ לבית ואין רגילים להכנס אליהם, או מוסך למכונית שאמנם רגיל להכנס, אבל אין שום אפשרות לדור שם, האם אלו חייבים במזוזה.

ונראה שזו מחלוקת בזה, שהרי במחלוקת זו תלויה השאלה האם אפשר לדמות אוצרות למזוזה לאוצרות למעקה:

עיין רמב”ם הלכות רוצח פרק י”א הלכה א’:

מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו שנ’ (דברים כ”ב ח’) ועשית מעקה לגגך, והוא שיהיה בית דירה אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן אינו זקוק לו, וכל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המעקה.

ובכסף משנה כתב שיש קשר בין גדר בית של מזוזה לבין מעקה, ומה שאינו בית למזוזה אינו בית למעקה, וז”ל הכסף משנה:

ומ”ש והוא שיהיה בית דירה אבל בית האוצרות וכו’. יש לתמוה על זה דהא תניא בסיפרי אין לי אלא בית מנין הבונה בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות ת”ל לא תשים דמים בביתך… והיאך פטר רבינו. ואפשר שטעמו משום דבפ”ק דיומא (דף י”א) לענין מזוזה אמרינן דהני תנאי היא ותנא בסיפרי סבר כמאן דמחייב ורבינו בהל’ מזוזה פוסק כמאן דפטר:

אם כדעת הכסף משנה, יש קשר בין מעקה לבין מזוזה, ובמעקה יש גדר של בית דירה, האם שגם אוצרות של תבן לגבי מזוזה תלויים בדירה ממש. אבל אם נאמר שאין קשר, אם כן יש לומר שגדר דירה של מזוזה הוא גדר אחר לגמרי.

אבל בשו”ע ביו”ד רפ”ו פסק שבית התבן והאוצרות חייבים במזוזה, ואילו לגבי מעקה פסק בשו”ע חו”מ סימן תכז סעיף א’:

מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו, שנאמר: ועשית מעקה לגגך (דברים כב, ח). והוא שיהיה בית דירה; אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן, אינו זקוק לו.

וע”כ שאין קשר בין מזוזה לבין מעקה. ולכן לדעתו יש לומר שדין האוצרות לגבי מזוזה הוא משום שזה משמש את הדירה ולכן חייב ולא משום שזה עצמו בית דירה, וממילא תמיד זה יתחייב אף אם למעשה כלל לא נכנסים לשם. אבל לגבי מעקה תלוי בדירה ממש, ורק כשיש שם דירה ממש אז יש נכנסים ויוצאים ויש גם סכנה לגבי מעקה.

וכן משמע במשנה עירובין דף פה ע”ב שבית התבן נחשב לדירה, ויש מי שדר שם:

משנה הנותן את עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אינו עירוב והדר שם אינו אוסר עליו בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות הרי זה עירוב והדר שם אוסר רבי יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר.

ובתוספות רא”ש שם כתב:

ולת”ק חשיב התבן שיש בו כאילו היה דר בו, והא דקתני הכא הדר שם אוסר עליו היינו דוקא כשאין לבעל הבית שם תבן דכיון דלרבי מאיר חשיב בית התבן כמקום דירה א”כ כשיש לבעל הבית תבן היאך יאסור עליו הדר שם הרי הם כאילו שניהם דרים באותו בית יחד דלא אסרי אהדדי.

וכן משמע במשנה סוטה פ”ח על הבונה בית התבן ובית הבקר שחוזר מעורכי המלחמה – אם כן זה בית. ובשו”ת משכנות יעקב יו”ד ס”ו כתב בשיטת הרמב”ם שפסק שבית התבן פטור, משום שלגבי עורכי המלחמה לא נחשב בית^[2] וז”ל:

ועוד נראה לי להביא ראיה לדעת הרמב”ם מהא דאמר בסוטה לענין חזרה מעורכי מלחמה, מי האיש אשר בנה בית אין לי אלא בית בית התבן ובית הבקר מנין ת”ל אשר בנה מ”מ. ור”א בן יעקב אמר בית כמשמעו פי דראב”י פליג את”ק וס’ דאינו חוזר על בית התבן וכו’ דלא מקרי בית. וחזינן דנם לת”ק לולא ריבויא דאשר בנה מ”מ הוי ממעטינן בית הבקר כו’ משוס דלא מיקרי בית והנה לגבי מזוזה בית בעינן כדאיתא בכמה דוכתי דבית שאין בו ד אמות על ד אמות פטור ממזוזה כו’ משום דלא מיקרי בית ונם כאן ביומא איתא ביתך המיוחד לך ולכן מן הדין לפטור בית הבקר גם בסתמא. רק כשהנשים מתקשטות כוי כמו בית לדידהו כיון דמתקשטות בו ודו”ק כי הדברים ברורים בעזה”י.

ואם כן בפשטות בית התבן נחשב לדירה, אבל אם כן יש לומר שזה רק אם הוא נכנס ויוצא שם ולא אם זה מחסן שלא נכנסים לשם.

סברא זו שכתבנו שנכנס ויוצא לשם שזה הופך משום כך לבית דירה, כך כתב בביאור הלכה ר”ס שנ”ח על דיר וסהר:

דיר וסהר מאי טעמא וצ”ל דגם שם אף על פי שאינה שייכא כלל לביתו אעפ”כ כיון שיוצא ונכנס שם תדיר לעיין על הזבל ואגב לחלוב אותם ולגזוז אותם (עיין שביעית פ”ג בר”ש) כמקום דירתו דמיא.

ואמנם הרמב”ם שפסק שבית התבן פטור, כן פסק גם לגבי עירוב. רמב”ם הלכות עירובין פ”ד:

מי שיש לו בחצר חבירו בית שער שרבים דורסין בו או אכסדרה או מרפסת או בית הבקר או בית התבן או בית העצים או אוצר הרי זה אינו אוסר עליו עד שיהיה לו עמו בחצר מקום דירה שהוא סומך עליו לאכול בו פתו ואחר כך יהיה אוסר עליו עד שיערב עמו, אבל מקום לינה אינו אוסר, לפיכך אם קבע לו מקום לאכול בו בבית שער או באכסדרה ומרפסת אינו אוסר עליו לפי שאינו מקום דירה.

ושתי האפשרויות שהזכרנו לגבי בית התבן, ע’ אבני נזר סימן שפ”ב, שמכאן נחלקו הראשונים בחיוב חצר, האם החצר היא דירה בעצמותה מחמת שמשתמשים בחצר, או משום שמהחצר נכנסים לבית, ומצד עצמה אין בה גדר של דירה.שהרמב”ם בפרק ו’ הלכה ח’ כתב ששערי חצרות חייבם במזוזה שהרי הבתים פתוחים לתוכו:

לפיכך אחד שערי חצרות ואחד שערי מבואות ואחד שערי מדינות ועיירות הכל חייבים במזוזה שהרי הבתים החייבין במזוזה פתוחין לתוכן, אפילו עשרה בתים זה פתוח לזה וזה פתוח לזה הואיל והפנימי חייב במזוזה כולן חייבין, ומפני זה אמרו שער הפתוח מן הגינה לחצר חייב במזוזה.

אבל דעת הרא”ש הלכות מזוזה סימן יא, ומהרי”ל סי’ צ”ד וט”ז רפ”ט ס”ק ד’, וע”ע חזו”א יו”ד קסח, ד-ה שהחצרות חיובם מצד עצמם.^[3] וע’ לשון הרא”ש שהבאנו למעלה.

ע”ע באר משה שטרן ח”ב סימן פב על מזוזה במוסך.

ע’ שו”ת זרע אמת ח”ג סי’ רפו סימן קמו

תחומין לח תשע”ח, מזוזה במחסן, הרב דוד שטרן.

השלמות:

שותפות עכו”ם:

ע’רמ”א ביו”ד סי’ רפ”ו סע’ א’: “בית של ישראל ועכו”ם פטור ממזוזה וכן חצרות או עיירות שמקצת עכו”ם דרים שם פטורים ממזוזה”.

ובשו”ת הגרע”א סי’ ס”ו תמה על מה שפסק הרמ”א בפשיטות ששותפות עכו”ם פטור ממזוזה ומקורו במרדכי פ”ק דע”ז, והרי הב”י הביא דעת הרשב”א בחולין ששותפות נכרי חייב במזוזה, והרשב”א הכריח כדעתו מכוח קושית התוס’ שם, אמאי לא אמרה הגמ’ ביתך אתא למעט שותפות עכו”ם.

וכתב הגרע”א, שדין זה אם שותפות עכו”ם חייב או פטור, תלוי במחלוקת הראשונים אם שוכר בית חייב מדאורייתא במזוזה או לא. שלדעה דחייב מדאורייתא דלא בעי ביתך דידך ממש ורק תלוי בדירה וחובת הדר היא לשומרו – חייב גם בשותפות גוי, והנך דסברי דשוכר פטור משום דבעי דידך ממש – יש למעט שותפות עכו”ם.

בענין בית שער שאין בו דע”ד – מחלוקת ראשונים ראה בית אהרון וישראל קלד, מפתחות אוצר החכמה – מזוזה ושם בשם הגר”ח שאם יש בו ד’ על ד’ תלוי בגדר החיוב בחצר.

גדר דירה:

בענין בית שער לבית שער, ע’ רמב”ם שכמה חדרים זה לפנים מזה חייבים. ע’ רמב”ם פרק ו’ הלכה ח’:

אפילו עשרה בתים זה פתוח לזה וזה פתוח לזה הואיל והפנימי חייב במזוזה כולן חייבין, ומפני זה אמרו שער הפתוח מן הגינה לחצר חייב במזוזה.

נספח:

וכן לגבי בית בבתי ערי חומה, ע’ בספרא פרשת בהר פרשה ד’ פרק ה’:

וקם הבית אין לי אלא הבית, מנין בתי בדים בורות ושיחים ומערות והמרחצאות והשובכו’ והמגדלות ת”ל אשר בעיר יכול שאני מרבה את השדות ת”ל בית מה בית מיוחד בית דירה יצאו שדות שאינן בית דירה דברי ר’ יהודה.

וכתב שם הר”ש משאנץ:

ומנין בתי בדים ובתי מרחצאות: צריך לרבויינהו משום דכתיב בית מושב ובפ”א דיומא (י”א ע”א) גבי מזווה ממעט להו משום דכתיב ביתך המיוחד לך.

ע”ע משנת יוסף (ליברמן) או”ח ח”ב סימן כה

ע’ דבר אברהם סי’ ל”ז ענף ב’ אות א’.

דיון למה חנויות פטורות, ע’ תחומין שם.

ז. סיכום – תחומין שםץ

פסיקת השולחן-ערוך היא שמחסן מחויב במזוזה, מהטעמים שהוזכרו לעיל. על כן בפשטות גם מחסן העשוי מפלסטיק העומד בחצר הבית חייב במזוזה. אמנם, ניתן ליישב את ‘מנהג העולם’, כאשר מצטרפות מספר סברות להקל (בנוסף לצירוף דעת הרמב”ם שממילא פטר), ונראה שאף הרוצה לקבוע – יקבע ללא ברכה:

1. יש שהקלו במחסן שלא משתמשים בו באופן קבוע (חובת-הדר, הרי”ש אלישיב^[4]) ויש שמחייבים (יעב”ץ, אגרות-משה, הרש”ז אוירבך^[5]).

2. יש שהקלו במחסנים שאינם ראויים למגורים כלל, וגם אלמלא ייעדו אותם בעליהם למחסן לא היו משתמשים בו למטרות מגורים (רב-פעלים ואבני-נזר),^[6] אך מרבית הפוסקים לא הזכירו חילוק זה.

3. יש מי שהקל באופן שלא ניתן להגן על המזוזה מפני פגעי מזג האויר.

4. כמו כן, מסתבר שבמחסן שאין בו ד’ על ד’ אמות ניתן להקל ולא לחשוש לחידושו של החמודי-דניאל, במיוחד במקום שמצטרפות גם הסברות הנ”ל.

5. הזרע-אמת ציין שמנהג העולם היה שלא לקבוע מזוזות, ולימד זכות בכך שחיוב מזוזה במחסן הוא רק כאשר גרים בו, או באופן שפתוח לבית עצמו.

ראה מאמר של אביעד ברטוב

1. . הרמב”ם פסק כרב יהודה, ואילו הרי”ד פסק כרב כהנא בביאור הברייתא וכת”ק, יעויי”ש. ובספר בירור הלכה (לרי”א זילבר, יו”ד הל’ מזוזה עמ’ קמ) ערך רשימה ארוכה של הפוסקים המחייבים והפוטרים. ↑
2. וכ”כ באור שמח ↑
3. ונפ”מ בחצר שפתוחה לבית, האם ישים את המזוזה מצד ימין לכניסה לבית, או אם החצר מצד עצמה חייבת, ישים מצד ימין בכניסה לחצר, ע’ שבט הלוי ח”ג סי’ קנ. ↑
4. . הובא בספר מנשים-באהל עמ’ רנד. ↑
5. . צוטט בספר אורחות-רבינו ח”ג עמ’ קסה, שכן מנהג ירושלים במחסן המיועד לדפנות הסוכה. ↑
6. . [הערת עורך (ב”א): וראה לעיל הערה 10 מש”כ ב’הערת עורך’, שכן נראה לבאר גם בדעת הדרישה, בניגוד לדעת מחבר המאמר שהשיב על דבריי שם]. ↑