סוגית עורות לכהנים של קרבנות פסולים זבחים קג ע”ב – קד ע”א
המשנה הראשונה בפרק טבול יום: “כל שאין לו חלק בבבשר אין לו חלק בעורות” עוסקת בכהן, בגברא הראוי לקבל עורות. המשנה השניה: “כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו כהנים בעורה” – אילו עורות מתחלקים לכהנים. משנתנו, בדף קג ע”ב עוסקת בדין קרבנות פסולים אם העורות יתחלקו לכהנים, בזמן הפסול:
מתני’ כל הקדשים שאירע בהן פסול קודם להפשיטן אין עורותיהן לכהנים לאחר הפשיטן עורותיהן לכהנים.
הגמ’ עוסקת בסתירה לכאורה בין משנה זו למשנה הקודמת בע”א:
מתני’ כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו כהנים בעורה שנאמר עולת איש עולה שעלתה לאיש[1].
ושואלת הגמרא:
כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה ואף על גב דאפשטיה לעור קודם זריקה מני רבי אלעזר ברבי שמעון היא דאמר אין הדם מרצה על העור בפני עצמו אימא סיפא כל הקדשים שאירע בהן פסול קודם הפשיטן אין עורותיהן לכהנים לאחר הפשיטן עורותיהן לכהנים אתאן לרבי דאמר הדם מרצה על העור בפני עצמו רישא רבי אלעזר ברבי שמעון סיפא רבי
אמר אביי מדסיפא רבי היא רישא נמי רבי היא ומודה רבי שאין הפשט קודם זריקה רבא אמר מדרישא ר”א ברבי שמעון סיפא נמי ר”א בר”ש מאי קודם הפשט ומאי אחר הפשט קודם שנראו להפשט אחר שנראו להפשט.
הסוגיה עוסקת במחלוקת רבי וראבר”ש, בבריתא שהובאה בגמ’ קד ע”א:
דתניא רבי אומר הדם מרצה על העור בפני עצמו וכשהוא עם הבשר נולד בו פסול בין קודם זריקה בין לאחר זריקה הרי הוא כיוצא בו רבי אלעזר בר”ש אומר אין הדם מרצה על העור בפני עצמו וכשהוא עם הבשר נולד בו פסול קודם זריקה הרי הוא כיוצא בו אחר זריקה הורצה בשר שעה אחת יפשיטנו ועורו לכהנים.
לרבי הדם מרצה על העור בפני עצמו ולכן שאם שחט ופשט את העור ואחר נפסל הבשר, זורק את הדם לרצות על העור ולהתירו לכהנים. ומאידך אם שחט וזרק ועדיין לא פשט ונפסל הבשר, נפסל גם העור אף על פי שהיתה זריקה כשרה. לרבי אלעזר ברבי שמעון, ההיפך: אם שחט ופשט את העור ונפסל הבשר ואחר כך זרק, לא מועילה הזריקה לעור כיון שאין הדם מרצה על העור בפני עצמו.
המחלוקת ביניהם היא כפולה אם הדם מרצה על עור בלבד כשהבשר איננו. האם פסול שאירע אחרי זריקה פוסל גם את העור או אינו פוסל את העור. לכל אחד יש קולא וחומרא. בקרן אורה הדגיש את זה:
והנה בדברי רבי איכא קולא וחומרא, וכן בד’ ראבר”ש, לרבי אם הופשט העור קודם זריקה אף על גב דנפסל הזבח אחר ההפשט, כגון שנטמא הזבח או הדם, אעפ”כ אם זרק הדם מרצה על העור בפני עצמו, והיינו קולא, אבל אם העור הוא עם הבשר אפי’ נפסל הבשר אחר זריקה העור ג”כ נפסל עמו, ולר”א בר”ש הוי איפכא, אם הפסול הי’ קודם זריק’ אפי’ אחר הפשט אין הדם מרצה על העור. אבל אם נפסל אחר זריק’ הבשר פסול והעור לכהנים, אבל אם נפסל קודם הפשט וקודם זריקה לכ”ע העור ג”כ פסול כמו נשחט’ חוץ לזמנה לעיל, ובתוספתא במכילתין (פי”א ה”ה – ו’) מבואר דבנפסל הדם או יצא לכ”ע העור והבשר אסורים, וכי פליגי בנטמא הזבח או שיצא, והכי משמע בשמעתין, וכמו שיתבאר.
לכאורה אין קשר בין שתי המחלוקות. החזון איש (בכורות כג ג) הבין שאכן הרמב”ם הבין שאלו מחלוקות שונות לגמרי ויתכן שפסק במחלוקת אחת כרבי ובשניה כראבר”ש. כרבי שאם נטמא הבשר קודם הפשט לאחר זריקה שהעור אסור. ופסק ככרבי אלעזר ברבי שמעון שאם נטמא הבשר או יצא קום זריקהה אף שכבר נפשט העור קודם שהבשר נפסל העור אסור.
אבל ממה ששתי המחלוקות הובאו לא רק בסמיכות אלא ביחד, שרבי מקל באחת ומחמיר בשניה וראבר”ש בראשונה מחמיר ובשניה מקל, לכאורה היה נראה ששתי המחלוקות הללו קשורות אחת בשניה, אם כן דבר זה טעון הסבר.
לכאורה שיטת רבי שאומר שאם אירע פסול לאחר זריקה ולפי פשיטה שהעור לא הולך לכהנים, לשיטתו לעיל קג ע”ב שאומר שהוצרך שהעור לכהנים רק בעולה משום שבכל מקום העור הולך אחר הבשר:
רבי אומר כל עצמו לא הוצרכנו אלא לעור העולה בלבד שבכל מקום העור מהלך אחר הבשר.
ולכן לרבי במקרה זה שאירע פסול לאחר זריקה, כיון שהעור מחובר לבשר והבשר נטמא, גם העור נפסל ואינו שייך לכהנים.
ויש הכרח לומר כך שהרי רבי מדבר לא רק על עולה שניתן לומר שההפשטה בה היא עקרונית, כיון שהתורה צוותה להפשיט את העור, ואולי קודם הפשטה עדיין העור יכול להפסל, אלא רבי מדבר גם על קדשי קדשים כמו חטאת ואשם ושם יכול לתת לכהן עם העור, ואין דין של הפשטה, ומדוע העור נפסל? על כורחנו משום שהעור הולך אחר הבשר, כשיטתו הנ”ל.
וא”כ לכאורה ההפשטה אינה הגדרה הלכתית ואינה דבר שהוא גורם חלות מסויימת אלא הוא רק היכי תימצי שהבשר יפסל והעור לא יפסל איתו. אלא שדבר זה קשה, שהרי העור אינו ממש חלק מן הקרבן, והרי בסוגיה הקודמת דנה הגמרא בדברי עולא שאומר שהמקדיש עולתו לבדק הבית תפס, ואומרת הגמרא שאפילו אם זה רק מדרבנן, זה רק לגבי הבשר ולא לגבי העור ע’ רש”י זבחים קג, א ד”ה אלא אפי’ שכתב “אבל עור דלאו ממון מזבח הוא וכהנים אכתי לא זכו ביה תפוס”, אלא שכל זמן שהוא מחובר לבשר דינו כדין הבשר. אבל לאחר זריקה הרי הרי העור הפך להיות חולין, אלא שהעור הולך אחר הבשר משום שהוא טפל לבשר ולכן ישרף אם הבשר נשרף, אך אם הפשיט את העור לאחר מכן, מדוע ישאר הפסול על העור[2]?
לכן ניתן לחשוב שפשיטת העור יש לה לא רק משמעות מעשית כדי שהעור לא יפסל עם הבשר, אלא יש לה משמעות הלכתית וכדלהלן. שהרי נתינת העור לכהנים הוא אחד מכ”ד מתנות כהונה, ע’ ברמב”ם רמב”ם ביכורים א, ח שמנה את עשרים וארבע מתנות כהונה וכתב:
והמתנה שזוכין בה מן המקדש הוא עורות העולות, והוא הדין לשאר עורות קדשי הקדשים כולן לכהנים.
ומסתבר, שגם מתנה זו משלחן גבוה קזכו כמו שאחר החלקים של הקרבן. ואם כן יש לומר שגם אחרי זריקה, אמנם העור יוצא ממעילה אבל עדיין שייך להקדש עד שתתקיים בו נתינה לכהן. ולכן מפשיטת העור העור כבר אינו של הבעלים ויש לזה גדר של מתנות כהונה ומשלחן גבוה קזכו ושייך לכהן.
ונפ”מ שמעתה הבעלים אינם יכולים להקדישו לבדק הבית, ואולי גם הזריקה מועילה רק למעילה אבל מבחינה ממונית זה עדיין של בעלים[3] ויכולים להקדישו אבל בתנאי שזה קודם להפשט. ולכן ההפשט אינו רק פעולה מעשית להפריד את העור מהבשר אלא יש לו משמעות הלכתית.
לפי זה צריך לומר שיש לעור שני מתירים: מתיר אחד הוא הזריקה שמוציאה אותו מידי מעילה, אבל עדיין שייך להקדש ורק בפשיטת העור שבה הכהן מפריד את העור מהבשר, נשלמה עשיית העולה. ולכן מובן הדגש של המשנה “קודם להפשיטן” ו”אחר הפשיטן” שזו לא רק שאלה מעשית אלא גורם הלכתי.
ומה שמכריח לומר כך, הוא מה ששאלנו לעיל, מה שסובר רבי שהעור יכול להפסל גם לאחר זריקה. והרי לכאורה משמע שהעור עדיין לא יצא לחולין עד הפשיטה (גרי”ז קג ע”ב), ומדוע לא יצא לחולין[4]?
ויש לומר שאף אם המעילה הותרה כבר על ידי הזריקה, עדיין יש כאן שייכות להקדש כי עדיין לא ניתן לכהן, ולפי מה שנרצה לחדש, שזה ממון כהן רק לאחר הפשיטה ולכן לדעת רבי עדיין זה יכול להפסל.
למעשה יתכן שמחלוקתם היא האם לגבי נתינת העורות לכהנים, הזריקה קובעת, או הפשטת העור קובעת. לרבי הפשיטה קובעת, ולכן העור יכול להפסל גם לאחר זריקה. (ודוחק לומר שזה רק משום החיבור שבין העור לבשר) ולראבר”ש הזריקה היא הקובעת להיתר וגם לשייכות העור לכהנים.
לכן הפשיטה היא פועלת מבחינה הלכתית, לא רק בעולה שיש בה אלא הפשיטה קובעת לרבי בכל הקרבנות, משום שפשיטת העור יוצרת גדר של מתנות כהונה ומשלחן גבוה קזכו, ולרבי עד שזה הופך להיות מתנות כהונה ושייך לכהן שייך בזה פסול.
ויש להעיר על שאלה נוספת שנראה שלא התבררה באחרונים כדבעי: המשנה הקודמת אומרת “כל שלא זכה המזבח בבשרה”, והרי כוונת המשנה לזריקת הדם בלבד, כפי שכתב רש”י שם, שהרי זריקת הדם היא המתירה את העור, כפי מה שכתוב במשנה דף מג ע”א:
העולה דמה מתיר את בשרה למזבח ועורה לכהנים
ולשון התוספות במעילה ד”ח ע”א בד”ה אין מועלין בעורות כו’ שכתבו וז”ל דמאחר שזרק דמה זכה המזבח בבשר כו’ והכהנים בעורות ונפקי להו מכלל קדשי ה’, וכן מתבאר מדברי התוספות בכורות דכ”ו ע”א בד”ה התולש צמר מעולה תמימה ע”ש: “בעולה ונשחטה למזבח שזריקת הדם מתרת בשרה למזבח והעור לכהנים” כלומר שהזריקה לא רק מתירה ממעילה אלא גם פועלת בשייכות העור לכהנים.
וכן כתב רש”י כאן שכל זמן שלא נזרק הדם יש מעילה בעור, ע’ רש”י קג ע”ב ד”ה מני ר’ אליעזר בר’ שמעון היא. וכן פשט הגמ’ כאן שנחלקו אם הדם מרצה את העור או אינו מרצה את העור – ע”כ מרצה הוא להיתר ממעילה. אם כן העיקר תלוי בזריקה ולא במה שבשר על המזבח. ואם כן קשה, מדוע המשנה תולה את הדבר בבשרה על המזבח ולא אומרת כל שלא נזרק דמו לא זכו כהנים בעורה?
אלא שיש להעיר: קודם שדנה הסוגיה בסתירה לכאורה בין שתי המשניות, לכאורה שתי המשניות אומרות אותו דבר, שהרי גם המשנה הקודמת “כל שלא זכה המזבח בבשרה”, גם היא מדברת על פשיטה של העור, שהרי המדובר כמובן בעולה שרק היא בשרה על גבי המזבח, ובשרה על המזבח יתכן רק אחרי הפשט, ואם נאמר שזכה המזבח בבשרה הוא כפשוטו, שהבשר על המזבח ולא רק ראוי לכך כפי שהיה נראה, הרי משנה זו מדברת על הפשט ולא על זריקה לבד. וזה ניחא אם המשנה כדעת רבי “ומודה רבי שאין הפשט קודם זריקה”. אכן אליבא דראבר”ש צריך עיון מדוע לא נקטה המשנה קודם זריקה ולאחר זריקה.
חיזוק להבנה זו במשנה הקודמת, שמיירי בדוקא בבשר על גבי המזבח, מצאנו גם בפירוש הרמב”ם על המשנה ובזבח תודה כאן. ז”ל פירוש המשנה לרמב”ם מסכת זבחים פרק יב משנה ב:
ואתה יודע ממה שקדם שעולה נשחטה שלא לשמה כשרה ואף על פי שלא עלת לבעלים משום חובה, והואיל וזכה המזבח בבשרה זכו הכהנים בעורה. ואמרו עולה שעלת לאיש, אין כוונתו בכך עלת משום חובה, אלא כוונתו בכך עלת לגבי המזבח.
הרי שהרמב”ם מדגיש שלא די בכך שהזריקה כשרה, שהרי על ידי זריקה כשרה עלתה לבעלים לשם חובה אפילו אם נשרף אחר כך. אלא צריך שעלתה על המזבח בפועל. ומדוע זה כך? על פי דברינו יש כאן אמירה שהבשר צריך להיות לאחר הפשטה, וההפשטה היא גורמת. (רק צ”ע מה אם נפסל בין זריקה להפשטה, שלפי דברינו אכן זה עדיין נחשב קודם.
אכן כך הבין את דברי הרמב”ם החפץ חיים בזבח תודה:
ומודה רבי ובו’ ולפ”ז לישנא דמתניתין כל שלא זכה המזבח בבשרה וכ’ לא ניחא כ”כ דאפילו זוכה המזבח שעה אחת בבשרה בגון שנזרק הדם ואח”ב נטמא הזבח ואח”כ נפשט העור ג”כ לא זכו הכהנים בעורה לרבי ורש”י הרגיש בזה ויישב קצת אבל עדין אינו מרווח.
ואפשר לומר דעי”ז שנטמא הזבח קודם הפשט אף שנטמא אחר הזריקה מקרי שלא זכה המזבח בבשרה כיון שציותה התורה להפשיט את עורה מקודם ויוצא העור לבית השריפה עם הזבח דבטל הוא לגבי הזבח כיון דנטמא בעוד לא הופשט ממנו ומה דמסיים המשנה שנאמר עולת איש עולה שעלתה לאיש ידוע דלאו דוקא הוא אלא כלומר עולה שעלתה לגבי מזבח דהייגו שזכה המזבח בבשרה במו שבתב הרמב”ם בפירוש המשנה.
הרי שזהו פירוש הח”ח למשנה הקודמת, ואם כן, נראה כמ”ש שגם המשנה הקודמת עוסקת בזמן הקובע שהוא פשיטת העור, ולכן תולה את הדבר בבשר על גבי מזבח דוקא ולא בזריקת העור.
ואכן הרמב”ם שפסק לכאורה כרבי מדגיש רק את הפשיטה. רמב”ם מעשה הקרבנות ה, כ:
כל קדשי הקדשים שאירע בהן פיסול קודם הפשטן אין עורותיהן לכהנים, לאחר הפשטן עורן לכהנים…
וכן רמב”ם פסולי המוקדשין יט, ט:
כבר ביארנו שהקרבן שנפסל אחר שהופשט העור לכהנים או לבעליו כקדשים קלים, אבל אם נפסל קודם הפשט, הרי העור כבשר וישרף הכל, וכן זבח שהופשט ונמצא טריפה…
אמנם הרמב”ם הביא את לשון המשנה, אך ממה שלא הרחיב, פשטות לשון זה הוא שהפשיטה עצמה היא הגורמת היתר ולא מה שנזרק לפני הפשיטה. (שאם לא כן הרמב”ם היה צריך לתלות את העור לכהנים אם נזרק כדינו, אלא שיש פרט נוסף שאם נפסל אחרי זריקה לפני שהופשט, העור נשרף).
יתר על כן כתב בשעורי ר’ משולם דוד הלוי (סולובייצ’יק) זבחים קד, א שלרמב”ם אין משמעות לזריקה לגבי העור.
עיין ברמב”ם פ”ה ממעה”ק הל”כ שכתב: “כל קדשי הקדשים שאירע בהן פיסול קודם הפשטן אין עורותיהן לכהנים, לאחר הפשטן עורן לכהנים”, עכ”ל. ומדלא הזכיר זריקה כלל מבואר שפסק כרבי דהיתר העור תלוי בהפשט בלבד[5].
לדבריו היה נראה לומר שאם אין צורך בזריקה כדי להוציא ממעילה, הרי שהפשיטה עצמה מוציאה ממעילה. ואכן הרמב”ם לא כתב בשום מקום שהזריקה מוציאה את העור מידי מעילה. ואולי לרמב”ם אף אין מעילה בעור, ראה נספח. אלא שזה חידוש גדול[6]. אבל בסוגיתנו מפורש גם לרבי שהזריקה צריכה להתיר את העור.
לדברינו הפשיטה הופכת את זה למתנות כהונה ורק אז זה הופך למתנות כהונה ושייך לכהנים. ושני מתירים יש לעור: הזריקה והפשיטה שמוציאה את העור ממון הקדש. ולכן קודם הפשיטה עדיין שייך פסול אף לאחר זריקה. ולאחר פשיטה לא שייך פסול אף לפני זריקה.
וכיו”ב כתב שעורי ר’ משולם דוד הלוי (סולובייצ’יק) זבחים מג, א לגבי הזריקה. להקדים: המשנה בזבחים מג, א המשנה שם מפרטת את כל המתירים שאין בהם חיוב פיגול, ואחר כך מפרטת את הניתרים שיש בהם חיוב פיגול, ואומרת:
וכל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול העולה דמה מתיר את בשרה למזבח ועורה לכהנים
ברש”ש ובקהילות יעקב סי’ ל’ הקשו למאי נפק”מ במאי דתנן דעורה ניתר לכהנים הרי אין שייך בזה חיוב על אכילת פיגול דעור אינו ראוי לאכילה. ואם משום מעילה הרי לאו דוקא לכהנים אלא לכ”ע?
וכתב רבנו משולם דוד סולוביצ’יק:
ובעיקר הקושיא לענין מאי חשיב הדם כמתיר לעור, אמר מרן זצ”ל, דרש”י כתב: “ועורה לכהנים, עור העולה אשר הקריבו אין לו אלא לאחר זריקה”, עכ”ל. ומשמע דר”ל דע”י זריקת הדם זוכים הכהנים בעור, וזו כוונת המשנה דהדם נחשב מתיר לעור, משום דע”י זריקתו זוכים הכהנים בעור, וגם לזכית מתנות כהונה בעינן מתיר. והקושיא הנ”ל היא הכריחה לרש”י לפרש כן, דלכאורה זריקת הדם אינה מתירה כלום בעור, ואי משום היתר המעילה, דיוקא דמתניתין קשיא לה, דהרי היתר המעילה נוגע לכולי עלמא, ומדוע נקט התנא “ועורה לכהנים” דמשמע דהנפ”מ בהיתר העור הוא לכהנים בלבד, אלא מינה הוכיח רש”י דכוונת המשנה דזריקת הדם נחשבת מתיר לעור משום דעל ידה יכולים הכהנים לזכות בעור, וכלישנא דמתניתין “ועורה לכהנים”.
ואם כן אפשר לומר באותו אופן שאם מתנות כהונה צריכות מתיר, יש לומר שההפשט הוא שיוצר חלות מתנות כהונה והוא מבטל את האפשרות של העור ליפסל. ויש לומר שכוונת המשנה דוקא במה שכתוב “כל שלא זכה המזבח בבשרה”, אם המשנה כרבי, כוונתה שכיון שנפשט ובשרה על המזבח, מקביל לזה בשרה לכהנים. וא”כ אליבא דראבר”ש, הזריקה קובעת את זה שיהיה לכהנים, כמ”ש בחידושי ר’ דוד משולם. ואליבא דרבי הפשיטה קובעת.
יש להוסיף, שבחשיבות מתנות כהונה שבעור, יש להבין, שיתכן שבזה תלוי כל ענין ההקדש של העור. שהרי לכאורה אין הקדש בדבר שלא שייך למזבח, ולמה העור שייך למזבח. אמנם יתכן משום שהעור הוא חלק מן הבשר, אלא שזה דחוק כמ”ש לעיל. ויש להקדים מה שהסביר בשו”ת דבר אברהם חלק א מסגרת זהב:
דהרי ההקדש עולה ודאי חל גם על העור מיד שהקדיש עולה ואף על גב דהעור אינו למזבח מ”מ חל גם עליה ההקדש לשיתקיים בו אח”כ דין חלוקה לכהנים שהוא מדיני קדשי מזבח [דקדשי קדשים]…
דבר נוסף שיש לברר, האם יש שתי מחלוקות שונות בין רבי לבין ר”א ברב”ש, א. אם זריקה מכשירה עור כשאין בשר (ואליבא דרבי יהושע כמבואר בסוגיה קד ע”א). והאם עור ובשר לפני פשיטה שנפסלו לאחר זריקה, האם העור ניתן לכהן – האם יש כאן שתי מחלוקות נפרדות?
והנה, נחלקו הרמב”ם ובה”ג האם נתינת עור הבהמה לכהנים היא חלק ממצות העולה או שהיא מצוה אחרת. ספר המצוות לרמב”ם שורש יב כתב:
השרש השנים עשר שאין ראוי למנות חלקי מלאכה מן המלאכות שבא הצווי בעשייתה כל חלק וחלק בפני עצמו… והמשל בזה העולה. הנה אנחנו נצטוינו שתהיה מלאכת העולה כך והיא שישחטה ויפשיטה וינתחה ויזרוק דמה על תואר כך ויקריב חלבה ואחר כך ישרוף כל בשרה (ויקרא א), עם שיעור כך מסולת בלולה בשמן ושיעור כך מיין (שלח טו) והם הנסכים, ושיהיה עורה לכהן שיקריבנה (צו ז). והמלאכה הזאת בכללה היא מצות עשה אחת (סג) והיא תורת העולה.
וכבר טעו בזה עד שמנו מתנות כהונה הארבע ועשרים מתנות בארבע ועשרים מצות אחר מנותם קצת המצות שאותן המתנות חלק מהם כמו שבארנו בעור העולה וחזה ושוק משלמים.
אם כן נחלקו הבה”ג והרמב”ם אם נתינת העור היא מצוה בפני עצמה או שהיא חלק ממצות העולה. אלא שלכאורה שאין המדובר על נתינת העור לכהנים אלא על ההפשטה, לבד, אלא שהרמב”ם כתב שהטעות של הבה”ג היתה במתנות כהונה, אם כן הרמב”ם מדבר גם על הנתינה ולא רק על ההפשטה.
דעת הרמב”ם נתינת העור לכהנים היא חלק ממצות העולה הכללית, ואילו לדעת בה”ג יש מצוה בפני עצמה של נתינת העור.
ובזה יש להסביר את מחלוקת רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון[7]: לדעת רבי כיון שההפשט הוא חלק ממצות ההקרבה של העולה כדעת הרמב”ם, לכן יש שני מתירים לעור: יש זריקה שמתירה את העור ממעילה, ויש את הנתינה לכהן על ידי ההפרשה, כמו הפרשת תרומות ומעשרות, שהיא הזמן הקובע לגבי הפסול של העור. ועד אז יש בעלות של הקדש. ושתיהן דין בקרבן העולה.
אבל לרבי אם העור נפסל כשאירע פסול לאחר זריקה ולפני פשיטה, כיון שמדובר במצוה אחת, פסול הבשר הוא גם פסול העור, וכיון שהעור והבשר הם דבר אחד, ועדיין לא הופשט העור, אינו בגדר מתנות כהונה ועדיין לא זכו הכהנים, לכן נפסל העור אף על פי שהיתה זריקה כשירה, ובזה מיושבת קושית האחרונים מדוע לאחר זריקה העור יכול ליפסל לדעת רבי.
אבל דעת רבי אלעזר ברבי שמעון היא כבה”ג שנתינת העור היא מצוה בפני עצמה, ואין לה גדר של מתיר ששייך בקרבנות, ויש להוסיף שהעור אינו חלק מהותי מקרבן העולה, ולכן פסול הבשר אחר זריקה לא יכול לפסול את העור אף שמחובר, כיון שנזרק וזריקה העור כבר משייך לכהן, שהרי נתינת העור היא מצוה בפני עצמה ואינה חלק ממצות הקרבת העולה. ולדעתו הכל תלוי אם לפני זריקה או אחרי זריקה.
ובזה יש להסביר גם את המחלוקת הראשונה של רבי וראבר”ש האם הזריקה מועילה לעור בפני עצמו: לדעת רבי נתינת העור היא חלק אחד עם מצות הקרבת העולה, ולכן כל זמן שהעור לא ניתן (ומה שנפשט עדיין לא גורם שייכות לכהנים כיון שזה לפני זריקה) עדיין זה חלק מההקרבה ולכן זריקה על העור בפני עצמו מועילה כי עדיין הוא חלק ממהקרבה.
אבל לדעת רבי אלעזר בן רבי שמעון, נתינת העור היא מצוה לעצמה, ואפשר לומר שהעור לשיטה זו נחשב כדבר בפני עצמו, ורק כשמחובר עם הבשר זריקת הדם על הבשר מועילה גם לעור, אבל העור בפני עצמו אינו חלק מן הקרבן ולכן לא מועילה זריקה לעור בפני עצמו.
ולפי דברים אלו אכן שתי המחלוקות בין רבי לראבר”ש תלויות באותו יסוד: האם נתינת העור היא חלק ממצות הקרבת העולה או שהיא מצוה בפני עצמה. וכך ביאור המשנה “כל שזכה המזבח בבשרה” לדעת רבי, וכפי שהבין בזבחי תודה ברמב”ם, צריך ממש בשר שיהיה ראוי לשים על המזבח, והיינו לאחר פשיטה.
[1] וע’ באחרונים, ובקרן אורה שהתקשו מדוע יש סתירה, הרי יש לומר שהמשנה הקודמת מיירי כשנפסל הדם – ובזה מבואר בתוספתא שלכ”ע לא זכו בבשר – ואין זריקה ולכן אין בשר. ומשנתנו מחלקת בין אם נפסל קודם פשיטה או אחר פשיטה.
[2] אמנם ע’ בחידושי ר’ אריה לייב מאלין סי’ כט שכתב שהעור הולך אחר הבשר פירושו שיש לו דין של בשר, ואכמ”ל.
[3] ע’ קהילות יעקב זבחים סימן לט.
[4] ע’ נתיבות הקודש זבחים קג, ב שהסביר את פירוש הקשר שבין העור לבשר: “וי”ל דהכוונה העור מהלך אחר הבשר היינו דכ”ז שהוא מחובר בבשר לאו שם עור הוא אלא בשר ונתבטל להבשר וגם העור מיקרי בשר וכמו שביארתי לעיל דף פ”ו [ע”א ד”ה אמר רבה] בהא דעצמות והגידים והקרנים בזמן שהן מחוברין יעלו והיינו כ”ז שהן מחוברין לאו שם עצמות נינהו. וכמו דם שלא פירש דמותר מטעם דכ”ז שלא פירש לאו שם דם הוא ונתבטל הדם לגבי הבשר וה”נ הכא לגבי העור כ”ז שהוא מחובר הבשר והעור חדא הוא.” (ונפ”מ אם בעלי מומין שמקבלים בשר האם מקבלים גם בעור, וע’ אבן האזל מעשה הקרבנות י, כ) אבל בעצמו התקשה, שאם העור ניתר בזריקה רק משום שהוא כבשר, מדוע לרבי הזריקה מועילה לעור בפני עצמו? וע’ חידושי רבי אריה לייב מאלין סי’ כט.
[5] תוספת בדעת הרמב”ם: בכמה מקומות הרמב”ם התעלם מכך שהזריקה מתירה את העור, גם כשהדברים הובאו במשנה.
משנה מעילה ט’ ע”א:
העולה מועלין בה משהוקדשה נשחטה הוכשרה ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה משנזרק דמה חייבין עליה משום פיגול נותר וטמא ואין מועלין בעורות
רמב”ם מעילה ב, ב – ג:
הלכה ב: כל קדשי קדשים מועלין בהן משהוקדשו עד שיזרק הדם, נזרק הדם מועלין בהן בדבר שכולו לאשים עד שישרף ויצא לבית הדשן ואין מועלין בדבר הנאכל כמו שביארנו.
הלכה ג: כיצד העולה אחד עולת העוף ואחד עולת בהמה והקומץ והלבונה, ומנחת כהנים והחביתין ומנחת נסכים מועלין בהן משעת הקדשן עד שיצאו אחר שריפתן על המזבח לבית הדשן.
וכן השמיט את העור בפירוש המשניות בפרק ב’ במעילה, ולא כתב שזריקה מתירה את העור: פירוש המשנה לרמב”ם מסכת מעילה פרק ב משנה ד:
אתה יודע לשון התורה בעור העולה שהוא לכהן, ולפיכך אין מועלין בעורות, ואחר כן אמר שמועלין בבשרה כל זמן שהוא נשרף על גבי המזבח, וכאשר יאסף מעל גבי המזבח עם כלל האפר ויונח בבית הדשן אין מועלין בו לפי שכבר עשה מצותו כמו שיתבאר.
וכן משנה זבחים מג, א:
העולה דמה מתיר את בשרה למזבח ועורה לכהנים
וברמב”ם פסולי המוקדשין יח, ז
ודם העולה מתיר בשרה למזבח.
והשמיט מה שכתוב במשנה שזה מתיר גם את העור. צ”ל שדעתו שהפשט “עורה לכהנים” על ידי הדם, זה לא משום שמפקיע ממעילה אלא שזה מזכה את הכהנים בכך.
[6] ומצאנו דעת התוספות ביומא נט ע”ב וחולין קיז ע”א שמעילה בעור היא רק דרבןנ, ורש”י בחולין קטו ע”א שאין מעילה בעור בכלל, שם הביא משנה עבודה זרה ב, ה: והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבלה ואמרו כהן שדעתו יפה שורפה חיה ולא הודו לו אבל אמרו אין נהנין ולא מועלין” וכתב רש”י חולין קטז, ב ד”ה הרי זו: “ומדשרי לה גבי עולה ש”מ לא מיתסר אלא גופה אבל פירשא שרי כי האי גוונא דאין קדושה חלה אלא על הראוי ממנה למזבח מידי דהוי אעור של עולה שהוא מתחלק לכהנים כן מצאתי בנימוקי רבינו שלמה ברבי מאיר.”
[7] אמנם טען כנגדי הרב יהודה זולדן שהמחלוקות לגבי מנין המצות אינן יכולות להיות מחלוקות הלכתיות. אבל שאלתי את הרב מיכאל רוזצוויג מישיבה יוניברסיטי ואמר לי שודאי ניתן לומר כך וזה דרך הלימוד שלנו.