ב”ה
מהות ההתחייבות ואופן קנין שבין בעל הבית לפועל
(האם אדם שהבטיחו לו עבודה וחזרו מההבטחה, זכאי לפצוים? למשל מורה שהבטיחו לו עבודה וחזרו בהם כשכבר אי אפשר להשיג עבודה לשנה הבאה, האם זכאי לפצוי?).
מקורות:
הסוגיה בריש פרק השוכר את האומנין, ע”ה ע”ב-ע”ז ע”א פשיטא
תוס’ ע”ו ע”ב ד”ה אין ובמקביל ברא”ש סימן ב’ (שים לב למ”ש הרא”ש בשם הראב”ד שבדבר האבד אפילו לא הלכו חייב, וזה לשיטתו שהחיוב הוא משום דינא דגרמי. ואם כן הלכו לאו דוקא כמ”ש הרא”ש קודם.)
נימוקי יוסף על הברייתא “השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית…” – מ”ו ע”א ברי”ף בסוף העמוד ונמוקי בעמוד הבא. (מספינה שהביא הנימוקי יוסף הבין שהאפשרות לחזור לא תלויה בקנין, שהרי שם יש קנין)
טור סימן של”ג עד “והפועל אם הוא שכיר יום” (“הרשות בידו…” לשון שהשמיט המחבר, מחלוקת ר”ת הרא”ש).
בית יוסף שם. בשם הריטב”א בתשובה (גם פועל אם עשה קנין אינו יכול לחזור בו).
שו”ע חו”מ סימן של”ג סעיף א’ ורמ”א. (סוגי קנינים שם: הלכו, משך כלי אומנות, התחלת עבודה)
קצות החושן של”ג ס”ק ב’-ג’. (נתיבות).
האם יש איסור לחזור? ע’ דרכי פועלים סימן של”ג בציוני דרך ס”ק ד’.
נפ”מ אם זה קנין ממש: האם יכול להוזיל את דמי העבודה כשמקדים לו מעות. ע’ דרכי פועלים של”ג בציוני דרך אות י’
גדר ההתחייבות שבין פועל לבין מעביד
גמ’ ב”מ במשנה ע”ה ע”ב “השוכר את האומנין, והטעו זה את זה, אין להם זה על זה אלא תרעומת. שכר את החמר ואת הקדר להביא פריפרין וחלילים לכלה או למת, ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה וכל דבר שאבד, וחזרו בהן, מקום שאין שם אדם, שוכר עליהן או מטען”.
ובגמ’ ע”ו ע”ב מובאת עוד ברייתא בענין זה: “…איבעית אימא האי תנא חזרו נמי הטעו קרי ליה. דתניא השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותן אין להם זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים שלא הלכו אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה נותן להן שכרן משלם אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עושה מלאכה ליושב ובטל…”
ומבואר א. חיוב לשלם כשחזרו בהם בדבר האבד. ב. מבואר חיוב של בעל הבית לפועלים כשהלכו לשלם כפועל בטל.
יש לבאר מה המחייב בין הפועל לבין בעל הבית. האם חיובי התשלומים נובעים מחמת הלכות נזיקין, שזה לכאורה קשה שהרי זה גרמא. או שהחיובים נובעים מחמת שקיימת התחייבות “חוזית” בין בעל הבית לבין הפועל והתשלום הוא משום ההתחייבות ההדדית שביניהם?
לכאורה התחיבות של פועל לעבוד אפילו אם עושה קנין הרי זה קנין דברים. כפי שמבואר בגמ’ ב”ב ג’ ע”א על שאלת הגמ’ “וכי רצו מאי הוי ליהדרו בהו”. וכן מבואר ברמב”ם הלכות מכירה פרק ה’ הלכה יד: “הדברים שאין בהן ממש אין הקנין מועיל בהן, כיצד הרי שכתב בשטר וקנינו מפלוני שילך בסחורה עם פלוני, או שיחלקו השדה שביניהם, או שישתתפו שניהם באומנות, וכיוצא בדברים אלו כולן, הרי זה קנין דברים ואינו מועיל כלום, שהרי לא הקנה לחבירו דבר מסויים וידוע, לא עיקר ולא פירות עיקר הידוע”.
ואכן הש”ך בסימן של”ג ס”ק יד, דן על דברי הריטב”א שפועל אמנם יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, אבל אם הפועל עשה קנין אינו יכול לחזור בו. וטען הש”ך, שדין עבדי הם ולא עבדים לעבדים מונע גם חלות קנין. ועוד כתב שזה הוי קנין דברים. ולכן פועל לא יכול להתחייב. לדעת הש”ך צריך להבין מה שמצאנו את הלכו שזה כקנין וכן אם כלי אומנות ביד בעל הבית וכו’, הרי כל אלו הם קנין דברים.
ובקצות החושן שם טען שאין זה קנין דברים משום שאדם יכול לשעבד את עצמו, כפי שכתב הרמב”ם לגבי שותפין. ששותפין יכולים להתחייב ביניהם. רמב”ם הלכות שלוחין ושותפין פרק ד הלכה ב: “האומנין שנשתתפו באומנות אע”פ שקנו מידם אינן שותפין, כיצד שני חייטים או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה ביניהן בשוה אין כאן שותפות כלל שאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם… השגת הראב”ד: “האומנין שנשתתפו באומנות וכו’ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. א”א ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקניין כדין עבדים וכשם שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן עכ”ל”.
וכתב הכסף משנה, שהרמב”ם סובר שלא דומה לעבדים משום שלא נשתעבדו בפירוש. ומשמע שאם יש שעבוד בפירוש גם לרמב”ם מועילה התחייבות של אומן.
לכאורה יש הבדל בין חיוב בעל הבית לחיוב הפועל: חיוב הפועל הוא לעבוד, ואז יש בעיה של קנין דברים. אבל חיוב בעל הבית הוא לשלם, וודאי אדם יכול לשעבד את עצמו כדי לשלם. הבדל זה בא לידי ביטוי בחיוב דבר האבד, ע’ קצות כאן ס”ק ג’ שהקשה דברי הנימוקי יוסף אהדדי: “הרי זה כדבר האבוד – וז”ל הנימוקי יוסף (ב”מ עו, ב, מ”ו ע”ב באלפס). בד”א שאין להם ממון בשלא הלכו, והא דנקט הלכו או כשהיו פועלים מוצאין להשכיר עצמן מבערב עסקינן, בלא הלכו נמי כל שעכבן והפסידן שכירות אותו היום חייב בעה”ב דהא דבר האבוד הוא להם, דכי היכא דפועלים מחייבי ליה לבעה”ב בדבר האבוד כדתנן במתני’ ה”נ בעה”ב מחייב להו לפועלים. אלא הכא מיירי כגון שלא היו מוצאין להשכיר את עצמן מתחלה מש”ה דוקא כשהלכו שהוא כהתחלת מלאכה שכשם ששאר דברים נקנה בקנין כך שכירות פועלים נקנה בהתחלת מלאכה עכ”ל. ונראה הא דאתי עלה משום דבר האבוד ולא אתי עלה משום דינא דגרמי וכמ”ש תוס’ הבאתי דבריהם (סק”ב), משום דהוי כמו מבטל כיסו של חבירו כמ”ש שם (סק”ב) ע”ש. ומה”ט נמי בש”ע אתי עלה משום דבר האבוד. אך קשה דהא כתב הנימוק”י (שם) גבי פועלים בדבר האבוד וז”ל: אבל בדבר האבוד אם ימתין אעפ”י שלא התחילו מלאכה אעפ”י שלא באת חבילה לידו שאין כאן אלא דברים חייבין לשלם עד כדי שכרן אפי’ לפי היוקר שנתייקרו פועלים בשכרן. וע”ש שכתב ואם באת חבילה לידו שוכר עליהם עד ארבעים וחמשים זוז כו’, ומיהו אם לא שכר עליהם אלא הפסיד בהמתנה אינם משלמין שלא קיבלו עליהם לשלם אלא שאם רצה בעה”ב שוכר עליהן או מטען עכ”ל. וכיון דדבר האבוד לא מהני אלא לשכור עליהן או מטען אבל לשלומי לא א”כ בעה”ב שחוזר בפועלים היכא שחייב לשלומי משום דבר האבוד וכבר הקשה דבר זה בחידושי מוהר”ם שיף ע”ש.” וראה בקצות החושן שם, שבהבדל שבין חיוב של בעל הבית שנתחייב לשלם ובין חיוב הפועלים שנתחייבו לעבוד.
תוס’ ע”ו ע”ב ד”ה אין להם זה על זה אלא תרעומת: “אין להם זה על זה אלא תרעומת – קשה לר”י דהא קי”ל כר”מ דדאין דינא דגרמי בהגוזל קמא (ב”ק דף ק.) א”כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל כיון שעל ידו נתבטלו אותו היום וי”ל דמיירי שכשחוזר בו עוד ימצאו להשתכר ומכל מקום יש עליו תרעומת שעתה לא ימצאו אלא ע”י טורח וכי מפליג בסמוך בין לא הלכו החמרים להלכו ומצאו שדה לחה הוה מצי לפלוגי אף בלא הלכו כלל בין יכולין עוד להשתכר בין חוזר בו אחר שלא מצאו עוד להשתכר אלא אורחא דמילתא נקט דבהלכו לא שכיח שימצאו עוד להשתכר ואם לא הלכו מסתמא כשבא לחזור חוזר מיד בעוד שימצא להשתכר”.
לדעת התוס’ החיוב הוא משום דינא דגרמי (ובביאור גרמי, ע’ תוס’ ב”ב כ”ב ע”ב ד”ה זאת אומרת). ומשמע בתוס’ שגם החיוב לשלם כפועל בטל כשהלכו הוא משום גרמי ולא משום שזה נחשב כקנין. ולדעת התוס’ אם מתברר שבזמן שהתנו היו יכולים להשכיר את עצמן לאחר, יש חיוב של גרמי אף שלא הלכו ולא היה שום קנין. ומאידך, אין חיוב תשלומים בכלל כשהלכו ועדיין יכולים להשכיר את עצמם.
אבל על מהלך התוס’ קשה, מה שהקשה בקצות החושן בס”ק ב’, שהרי זה הוי כמבטל כיסו של חברו שמבואר בירושלמי שפטור, והובא ברא”ש בב”מ, וכל מניעת רווח הרי זה מבטל כיסו, והרי בעל הבית רק מונע רווח מהפועלים? וכתב הקצות שאי אפשר לומר שהחיוב הוא משום שבאדם יש חיוב שבת. מה שאין כן במבטל כיסו, משום שהרי על גרמי לא חייבים בשבת.
לכן כתב הקצות כמהר”ם בר ברוך
אמנם יתכן שכל זה הוא חיוב דרבנן משום תקנת חכמים. ונפ”מ, שאם אכן יש בעיה של קנין מעצם מהות קנין על דבר כזה, הרי שגם כל קנינים אחרים גם הם לא יועילו בזה. וע’ להלן על קנין סודר ועל חוזה.
דעת הנתיבות לחיוב שזה משום שבמקום שההפסד ברור חייב גם על מבטל כיסו של חברו, ע’ ס”ק ג’. וראה בעינן זה מקורות של ורהפטיג עמ’ 430 הערה 8א.
חיוב נוסף שיש לברר הוא מה הגדר של “הלכו”. הסבר הרמב”ן להלכו שזה גדר של תחילת מלאכה, וזה גדר קנין מיוחדת להסכם עבודה. וכן הנימוקי יוסף מ”ו ע”ב כתב שהלכות הוא כהתחלת מלאכה “שכשם ששאר דברים נקנים בקנין כך שכירות פועלים נקנה בהתחלת מלאכה”. ע’ ורהפטיג עמ’ 432 מחנה אפרים הלכות שכירות פועלים סימן ד’. (משמע שזה גדר של קנס).
דעת ערוך השלחן סימן של”ג סעיף ח’ שגם התחלת מלאכה אינה קנין אלא שם מושאל. ובפתחי החושן פרק י’ הערה יד כתב שבפוסקים לא משמע כן.
הסבר חיוב דבר האבד: ע’ רא”ש בשם הראב”ד שדבר האבד חייב אפילו אם לא התחילו במלאכה (וכן…). ואם כן ע”כ שזה גדר של חיוב בפני עצמו, וצריך להבין מה המחייב כשיש דבר האבד. ואולי דעת הראב”ד כתוס’ שהחיוב הוא משום גרמי, ולכן פשוט שחייב בדבר האבד אפילו לא הלכו.
הסמ”ע של”ג ס”ק ח’ הבין שזה דין גרמי. ע’ ריטב”א ב”מ ע”ה ע”ב ד”ה השוכר, וקהילות יעקב שם סי’ לח, וע’ תחומין ז’ עמ’ 431 כמו קהילות יעקב.
דיון הקצות של”ג ס”ק ג’ על דבר האבד: הקצות הקשה סתירה בדברי הנימוקי יוסף. בתחילת מ”ו ע”ב כתב: “דכי היכי דפועלים מחייבי לבעה”ב בדבר האבד כדתנן במתני’ ה”נ בעה”ב מיחייב להוא לפועלים”. ואילו להלן בד”ה עד ארבעים, כתב הנימוקי יוסף: “מסקינן לקמן דדוקא באם באת חבילה לידו מיירי דקנה חבילה זו להשתלם ממנה שכירותו עד כדי דמים הללו שדרכן של בעלי בתים לשכור כן בדבר האבד אבל ביותר מזה לא שאין זו שכירות. ומיהו אם לא שכר עליהם אלא הפסיד בהמתנתם אינם משלמים שהרי לא קבלו עליהם לשלם אלא שאם רצה בעל הבית שוכר עליהם בכל זה הסכימו האחרונים ז”ל”. והקשה הקצות סתירה, שהרי משמע בנימוקי יוסף שדין שוה לדבר האבד כלפי בעל הבית וכלפי פועלים. והרי כלפי בעל הבית הפועלים אינם משלמים ורק יכול לשכור עליהם? וכתב על זה הקצות שיש הבדל בין התחיבות בעל הבית לפועל ובין התחייבות הפועל לבעל הבית: “אמנם נראה דטעמא דפועלים שחזרו בבעה”ב ליתיה בתשלומין היינו משום דפועלים לא קיבלו עליהם אלא לגמור המלאכה ונשתעבדו לגמור מלאכתן עד כדי שכרן ומש”ה בדבר האבוד אפי’ לא התחילו במלאכה כיון דקיבלו עליהם לעשות מלאכתן נשתעבדו עד כדי שכרן, והיינו כששוכר עליהן אבל אם אינו שוכר עליהן לא בעי שלומי כיון דלא קיבלו עליהם תשלומין. אבל בעה”ב החוזר בפועלים עיקר חיובו דבעה”ב הוא לשלומי לפועלים וכיון דתנאו דבעה”ב הוא לשלומי מש”ה בדבר האבוד צריך לקיים תנאו ובעי שלומי, וכי היכא דפועלים בדבר האבוד מחויבין לקיים התנאי שהוא לגמור המלאכה ומש”ה שוכר עליהן, וא”כ בעה”ב בפועלים שהוא להיפך דעיקר תנאו לשלומי א”כ בדבר האבוד בעי שלומי”.
ויש להוסיף שדעת הקצות היא שלמהר”ם אין בכלל חיוב אם עדיין לא התחילו בעבודה, שלא כדברי הראב”ד שהביא הרא”ש שחיוב דבר האבד הוא גם אם לא התחיל בעבודה.
כל זמן שלא חל הקנין, האם מותר לחזור בו? ע’ הבדל בניסוח בין השו”ע לבין הטור. בטור משמע שמותר לחזור. ובשו”ע נקט הכל דינים של דיעבד. וזה מחלוקת בין ר”ת לבין הרא”ש.
מצבים שבהם אמרו פוסקים שאינו יכול לחזור בכלל, כלומר שאם יש שם בית דין יכולים לחייבו להמשיך לעבוד:
סוגי קנינים נוספים: מלבד סוגי הקנינים שנדונו בסוגיה ובשו”ע (הלכו, משך כלי אומנות והתחלת עבודה): חוזה: ע’ נודע ביהודה שהובא בפת”ש כאן ס”ק ב’ קנין סודר: פת”ש שם, ש”ך ס”ק ד’ (וכן בס”ק יד כתב כן).
מקורות נוספים: ע’ תורה שבעל פה כרך יט עמ’ קיג-ד מהרב אביגדור נבנצל ע’ מנחת צבי סימן א’ אות מב. ראה בספרית המשפט העברי “ההתחייבות תוקפה אופיה וסוגיה” פרק שביעי למהותו של חוזה עבודה, ד”ר איתמר ורהפטיג.