ב”ה
חזרת פועל וקבלן
משנת השוכר את האומנין, ב”מ ע”ה ע”ב: “השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומות. שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילים לכלה או למת ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה וכל דבר שאבד וחזרו בהן מקום שאין שם אדם שוכר עליהן או מטען. השוכר את האומנין וחזרו בהן ידם על התחתונה אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה. כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה”
בשעור הקודם נדונה שאלת חזרת בעל הבית, ואמרנו שאם בעל הבית חוזר בו יש עליו חיוב נזקין לפועל. וזה רישא הבריתא שלהלן “הלכו חמרין ולא מצאו תבואה וכו’. בשעור זה נדון בחיוב נזיקין כתוצאה מחזרת הפועל.
מבואר במשנה לפי הפירוש השני בגמ’ שזה בבעל הבית ופועלים ולפי הבריתא, שכשלא הלכו הפועלים עדין אין להם אלא תרעומת. ומובן שבכל זאת אסור לחזור. וע’ סמ”ע שכתב שהוא מחוסר אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו. וע’ ערוך השלחן סימן של”ג סעיף א’ שכתב שאם נתחדש איזה דבר מותר לחזור.
אלא שבעצם חיוב בעל הבית לשלם לפועל דמי פועל בטל אם בעל הבית חזר בו לאחר שאין לפועל אפשרות למצא עבודה, הרחבנו בדרך התוספות בגמ’ ע”ו ע”ב שהחיוב הוא מדינא דגרמי. אלא שלמעשה יש כאן שלש ואולי ארבע דעות:
א. דעת התוס’ שזה גרמי.
ב. לשון השו”ע שזה כמו דבר האבד, וע’ לשון הנימוקי יוסף בזה (ב”מ עו, ב, מ”ו ע”ב באלפס): “בד”א שאין להם ממון בשלא הלכו, והא דנקט הלכו או כשהיו פועלים מוצאין להשכיר עצמן מבערב עסקינן, בלא הלכו נמי כל שעכבן והפסידן שכירות אותו היום חייב בעה”ב דהא דבר האבוד הוא להם, דכי היכא דפועלים מחייבי ליה לבעה”ב בדבר האבוד כדתנן במתני’ ה”נ בעה”ב מחייב להו לפועלים. אלא הכא מיירי כגון שלא היו מוצאין להשכיר את עצמן מתחלה מש”ה דוקא כשהלכו שהוא כהתחלת מלאכה שכשם ששאר דברים נקנה בקנין כך שכירות פועלים נקנה בהתחלת מלאכה עכ”ל.
ג. זו תקנת חכמים, כמבואר בנתיבות של”ג ס”ג ג’ וע’ הוכחות הנתיבות: ממה שאין חיוב במי שהבטיח לקחת סחורה ולא לקח ועל ידי זה גרם הפסד לחברו. וכתב שלא דומה לשבת של מי שקשר את חברו חצי יום, שהרי ודאי אינו חייב על החצי יום השני. והרי כאן בפועלים אנו רואים שיש חיוב כזה, וע”כ שזו רק תקנת חכמים. אלא שזה יכול להיות ההסבר בחיוב דבר האבד.
ד. גדר התחייבות של ערבות: ע’ ריטב”א ב”מ ע”ה ע”ב ד”ה השוכר (וע’ קהילות יעקב ב”מ לח ותחומין ז’ עמ’ .)431
יש הבדל בין פועל לבין קבלן: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום – ע’ ב”מ י’ ע”א “רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. מאי טעמא הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. איתיביה רבא לרב נחמן מציאת פועל לעצמו. במה דברים אמורים בזמן שאמר לו בעל הבית נכש עמי היום עדור עמי היום. אבל אמר לו עשה עמי מלאכה היום מציאתו של בעל הבית הוא אמר ליה שאני פועל דידו כיד בעל הבית הוא. והאמר רב פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום אמר ליה כל כמה דלא הדר ביה כיד בעל הבית הוא כי הדר ביה טעמא אחרינא הוא דכתיב (ויקרא כה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים.”
קבלן אינו יכול לחזור בו. ע’ מחלוקת ר’ דוסא וחכמים בגמ’ ע”ו ע”ב.
“…דתניא השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותן אין להם זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים שלא הלכו אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה נותן להן שכרן משלם אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עושה מלאכה ליושב ובטל. במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה אבל התחילו במלאכה שמין להן מה שעשו. כיצד קבלו קמה לקצור בשני סלעים קצרו חציה. והניחו חציה בגד לארוג בשני סלעים ארגו חציו והניחו חציו שמין להן את מה שעשו. היה יפה ששה דינרים נותן להן סלע או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. ואם סלע נותן להם סלע. רבי דוסא אומר שמין להן מה שעתיד להעשות היה יפה ששה דינרים נותן להם שקל או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. ואם סלע נותן להם סלע. במה דברים אמורים בדבר שאין אבוד אבל בדבר האבוד שוכר עליהן או מטען. כיצד מטען אומר להן סלע קצצתי לכם באו וטלו שתים. ועד כמה שוכר עליהן עד ארבעים וחמשים זוז. במה דברים אמורים בזמן שאין שם פועלים לשכור אבל יש שם פועלים לשכור ואמר צא ושכור מאלו אין לו עליהן אלא תרעומת.”
ובגמ’ ע”ז ע”א ” “רבי דוסא אומר שמין להן את מה שעתיד להיעשות היה יפה ששה דינרים נותן להם שקל: קסבר יד פועל על התחתונה”
וע’ הגדרת קבלן בדרכי פועלים של”ג ס”ג אות כט: “קבלן פירושו אומן שעושה ממעצמו המלאכה ואת שכרו מקבל רק בהשלמת וגמר המלאכה. ועובד בזמנים שנוח לו. וכיון שאין נראה כעבדו של בעל הבית אינו יכול לחזור בו ואם חזר בו ידו על התחתונה. וכל זה אפילו מקבל שכרו בסוף כל שבוע או חודש, וגם כשהוא מוגבל לגמור את המלאכה במשך זמן מסויים דינו כקבלן (מהר”י ענזיל סימן טו) ויש מי שכתב שאם דרש בעל הבית מהקבלן לבצע מיד את המלאכה מפני צורך דחוף אז דינו כפועל שכיר”.
מלבד השאלה האם יד פועל על העליונה או על התחתונה, השאלה היא האם יש חיוב נזקין של הפועל לבעל הבית אם נגרמו לבעל הבית נזקים כתוצאה מן החזרה?
במשנה ובבריתא מבואר שיש אופן שמטעה עליהן. אם הפועלים חזרו ולבעל הבית נגרם נזק הרי מטעה אותן כדי לגמור את העבודה או שוכר עליהן. ובגמ’ ע”ח ע”א מובא: “שכר את החמר ואת הקדר וכו’ שוכר עליהן או מטען: עד כמה שוכר עליהן אמר רב נחמן עד כדי שכרן. איתיביה רבא לרב נחמן עד ארבעים וחמשים זוז אמר ליה כי תניא ההיא שבאתה חבילה לידו”
אבל צריך עיון האם החיוב הזה לשלם הוא חיוב כתוצאה מהתחייבות שלהם או שזה תשלום נזיקין לבעל הבית? נראה שדבר זה הוא מחלוקת ראשונים. ע’ נימוקי יוסף שהוזכר לעיל שכתב: “אבל בדבר בוד אם ימתין אעפ”י שלא התחילו מלאכה אעפ”י שלא באת חבילה לידו שאין ן אלא דברים חייבין לשלם עד כדי שכרן אפי’ לפי היוקר שנתייקרו פועלים כרן. וע”ש שכתב ואם באת חבילה לידו שוכר עליהם עד ארבעים וחמשים זוז ‘, ומיהו אם לא שכר עליהם אלא הפסיד בהמתנה אינם משלמין שלא קיבלו יהם לשלם אלא שאם רצה בעה”ב שוכר עליהן או מטען”
ולכאורה לשיטתו מה ההבדל בין בעל הבית לבין הפועלים. הרי כשבעל הבית חוזר חייב לשלם לפועלים שכר עבודה בניכוי פועל בטל. ואילו בחזרת הפועלים לשיטת הנימוקי יוסף יש רק התחייבות להשלים את העבודה ?
ע’ קצות החושן ס”ק ג’ שכתב שיש הבדל בין בעל הבית שנתחייב לשלם לפועלים ובין פועלים שהתחייבו לעבוד, ולכן התחייבות כדי שכרן ואין חיוב נזיקין לפי שיטת הנימוקי יוסף.
אבל יש שיטות בראשונים שגם אם בעל הבית הפסיד ולא שכר, יש אופנים שחייב לשלם כל נזקו, ע’ שו”ע של”ג סעיף ו’ וברמ”א. (וע’ דרכי פועלים וע’ תחומין כרך ח’ עמ’ .)206
יתכן אופן שפועל אינו יכול לחזור בכלל: ע’ בית יוסף שהביא ריטב”א שאם עשה קנין, הרי פועל אינו יכול לחזור בכלל. וכן בתוס’ מ”ח ע”א ד”ה והא. וע’ ש”ך שחולק על זה. וע’ תחומין כרך ח’ עמ’ .221
משנה ב”מ ע”ה ע”ב: “השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומות. שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילים לכלה או למת ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה וכל דבר שאבד וחזרו בהן מקום שאין שם אדם שוכר עליהן או מטען. השוכר את האומנין וחזרו בהן ידם על התחתונה אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה. כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה”
נימוקי יוסף ב”מ דף ע”ו: “בד”א שאין להם ממון בשלא הלכו, והא דנקט הלכו או כשהיו פועלים מוצאין להשכיר עצמן מבערב עסקינן, בלא הלכו נמי כל שעכבן והפסידן שכירות אותו היום חייב בעה”ב דהא דבר האבוד הוא להם, דכי היכא דפועלים מחייבי ליה לבעה”ב בדבר האבוד כדתנן במתני’ ה”נ בעה”ב מחייב להו לפועלים. אלא הכא מיירי כגון שלא היו מוצאין להשכיר את עצמן מתחלה מש”ה דוקא כשהלכו שהוא כהתחלת מלאכה שכשם ששאר דברים נקנה בקנין כך שכירות פועלים נקנה בהתחלת מלאכה עכ”ל.
ב”מ י’ ע”א: “רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. מאי טעמא הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. איתיביה רבא לרב נחמן מציאת פועל לעצמו. במה דברים אמורים בזמן שאמר לו בעל הבית נכש עמי היום עדור עמי היום. אבל אמר לו עשה עמי מלאכה היום מציאתו של בעל הבית הוא אמר ליה שאני פועל דידו כיד בעל הבית הוא. והאמר רב פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום אמר ליה כל כמה דלא הדר ביה כיד בעל הבית הוא כי הדר ביה טעמא אחרינא הוא דכתיב (ויקרא כה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים.”
גמ’ ע”ו ע”ב: “…דתניא השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותן אין להם זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים שלא הלכו אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה נותן להן שכרן משלם אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עושה מלאכה ליושב ובטל. במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה אבל התחילו במלאכה שמין להן מה שעשו. כיצד קבלו קמה לקצור בשני סלעים קצרו חציה. והניחו חציה בגד לארוג בשני סלעים ארגו חציו והניחו חציו שמין להן את מה שעשו. היה יפה ששה דינרים נותן להן סלע או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. ואם סלע נותן להם סלע. רבי דוסא אומר שמין להן מה שעתיד להעשות היה יפה ששה דינרים נותן להם שקל או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. ואם סלע נותן להם סלע. במה דברים אמורים בדבר שאין אבוד אבל בדבר האבוד שוכר עליהן או מטען. כיצד מטען אומר להן סלע קצצתי לכם באו וטלו שתים. ועד כמה שוכר עליהן עד ארבעים וחמשים זוז. במה דברים אמורים בזמן שאין שם פועלים לשכור אבל יש שם פועלים לשכור ואמר צא ושכור מאלו אין לו עליהן אלא תרעומת.”
גמ’ ע”ז ע”א: “רבי דוסא אומר שמין להן את מה שעתיד להיעשות היה יפה ששה דינרים נותן להם שקל: קסבר יד פועל על התחתונה”
נספח:
ש”ך חושן משפט סימן שלג ס”ק לט (לט) ודוק’ בדבר האבוד שאינו ממון כו’ – נראה שהר”ב מחלק שהנ”י מיירי בדבר האבוד שאינו ממון וכן משמע בדרכי משה אבל באמת בנ”י משמע דאפי’ הפסיד לו ממון אינו חייב לשלם לו היזקו וכן משמע בהרמב”ן שהבי’ ב”י ומ”מ נראה דלא פליגי דהרמב”ן ונ”י מיירי שהי’ מוצא לשכו’ אלא שהמתין ולכך לא ישלמו מה שהפסיד בהמתנתו והג”א ות”ה מיירי שלא היה מוצא לשכור או שנפסד מיד ודו”ק:
ש”ך חושן משפט סימן שלג ס”ק יד (יד): חוזר כו’ כ’ – ב”י וז”ל כ’ הריטב”א בשם רבותיו שלא אמרו שפועל יכול לחזור בו אלא בשוכר עצמו באמיר’ אבל כל שנשתעבד בקנין לטפויי מילתא אתא שלא יוכל לחזור בו עכ”ל וכ”כ בד”מ בסתם ולפע”ד נראה ששאר כל הפוסקים שלא חילקו בכך לא ס”ל הכי וכן נלפע”ד עיקר וגם מטעמא דלי בני ישראל עבדים ולא עבדי’ לעבדים משמע דבכל ענין יכול לחזו’ בו וכן משמע לפע”ד ממ”ש הרא”ש פרק הזהב וטור ורבי’ ירוחם ושאר פוסקי’ גבי משיכת כלי האומנות דאע”ג דמהני לענין קבלן שנגמ’ קנין השכירות בכך מ”מ פועל יוכל לחזור ודוחק לחלק בין משיכ’ לקנין דבכל דוכתא כי הדדי נינהו וגם בהגהת אשר”י ממהרי”ח פ’ האומנין מדמי להו להדדי לענין זה ע”ש והבאתיו לעיל ס”ק ד’ וגם נראה דהוי קנין דברים כמ”ש הרמב”ם ספ”ה מה’ מכירה וסמ”ג דף קנ”ח ע”ב הרי שכ’ בשטר וקנינו מפ’ שילך בסחור’ עם פלוני כו’ ה”ז קנין דברים כו’ ואף הראב”ד בהשגות שם נראה שמוד’ לו בזה ודוקא בשותפים פליג עליה בפ”ד מה’ שלוחין לענין הריוח שהרויחו כבר או מטעם דכיון דמשתעבדי אהדדי לא שייך לו’ עבדים ועיין במהרי”ק שורש קפ”ב ודו”ק ואולי גם המחבר חזר בו ולכך לא חילק כאן בש”ע בין נשתעבד בקנין או לא כן נלפע”ד, שוב מצאתי כדברי להדיא בריב”ש ריש סי’ תע”ו ונתתי שמחה בלבי ת”ל וז”ל שאין חילוק בין שכירות פועל ליום א’ או שכיר שבת או שכיר חודש או שכיר שנה או שהוא קבלן שקבל קמה לקצור או כרם לבצור שבכל אלה א”צ קנין אלא התחלת המלאכ’ היא הקנין אלא שהפועל יכול לחזור בו לעולם אפי’ התחיל המלאכ’ ואפי’ בקנין משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים עכ”ל ונרא’ דגם הריטב”א לא קאמר אלא בקבלן ולענין שאינו יכול לחזור בו בשום ממון וכמו שכתבתי לעיל ס”ק ד’ בשם הגהות אשר”י אע”פ שפשט ל’ הריטב”א לא משמע כן (שוב מצאתי בתשובת מבי”ט ח”א /ח”ב/ סי’ קל”ב שכתב דאלו ראה הריב”ש דברי הריטב”א בשם רבותיו אולי לא הי’ חולק עליה’ ולפעד”נ עיקר כהריב”ש וכמ”ש):