ב”ה
נזקי פועל לבעל הבית
יש לדון על שלשה דברים: א. חובת שמירה של הפועל לגבי נזקים שנגרמים לחפץ בבית בעל הבית. ב. נזקים שהוא עצמו גורם בידים, איך חובת התשלומים. ג. כשהוא עצמו מתקן או בונה דבר שבעל הבית אינו מעוניין.
הגדרת החיוב, אדם המזיק או שומר?
ראשית יש לדון האם פועל שגורם נזק, אנו דנים עליו כמו על אדם המזיק, או שאנו דנים אותו בדיני שומרים (ובאופן יותר מודרני: השאלה היא האם הוא חייב מדין אדם המזיק או מדין הסכם חוזי שיש ביניהם)?
ע’ מחנה אפרים דיני נזקי ממון סימן ה’ שזו מחלוקת רש”י ותוס’. בשיטת התוס’ שאדם המזיק אינו חייב על אונס כעין גניבה, והוכחו את זה מגמ’ ב”ק לגבי טבח אומן שקלקל אם בחינם פטור. אם כן לדעתם התשלום הוא מדין אדם המזיק. אבל שיטת רש”י ב”ק צ”ט ע”ב שהסברא בה”א לחייב כשעושה המלאכה בחינם הוא משום שס”ל שטבח אומן שקלקל הוא פושע. ולא מדין אדם המזיק. ודין אדם המזיק, לא שייך כיון שמתעסק ברשות, וכן דעת הרמב”ן בב”מ פ”ב, שאין דין אדם המזיק כשעושה ברשות. וז”ל מחנה אפרים שם:
“בדין אדם המזיק שחייב בין באונס בין בשוגג. כתבו התוס’ בפ’ המניח דף כ”ז ובפ’ האומנין דהיינו דוקא באונס שהוא דומה לאבידה אבל נתקל הוי כעין גנבה ופטור ביה אדם המזיק, והוכיחו כן מההיא דפ’ הגוזל גבי טבח אומן שקלקל דפטור בחנם פריך עלה תלמודא מהברייתא דקתני נתן בהמה לטבח ונבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר, אלמא דס”ד דמקשה דאפילו בחנם חייב מפני שהוא דומה לאבידה, ומשני לה אימא מפני שהוא נושא שכר אבל בחנם פטור מפני שהוא דומה לגנבה ואדם המזיק פטור באונס שהוא כעין גנבה עכ”ד. אבל מפי’ רש”י שם בפ’ הגוזל נראה דס”ד דמקשה דהיה רוצה לחייבו אפילו בחנם לאו משום אדם המזיק הוי, אלא משום דס”ל דטבח אומן שקלקל פושע הוא, והכי קאמר הרי זה חייב כמו נושא שכר אבל דין אדם המזיק לא שייך בזה כיון שעליו מוטל להתעסק בדבר, וכ”כ בתוס’ רבי’ פרץ ז”ל שם בשם ריב”א ז”ל אשר נראה מזה דכל דעושה ברשות אף דבעלמא ראוי לחייבו משום מזיק כה”ג אין ראוי לחייבו אם לא היכא דפשע.”
ונפ”מ בזה אם הפועל לקח פועל אחר שיעשה את העבודה. קבלן ודאי רשאי לקחת פועל נוסף. אבל אם פועל לקח פועל אחר והשני גרם נזק. האם דינו כשומר שמסר לשומר או שבעל הבית דן עם הפועל השני כדין אדם המזיק?
דין אחריות פועל על החפץ:
פועל העושה מלאכה בביתו הוא שומר שכר. זו משנה בב”מ דף פ’ ע”ב:
“כל האומנין שומרי שכר הן. וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות, שומר חנם. שמור לי ואשמור לך, שומר שכר. שמור לי, ואמר לו הנח לפני, שומר חנם.”
ופרש”י שם “כל האומנין, קבלנין המקבלין עליהן לעשות המלאכה בבתיהם. שומרי שכר להתחייב בניבה ואבידה”.
אבל לכאורה הרי לשון אומנין הוא בין בשכיר יום ובין בקבלן. כמו שכתבו התוס’ בתחילת הפרק, ע”ה ע”ב ד”ה השוכר. ונראה שרש”י בכוונה כתב שמיירי בקבלן, בגלל הטעם שמובא בגמ’. ובגמ’ כמה טעמים להבדיל בין שוכר שדינו כש”ח לר”מ ובין אומן שהוא כשומר שכר: או משום שבההיא הנאה דשביק כולי עלמא ומיגר ליה לדידה הוי עליה שומר שכר, וזה הגמ’ דוחה. או משום שבההיא הנאה דתפיש ליה אאגריה דלא בעי למיעל ולמיפק אזוזי הוי עליה ש”ש”.
ויש לברר מה דין פועל יומי שעובד בבית המעביד או במקום עבודה השייך למעביד. האם יש הבדל בין קבלן לבין פועל בענין האחריות למוצר שהוא עובד עליו? ולכאורה לפי טעם הגמ’ שבההיא הנאה דתפיס ליה אאגריה וכו’ זה לא שייך אלא אם החפץ נמצא בבית האומן.
ולכאורה הרי אף אם מדובר בקבלן, אם הטעם הוא משום דתפיס ליה אאגריה, צ”ע מה יהיה הדין אם אינו תופס אאגריה כיון שקבל שכר מראש? וע’ מחנה אפרים הלכות שומרים סימן מא שהביא בשם ראב”ן ובשם המרדכי שאם הקים לו שכרו אינו כשומר שכר. ואם כן ק”ו אם הוא פועל שעובד אצל בעל הבית שאינו כשומר שכר.
ע’ לשון הטור בסימן ש”ו:
“כל האומנין שנותנין להן לתקן בקבלנות הם כשומרי שכר להתחייב בגניבה ואבידה וזהו שכרן שמשתכרין במה שנותנן להם לתקן וליטול שכר”.
ובב”ח משמע שאפילו אומן בבית בעל הבית אינו חייב כש”ש, כיון שאין האומן רשאי לקחת את הכלי לביתו לתקן. וכן אם הוא פועל ובביתו הוא כשומר שכר אף שאינו קבלן, ותלוי היכן נמצא החפץ. ולשון התוס’ בב”מ פ’ ע”ב ד”ה דקא:
“וא”ת שוכר נמי בההיא הנאה דתפיס ליה אשכרו שנתן ליהוי שומר שכר וי”ל דאומן ודאי הוי שומר שכר במאי דתפיס אאגריה לפי שרוב אומנים עושין מלאכה בבית בעל הבית ואינם תופסים כלום בשכרם וזה שעושה בביתו ותפוס בכלי נהנה הרבה אבל שוכר אין לו הנאה שכל שוכרים תפוסים בדבר ששכרו דאין יכולין לעשות מלאכתן אם לא שיהא ברשותם.”
ובשו”ע סימן ש”ו סעיף א’ נחלקו בזה הסמ”ע והש”ך. ולדעת הש”ך ודאי אין הבדל בין פועל לבין קבלן, “וגם לא מצאתי לשום פוסק שחילק בכך”. ועדיין צריך עיון, אף אם לא נאמר כש”ך אלא נאמר שפועל דינו שונה, האם הוא כשומר חינם, או שאינו שומר כלל. ונפ”מ שאם אינו שומר כלל הרי נדון בהלכות נזיקין, ואינו חייב על פשיעה. ואם לא נעל הדלת וכו’ לא יתחייב. וכתב המחנה אפרים שם שמסתבר על פי דברי הב”ח שאינו אפילו שומר חינם. וכן כתב המשנה למלך על הרמב”ם הלכות שכירות פרק י’ הלכה ג’ בשם הב”ח.
אלא שעל פי מה שכתבנו לעיל בשם הרמב”ן שהוא לא יכול להיות אדם המזיק כיון שהוא עושה ברשות, הרי בע”כ צריך לומר שאם אינו שומר שכר, לפחות הוא שומר חינם.
וגם הש”ך וגם המל”מ כתב שאין להביא ראיה מהטעם שמובא בגמ’ פ’ ע”ב משום שהטעם הוא רק אליבא דרבי מאיר. אבל לר’ יהודה ששוכר כשומר שכר אין צורך בטעם זה וגם ללא זה הוא כשומר שכר. אלא שצריך להבין מה הדימוי לשוכר? והאם ניתן לומר שכיון ששוכר כשומר שכר לכן כל פועל דינו כשומר שכר? וע’ רש”י ששוכר היינו שוכר בהמה. וע’ תוס’ ד”ה נימא:
“נימא תנן סתמא דלא כר’ מאיר – מדמי ליה אומן לשוכר דכי היכי דאומן הוי שומר שכר אע”פ שאינו נוטל שכר על השמירה אלא שכר טורחו ה”נ שוכר הוי כשומר שכר אף על פי שאינו נוטל שכר שמירה אלא כיון שנהנה ממנה בשכר שנותן.”
ולפי סברא זו אכן יתכן שכל פועל שמקבל שכר גם בבית בעל הבית, חייב על החפץ שעובד עליו כשומר שכר, אף אם אינו מקבל שכר בפירוש על השמירה. וגם התוס’ פ’ ע”ב הנ”ל כתב את סברתו רק למ”ד שוכר כשומר חינם. וזה גם כוונת הש”ך בדבריו על זה.
כשהפועל קלקל את החפץ של בעל הבית:
וע’ סעיף ב’ בשו”ע, אם נתן לאומנים לתקן וקלקלו חייבים לשלם את המחיר של הדבר שעשו ולא את מחיר העצים, שאין האומן קונה בשבח כלי. ובש”ך שם דן אם אמנם הלכה שאין אומן קונה בשבח כלי. וכתב שהוי ספיקא דדינא.
אמנם בשו”ע אבן העזר סימן כח סעיף טו הובאו שתי דעות אם אומן קונה בשבח כלי:
“אמר לה: התקדשי לי בשכר מלאכה זו שאעשה עמך, ועשה, אינה מקודשת. ויש אומרים שהיא מקודשת. הגה: אם הוא קבלן על המלאכה, דאומן קונה בשבח כלי (טור בשם ר”י). ואם הכלי עדיין אצלו וקדשה בשכרו, לכ”ע מקודשת, דהוה ליה כמלוה שיש עליו משכון (ר’ ירוחם נתיב כ”ג).”
אך שתי הדעות הובאו רק מחומרא דאשת איש. אבל בחו”מ לא הביא המחבר אלא שהש”ך אמר שזו מחלוקת אם אומן קונה בשבח כלי, וזה ספיקא דדינא.
האם בדבר זה יש הבדל בין קבלן לבין פועל, שחייב על הנזקים? אם אנו פוסקים שחייב לשלם את המחיר העכשוי, כמו שפסק המחבר, ודאי שאין הבדל בין פועל לבין קבלן. אך אם נפסוק שאומן קונה בשבח כלי, ואז צריך לשלם את מחיר החומר ולא את השווי לפני שבירה, לדעה זו נראה שיש הבדל בין פועל לבין קבלן. וכ”כ בערוך השלחן סימן ש”ו סעיף ד’.
כשהפועל עשה דבר שבעל הבית לא ביקש:
והמקרה השלישי: כשהפועל עשה דבר שבעל הבית לא ביקש ממנו: כגון צבע בצבע אחר וכיו”ב. ע’ שו”ע סעיף ג’. ושם יש מחלוקת ראשונים האם מחשבים את הנזק העתידי. ע’ ערוך השלחן שם סעיף ז’. ואם המדובר בפועל שעושה מחומרים ששל בעל הבית, ברור שהחישוב הוא אחר. ורק אם יש נזקים נוספים משלם מביתו. ורק בקבלן שהוציא הוצאות מחומרים שלו, שם מחשבים כיורד שלא ברשות, או כדעה השניה, ואכמ”ל.
מקורות: גמ’ ב”מ פ’ ע”ב. שו”ע חו”מ סימן ש”ו ס”א בסמ”ע וש”ך. מחנה אפרים הלכות שומרים סימן מא. דיני עבודה במשפט העברי, שילם ורהפטיג, עמ’ 879פרק עשרים ואחת. קצות החושן סימן ע”ב ס”ק ד’ נתיבות שכיר פרק לג בחינם, אינו חייב אלא בפשיעה, ע’ מחנה אפשרים הלכות נזקי ממון סימן ה’
נספח:
פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ב’ פס”ד בעמוד פג
…אלא שדין זה שהאומן מקבל עליו אחריות כמו שומר שכר אף כשעושה העבודה בבית בעה”ב, במחלוקת היא שנויה, שלדעת הב”ח חו”מ סי’ שו, וכן לדעת המחנה אפרים הל’ שומרים סי’ מא, אין דינו כשומר כלל, משום שהבעלים לא נסתלקו מאחריות שמירתם בביתם, ואינם סוברים כמשל”מ שכירות פ”י ה”ג שגם כשעובד בביתו של בעה”ב דינו כשומר שכר משום שמקבל שכר על עבודתו, לפיכך במקרה זה שהקבלן מסר עבודה לפועל אחר, ולטענת בעה”ב הזיק אותו פועל בעבודתו, לדעת הב”ח והמחנ”א אין לחייב את הקבלן כדין שומר שמסר לשומר, שהרי מעולם לא קבל עליו אחריות שמירה בביתו של בעה”ב.
שולחן ערוך חושן משפט סימן שו סעיף א:
כל האומנים שומרי שכר הם. וכלם שאמרו: טול את שלך והבא מעות, או שאמר ליה האומן: גמרתיו, ולא לקחו הבעלים הכלי, הרי האומן שומר חנם. אבל אם אמר האומן: הבא מעות וטול את שלך, עדיין הוא שומר שכר, כמו שהיה. (ואם אמר: טול את שלך ואיני שומרו עוד, פטור) (ב”י בשם תלמידי הרשב”א).
סעיף ב נתן לאומנים לתקן, וקלקלו, חייבים לשלם. כיצד, נתן לחרש שידה, תיבה ומגדל, לקבוע בהם מסמר, ושברו, או נתן לו עצים לעשות מהם שידה, תיבה ומגדל, ונשברו אחר שנעשו, משלם לו דמי שידה, תיבה ומגדל, שאין האומן קונה בשבח כלי ע’ בא”ע סי’ כ”ח סט”ו. הגה: הבנאי שקבל עליו לסתור הכותל ושבר האבנים או הזיק, חייב לשלם. היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר, פטור; ואם מחמת המכה, חייב (טור).
סעיף ג נתן צמר לצבע והקדיחו יורה, נותן לו דמי צמרו. צבעו כעור, או נתנו לו לצבעו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום, נתן עצים לחרש לעשות מהם כסא נאה ועשה כסא רע או ספסל, אם השבח יתר על ההוצאה, נותן בעל הכלי את ההוצאה; ואם ההוצאה יתירה על השבח, נותן לו את השבח בלבד. (ומה שהיה ראוי להשביח אילו לא שינה הוא בכלל הקרן, וחשבינן השבח (וההוצאה) בלא זה) (טור). אמר בעל הכלי: איני רוצה בתקנה זו אלא יתן לי דמי הצמר או דמי העצים, אין שומעין לו. וכן אם אמר האומן: הא לך דמי צמרך או דמי עציך ולך, אין שומעין לו, שאין האומן קונה בשבח כלי שעשה.
סעיף ד המוליך חטים לטחון, ולא לתתן, ועשאן סובין או מורסן; נתן קמח לנחתום ועשאו פת נפולין; בהמה לטבח, וניבלה; בשכר, חייבים לשלם דמיהם. ואם שחט בחנם, אם היה טבח מומחה, פטור; ואם אינו מומחה, חייב. (והטבחים שלוקחין הכרכשאות מן הכשרות, מקרי שכר, ואם נבלו חייבים לשלם) (טור).