ב”ה
חובת הפועל לבעל הבית לעבוד היטב
רמב”ם הלכות שכירות פרק יג הלכה ז:
“כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה, וכן חייב לעבוד בכל כחו שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד”.
ויש להעיר על הביטוי “יעקב הצדיק” שהרי במקומות אחרים אומר הרמב”ם יעקב אבינו. ע’ מלכים ה’, יא. ומקורו של הרמב”ם הוא מגמ’ ב”מ צ”ג ע”ב, אמנם שם מובא שרק חזני מתא צריכים לשמור כך. ואמנם הרמב”ם לא הביא את הפסוק “ביום אכלני חורב” (וע’ מסילת ישרים להלן שהוא הביא את הפסוק הזה) אלא הרמב”ם הביא הפסוק “בכל כוחי עבדתי את אביכן”.
ברכות ט”ז ע”א:
והתניא הפועלים שהיו עושים מלאכה אצל בעל הבית קורין קריאת שמע ומתפללין ואוכלין פתן ואין מברכים לפניה אבל מברכין לאחריה שתים כיצד ברכה ראשונה כתקונה שניה פותח בברכת הארץ וכוללין בונה ירושלים בברכת הארץ במה דברים אמורים בעושין בשכרן אבל עושין בסעודתן או שהיה בעל הבית מיסב עמהן מברכין כתיקונה”.
ברכות מ”ו ע”א: “…הכא בברכת פועלים עסקינן דאמר מר פותח בהזן וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ… אמר רב יוסף תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פועלים עוקרים אותה”.
ובשו”ע או”ח סימן קצ”א סעיף בס’ כתב שהאידנא לעולם מברכים כל ד’ ברכות שאין דרך בני אדם להקפיד בכך ומסתמא אדעתא דהכי שוכר פועלים שיברכו כתקנם. ובהערה לפתחי החושן פרק ז’ סעיף י’ הערה כה כתב שאפשר שבמקום ששעות העבודה הם בזמן התפילה מותר גם להתפלל בצבור מטעם זה.
ובתענית כ”ג ע”א מעשה באבא חלקיה בנו של חוני המעגל:
אבא חלקיה בר בריה דחוני המעגל הוה וכי מצטריך עלמא למיטרא הוו משדרי רבנן לגביה ובעי רחמי ואתי מיטרא. זימנא חדא איצטריך עלמא למיטרא שדור רבנן זוגא דרבנן לגביה למבעי רחמי דניתי מיטרא. אזול לביתיה ולא אשכחוהו אזול בדברא ואשכחוהו דהוה קא רפיק. יהבו ליה שלמא ולא אסבר להו אפיה… אלא לימא לן מר הני מילי דתמיהא לן מאי טעמא כי יהיבנא למר שלמא לא אסבר לן מר אפיה אמר להו שכיר יום הואי ואמינא לא איפגר.
האם ניתן לקחת חופשה ללא תשלום, או להחסיר יום עבודה כשהתשלום ינוכה מהמשכרות וכדומה?
ע’ מהרש”א תענית שהקשה: “יש לדקדק כיון דשאלת שלום מצוה היא הו”ל למפגר ולבטל ממלאכתו דהא פועל חוזר אפילו בחצי יום, ויש לישב שהיה עני והיה צריך לשכר מלאכתו לפרנסת בניו הקטנים שהוא מצוה כמ”ש עושה צדקה בכל עת זה המפרנס בניו כשהם קטנים”. במהרש”א משמע ששואל מדוע לא הפסיק את עבודתו בכלל בשבילם. אך דעה חדשה מצאנו בתשב”ץ, שפועל יכול לקחת חופשה על חשבונו משום “כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים”.
ע’ תשב”ץ ח”ג שאלה קט, (הובא בדיני עבודה במשפט העברי עמ’ 324):
מאזונה: שאלת קהל שכרו מלמד והתנו ביניהם שיתנו לו דינרי זהב בכל חדש וגם יגבו המצות ושכר התלמידי’ ושכר הבדיקה והכל באחריות’ אין לו דין על שום אדם אלא על הקהל ונתנו לו רשות להתבטל י’ ימים והוא נתבטל ג’ חדשים והוא תובע שכר ג’ חדשי’ והם אומרין אין לך עלינו אלא שכר י’ ימים שהרשינו אותך להתבטל מהו הדין בזה. תשובה: דבר פשוט הוא שאין לו עליהם אלא שכר י’ ימים שנתבטל ברשות’ אבל מה שנתבטל ברצונו אין חייבין לשלם שזה פועל הוא ופועל שהניח מלאכתו שלא ברשות ב”ה אע”פ שהוא רשאי דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדי’ לעבדים אבל אין לו בשכירותו אלא כשיעור מה שעשה כדאי’ בפ’ האומנין (ע”וע”ב) אדרבא יש עליו עונש בטול ת”ת שאין מבטלין תינוקו’ של בית רבן אפי’ לבנין בה”מ כדאי’ בפ’ כל כתבי (קי”ט ע”ב) וזה שבטלם שלא באונס ענוש הוא ודינו מסור לשמים ואפי’ מפני כבוד אב ואם אין מבטלין אותם דגדול ת”ת יותר מכיבוד אב ואם כדאיתא בפ”ק דמגילה (ט”ז ע”ב):
אבל עדיין צ”ע אם כוונת התשב”ץ לומר שמותר לו לקחת חופש ללא תשלום, או שכוונתו שהרי מותר לו לחזור לגמרי. לפי השאלה הרי לא מדובר כשחוזר לגמרי, ואם אינו רשאי לבטל חלק מן הזמן, מדוע התשב”ץ כותב שמותר לו?
פועל שלא עובד, בגלל עיצומים על הלנת שכר, אם הוא התנה והוא רשאי לפי החוזה לעשות עיצומים ושביתה על כך, צריך בעל הבית לשלם לו שכר גם על הזמן שלא עבד: שם עמ’ 326 תשב”ץ ח”א סימן סד. אבל דעת הריב”ש בתשובה שתנאי כזה הוא אסמכתא ע’ ריב”ש סימן קס”ה, שם 326
מסילת ישרים פרק יא:
“וכבר פטרו את הפועלים העושים אצל בעל הבית מברכת המוציא ומברכות אחרונות דברכת המזון. ואפילו בקריאת שמע, לא חייבום לבטל ממלאכתן אלא בפרשה ראשונה בלבד (ברכות טז). קל וחומר בן בנו של קל וחומר לדברי הרשות, שכל שכיר יום אסור בהן שלא לבטל מלאכתו של בעל הבית. ואם עבר, הרי זה גזלן. הנה אבא חלקיה, אפילו שלום לא השיב לתלמידי חכמים שנתנו לו שלום, שלא ליבטל ממלאכת רעהו (תענית כג). ויעקב אבינו עליו השלום מבאר בפיו ואומר (בראשית לא): הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני. מה יענו איפוא העוסקים בהנאותיהם בשעת מלאכה ובטלים ממנה, או כי יעסקו בחפציהם איש לבצעו:
כללו של דבר: השכור אצל חבירו לאיזה מלאכה שתהיה, הנה כל שעותיו מכורות הן לו ליומו, כענין שאמרו ז”ל (ב”מ נ”ו): שכירות מכירה ליומיה. וכל מה שיקח מהן להנאת עצמו באיזה אופן שיהיה, אינו אלא גזל גמור. ואם לא מחלו, אינו מחול, שכבר אמרו רבותינו ז”ל (יומא פו): עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו: ולא עוד אלא שאפילו אם עשה מצוה בזמן מלאכתו, לא לצדקה תחשב לו, אלא עבירה היא בידו, שאין עבירה מצוה, וקרא כתיב (ישעיה סא): שונא גזל בעולה, וכענין זה אמרו ז”ל (בבא קמא צד): הרי שגזל סאה חטים וטחנה ואפאה ומברך, אין זה מברך אלא מנאץ, דכתיב (תהלים י): ובוצע ברך נאץ ה’. ועל כיוצא בזה נאמר (ויקרא רבה): אוי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו. וכמאמרם ז”ל (ירושלמי סוכה פ”ג) בענין לולב הגזול. והדין נותן, כי הרי גזל חפץ גזל, וגזל זמן גזל: מה גוזל את החפץ ועושה בו מצוה נעשה סניגורו קטיגורו, אף גוזל את הזמן ועושה בו מצוה, נעשה סניגורו קטיגורו. ואין הקדוש ברוך הוא חפץ אלא באמונה, וכן הוא אומר (תהלים לא): אמונים נוצר ה’. ואומר (ישעיה כו): פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים. ואומר (תהלים קא): עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי. ואומר (ירמיה ה): עיניך הלא לאמונה”.
שולחן ערוך חושן משפט סימן שלז סעיף יט:
אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום. ולא ירעב ויסגף עצמו ויאכיל מזונותיו לבניו, מפני ביטול מלאכתו של בעל הבית, שהרי מחליש כחו שלא יוכל לעשות מלאכת בעל הבית בכח.
שולחן ערוך חושן משפט סימן שלג סעיף ה:
מלמדין, דינן כשאר פועלים שצריכין לעשות כמנהג להשכים או להעריב, כמו שנתבאר סימן של”א, ואסור לעשות מלאכתו עם הלמוד או לנעור בלילה יותר מדאי, או להרבות במאכל, וכל המשנה ידו על התחתונה ומעברינן ליה (מרדכי פ’ האומנין בשם הירושלמי והגהות מיימוני סוף הלכות שכירות).
שולחן ערוך יורה דעה סימן רמה סעיף יז:
מלמד תינוקות שמניח התינוקות ויוצא, או שעושה מלאכה אחרת עמהם, או שמתרשל בתלמודו, הרי זה בכלל: ארור עושה מלאכת ה’ רמיה (ירמיה מח, י). לפיכך אין להושיב מלמד, אלא בעל יראה, מהיר לקרוא ולדקדק. הגה: ואין למלמד לנעור בלילה יותר מדאי, שלא יהיה עצל ביום ללמד. וכן לא יתענה, או לעצור במאכל ומשתה, או לאכול ולשתות יותר מדאי, כי כל אלו הדברים גורמים שלא יוכל ללמד היטב. וכל המשנה, ידו על התחתונה ומסלקין ליה. (מרדכי פ’ האומנין מהירושלמי). ושאר דיני מלמד, עיין בחו”ה סימן של”ד ושל”ה.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קצא סעיף ב:
והאידנא לעולם מברכים כל ארבע ברכות, שאין דרך בני אדם עכשיו להקפיד בכך, ומסתמא אדעתא דהכי שוכרים פועלים שיברכו כל ארבע ברכות כתקנם.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קי סעיף ב:
הפועלים שעושין מלאכה אצל בע”ה, אם אינו נותן להם שכר חוץ מסעודתן, מתפללין י”ח, אבל אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין כפיהם; ואם נותן להם שכר, מתפללין הביננו. והאידנא, אין דרך להקפיד בכך, ומסתמא אדעתא דהכי משכירין אותם שיתפללו י”ח.
פתחי החושן פרק ז’ סעיף י’ דיני עבודה, ש. ורהפטיג פרק שנים עשר 320