ב”ה
אחריות בעל הבית לנזקים
בשאלת האחריות של בעל הבית, המעסיק או בעל המפעל לנזקים, יש לדון בכמה מישורים: א. על אחריותו של בעל הבית לנזקים שהפועל עשה לאחרים. ב. אחריות בעל הבית על נזקים שנגרמים לפועל עצמו. ג. נזקים שנגרמים למי שנכנס למפעל או בית מלאכה שלא ברשות:
א. אחריותו של בעל הבית לנזקים שעשה הפועל לאחרים: לכאורה ודאי אדם פטור על נזקים שעשה הפועל ששכר. והרי גם עבד פגיעתו רעה משום שפטור על נזקים שעושה ואין הבעלים חייבים. ולכאורה ודאי בפועל יש לחייב רק את הפועל ולא את הבעלים.
ב. אחריות של בעל הבית לנזקים שנגרמים לפועל (ובדין “תוספת מאמץ”): לגבי נזקים שנגרמו לפועל יש לדון על מצב שבעל הבית פושע: כגון אם נתן לפועל לעבוד שעות עבודה יותר ממה שמקובל ומסוגל, וכן יש לדון על מצב שבעל הבית לא פשע, האם חייב על נזקים שנגרמו עקב העבודה לפועל. (שעות נהיגה רבות, נזקים בריאותיים במפעל, תאונת דרכים שנגרמה לעובד בזמן עבודתו וכדומה).
כן יש לדון אם אמנם מחייבים, האם מחיבים רק בנזק או גם בריפוי ושבת וכל ארבעה דברים?
במשנה ב”מ פ’ ע”א מדובר על השוכר את החמור והוסיף על משאו. ובגמ’ מדובר על פועל: “תנו רבנן קב לכתף אדריב לעריבה כור לספינה שלשת כורים לבורני גדולה. אמר מר קב לכתף. אם איתא דלא מצי ביה בר דעת הוא לשדיה אמר אביי בשחבטו לאלתר. רבא אמר אפילו תימא בשלא חבטו לאלתר לא צריכא אלא לאגרא יתירא. רב אשי אמר הוא סבור חולשא הוא דנקיט ליה.” וכתב רש”י שקב הוי תוספת לאדם הנושא מכתף וחייב המוסיף בקלקולו. האם יש מחלוקת בין התירוצים של אביי שחבטו לאלתר ובין תירוץ רב אשי “הוא סבור חולשא הוא דנקיט ליה”, היינו שהפועל לא היה מודע לכך שזה יותר מדאי וחשב שזה בגלל חולשה שלו?
גרסת הריטב”א בדברי אביי: “בשחבסו לאלתר דהוי ליה גיריה”. ובדברי רב אשי כתב הריטב”א: “חולשא הוא דנקיט ליה פירוש ולהכי לא שדייה. וא”ת מ”מ הוא הטעה את עצמו ולמה יהא חייב זה עליו. י”ל מפני שהוא גרם לו הטעות, שהיה סבור שאמר לו אמת. וכיון שעל פיו ועל סמך שלו ניזוק הרי זה גיריה, כמראה דינר לשלחני ואמר לו שהוא יפה ונמצא שאינו יפה וכן כל כיוצא בזה”.
אבל בחידושי הרמב”ן שאל: “הא דאמרינן בקב לכתף כסבור חולשא הוא דנקיט ליה. דמשמע דחייב משכיר בנזקיו, תמהני וכי שומר הוא על גופו שישלם לו, ואי בשוכר עבד מחברו אף הוא פטור אפי’ מפשיעה, ואם תאמר שנזקי אדם הן תימא הוא דהא לאו מכחו אתי ליה נזק ואפי’ הטעינו הוא.” (וצ”ע מדוע הרמב”ן לא למד דין זה מצד גרמי.) ובאור שמח על הרמב”ם הלכות שכירות כתב על דברי הרמב”ן: “ולא אבין את קושיתו הא ממונו הוי והוי כאבנו סכינו ומשאו וכו'”. וכתב שמכל מקום בד’ דברים פטור גם אם אין חיוב זה משום ממונו, שאינו חייב על נזקי ממונו ד’ דברים. שהרי גם אם זה כוחו אבל זה שוגג ולא גרע מהיה אבן מונחת בחיקו ושכחה ונפלה שפטור מד’ דברים.
מכל מקום נפ”מ בין דברי הריטב”א לבין אור שמח, הוא מה הדין כשהפועל ניזק באופן אחר שאינו ממונו של בעל הבית, אם מדינא דגרמי ניתן לחייב בעל בית בנזקי פועל גם אם נגרמו לו נזקים בריאותיים למשל, ובאופן שניתן לחייב מדינא דגרמי.
וכן מבואר בשו”ת הרשב”א המיוחסות לרמב”ן סימן כ’: “תשובה: אין המשלח חייב בתשלומי נזק השליח. שלא מצינו תשלומי נזק, אלא בנזקי עצמו או בנזקי ממונו, האי כדיניה והאי כדיניה. ונזקי ממונו כעין נזקי עצמו הן. כלומר: לפי שפשע בנזקו בשמירת ממונו. אבל בנזק שהגיע לשליח, מה הזיק המשלח, ומה הגיע לו מחמת פשיעתו? וכל שכן, אם השליח שכיר, שהרי הלך בשכרו. כדכתיב: ואליו הוא נושא את נפשו. ודרשינן: שעל שכרו עלה בכותל ונתלה באילן. כלומר: ולפעמים שיפול ממנו וימות. ובכלל סכנת נפשו הכניס עצמו, מחמת שכרו. ואלו דברים פשוטים הם. הגע עצמך: מי ששכר פועל נפח, ויצא גץ מתחת הפטיש, והדליק גדיש של נפח, מי חייב בעה”ב מפני שהיתה מלאכתו? ואפילו היה הפועל בחנם. ואפילו תאמר שבגרם שליחות הגיעו נזק, גרמא בנזק הוא ופטור.”
אלא שחידושים נוספים בדין זה למדנו מתשובת המבי”ט ח”ג שאלה קנ”ו: “שאלה ראובן שלח את שמעון שיקנה לו בית ידוע מגוי והלך שמעון ונתפשר בסך מעות ובין כך וכך נתחרט ראובן מלקנותו והגוי הוליך את שמעון לערכאות וטען שהוא היה אמצעי בין ראובן ובינו ושהיה שלוחו וגם שלא היה ביניהם כי אם דברי’ בעלמא והגוי נתחזק והביא עדים שבעדו היה מדבר ושלא זכר איש אחר וגזר הדיין שיקח שמעון הבית ויפרע לו המעות לגוי ועתה תובע השליח ההפס’ שהגיע לו מראובן וראובן טוען שמזלו גרם יורינו אדוננ’ ורבי’ הדין עם מי. תשובה בתשובות להרמב”ן המיוחסות להרשב”א תשובת ב’ כתב אין המשלח חייב בתשלומי נזק השליח שלא מצינו תשלומי נזק אלא בנזקי עצמו או בנזקי ממונו וכו’ לפי שפשע בנזיקין בשמירת ממונו אבל בנזק שהגיע לשליח מה הזיק המשלח וכו’ וכ”ש אם השליח שכיר שהרי הלך בשכרו כדכתיב ואליו הוא נושא את נפשו ודרשינן שעל שכרו עלה בכותל או נתל’ באילן וכו’ ובמרדכי בהגהות כתוב נ”ל שאם ראובן הלך בשליחות שמעון בשכר ונתפס בדרך ולא בסבת שמעון שאין חייב לפדות ואם בחנם הלך בשליחותו חייב לפדותו בשאלה שייכא בגוף הבעלים ואע”ג דלא שייכא גניבה ואבידה כמו גבי אומנים מ”מ נראה כדפרישית כדאי’ פ”ק דסנהדרין מה לי חבל בגופו מה לי חבל בממונו עכ”ל ונראה לי כי מה שכתב הרשב”א שאין המשלח חייב בתשלומי נזק השליח היינו כשהוזק שלא מחמ’ המשלח ולא מסבתו כמו אם נשבה בדרך שאם גם הוא היה הולך דרך שם שלא בשליחות מי ששלחו עתה אלא לצורכו היה נשבה גם כן וכשהלך בשליחות ונשבה אינו זה בסבת המשלח ולכן אינו חייב אבל אם דרך משל אלו השבאים היו שונאים למשלח וידעו כי זה היה שלוחו ועל כן שבוהו וכ”ש אם היה המשלח חייב לאלו השבאים איזה דבר והיה ביד השליח נכסים של המשלח ושבו אותו ואת הנכסים כי ידעו שהיו של המשלח שחייב המשלח לפדותו והוי כמו פושע בשליח כי מסבתו נשבה שאם לא היה הולך השליח בשליחותו אע”פ שהיה הולך באותו הדרך והיה פוגע בשבאים אלו לא היה נשבה וכן אם עשאו שליח למכור לו איזו סחורה ונמצא זיוף באותה הסחורה שלא ידעה השליח ומחמת כן העלילו עליו שזיוף באותה סחורה והפסיד והוזק בזה מלבד הפסד שבסחור’ יתחייב המשלח בהפסד שלו כי בסבתו הוזק והפסיד וכן נר’ מלשון הרשב”א שכתב אבל בנזק שהגיע לשליח מה הזיק המשלח והיינו בנזק שהיה אפשר להגיע גם כן לשליח אעפ”י שלא היה שלוחו אבל בנזק והפסד שהגיע לשליח בסבתו כי הני גווני יהיה חייב שהוא כמו פושע לשליח ונוכל לו’ כי מה שכתב בהגה’ במרדכי שאם בחנם הלך בשליחותו שחייב לפדותו דשאלה שייכא בגוף הבעלים כו’ היינו בכי הני גווני שנשבה מחמת המשלח ולא פליג למה שכתב הרשב”א שאין המשלח חייב בנזק השליח דהיינו כשלא נשבה מחמתו כדפי’ וא”כ בנ”ד שהגיע הפסד לשליח על שנתחרט ראובן המשלח מלקנות הבית הוי מחמת המשלח כי השליח עשה שליחותו ואח”כ נתחרט המשלח ומחמת כן הפסיד השליח הוא חייב לשלם ההפסד שאם היה מעליל הגוי על השליח שגדפו או גזלו והיה מפסידו על זה אז היה יכול המשלח לומר לשליח מזלך גרם אבל כשהפסי’ בסבת שנתחרט המשלח הוא פשע וחייב בהפסד בין להגהה בין להרשב”א ז”ל אבל אם היה שליחות זה בשכר לדעת בעל ההגהה הוא חייב שכתב שאם הלך בשליחות שמעון ונתפס בדרך שלא בסבת שמעון שאינו חייב לפדותו נר’ כי אם היה בסבת שמעון חייב לפדותו אפי’ הלך בשכר וכן בנ”ו אפי’ הלך בשכ’ כיון שהיה בסבת ראובן שנתחרט חייב ראובן בהפסדו ובפ’ הגוזל במרדכי הביא תשובת מהר”ם ז”ל על מי שהעמיד חבירו ערב לגוי כו’ כתב כי אפי’ שהעליל שלא כדין אחרי שמחמת שהעמיד ערב באה לו הצרה הזאת כו’ נאם המבי”ט.
ובתשובת התשב”ץ חלק ד טור ב (חוט המשולש) סימן יז כתב שאם הנזק בא לשליח מחמת המשלח, כגון שנתן לו דבר מזוייף והשליח נתבע על זה ודאי שלכ”ע המשלח חייב בנזקים של השליח.
ואגב מדין זה נלמד גם לתוספת משא כשבעל הבית נותן לפועל יותר ממה שהתנה בהתחלה. שהרי הוא הדין לתוספת. כמו שמפורש בדברי רבא.
אלא שאין הלכה כרבא לענין תוספת, ע’ רא”ש ב”מ פרק שישי סימן טו: “ת”ר קב לכתף. ועדריב לעריבה. כור לספינה ג’ כורין לבורני גדולה. א”ר פפא ש”מ סתם ספינה תלתין כורין טענה. כדחזינן גבי חמור שהתוספת הוא חלק אחד משלשים. קב לכתף בר דעת הוא אם איתא דלא מצי ביה נשדייה. אמר אביי כשחבטו לאלתר רבא אמר אפי’ תימא דלא חבטו לא צריכא אלא לאגרא יתירא רב אשי אמר קסבר מחמת חולשא הוא. והלכתא כוותיה ולאפוקי מרבא דלא בעי למיתב ליה אגרא יתירא וכ”ש דאין הלכה כאביי”.
ע’ טור סימן ש”ח: “שיעור משא אדם ל’ קבין וקאמר בגמרא מכדי בר דעת הוא אי לא מצי (פי’ שאינו יכול לישא יותר) ישליכנו וקא מתרץ אביי בשחבטו לאלתר (פירוש מיד נפל תחתיו) רבא אמר אפילו תימא בשלא חבטו לאלתר לא צריכא אלא לאגרא יתירא שצריך להוסיף בשכרו אם הוסיף במשאו רב אשי אמר קסבר חולשא נקיט ליה ועל כן לא השליכו וכתב א”א הרא”ש ז”ל והילכתא כוותיה לאפוקי מדרבא דלא בעי ליתן ליה אגרא יתירא עד כאן וכ”כ הרמ”ה ז”ל וליתא לדרבא דאוקמיה לאגרא יתירא ומסתברא דלא יהיב ליה אלא נזק בלבד אבל ארבעה דברים לא מיחייב אלא היכא דאזקיה בידים ע”כ”.
ע’ רמב”ם שכתב בפרק ד’ הלכה ו’ לגבי בהמה שאם שכר לשאת עליו משקל ידוע והוסיף, ישלם. ושכר סתם, אם הוסיף במשקל ידוע לאותה מדינה ישלם: “השוכר את הבהמה לשאת עליה משקל ידוע והוסיף על משאו אם הוסיף חלק משלשים על השיעור שפסק עמו ומתה חייב פחות מכאן פטור אבל נותן הוא שכר התוספת, שכר סתם אינו נושא אלא במשקל הידוע במדינה לאותה בהמה, ואם הוסיף חלק משלשים כגון שדרכה לשאת שלשים וטען עליה שלשים ואחד ומתה או נשברה חייב, וכן ספינה שהוסיף בה אחד משלשים על משאה וטבעה חייב לשלם דמיה.” ועל ההלכה הבאה ברמב”ם לגבי אדם, כתב רע”א בהגהות רע”א שצריך לשלם את התוספת, כמו בהלכה הקודמת. אבל לכאורה הרי כתב הטור שאין הלכה כרבא?
ע’ ט”ז סימן ש”ח על סעיף ז’ שכתב בשכרו סתם, שאם הוסיף על הידוע במדינה ולא אירע נזק, לא ישלם שאין הלכה כרבא. אבל אם קבע מראש כמה יקח והוסיף, צריך להוסיף שכר. ותימה על רע”א שלא הדגיש דבר זה. ויתכן שהבין כמ”ש הב”ח בסוף דבריו, שמה שכתב הרא”ש שאין הלכה כרבא, היינו שאין חייב בתוספת אלא בתוספת של קב. אלא להלכה חייב גם בתוספת של פחות מקב, וצריך לשלם את התוספת. כ”כ הב”ח וזה שלא כט”ז הנ”ל.
תוספתא ב”מ פ”ז ה”י. קצות ונתיבות, מחלוקת בשחבסו אם משלם ד’ דברים או לא.
ג. נזקים שנגרמים למי שנכנס למפעל או בית מלאכה שלא ברשות: ב”ק ל”ב ע”ב בדין הנכנס לחנותו של נגר תוספתא ב”ק פ”ו הלכה כה-כו
ורהפטיג עמ’ 929פרק עשרים ושנים שורת הדין חלק ג’ עמו’ רסט.