ב”ה
פסיקת הלכה, רוב חכמה או רוב ממש?
האם גדלות בחכמה ובתורה היא שיקול בקביעת פסק הלכה, או שיש כללי הלכה שונים, כגון בדאוריתא לחומרא ובדרבנן לקולא, ורוב וכו’ בלא להתחשב ברוב חכמה? (ביסודות של הגמ’ בע”ז כבר דברנו בשעורים קודמים, אבל, כפי שנראה נושא זה הרבה יותר רחב).
גמ’ ע”ז ז’ ע”ב: “תנו רבנן הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר רבי יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל”. ועיין בגמ’ ובתוס’ שמבואר שהלכה כר’ יהושע בן קרחה.
האם ההלכה כר’ יהושע בן קרחה אומרת שזה הכלל היחיד, או שהולכים גם אחרי גדול, ואם אין גדול, הולכים בדרבנן כו’?
כבר אמרנו שנראה שבדבר זה נחלקו הרשב”א והרמב”ם. הרשב”א בתשובה ח”א סימן רנ”ג נשאל: “בדברים שהם במחלוקת בין חכמי הפוסקים שזה אוסר וזה מתיר, נאמר כדאי הוא פלוני המיקל לסמוך עליו או נאמר כיון שהרב אלפסי והרמב”ם ז”ל שוין בכל לדעה אחת זולתי במקומות, ישנו מן החיוב הוא שנסמוך עליהם בין בקולהון בין בחומרהון ולא נסמוך על פוסק אחר להקל”. ועל זה כתב הרשב”א: “תחילת כל דבר אומר שאין אומרים כדאי הוא פלוני לסמוך עליו בזמן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין… דהלכה פסוקה היא דהולכין אחר הגדול בחכמה ובמנין ואפילו בשעת הדחק אין סומכין על הקטן בחכמה ובמנין וכן במקום מחלוקת יחיד ורבים אלא אם כן שעת הדחק שיש בו הפסד מרובה או כיו”ב”. ועיין בהמשך שכתב שוב, שאם שנים הם יש ללכת אחר גדול. ובמקום שיש רב או שעשו גדול לרבם כגון שהיו פוסקים על פי רי”ף או רמב”ם הרי זה כרבם גם לקולא.
תמצית תשובת הרשב”א לשאלה זו הובאה ברמ”א בשו”ע חו”מ סימן כ”ה סעיף ב’: ואם הוא בהוראות איסור והיתר והוא דבר איסור דאורייתא ילך לחומרא ואי דבר דרבנן ילך אחר המיקל. ודוקא אם ב’ החולקים הן שוין, אבל אין סומכין על דברי קטן נגד גדול ממנו בחכמה ובמנין ואפילו בשעת הדחק אא”כ היה ג”כ הפסד מרובה. וכן אם היה יחיד נגד רבים הולכים אחר רבים בכל מקום”. אם כן מסקנת הרשב”א היא שהולכים אחר הרוב, גם נגד גדול בחכמה. וכששניהם שוים הולכים אחר רוב חכמה.
אבל הרמב”ם בפרק א’ הלכות ממרים לא הביא כלל הדין של אחד קטן ואחד גדול שהולכים אחר הגדול. אלא רק את הכלל של ר’ יהושע בן קרחה. ומשמע שלרמב”ם לא הולכים אחר רוב חכמה גם בשנים. וכן למד הש”ך ברמב”ם, ביו”ד סוף סימן רמ”ב בהנהגת איסור והיתר. ויתכן שהרמב”ם לומר שזו מחלוקת בין ריב”ק ות”ק.
שאלה זו אם ללכת אחר רוב חכמה או אחר רוב מנין, נמצאת בשו”ע בהלכות יום הכפורים גם לגבי הלכות רופאים: בסימן תרי”ח אם שני רופאים אומרים צריך ושנים אומרים אין צריך, מאכילין אותו, וכתב רמ”א “ואפילו קצתן יותר בקיאין”. ומגן אברהם פסק, והוו”ד במ”ב, שהולכים אחר הבקיאין. היינו במחלוקת הולכים אחר רוב חכמה או אין הולכין רוב חכמה. ומחלוקת זו היא כשאין רוב לצד זה או לצד אחר.
והדימוי לסוגיתנו למדנו מדברי הר”ן ביומא שם ד’ ע”ב באלפס: “ומדקתני ע”פ בקיאין ש”מ שהולכין ע”פ בקיאין והלכך יחיד מומחה שנחלק עם שנים אחרים שאינן מומחין אין הולכין אחר השנים כדאשכחן לענין הנשאל לחכם דאמרינן היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלכך אחריו דאלמא בעינן תרתי רוב חכמה ורוב מנין. ולענין מחלוקת ב”ש וב”ה אמרינן בפרק קמא דיבמות כי אמרינן אזלינן בתר רובא ה”מ דכי הדדי אבל הכא ב”ש מחדדי טפי ולפיכך אם הדבר ברור אצלנו שבקיאותו מכריע אוב המנין של אחרים הולכים אחריו בין להקל בין להחמיר כו’ והרמב”ן לא כתב כך בספר תורת האדם” א”כ לר”ן אנו רואים שגם נגד רוב הולכים אחר רוב חכמה. וזה מתאים לדברי החינוך שמובא להלן. וכתב הר”ן שזה שלא כדברי הרמב”ן בתורת האדם.
ודעת הרמב”ם בהלכות שביתת עשור פרק ב’ הלכה ח’ שאם מקצת רופאים אומרים צריך, ומקצתם אומרים שאין צריך, “הולכין אחר הרוב או אחר הבקיאין”, וז”ל הרמב”ם:
חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביום הכפורים אף על פי שהרופאים הבקיאין אומרין אינו צריך מאכילין אותו על פי עצמו עד שיאמר דיי, אמר החולה איני צריך והרופא אומר צריך מאכילין אותו על פיו , והוא שיהיה רופא בקי, רופא אחד אומר צריך ואחד אומר אינו צריך מאכילין אותו, מקצת הרופאין אומרין צריך ומקצתן אומרין אינו צריך הולכין אחר הרוב או אחר הבקיאין, ובלבד שלא יאמר החולה צריך אני, אבל אם אמר צריך אני מאכילין אותו, לא אמר החולה שהוא צריך ונחלקו הרופאים והיו כלם בקיאין ואלו שאמרו צריך כמנין שאמרו אינו צריך מאכילין אותו.
היינו שיתכן ללכת אחר בקיאין גם אם יש רוב נגד. וזה שכתב הרמב”ם שהולכים אחר הרוב, או הולכים בקיאין, ולכאורה משמע שאף שאין להם רוב. אלא שנחלקו בדעת הרמב”ם המגיד משנה ורבנו מנוח. לדעת המגיד משנה גם הרמב”ם סובר שהולכים אחר בקיאים רק במקום שאין רוב:
מקצת הרופאים אומרים צריך וכו’. כבר כתבתי שדעת רבינו שהולכים אחר רוב דעות ומצינו בדיני נפשות שיש בהן אומד והולכין בהן אחר הרוב כגון בשהכהו באבן ויש להם לאמוד אם יש בה כדי להמית במקום שהכהו ואם נחלקו הולכין אחר הרוב אף כאן עושין כן וכן כתוב בשאלתות.
ומבואר כאן שדין רוב ברופאים הוא מדין אומדנא, ולא מעיקר הדין של רוב כמו בבית דין. והוסיף וכתב המגיד משנה:
ומ”ש רבינו אחר הרוב או אחר הבקיאין נ”ל פירוש דבריו או אם שוין במנין הולכין אחר הבקיאין אחר שאינן שוין בבקיאות בין להחמיר בין להקל וכתב זה לפי שאמרו ע”פ בקיאין ולא אמרו על פי רופאים אלמא בשוין הבקיאות מכריע וכ”כ הרמב”ן ז”ל. אבל בשאין המנינין שוין הולכין אחר הרוב אלא שהרמב”ן כתב שאם היה יחיד מופלג אומר צריך ורופאים שאין חכמים כל כך ומומחין אומרין אינו צריך הולכים להקל כדברי היחיד כיון שמיקל.
לדעתו רוב עדיף על רוב חכמה. אבל דעת רבנו מנוח ברמב”ם משמע אחרת:
או אחר הבקיאים כו’ ואף על פי שאין רוב ובלבד שלא יאמר החולה צריך אני כלומר דאלו אמר החולה צריך אני אפילו הרופאים רבים ובקיאים אומרים אינו צריך לחולה שומעין דלב יודע מרת נפשו.
ולכאורה דברי הרמב”ם מתאימים לגמ’ ביבמות י”ד ע”א:
“ובפלוגתא (דרב ושמואל) דרב אומר לא עשו בית שמאי כדבריהם ושמואל אמר עשו ועשו. אימת אילימא קודם בת קול מאי טעמא דמאן דאמר לא עשו ואלא לאחר בת קול מאי טעמא דמאן דאמר עשו אי בעית אימא קודם בת קול ואי בעית אימא לאחר בת קול. אי בעית אימא קודם בת קול וכגון דבית הלל רובא למאן דאמר לא עשו דהא בית הלל רובא ומאן דאמר עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו הכא בית שמאי מחדדי טפי. ואי בעית אימא לאחר בת קול מאן דאמר לא עשו דהא נפקא בת קול ומאן דאמר עשו רבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול.”
א”כ הרי זו מחלוקת בגמ’ יבמות אם הולכים אחר רוב חכמה או הולכים אחר מנין.
ויש לומר על פי זה שרמב”ם בהלכות שביתת עשור אמר שהולכים אחר רוב בקיאין או רוב מנין, משום שלא הוכרע בגמ’ יבמות. וכפשט זה ברמב”ם נראה מתוך דברי הרמב”ן בתורת האדם, אם אכן כוונתו היתה לרמב”ם:
תורת האדם שער המיחוש – ענין הסכנה (עמ’ כו בהוצאת שעוול):
ואיכא מאן דאמר מדקתני ע”פ בקיאין ש”מ יחיד מומחה ומוחזק בבקיאות, ורופאים שאינן חכמים ומומחין כל כך, שהולכים אחר בקיאות. ואינו נראה שלא שמענו בסנהדרין שנלך אחר רוב חכמה אלא אחר רוב מנין. ובודאי אשכחן לענין הנשאל לחכמים כדאמרינן (ע”ז ז’ א’) היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד מתיר ואחד אוסר אם היה אחד מהן גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו, הלכך במנין שוה ברופאים הולכין אחר חכמה ובקיאות, ואע”ג דליתא הכי בדין סנהדרין, התם דיינין הם וכולם צריכים לאותו הדין, ומדינא לא היה ראוי להיות דין עד שיסכימו כל הצריכין לדעת אחת אלא דרחמנא אמר אחרי רבים להטות. אבל הכא שומעין לחכם, והשני אינו ראוי להיות נשאל בפני מי שגדול ממנו בחכמה ובטל הוא, מיהו אחד במקום שנים כיון שכולן רופאים ויודעים במלאכה זו אין דבריו של יחיד במקום שנים, מ”מ במופלג מהם בחכמה חוששין לדבריו להחמיר אפילו במקום רבים, אבל להקל כדין היחיד, דאשכחן לענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל דאתמר (יבמות י”ד א’) כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו אבל הכא בית שמאי מחדדי טפי הילכך חוששין לרוב חכמה ובקיאות להחמיר, ומאי חומרא דהכא לנהוג בספק נפשות להקל ולהתעסק בחולה כל צרכו.
ואם כוונת הרמב”ן היא לרמב”ם, אם כן גם לרמב”ם הולכים אחר רוב חכמה. מכל מקום זו גם דעת הנימוקי יוסף.
מכל מקום נראה שיש הבדל לדעת הרמב”ם בין פסיקת הלכה ששם לא בא בחשבון רוב חכמה, ובין הלכות יום הכפורים ששם הולכים אחר רוב חכמה.
אבל מגיד משנה בהלכות שביתת עשור למד אחרת: עיי”ש שכתב שהולכים או אחר רוב חכמה כששוין או אחר רוב כשיש רוב. ולפי מה שאמרנו שהרמב”ם בהלכות ממרים לא סובר שהולכים אחר רוב חכמה, הרי יותר מסתבר באמת דעת המגיד משנה, ולא הולכים אחר רוב חכמה אם יש רוב.
ועל פי זה יש בסיס למה כתב החינוך מצוה עח שאין דין רוב כנגד רוב חכמה.
ויסוד לסברא זו הם דברי הרמב”ן בפרק זה בורר דף לב: מצאתי בין תשובותיו של רבינו האי גאון ז”ל ואם נחלקו בית דין שהם שלשה אחד אומר כך ושנים אומרים כך אם שוין בחכמה מניחין דברי יחיד ועושין דברי שנים ואם האחד עדיף מן השנים הולכין אחר מי שנתן טעם לדבריו ע”כ. ולא נתחוור לי ממתניתין דסנהדרין וגמרא וצ”ע, מיהו בפרק קמא דיבמות (י”ד) גבי מחלוקת דבית שמאי ובית הלל אמרינן כגון דב”ה רובא מאן דאמר לא עשו ב”ש כדבריהם דהא ב”ה רובא ומאן דאמר עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו הכא ב”ש מחדדי טפי, וקיי”ל התם כמ”ד עשו אלמא אם אחד מהם חכם גדול מכל חבריו אין דבריו בטלים, ויש לומר התם לא יושבין בדין הם והשואל עושה כרצון עצמו לפי שלבו נוטה אחר חכמה, אבל סנהדרין כולן צריכין לדון וראוי היה שיסכימו כולן לאותו דעת אלא דרחמנא אמר אחרי רבים להטות הלכך בשלשה דיינין נמי הולכין אחר הרוב, ועדיין קשה לי הך דיבמות מדר’ אליעזר בן הורקנוס (ב”מ נ”ט ב’) דבטלו דבריו, ומדר’ מאיר (עירובין י”ג ב’) שגלוי וידוע שאין בדורן כמותן, ואם תאמר הן עצמן רשאין לעשות כדבריהם דאינהו קים להו בנפשייהו דידעי טפי אבל אחריני לא, והתניא (עירובין ו’ ב’) הרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה כדברי בית הלל עושה אלמא כל אדם עושין כן, ושמא יש לומר ר’ אליעזר ור”מ יחיד במקום רבים ואין דבריו של אחד במקום שנים, אבל רבים ורבים אין הולכין אחר רוב מנין אלא אם רצו הולכין אחר רוב חכמה, מכל מקום זה סיוע קצת לדברי הגאון ז”ל שאין דברי החכם בטילין מיד אלא שואלין עליהם למקום הוועד שהרי יש לחוש להן לברר כיון דמחודד וגמיר טפי, אבל אם אי אפשר לברר עושין כדברי המרובין כמו שעשו במחלוקתן של ר’ אליעזר ור’ מאיר כדפרישית.
רמב”ן ס”ל לכאורה שגם בסנהדרין הולכים אחר רוב חכמה. וס”ל שם (כז מהד’ הרשלר) שברוב ממש לא הולכים אחר חכמה. ואותה סברא כתב הרמב”ן ביתר בהירות בספר תורת האדם, עמוד כ”ו. שברוב לא הולכים אחר בקיאות. עיי”ש לשונו. אבל גם לרמב”ן, ברופאים אם אחד מופלג מהם בחכמה הולכים אחריו.
וסברא זו היא על פי מה שכתב הרב קוק במבוא לשבת הארץ פרק י’: “עיקרא דכללא של “אחרי רבים להטות”, שהוא מן התורה, הוא דוקא בב”ד שיושבים במושב אחד ודנים אלו כנגד אלו, אבל מה שאנו באים לדון בדור אחר ע”פ מה שאנו מוצאים מדברי היחידים והרבים שנאמרו בדורות שלפנינו, אין זה מן התורה בכלל “אחרי רבים להטות” – וכבר החליטו זה הפוסקים, (וע’ קו’ הכללים בס’ גט פשוט) – אלא שראוי לנו ללכת אחר הרבים, ד מ ס ת ב ר א דהלכתא כותייהו. אבל אין זה סברא דאורייתא כלל, לפיכך בשעה”ד שפיר יש לסמוך על היחיד”. ועיין חזון איש יו”ד סימן ק”נ שכתב: “…ידוע שאין כח רוב אלא במושב ב”ד, אבל חכמים החולקים שחיו בדורות חלוקות או במדינות חלוקות אין נפקותא בין רוב למיעוט, וכו’ ובכל זאת למיעוט הלבבות, להכריע בסברא, נוטלים לפעמים גם כח המספרי לנטיה לצד זה, אבל ראוי יותר בזה להתחשב עם הפוסקים שתורתם הגיעו לידינו בכל מקצועות התורה”.
על פי מה שכתבנו לחלק בין רמב”ם ובין רשב”א. אם כן צריך לומר ששם לא נחלקו זה לעומת זה ממש, ואילו נחלקו ממש כמו בסנהדין ודאי שלא היה שייך ללכת אלא אחר רוב (ע’ ש”ך חו”מ סי’ כ”ה ס”ק י”ט). וכן כתב בפירוש הרמב”ן על סנהדין נה, בפרק זה בורר (ע’ כ”ט מהדורת הרשלר). שבית שמאי ובית הלל לא ישבו ביחד, ולכן יתכן ללכת אחר רוב חכמה, דמחדדי טפי.
וע’ מה שהבין שם הגדולים בערך ר’ יעקב החסיד מדברי הרמב”ן: אלא שהבנתו היא שהולכים אחר רוב חכמה, גם נגד רבים. אבל ע’ בדקדוק הרמב”ן שם שהחידוש הוא רק שהם כשוים, שאז מתחשבים ברוב חכמה.
וכפי שדייקו ברמב”ן, נראה שזו דעת הריטב”א ביבמות שם (ע’ שיד), שרוב חכמה יכול לעשות מצב למחצה על מחצה. “שם ב”ש מחדדי טפי. פי’ וכיון דכן הוו לה כשקולי’ ואלו עושים כדבריהם ואפי’ להקל וגם מורים לאחרים ואלו מורים ועושים כדבריהם וכההוא דאמרינן נפקי שיפורי דמר ושרו שיפוריה דמר ואסרי ובההוא חתיכה גופא דמורו כל חד וחד הרשות ביד כל אדם לעשות כדברי מי שירצה כיון שהם שקולים דאי לאו היכי מפיק שיפורי מאן דשרי אבל בחתיכ’ אחרת כיוצא בה קי”ל בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל כדאית’ פ”ק דעבודת כוכבים ממוהר”ב הר”ם”.
וזה שלא כמ”ש בשם הגדולים, שלרמב”ן עדיף רוב חכמה על רוב בנין.
וראה המשך תשובת הרשב”א שהדברים לא אמורים כיש להם רב וכ’ עיי”ש וראה לסיום דברי החזון איש שביעית כג, לגבי מחלוקת בית שמאי ובית הלל, שאם אחד מהם רבו וכו’