ב. תכלת אינו מעכב את הלבן

ב”ה

ב. תכלת אינו מעכב את הלבן – האם מותר ללכת בתכלת בלא לבן?

לכאורה אם יש בגד של ארבע כנפות עם לבן בלא תכלת, הרי אף שתכלת אינו מעכב את הלבן, אבל הרי זה נכון אם לובש בגד ואין לו תכלת, ואז הוא אנוס. אבל ללכת עם בגד של ארבע כנפות בשביל להתחייב, ובה בעת לבטל מצות תכלת, אף אם הוא אנוס, מנין שהדבר אפשרי? (ודומה לשיטת בעל המאור באישתפוך חמימיה שלאחר מילה, שאין למול כיון שמכניס עצמו לאונס של חילול שבת) וע’ רמב”ם הל’ ציצית פרק ג’ ה”י המובא להלן “ואם נתכסה בה בלא ציצית הרי ביטל מצות עשה”.

הסוגיה מנחות לז ע”ב-לח ע”א:

רבינא הוה קא אזיל אבתריה דמר בר רב אשי בשבתא דריגלא, איפסיק קרנא דחוטיה ולא אמר ליה ולא מידי; כד מטא לביתיה, אמר ליה: מהתם איפסיק, א”ל: אי אמרת לי, מהתם שדיתיה. והא אמר מר: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה! תרגומה רב בר שבא קמיה דרב כהנא: בלאו דלא תסור. ואיכא דאמרי: מהתם א”ל, וא”ל: מאי דעתיך? למישדייה, והאמר מר: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה! והא תרגומה רב בר שבא קמיה דרב כהנא: בלאו דלא תסור! הכא נמי כרמלית דרבנן היא.

לכאורה הדיון בסוגיה הוא בנוגע לשאלת הטלטול של הטלית בכרמלית. אבל יש כאן שאלה נוספת של הצורך להוריד את הטלית כיון שאין בה ציצית, וזה כבר דאורייתא.

אלא שיש לומר, שהרי מבואר בגמרא יבמות דף צ’ ע”ב שהכח של חכמים לבטל סדין של פשתן בציצית, הוא משום שבשב ואל תעשה יש להם כח לבטל. ואם כן, הרי כבוד הבריות נדחה גם במצוה דאוריתא בשב ואל תעשה, ולכן דברי הגמרא אמורים גם כלפי הטלטול בכרמלית וגם כלפי עצם מצות ציצית. וע’ משנה ברורה סי’ יג ס”ק ט שנתן טעם אחר, ע”פ ר”י שלהלן.

ואם הדברים נכונים, הרי שאת טעם כבוד הבריות צריך לא רק לגבי שבת, כמו במעשה בגמרא שם אלא גם בחול אם נפסק לו (וע’ רמ”א סי’ יג ומגן אברהם שם, ואכמ”ל).

אלא שצריך עיון, מדוע לבישת טלית ללא ציצית תחשב לשב ואל תעשה? והרי הוא עושה מעשה ולובש בגד בלא ציצית בידים? (ולגבי כלאיים, ע’ רש”י ברכות כ’ ע”ב שאינו שב ואל תעשה: “והלובש כלאיים עוקרו במעשה ממש שהוא לובשו”)?

אכן התוספות יבמות צ’ ע”ב דנו האם לבישת הציצית זה קום עשה או שב ואל תעשה:

כולהו נמי שב ואל תעשה הוא – וא”ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה דכי מכסה בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית הרי עובר בידים וי”ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ואשר תכסה בה אתא לדרשא אחרינא כדאמרינן במנחות (דף מא. ושם) ולאחר שנתעטף דמתחייב שב ואל תעשה הוא

וא”ת בפרק מי שמתו (ברכות כ. ושם) משמע כשהוא לבוש כלאים ואין פושטן לא חשיב שב ואל תעשה אלא עמוד ועשה ואר”י דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור אבל כאן לא מתחייב עד אחר שנתעטף כדפרישית ומיהו קשה מדמברכינן להתעטף בציצית משמע דבשעת העיטוף עביד מצוה ומלשון להתעטף מוכיחות נמי [בה”ג] דקיימא לן בציצית דחובת גברא הוא.

אלא שברמב”ם ציצית פרק ג’ הלכה י’ משמע שלא כדעת ר”י, אלא שהחיוב להטיל ציצית הוא לפני הלבישה, ואם כן הרי זה קום עשה ולא שב ואל תעשה:

היאך חיוב מצות הציצית, כל אדם שחייב לעשות מצוה זו אם יתכסה בכסות הראוי לציצית יטיל לה ציצית ואח”כ יתכסה בה, ואם נתכסה בה בלא ציצית הרי ביטל מצות עשה, אבל בגדים הראויים לציצית כל זמן שלא יתכסה בהן אדם אלא מקופלים ומונחים פטורין מן הציצית שאינה חובת הטלית אלא חובת האיש שיש לו טלית^[1].

אלא שמצאנו בזה מחלוקת בין הר”י ובין הר”ר שלמה מדרויש שבמרדכי, האם מצוות ציצית היא לעשות ציצית אם מתעטף, או שקודם העטיפה צריך לעשות ציצית.

מרדכי מנחות תתקמד:

גרסינן שלהי הקומץ [שם] התם כרמלית דרבנן הואי אומר ה”ר שלמה מדרוש שאם נפסק לאיש חוט של טלית בשבת שאסור ללובשו עד שיתקן אותו שאם לובשו עובר בעשה דיש לו ד’ כנפות והשיב ר”י דליתיה כדמוכח בשמעתין דאע”ג דאיפסיק בכרמלית דרבנן (*לא הוי) [*מצאתי הגי’ במ”י והוי שרי] שרי משום כבוד הבריות דלא דחינן אלא לאו דלא תסור^[2] לכן נראה לר”י דמ”ע דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו ולא אמר הכתוב בלשון לא תלבש בגד שיש לו ד’ כנפים בלא ציצית דאז ודאי היה הדין עמו אלא מ”ע גרידא להטיל בו ציצית ומכל מקום אין הטלית אסור ללבוש וגם אין עובר כיון שאין עתה יכול להטיל בו שהוא שבת ובחול ודאי עובר כל שעה שלובשו בעשה דהטל בו ציצית וכן במזוזה ומעקה ותדע דאטו (*במזוזה) [*בלא מזוזה] יאסר ליכנס בבית אלא בעמוד ועשה קאי ותו לא ע”כ לשון תוס’

ראיה שדברי ר”י ביבמות הם דברי ר”י שבמרדכי, ולא כשאגת אריה שהקשה דברי ר”י אהדדי (וע’ שיעור של הרב עוזר) משיטמ”ק מנחות (לז: אות ה) וכן מתוספות הרא”ש יבמות צ’ ע”ב שכתבו להוכיח מהסוגיא ביבמות דחשבינן לה עקירה בשוא”ת, את דינו של ר”י שבשבת אין איסור בלבישת הבגד שאינו מצוייץ, כי אילו היה מוזהר שלא ללבוש בגד שאינו מצוייץ הוי ‘קום ועשה’, ומדחשבינן ליה ‘שב ואל תעשה’ מוכח שאינו מוזהר על הלבישה אלא מצווה על העשייה.

בשו”ת שאגת אריה (ישנות) סימן לב מוכיח את סברת הר”י ממה שאנו הולכים בציצית עם לבן בלא תכלת.

והרי תנן התכלת אין מעכב את הלבן ותניא התם (ד’ לח) אין לו תכלת מטיל לבן והרי אנן נמי השתא שאין לנו תכלת מטילין אנו לבן לחוד ואס”ד כל היכא שלובש בגד בר חיובא בלתי מצוותו דרמא רחמנא עליה עביד איסורא במה שעומד ומלובש בו. אם כן היכא שאין לו תכלת האיך מטיל לבן ולובש לטלית זה הא קעביד איסורא בלבישתו ועובר על מ”ע דתכלת. והא ל”ל דכיון דאין לו תכלת ותכלת אין מעכב את הלבן דתרי מצות נינהו אתי מ”ע דלבן ודחי למ”ע דתכלת כמו שמצות עשה דתכלת דוחה לל”ת דכלאים. דהא ליתא דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה לדחות זו מפני זו. אלא וודאי ש”מ דאין שום איסורא בלבישת הבגד בלי ציצית אלא שחיסר מצוה והיכא דאין לו ל”ל בה ולפיכך אין לו תכלת מטיל לבן ול”ל בה.

סברת מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה, מבוארת בסוף חולין, שלא עוברים על מצות שילוח הקן אפילו בשביל צפורי מצורע.

ואם כן הרי לדעת הרמב”ם הדבר קשה, איך אנו הולכים עם לבן בלא תכלת. וגם לדעת ר”י צריך עיון: בשלמא במשנה שהתכלת אינו מעכב את הלבן מדובר בבגד שאדם לבוש ואם לא שם ציצית אין לו מה ללבוש, אבל ללכת לכתחילה עם בגד של ארבע כנפות כדי לקיים מצוה ובו בזמן לבטל מצות תכלת מנא לן.

אבל יתכן שמחלוקתם של הר”ש והר”י במרדכי הוא לא בהגדרת החיוב בציצית, אם לקשור לאחר שמתעטף או שהחיוב להתעטף בבגד עם ציצית, אלא בזה גופא: האם מותר לאדם להכניס את עצמו לאונס, אבל לשניהם מצות הציצית היא רק אחר שיתעטף.

אבל קשה ממשנה מסכת ביצה פ”א מ”ב:

השוחט חיה ועוף ביום טוב בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה.

הרי שאסור להכניס את עצמו לאונס שלא יוכל אחר כך לקיים את המצוה. ואיך אמר הר”י במרדכי שיכול לכתחילה ללבוש בגד של ארבע כנפות כשלא יוכל לקיים מצות ציצית אחר כך.

וכן קשה ממשנה מסכת ביכורים פ”ב מ”ט, שכוי שהוא ספק חיה ספק בהמה, אין שוחטים אותו ביום טוב כיון שאי אפשר לכסות את דמו, אף שאח”כ הוא אנוס, אסור להכנס לזה:

כיצד שוה לחיה דמו טעון כסוי כדם חיה ואין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו

וכן בחגיגה ד’ ע”א מבואר שטומטום פטור מראיה, משום שלא יכול להביא עולת ראיה, ובארו התוספות שם ד”ה אלא, שלא יכול להתנות שאם הוא אשה זה יהיה נדבה, משום שמבטל את מצות סמיכה.^[3]

וע’ ספר שערי חיים (לר”ח שמואלביץ זצ”ל) על בבא בתרא סי’ כא וסי’ לו^[4], שמסביר את דברי הר”י, שלדעתו האונס בכלל אינו בר חיובא^[5] ולכן אין חשש להכנס לאונס כזה. אלא שזה ניתן להאמר רק באונס של חיוב הגברא, בזה אם הוא אנוס אין חיוב בכלל. אבל בדבר שהמצוה היא על החפצא, אם הוא אנוס, אין לומר שהאונס מפקיע את החיוב, אלא רק שאינו יכול לקיים, ולכן לגבי כיסוי הדם, זה דין על החפצא של הדם שצריך להיות מכוסה, וגם באונס יש חיוב, ולכן אסור להכנס לאונס, מה שאין כן במקום שהחיוב הוא על הגברא, כמו בציצית, שהגברא חייב, הרי כשאנוס החיוב לא קיים, ולכן יכול להכניס עצמו לאונס. וז”ל בסי’ כא:

ונראה לכאר דעיקר סכרת המרדכי הוא דלא נתחייב כמצוה אלא כשהוא יכול לקיימה אכל כשהוא אנוס הרי הוא פטור מן המצוה ואינו חייכ כה כלל ולכן כשלובש בשבת בגד בלא ציצית אינו נחשכ כמבטל מצוה דכיון דהוא אנוס אינו מחויב בה כל עיקר… ומעתה נראה לומר דלא בכל המצוות קאמר המרדכי אלא יש חילוק בזה בין מצוות שהם מצוות חפצא שעיקר המצוה מצד החפצא שצריך להיעשות בו כך וכך, לבין מצוות גברא שעיקר המצוה מצד הגברא שחייבה אותו התורה לעשות כך וכך ודוקא במצוה שהיא מצד הגברא חידש המרדכי דכל חיובו של הגברא במצוה הוא רק אם יכול לקיימה, וכשהוא אנוס ואין בידו לקיים לא נתחייב כל עיקר אבל במצות חפצא ליתא לכללא דהמרדכי דחיוב המצוה חל בכל גווני ולא מהני מה דהגברא אנוס כיון דעיקר החיוב הוא מצד החפצא דצריך להתקיים בו המצוה וכיון דהחיוב רמי עליה גם כשהוא אנוס הו”ל כמבטל מצוה באונס.

ולדבריו יש לומר שזו נקודת המחלוקת בין הר”ש ובין הר”י במרדכי, האם אונס נחשב כאינו בר חיובא בכלל או שזה רק פטור. (וע”ע קהלות יעקב בבא בתרא סי’ י)

על השאלה איך עכשיו הולכים עם לבן בלא תכלת, והרי עדיף שלא ללכת בכלל עם בגדר שחייב בציצית, וכתבנו לעיל שזה מיושב על פי דעת ר”י, ראה באור על ספר המצוות לרס”ג (הרב פערלא) עשין עשה ז:

ואמנם נראה לפמש”כ רבינו בחיי שם דעיקר מצות ציצית היא בלבן עיין שם. וכן נראה מדברי הרמב”ם ז”ל (בפ”א מהלכות ציצית) עיין שם. ואם כן מצות לבן הו”ל לגבי מצות תכלת כעשה חמורה לגבי עשה קלה. וכן משמע בגמרא מנחות (ל”ט ע”א) ועי’ בפירש”י שם ד”ה משום מעלין עיין שם. ומעתה שפיר אפשר לומר דעשה דלבן דוחה עשה דתכלת. כיון דאין מעכבין זא”ז ואי אפשר לקיים מ”ע דלבן מבלי שיעבור על עשה דתכלת. מאחר שאין לו תכלת.

אמנם בשאגת אריה סי’ לב דחה סברא כזו, והוכיח ממה שאנו מטילים לבן בלא תכלת, את סברת הר”י במרדכי:

…והרי אנן נמי השתא שאין לנו תכלת מטילין אנו לבן לחוד ואס”ד כל היכא שלובש בגד בר חיובא בלתי מצוותו דרמא רחמנא עליה עביד איסורא במה שעומד ומלובש בו. אם כן היכא שאין לו תכלת האיך מטיל לבן ולובש לטלית זה הא קעביד איסורא בלבישתו ועובר על מ”ע דתכלת. והא ל”ל דכיון דאין לו תכלת ותכלת אין מעכב את הלבן דתרי מצות נינהו אתי מ”ע דלבן ודחי למ”ע דתכלת כמו שמצות עשה דתכלת דוחה לל”ת דכלאים. דהא ליתא דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה לדחות זו מפני זו. אלא וודאי ש”מ דאין שום איסורא בלבישת הבגד בלי ציצית אלא שחיסר מצוה והיכא דאין לו ל”ל בה ולפיכך אין לו תכלת מטיל לבן ול”ל בה.

ובחבצלת השרון פרשת נח כתב חידוש גדול (וכבר כתב כן בקדושת יום טוב, היילפרין, סי’ לד):

אשר נראה בזה דהנה נתבאר שיטת הר”ש שאסור ללבוש טלית שאינה מצויצת כי עיקר מצות ציצית נתפסת על מעשה הלבישה שיהא הגברא לבוש בטלית מצויצת ומעתה נראה דמאחר שהטיל בה לבן הרי שהטלית בעצמה חשיבא טלית המצויצת ואך דאכתי רמיא עליה לקשור בה חוט תכלת אלא דכלפי זה מודה הר”ש דאין הלבישה אסורה בלעדיה אלא דביטול עשה בעלמא הוא וכיון שהוא אנוס פטריה רחמנא. הלא להאמור נמצא דחוט של לבן פוטר הבגד ומתירו ללבישה, אכן חוט תכלת אינו בא להתיר כי אף בלא תכלת מותר ללבוש הבגד דכל שהטיל בו חוטי לבן פטר את הטלית ושוב אינה לבישה אסורה ואף שעדיין מצווה לכרוך עליו חוט תכלת. אך בזה צדקו דברי המרדכי דכל שהוא אנוס פטריה רחמנא כי גם הר”ש מודה ביסוד זה ואך דכאשר אין הטלית מצויצת כלל הלבישה אסורה.

וכן כתב בישועות יעקב סי’ יג ס”ק ג’, שלשיטת רש”י שבמקום התכלת שם לבן כלומר ארבעה חוטים, היינו שיוצא ידי חובת חוטי התכלת, ולכתחילה צריך לצבוע תכלת. ולכן אין שאלה איך הולכים בתכלת ללא לבן, כיון שיוצא ידי עיקר דין תכלת. וזה חידוש גדול. וכן מצאתי שכתב בעלון אליבא דהלכתא פרשת נח.

אלא שיש להסביר מדוע אנו הולכים עם לבן בלא תכלת, על פי דברי הקהלות יעקב מנחות כג, שכתב לגבי כיסוי הדם, שאין לשחוט ביום טוב כשלא יוכל לכסות את הדם משום שאם ישחוט למחר יכסה את הדם. אבל לגבי ציצית, גם אם מחר ילך בציצית עשויה, הרי זו מצוה אחרת, והמצוה היום יפסיד לגמרי, ולכן אין איסור להכנס לאונס, משום שאין פתרון אחר. וכן יש לומר לגבי שחיטת כוי ביום טוב, שהרי אפשר לשוחטו מחר ולכסות את דמו, ולכן אין היום להכנס לאונס. ובנוגע למה שכתבו התוספות בסמיכה, יש לומר שהטעם שטומטום לא מתנה אינו משום ביטול סמיכה, משום שבלאו הכי קשה שהרי יכול להביא בשותפות, או להביא עולת העוף (ע’ ברכת צבי, חגיגה שם).

ומסתבר שלכן אנו הולכים עם לבן בלא תכלת, אפילו לדעת הרמב”ם שהמצוה היא להתעטף בציצית עם תכלת והוא מבטל מצוה, משום שזה נחשב לאונס.

ולכן מסתבר שכיום, מי שחושב שיש תכלת, או הולך עם תכלת בטלית גדול, אין סיבה להתיר לו ללכת עם ציצית בלבן ללא תכלת משום שהוא מבטל מצות עשה.

ויתכן עוד להוסיף, שהרי מותר להפליג בספינה בע”ש אם הולך לדבר מצוה. והאיסור להפליג בספינה בע”ש, נחלקו הראשונים, להלכה הטעם הוא משום עונג שבת, שכל שלשה ימים ראשונים יש צער ובלבול, זו דעת הרי”ף. הר”ח פירש בספינה גוששת ומטעם תחומין. ודעת בעל המאור שתוך ג’ ימים הרי זה כמתנה לחלל שבת, מפני שאין דבר העומד בפני פיקוח נפש. הרי שלהכניס עצמו לאונס במקום מצוה, לשיטת בעל המאור זה מותר^[6], ואם כן גם כאן יש לומר שמשום ביטול מצות ציצית לגמרי יהיה מותר ללכת בלי תכלת.

נספח:

האם ההיתר הוא דוקא על שבת? או שמשום כבוד הבריות יהיה מותר גם בחול? ע’ רמ”א בסי’ יג ובמגן אברהם שם.

מחלוקת הרמב”ן ובעל המאור בשבת יב ע”א האם הלכה שתכלת מעכב את הלבן או לא.

מלחמת ה’ מסכת שבת דף יב עמוד א על שיטת בעל המאור שם שהלכה שתכלת מעכב את הלבן.

והנה הוא פוטר כל העולם כלו מן הדין שאם כדבריו אנו שאין לנו תכלת אין אנו צריכין להטיל לבן ואם יאמר שהוא חייב מדברי סופרים יראנו היכן תקנו חכמים זו התקנה ואף על פי שאמרו בגמרא אליבא דרב נחמן אימא או צמר או פשתים לא אמרו אלא בטלית של דבריהם שאינו אלא אחד משתיהן אבל בטלית שחייב מן התורה צריך תכלת ולבן ובלאו הכי לא מפטר והנה לבעל המאור עכשיו במקומות הללו אין אדם צריך להטיל לבן לבדו וכ”ש שאסור בשבת ולא עוד אלא שחייב חטאת דהוה ליה כד’ ציציות שמעכבות זו את זו והוה ליה טלית שאינה מצוייצת כהלכתה וכל היוצא בה חייב חטאת אף על פי שבטלית של דבריהם יוצאים כיון דהיא מצוייצת כחיובא בטליה לגבה אבל בטלית דאורייתא מקצת ציצית הן ולא חשיבי ולא בטלי וכבר קבלנו עדותו שכל ימיו פטר עצמו מן הציצית כדבריו הללו והרי אבות קדמונים מימות הגאונים נהגו לצאת בטלית שיש בה לבן בלא תכלת ומימרא דרב נחמן גופא דאמר או צמר או פשתים הויא תיובתיה שאילו היו התכלת והלבן מעכבין זה את זה לא היו חכמים מצריכין להטיל אחת בטלית שאי אפשר להטיל בה שניהם שהרי אין באחד מהם זכר לקיום מצות ציצית וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואפילו היה חייב מן התורה במין אחד היה להם לאוסרו שלא להטילו כדי שלא יטילו בו אף המין האחר כמו שגזר בעל המאור וחביריו שלא להטיל בסדין לבן כדי שלא יטילו בו אף תכלת אלא ודאי כדברי רבינו יצחק ור’ שלמה ז”ל עיקר וכל הפורש מהם כפורש מן החיים ואף דעת רבי’ חננאל ז”ל נראה שהוא כן שכתב כאן בפירושיו בלשון הזה וסדין בציצית ב”ש פוטרין וב”ה מחייבין והלכתא כב”ה והשמועות עצמן אומרות לך דרוש כן כמו שפי’ והדברים מודיעים שכולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת ואשרי המדבר לאוזן השומעת:

ע’ מאמר בהמעין תשרי תשע”ב

רמ”א סימן יג על ציצית בשבת

שיעור הרב אריאב

אליבא דהלכתא:

אשר נראה להוסיף בביאור פלוגתתם דהנה יש לחקור בגדר מצות הציצית האם עיקרה להטיל ציצית על הבגד בלבד ואילו עטיפת הבגד אינה מכלל המצוה אלא היא רק המחייבת את המצוה של הטלת ציצית בהבגד או שעיקרה של מצוה נתפסת על גוף מעשה הלבישה שתהא לבישת בגד עם חוטי ציצית ונמצא שכאשר לובש הבגד עם הציצית הרי מתקיימת המצוה בלבישת טלית המצוייצת ויל”ד ומעתה פלוגתת המרדכי והר”ש מחוורת מאד דדעת המרדכי דעיקר המצוה אינה אלא אחר שנתעטף בטלית שאז הוא מחוייב להטיל בה ציצית וא”כ כאשר לובש בגד בלא ציצית הרי אין בהלבישה עצמה שום ביטול עשה זולת מה שאינו מטיל בו ציצית ומאחר שאנוס הוא על מעשה הטלת הציצית לא חייביה רחמנא ומה שהכניס לביטול העשה זה לא איכפת לן לדעת המרדכי וכבר האריכו בזה האחרונים אכן דעת הר”ש דמצות ציצית היא בהיותו לבוש ומעוטף בטלית המצוייצת אשר לפי”ז כאשר באנו לפטור אותו מחמת האונס עלינו לדון אם הוא אנוס על מעשה הלבישה והא ודאי שאינו אנוס על הלבישה אלא רק על מעשה הטלת הציצית וממילא אין מקום להתיר לו ללבוש הבגד בלא ציצית ולמש”נ ניתוסף דכל שהיא לבישה בלא ציצית הוי לבישה אסורה לדעת הר”ש וממילא אף באונס אסור הן הן דברי התוס’ רא”ש ביבמות הנ”ל דשיטת המרדכי מתבארת.

1. ע’ מקורות רמב”ם פרנקל שם. ↑
2. פירוש: ואם יש איסור ללכת בלא ציצית, הרי אין זה איסור דרבנן אלא עבירה על עשה והיה צריך להיות אסור משום כבוד הבריות. אבל זה לכאורה לא נכון, שהרי יש כח ביד חכמים לעקור גם איסור תורה בשב ואל תעשה כמבואר ביבמות צ’ ע”ב לגבי סדין בציצית, ועוד. וע’ קהילות יעקב מנחות סי’ כג. ועל זה תירץ בקדושת יום טוב, שלפי סברת הר”ש, הרי לבישת בגד בלי ציצית היא קום עשה, ואם כן בקום עשה אי אפשר להפקיע גם משום כבוד הבריות, ושיטת ר”י שזה שב ואל תעשה ולכן התקשה. ↑
3. ע’ עין יצחק אה”ע סי’ ע”ד ס”ק כא; אבני נזר אה”ע סי’ קכב ס”ק כ’; גליון מהרש”א יו”ד כח סכ”א. ↑
4. וכבר כתב את זה בקובץ שעורים. וע”כ לשיטת ר”י אנוס הוא פטור גמור, שאם לא כן איך ניתן לכתחילה ללכת עם טלית כזו שאין בה ד’ כנפות. ↑
5. ההבנה הפשוטה היא שאונס הוא בר חיובא, כמו מי שנאנס ולא התפלל שחייב תפילת תשלומים בניגוד למי שהיה אונן בזמן תפילה שהוא פטור לגמרי. ↑
6. אמנם קשה מדעת בעל המאור לגבי אשתפוך חמימיה של תינוק, שלא ימול ואחר כך יצטרך לחמם, משום פיקוח נפש. ואכמ”ל. ↑