ב"ה
זיהוי התכלת בציצית
מצות התכלת, נמצאת בתורה לגבי מצות ציצית, ולגבי בגדי כהונה. מהו התכלת? האם ציצית שווה לבגדי כהונה שבשניהם צריך צבע של חלזון?
בזמן התלמוד נראה שהיה להם תכלת, ראה מנחות מב ע"ב שאביי שאל את רב שמואל בר רב יהודה "האי תכילתא היכי צבעיתו לה". הגמ' בסנהדרין (יב.) מספרת על רבא "והא שלחו ליה לרבא זוג בא מרקת ותפשו נשר ובידם דברים הנעשה בלוז ומאי ניהו תכלת בזכות הרחמים ובזכותם יצאו בשלום". בשאילתות דר' אחאי גאון (שחוברו בערך 200 שנה לאחר חתימת התלמוד) אין שום זכר לתכלת, בעקבות כך הסיק הרב הרצוג שהתכלת פסקה בזמן שבין חתימת התלמוד לחיבור השאילתות. בשו"ת ישועות מלכו (סימן ב) כתב "ולפי הנראה נגנז בימי אחרוני האמוראים". הרי"ף כתב בפירוש "והאידנא דלית לן תכלת", ובספר החינוך מצוה שפו כתב "וזה ימים רבים לישראל לא שמענו מי שזכה לתכלת בטליתו".
האחרונים דנו מהו צבע התכלת[1], ידוע דעת רש"י רש"י שמות כה, ד "ותכלת – צמר צבוע בדם חלזון, וצבעו ירוק"[2], ואילו החוקרים טוענים שהתכלת הוא בצבע סגול? שאלה דומה שאל[3] הרי"מ טיקוצ'ינסקי את הרי"א הרצוג "כי לוא אפילו יהא שנדע מציאות החלזון, אבל כל עיקר הקושי הוא מאי ידיעת מראה התכלת ולדעת לצבעה בשעור מראהו". בתגובה[4], ענה לו הרי"א הרצוג שמתוך העובדה שהיו מזייפים את התכלת בימי חז"ל בקלא אילן[5] אפשר לדעת בדיוק מהו מראהו האמיתי של התכלת של מצוה. ומאחר וכיום אנו יודעים לזהות שקלא אילן הוא הצבע הנקרא "אינדיגו"[6] אפשר לצבוע את התכלת בהשוואה לצבע זה.
התוספתא מנחות פרק ט' אומרת:
תכלת אין כשרה אלא מן החלזון הביא שלא מן החלזון פסולה
וכך עולה בבירור גם מן הגמרא בכמה מקומות. במנחות מ"ד א נאמר על החילזון "ובדמו צובעין תכלת לפיכך דמיו יקרים" א"כ משמע שהמקור היחיד הכשר להפקת התכלת הוא מן החילזון ולכן מחירה הוא יקר.
רמב"ם הל' ציצית פ"ב הלכה ה"א
תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכחול, וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע, והתכלת האמורה בציצית צריך שתהיה צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית אף על פי שהוא כעין הרקיע, כגון שצבעו באסטיס או בשחור או בשאר המשחירין הרי זה פסול לציצית, רחל בת עז צמרה פסול לציצית.
שם הלכה ה"ב:
כיצד צובעין תכלת של ציצית, לוקחין הצמר ושורין אותו בסיד ואחר כך מכבסין אותו עד שיהיה נקי ומרתיחים אותו באהלא וכיוצא בו כדרך שהצבעין עושין כדי שיקלוט את העין, ואחר כך מביאין דם חלזון והוא דג שדומה עינו לעין התכלת ודמו שחור כדיו ובים המלח הוא מצוי, ונותנין את הדם ליורה ונותנין עמו סממנין כמו הקמוניא וכיוצא בהן כדרך שהצבעין עושין ומרתיחין אותו ונותנין בו הצמר עד שיעשה כעין רקיע וזו היא התכלת של ציצית.
מלשון הרמב"ם "כיצד צובעין תכלת של ציצית" משמע לכאורה שרק בציצית יש דין שצריך להיות מהחלזון. אבל בבגדי כהונה אין צריך. ואכן בהלכות כלי המקדש בפרק ח' שם מנה את בגדי הכהונה ואיך עושים אותם, לא כתב שצריך להיות תכלת מחלזון. וההסבר לכך יכול להיות פשוט: ענין החלזון הוא כדי שהצבע יהיה יציב, בניגוד לקלא אילן שהוא צבע שיורד על ידי סמנין כמבואר בגמרא. ולכן ציצית בבגד שניתן לכיבוס צריך להיות מצבע חלזון שהוא יציב. אבל בגדי כהונה, כתב הרמב"ם רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ח הלכה ה"ה
כל בגד מבגדי כהונה שנעשו צואין אין מלבנין אותן ואין מכבסין אותן אלא מניחן לפתילות ולובש חדשים, ובגדי כהן גדול שבלו גונזין אותן, ובגדי לבן שעובד בהם ביום הצום אינו עובד בהם פעם שניה לעולם אלא נגנזין במקום שיפשוט אותם שם שנאמר והניחם שם והם אסורין בהנאה.
ויתכן שמשום כך לא צריכים להיות תכלת, משום שצבע התכלת הוא משום שצריך צבע יציב שעומד בכיבוס, ובבגדי כהונה אין צריך.
בתפארת ישראל בכללי בגדי הקדש של כהונה, כתב שאין צריך חלזון דוקא, אלא צריך תכלת שעומד ביופיו ולא ישתנה:
…הכלל העולה דבין בציצית ובין בבגדי כהונה א"צ חלזון דוקא אבל צריך בשניהן שיהיה מראה (היממעלבלויא) שאינו משתנה מיפיו ע"י בדיקה שהזכיר הש"ס. רק דאפ"ה אין נוהגין בתכלת בציצית מדאין אנו בקיאין באותן סממנין שהזכיר הש"ס שיבדקו בהן אם אינו משתנה כשיבדקוהו בהן.
אבל דבריו אינם מקובלים בפוסקים. לכן גם בדיונים על חידוש עבודת הקרבנות, אחת הבעיות שנדונו היא התכלת.
הרב שמואל אריאל (במאמר "התכלת וחידושה"), טוען שתכלת אינו שם של צבע אלא שם של חומר. כך מפורש בפסוק שמות לט, א:
וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וַיַּעֲשׂוּ אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.
האם שייך לומר ומן הכחול עשו בגדי שרד? ודאי שהבגדים נעשים מחומר כלשהו ולא מצבע וכן בפסוקים נוספים מוכח כך ובשום מקום בתנ"ך ובחז"ל אין מופיע תכלת כשם של גוון גרידא לחפצים אחרים אלא כשם של חומר מסויים צמר ואריגים. וכן "בין תכלת לכרתי" הכרתי אינו צבע אלא חומר צומח, ולכן גם התכלת אינו שם של צבע.
ועיין היטב בלשון הרמב"ם שהבאנו לעיל, שם גם כן מוכח שתכלת הוא חומר ולא שם של צבע – ראה הערה 2.
ויקיפדיה 'חידוש מצות התכלת':
החל משלהי המאה ה-19 נעשו ניסיונות לחידוש מצוות התכלת והועלו כמה אפשרויות לזיהוי החילזון על פי תיאורים שונים המצויים בדברי חז"ל והראשונים ובחינתם בין השאר בעזרת כלים מדעיים. יש שראו בחידוש התכלת אחד מסימני הגאולה[6].
השיטות המרכזיות הן של רבי גרשון חנוך הניך ליינר, האדמו"ר מראדזין, שזיהה את החילזון ממנו הופק התכלת עם דיונון הרוקחים (Common Cuttlefish) ושל הרב ד"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג שזיהה אותו עם הסגולית דו-גונית (Janthina). זיהוי נוסף של החילזון עם ארגמון קהה קוצים (Murex trunculus) נדחה על ידי הרב הרצוג, אולם כיום רבים מהמדענים העוסקים בנושא קושרים בין התכלת למצוה וצבע ה'פּוּרְפּוּרָה' אשר היה נחשב בעולם העתיק כמוצר יקר ערך.
מאז החל הרב ליינר לעסוק בשאלת חידוש התכלת מתקיים פולמוס רחב בקרב העולם הרבני הדן בהתאמת הזיהוי המודרני של החילזון לדברי חז"ל וכן בעצם היכולת לחדש מצווה שבטלה. כיום, קיימות קבוצות הולכות וגדלות של שומרי מצוות המטילים פתיל תכלת בציציותיהם, רובם מצבע המופק מארגמון קהה קוצים ומיעוטם ההולכים בשיטת ראדזין.
לכאורה, מה הבהילות בנושא, הרי תכלת אינה מעכבת את הלבן, ואם כן אנו מקיימים מצות ציצית? אבל אי אפשר לומר שהתכלת הוא רק מצוה מן המובחר ולכן אינו מעכב את הלבן, שהרי גם הלבן אינו מעכב את התכלת, וכן תפילין של ראש אינם מעכבים את של יד, האם גם כאן אפשר להסתפק בתפילין של יד? (הרב שמואל אריאל בתשובה לרב אבינר) אמנם אין זה דומה משום שתפילין של ראש ושל יד הם שתי מצוות ולבן ותכלת הן מצוה אחת, אבל זה דומה להמשך המשנה "הפרים והאילים והכבשים אין מעכבין זה את זה" והם כולם מצוה אחת. ברור שהפשט הוא שתכלת אין מעכב את הלבן ויש טעם ללכת עם לבן גם כשאין תכלת, ודאי שלא לענין לכתחילה ולכן שאל בשו"ת שאגת אריה סי' לב בסוף התשובה איך מותר ללכת עם לבן בלא תכלת, ונדון כבר בשיעור.
ראה מאמר בתחומין כא של הרב שמואל אריאל – ושם על כך שאם יש תכלת אסור ללכת עם לבן לבד. שם:
עוד עולה מכאן, שאין אדם רשאי לדחות את הטלת התכלת בטליתו לאחר זמן, ובינתיים ללובשה בציצית של לבן בלבד, וכפי שאין אדם רשאי ללבוש בגד של ד' כנפות ללא ציצית, בסומכו על כך שבעוד זמן יטיל בו ציצית. וכן אינו רשאי ללבוש בגד אחד שיש בו תכלת ובגד שני שיש בו לבן בלבד (כגון טלית קטן וטלית גדול), שכן העובדה שבבגד אחד הוא מקיים את המצוה, אינה מתירה לו לבטל את המצוה בבגד השני. וכפי שאין אדם רשאי להתעטף בטלית אחת עם ציצית והשניה ללא ציצית, או לקבוע מזוזה רק באחד מחדרי ביתו.
אולם יכול אדם לשאול מחברו טלית של לבן, משום שטלית שאולה אינה חייבת בציצית. וזאת בתנאי, שאינו עושה זאת לשם קיום המצוה, אלא לכבוד בלבד (כגון לעלות לתורה או לעבור לפני התיבה); ויכוון שלא לקנות את הטלית, ולא יברך עליה.
ערוך השולחן אורח חיים סימן ט סעיף יב
תניא היה ר"מ אומר [שם] גדול עונשו של לבן מעונשו של תכלת משום דלבן מצוי הוא בכל מקום ובנקל להשיג ועם כל זה לא עשה לפיכך עונשו מרובה משא"כ בתכלת שדמיו יקרים וקשה להשיג לפיכך אין עונשו גדול כמו בהעדר לבן ובעונותינו מזמן שנתפזרנו אין לנו תכלת ואין אנו יודעים מזה כלל וכל ציצית שלנו לבן ומ"מ אנחנו מקיימים המצוה כתקונה דכבר נתבאר דהתכלת אינו מעכב את הלבן ולכן מי שמבטל מצוה זו עונשו מרובה ודע שזה שנים ספורות שאחד התפאר שמצא החלזון ועשה ממנו תכלת והמשיך אחריו איזה אנשים אך לא היה לו שומע מגדולי הדור ומכלל ישראל ונתבטל הדבר עד כי יבא גואל צדק במהרה בימינו, אמן:
הרב אריאל במאמר בתחומין כרך כא "תכלת בציצית, מצוה מן המובחר או חיוב גמור?" מביא כמה הוכחות שיש חובה ללכת דוקא עם תכלת. נראה שההוכחות מיותרות שהרי זו מצוה מן התורה. אחת הראיות שמביא היא הגמרא ביבמות (צ,ב) שמביאה את גזרת "סדין בציצית", כדוגמא לכך שחכמים עקרו דבר מן התורה בשב ואל תעשה. כאמור, סיעה גדולה של ראשונים (רי"ף, רש"י, רמב"ם, רמב"ן ומאירי) סוברים, שהגזירה היא על התכלת בלבד, ולא על הלבן. הרי להדיא, שביטול התכלת והטלת לבן בלבד הוא "עקירת דבר מן התורה.
ההסטוריה של התכלת:
מתוך מאמרו של הרב שמואל אריאל עם גריעות והוספות:
שיטת האדמור מראדזין – התכלת הוא מהדיונון:
בשנת תרמ"ז קם האדמו"ר מראדזין ר' גרשון חנוך ליינר וטען שניתן וצריך לחפש את החילזון כדי לחדש את מצוות התכלת הדרך שהוא הציע לחיפוש זה היא לדלות מספרי חז"ל והראשונים סימנים שונים לתיאורו של אותו חילזון ולחפש בעל חיים שיתאים לסימנים אלה תחילה הוא פירסם קונטרס שפוני טמוני חול בו הציג את עצם האפשרות למצוא את החילזון ופירט את סימני החילזון שמצא במקורות בשלב השני הוא נסע לנאפולי שבאיטליה למוזיאון לזואולוגיה ימית ושם חיפש בעל חיים שיתאים לסימנים הללו הוא הגיע למסקנה שבעל החיים המבוקש הוא דיונון הרוקחים אין זה חלזון כמקובל בלשוננו כיום אלא כעין תמנון קטן שיש בו שלפוחית דיו שהוא מתיז אל המים כדי להימלט מאויבים בחסות מסך עשן מן הדיו השחורה הזו הצליח האדמו"ר להפיק צבע כחול בתהליך כימי הוא הקפיד להשתמש רק בתהליכים שיכלו להיות קיימים בעת העתיקה שאם לא כן ודאי שלא כך הפיקו את התכלת בימי קדם וכך החל לצבוע פתילי ציצית ואחריו המשיכו חסידיו לייצר ולהטיל תכלת זו. למעשה, השימוש בפתילים אלו לא התפשט בציבור הרחב, והצטמצם בעיקר בקרב חסידי האדמו"ר מראדזין וחלק מחסידי ברסלב.
שיטת הרב הרצוג:
הרב הרצוג כתב עבודת דוקטורט באנגלית לאוניברסיטת לונדון, בשנת 1917 על נושא זיהוי התכלת וכמו כן פירסם מאמרים בעניין זה בכתב העת ההד נוסף על העיון במקורות חז"ל הוא חיפש גם בספרות היוונית והרומית מתקופת חז"ל וכן בממצאים הארכיאולוגיים כדי להסתייע בהם לזיהוי חלזון התכלת מתוך כך הוא מצדד תחילה בזיהוי של החלזון כארגמון קהה קוצים הזיהוי השלישי דלהלן אך לבסוף הוא הקשה כמה קושיות על זיהוי זה והציע חילזון ימי אחר סגולית ובשמה המדעי ינטינה Janthina או סגולית דו-גונית בעברית של ימינו (אנ'). חילזון זה, אף על פי שלא הוזכר במקורות העתיקים, תואם, לדעתו, יותר לתיאור זה. את התכלת של ראדזין הרב הרצוג נתן לבדוק במעבדות, והן העלו שהצבע המופק מהדיונון אינו הצבע הטבעי שבהפרשותיו, אלא 'כחול פרוסי', צבע סינתטי הניתן להפקה ממגוון מקורות אחרים.
עבודת הדוקטור שלו פורסמה במקורה בשפה האנגלית בידי פרופ' אהוד שפנייר מאוניברסיטת חיפה בשנת 1987
ארגמון כהה קוצים:
הזיהוי השלישי נכנס לעולם התורה בשנים האחרונות על ידי ד"ר ישראל זיידרמן והרב אליהו טבגר הם זיהו את חלזון התכלת כארגמון קהה קוצים חלזון ימי מאורך בעל קוצים קהים בקונכייתו.
לאמיתו של דבר אין זה זיהוי חדש אלא הוא מופיע בכתביו של אחד מגדולי ישראל עוד הרבה קודם לאדמו"ר מראדזין, הרב יאיר חיים בכרך בעל שו"ת חוות יאיר חי בשנים 1638-1702 למניינם כותב בספרו מקור חיים על אורח חיים שצבע התכלת מופק מן הפורפר שמו היווני של הארגמון וכן דעה זו מקובלת בעולם המדעי מזה זמן רב. בשנת 1858 למניינם התפרסם מחקר הקובע שחלזונות הארגמון לסוגיהם שימשו בעת העתיקה לצביעת אריגים בצבעים שונים. ובשנת 1898 הועלה הזיהוי הספציפי של חלזון הארגמון קהה הקוצים כחלזון התכלת אולם הד"ר זיידרמן והרב טבגר ביססו את הזיהוי במקורות התורניים הפיצו זאת בעולם התורה ועמותת פתיל תכלת בראשותו של הרב טבגר אף החלה בייצור פתילי תכלת בפועל והפצתם לכל דורש.
תיאור החלזון, מתוך מאמרו של הרב שמואל אריאל:
החילזון חי בחופי הים התיכון בארץ הוא מתרכז בעיקר בצפון משום שהוא חי בחופים סלעיים ובדרום החופים הם חוליים.
בארץ לא ניתן לצוד אותו משום שהוא מוגדר כבעל חיים מוגן ולפיכך מייבאים אותו מיוון וספרד שם הוא ניצוד בכמויות גדולות יחד עם חלזונות אחרים למאכל יש בגופו שלפוחית של נוזל שקוף כאשר הנוזל נחשף לאוויר צבעו משתנה והצבע הסופי הוא סגול אם חושפים אותו לשמש בשלב מסויים של התהליך נוצר תהליך כימי שמשחרר את חלקיקי הברום שנותנים לו נטייה אדומה ואז נשאר צבע כחול טהור.
בכך נפתר אחד הקשיים המרכזיים של הרב הרצוג כנגד הזיהוי של הארגמון הרב הרצוג הוכיח מן המקורות שצבע התכלת הוא כחול ואילו הצבע המופק מן הארגמון היה סגול ולא כחול אך לפני כעשרים שנה נפתרה חידה זו כאשר גילו את העובדה שבחשיפה לשמש הצבע הופך לכחול
מעבר לראיות ההלכתיות, יש ראיות הסטוריות שזהו הארגמון כהה קוצים:
בספרים רבים מן העת העתיקה מוזכר שהפיניקים יושבי צור וצידון הקדומים היו צובעים אריגים בצבע שהופק מחלזונות וצביעה זו נחשבה למשובחת במיוחד ומחירה היה גבוה מאד הגוונים המתקבלים היו שונים אדום סגול כחול וגוונים נוספים בספרי מדעני הטבע של יוון ורומית כגון אריסטו פליניוס ועוד מתואר החלזון שבו השתמשו לצביעה זו פורפור או מורקם שלא כחז"ל שמגמתם היא הלכתית והתיאורים הטבעיים מופיעים בדבריהם כבדרך אגב הרי מגמתם של מדענים אלה להבדיל היא לתאר את הטבע מצד עצמו ולפיכך התיאורים שלהם על החילזון הם מפורטים מאד כגון גודלו מזונו דרכי הרבייה שלו וכדומה מתוך תיאורים אלה עולה בבירור שהחילזון המתואר הוא הארגמון ממילא יש בידינו עדות ברורה על כך שהארגמון שימש לצביעת אריגים בעת העתיקה. (אריאל שם)
וכן ראיות מהארכיאולוגיה:
הדבר מתאשר גם בממצאים הארכיאולוגיים במקומות רבים לאורך חופי הארץ והלבנון נמצאו מצבורים גדולים של קונכיות ארגמון הדבר מורה שבעת העתיקה השתמשו בארגמון לצורך כלשהו מה היה שימוש זה זאת ניתן להסיק משני ממצאים א בחלק מן האתרים נמצאו לצד הקונכיות שברי כלים שעליהם שאריות צבע הזהה בהרכבו הכימי לצבע המופק מבלוטת הארגמון בחלק מן האתרים הקונכיות שנמצאו הן שלמות מלבד נקב אחד במקום בו מצויה בלוטת הצבע מכאן עולה בבירור שהארגמון ניצוד כדי להפיק את צבעו ממצא מרשים במיוחד הוא ערימת ענק שנמצאה באיזור צור שאורכה מטר רוחבה מטר וגובהה מטרים וכולה מורכבת מקונכיות של ארגמון קהה קוצים מאות מיליוני קונכיות הדבר מעיד על תעשייה ענפה של צביעה שהתקיימה במשך מאות שנים באותו איזור עד שנצברה כמות ענק כזו.
ועדיין יש המפקפקים בכך משום שיתכן שהחלזון של הציצית היה סוג אחר של חלזון. ולכאורה ראיה ממה שאומרת הגמרא שהוא עולה אחת לשבעים שנה. אמנם יתכן שהחלזון נמצא במים הרדודים ושם קל למצא אותו, אלא שעל החוף הוא עולה אחת לשבעים שנה.
וכן יש התאמה לסוגיה בשבת: גמרא במסכת שבת ע"ה א נאמר שאת הפקת הנוזל מן החילזון יש לעשות בעודו בחיים משום שלאחר מותו הצבע מתקלקל, ותיאור מקביל מופיע גם בספרות היוונית והרומית שצריך להוציא את הצבע בעוד החילזון חי.
ראיה נוספת לחיזוק הזיהוי של חלזון התכלת ניתן להביא מן ההשוואה לקלא אילן כאמור לעיל הגמרא אומרת בכמה מקומות שקלא אילן הוא צבע הזהה לצבע התכלת ולא ניתן להבחין ביניהם בראיית העין הגאונים והערוך מזהים את הקלא אילן עם האינדיגו צמח שממנו ניתן להפיק צבע כחול צמח זה ידוע ומוכר גם כיום וכאשר משווים את הצבע המופק ממנו לצבע התכלת המופקת מן הארגמון הרי הם זהים לחלוטין ולא ניתן להבדיל ביניהם.
הרב אלישיב מונה כמה טענות נגד התכלת, קובץ תשובות הרב אלישיב חלק א סימן ב:
ע"ד השאלה האם ראוי ונכון להטיל ציצית צבוע בצבע תכלת אחרי שלדעת חוקרים בזמנינו ברור להם שמצאו את החלזון שאמרה תורה. ואף אם נטיל ספק בדבר, מ"מ לא גרע מקלא אילן [לא יהא אלא לבן], ומאידך מרוויחים שמא באמת הוא החילזון האמתי ומקיימים מצוות ציצית ככל חוקתו ומשפטו ככתוב בתורת משה.
[א] אכן ד"ז כבר הי' לעולמים וכידוע שמלפני יותר ממאה שנה סבר א' מגדולי האדמורים שהוא מצא את החלזון והכריז קבל עם ועדה שאין לו ספק בדבר והרעיש עולמות למה מתעלמים מקיום מ"ע מה"ת. אך גדולי ישראל בדורו לא הסכימו עמו, והנה כעבור ימים ושנים באו חוקרים ובטלו את דבריו מכל וכל אלא הצביעו הם על משהוא אחר שהוא הוא החלזון. שוב אחרי תקופה יותר מאוחרת קמו אנשי מדע וטענו שכל מה שחזו עד כה שוא ותפל הוא ורק הם היודעים ומכירים את החלזון האמתי, ואנחנו לא נדע אם לא כעבור שנים יבואו אחרים ויבטלו גם דבריהם.
[ב] והנה טענת הבית הלוי נגד התכלת של הרבי מרדזין ז"ל הוא שאם הדג הי' במציאות וגם הוצאת צבעו הי' ידוע בכל זמן מהזמנים מעת שנפסקה התכלת מישראל ועכ"ז לא לבשוהו אבותינו, ה"ה כאילו יש לנו בקבלה ומסורת מאבותינו כי זה הדג וצבעו איננו החלזון והתכלת אף שיש בו כל הסמנים שסמנו בו הנ"ל – ואנא לא ידענא מה עם ההמצאה אשר המציאו חוקרי זמנינו אם גם עלי' חל הטענה הנ"ל.
[ג] והגאון מקוטנא בספרו ישועות מלכו ב' "כבר הוחזק אצל ישראל זה יותר מאלף שנה שנגנז התכלת, ופשט לשון הספרי פ' ברכה ומדרשו של האריז"ל מסכים לזה שאין תכלת אלא בזמן ביהמ"ק. וגם מלאכת הצביעה לא נתברר, כי לדעת רש"י היורה שנותנים לתוכה דם החלזון לצבוע לא הי' רשאין לערב סממנים אחרים כ"א דם החלזון לבד, ולהרמב"ם ביורה שנותנים החלזון נותנים הסממנים – ומי יכריע בזה"ז" – עי"ש בסי' א' ב' ג'. ומסיק "ע"כ א"א לסמוך ולסייע את מלאכתו".
[ד] ובאו"ח סי' ט' י"א שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית. והטעם דבעינן בזה מין הכנף. ובפרמ"ג שם מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא בטלית – ולבושי' כתלג חיור, א"כ בהכרח יעשה הטלית והציצית לבנים ע"ש.
מצפה לתשועת ה' שישלח מורה צדק למען נוכל לקיים מצות התורה ככל פרטי' ודקדוקי'.
יוסף שלו' אלישיב
התשובות לטענות אלו:
לגבי הטענה שמא יבואו אחרים ויבטלו דבריהם, הרי אין לך אלא שופט שבימיך, והפוסק צריך לשקול את הדעות ולהכריע ולא לחשוש שמא תהיה דעה אחרת. לגבי הטענה שאם הדג היה במציאות הרי זה כאילו יש לנו מסורת מאבותינו שאין זה התכלת, יש לומר שאכן יש ראיות שהתחדשו בנוגע לארגמן כהה קוצים, והם לא היו לאבותינו. על הטענה בשם האר"י שאי תכלת אלא בזמן בית המקדש, יש לומר שלצורך מצות ציצית כן ימצא. וכן הטענה לגבי צבע מין הכנף, ברור שלכל הדעות אין זה מעכב.
הרב אבינר בתשובה, שאילת שלמה כרך ד' תשובה יב:
לכן כל זמן שגדולי הדור שלנו לא יספקו שיש להטיל תכלת בציציותינו, אנו לא נטיל כי בענין מחודש כזה, להם שייכת הפסיקה. ואע"פ שאי אפשר לומר שאסור להטיל תכלת כי סוף סוף מותר לאדם לסמוך על האדמו"ר מראדזין או הגריא"ה הרצוג או רג גדול בדורנו שיפסוק כזיהוי שלישי, מכל מקום הבא לשאול אותנו, אנו נאמר לו שיימנע ולא יתייהר לעומת רבותינו גדולי דורנו שאינם נוהגים כן, וינהג כמו החפץ חיים שחתנו מספר עליו שאמר בענין זה שאינו רוצה להכניס ידו לתוך האש.
ובתשובה יד שם:
… אפשר מהי התכלת אלא במסורת ואין לנו מסורת אפילו נדע מהי התכלת בוודאות הרי גם הכנת הצבע חכמה גדולה והיא חייבת להיות מדויקת וזהו דבר שיכול לעבור רק במסורת גם רוב הפוסקים דחו את העניין וביטלו אותו מכל וכל כמו שכותב ערוך השולחן' או"ח ט ינ והם סוברים שהתכלת יתחדש רק עם בוא גואל צודק וגם אנו רואים שלא החמירו בזה הדורות הקודמים של גאוני עולם ולא יצאו בקריאה גדולה שיש לחפש את התכלת…
לגבי האמירה על החפץ חיים "שאינו רוצה להכניס ידו לאש", הרי שאמירה זו המובאת בספר התכלת ע' 189 מובאת לגבי השאלה אם ניתן לחדש את התכלת ולארוג תכלת זו בבגדי כהונה ולחדש את העבודה. על כך ענה: "לא הייתי מכניס ראשי לתוך האש ומסתכן לעבוד את עבודת המקדש על סמך תורתו".
לגבי שאלת המסורת, יש אמנם דברים שצריך מסורת כמו כשרות העופות, ומאידך לגבי בהמות לא צריך מסורת. אין מקור שצריך מסורת לגבי חידוש התכלת. ולכאורה זו שאלה מציאותית שצריך להכריע בסברא ולא דבר ששייך רק למסורת. ראה באסיף את תשובתו של הרב שמואל אריאל לרב אבינר.
נספח:
תפארת ישראל כללי בגדי קודש של כהונה
אמנם הדבר שאני מסופק בו, הוא אם באמת צריך לתכלת חלזון דוקא, דהנה כפי הנראה מהרמב"ם (כלי המקדש פ"ח) דבתכלת שבבגדי כהונה א"צ חלזון, ותמהני על רמל"מ שם שרצה לומר שהרמב"ם סמך א"ע על מ"ש בפ"ב מהל' ציצית, דבתכלת שבציצית צריך חלזון, וכמו כן דינו כאן. ולפע"ד אי אפשר לומר כן, דשם בהל' ציצית ממקומו הוא מוכרע שהרמב"ם מחלק בין הדבקים, שכתב תכלת האמור בכל מקום וכו' תכלת שבציצית צריך שתהיה צביעה שעומדת ביפיה ולא תשתנה, ואם צבעו צביעה אחרת, אף שהוא כעין הרקיע, פסול לציצית, עכ"ל. הנה מ"ש שעומדת ביפיה, היינו צבע שנעשה מדם חלזון, כמ"ש בש"ס, דרק חלזון יש לו מדה זו, אמנם מדבריו נראה ברור כשמש שמחלק בין תכלת שנזכר בציצית לתכלת שנזכר בכל מקום בתורה, ודלא כרמל"מ הנ"ל. וכן מצאתי סמוכות לרמב"ם, מירושלמי (שבת פרק כלל גדול ד"ל ע"א), למאן דלא חשיב צידה בכלל ל"ט מלאכות, על כרחך לא היה להן תכלת במדבר לבגדי כהונה מדם חלזון, וכך כתב הקרבן עדה שם, ואף דלא קיי"ל כהך מ"ד, לאו משום חלזון, רק משום תחש, דס"ל שהי' חיה שנבראת לשעתה, וא"צ צידה, וכמו שכ' בירושלמי שם, אבל בחלזון דבר רחוק הוא שהביאוהו מא"י, שהי' רק בחלקו של זבולון, דרך רחוק מהמדבר שהיו שם ישראל, וכמ"ש הקרבן עדה שם. וכיון שהוכחנו שלתכלת שצריך לבגדי כהונה לא היה צריך חלזון דוקא, א"כ הוא הדין לגבי ציצית אין צריך חלזון דוקא, דבשניהן לא נזכר רק מלת תכלת, וכן נראה מלשון הגמ' (מנחות מ"ב ב') דא"ל אביי לרב ושמואל האי תכילתא במה צבעיתו לה, מדלא קאמר במה צבעינן לי' משמע דלא שאל ליה פי' המלה מהו תכלת, דכבר ידע שפירושו הוא צבע בלויא כזהר הרקיע, ושאינו משתנה יפיו, וכדקאמר הש"ס בתר הכי, רק שאל לו, אתון במה צבעיתו ליה, משמע ודאי ברור דאפי' בשיצבענו בדבר אחר אם רק יעמוד ביופי מראיתו כשר אף לציצית, וכן משמע נמי שם (דמ"ג א'), דבדקוה להצבע בבדיקה שהזכיר ר' יצחק ונתקלקל הצבע, וחזרו ובדקוה בדרב אדא וחזר ונתיפה, ורצו לפוסלו, א"ל רב אחאי הא לאוט תכילתא ולאו קלא אילן [פי' מלת קלא הוא גוש, כמו שקל קלא פתק בה (ר"ה כ"ה א'), ואילן הוא שם הצבע, אינדיגא בל"א, כך כ' רנ"י (ר"פ איזהו נשך צ"ו ב')]. משמע דאם רק אינו קלא אילן אף שלא נצבע מחלזון, עכ"פ מדאינו משתנה מיפיו, כשר בין לציצית בין לבגדי כהונה.
אמנם גם על הרמב"ם אני תמה, דמשמע מדבריו רפ"ב מציצית, דרק בציצית צריך שלא ישתנה מיפיו, משא"כ בתכלת שבבגדי כהונה, וק' מ"ש הא מהא, דכיון שחז"ל שם הזכירו בציצית דצריך שלא יהיה אפרד חזותא, על כרחך שכך משמעות מלת תכלת שיהי' צבע (היממעל בלויא) שאינו משתנה, א"כ מ"ש ציצית מבגדי כהונה, ותו דמש"ס שם מוכח דאין לחלק ביניהן, דבש"ס שם גמר טעמא דפסול בצבע דציצית, מכליל תכלת שנאמר בבגדי כהונה, משמע דדיניהן שוה.
הכלל העולה דבין בציצית ובין בבגדי כהונה א"צ חלזון דוקא אבל צריך בשניהן שיהיה מראה (היממעלבלויא) שאינו משתנה מיפיו ע"י בדיקה שהזכיר הש"ס. רק דאפ"ה אין נוהגין בתכלת בציצית מדאין אנו בקיאין באותן סממנין שהזכיר הש"ס שיבדקו בהן אם אינו משתנה כשיבדקוהו בהן, דהרי מגביא גילא ומיא דשבלוליתא שהזכיר הש"ס, מחולקין רש"י ורמב"ם בפירושן. לפיכך מדאין תכלת מעכב ללבן, ואיכא חשש שעטנז להכי בטלו בימי הגאונים לתכלת לגמרי, והרמב"ם ר"פ התכלת כ' דאין אנו יודעין לצבוע תכלת, וחידוש הוא שבחיבורו לא הזכיר דבר מזה. ועתה בא וראה כמה גדולים דברי חז"ל, שחקרתי אצל הצובעים היותר מפליאין במלאכתן, ואמרו לי שאין בנמצא (לעבהאפטעס בלויא) שיהיה ג"כ בת קיום (דויערהאפט). הרי דב' מדות הנכללים במלות תכלת, דהיינו היופי והקיום, אינן בנמצא בשום צבע (בלויא), ורק דם חלזון יש בו ב' מדות הללו, והוא שנאבד ממנו.
- יש לשים לב שהשימוש המחודש במלה "תכלת" הוא בעברית מודרנית במובן של "תכול רקיע", וזאת על אף העובדה שעין לא ראתה תכלת מקורית מזה אלף וארבע מאות שנה. ↑
-
המונח ירוק בלשון חז"ל והראשונים כולל את הגוונים הקרויים בפינו ירוק צהוב וכחול עיין למשל בשו"ע וברמ"א יו"ד סימן קפ"ח סעיף א'. כנראה בתנ"ך ובימי חז"ל, היו ארבעה שמות לצבעים: שחור, לבן, ואדום – פחות או יותר במשמעות המודרנית שלהם, והשם "ירוק" לכל יתר הצבעים. "ירוק" = צבעוני.
ראיה ראיתי מי שמביא ממשנה נדה פ"ב מ"ו, עקביא בן מהללאל מטמא דם הירוק, וחכמים מטהרים. ובמהרם מרוטנבורג (שו"ת סימן תרל"א) הבין בפשטות: "דם ירוק דמטהרינן כרבנן דעקביא בן מהללאל בין מראה בלו"א (כחול) בין מראה גה"ל (צהוב) בין מראה גרי"ן (ירוק מודרני) כולם בכלל ירוק הן … בלו"א – כדאמרינן משיכיר בין תכלת לכרתי …וכרתי נקרא ירוק … ותכלת דומה לים ולרקיע הוא בלו"א וגע"ל כשעוה שהוא ירוק דאיתא בתוספתא דנגעים 'ירקרק – ירוק שבירוקים כשעוה ואדרבה הוא ירוק שבכולן והוא גע"ל, וירוקה כשירה (במראות ריאה חולין מז) פירש רש"י כעשבים והוא גרי"ן". וכן שו"ע יו"ד קפח, א': "כל מראה אדום, בין אם היא כהה הרבה, או עמוק, טמאים. וכן כל מראה שחור. ואין טהור אלא מראה לבן וכן מראה ירוק, אפילו כמראה השעוה או הזהב, וכ"ש הירוק ככרתי או כעשבים. (מרדכי). (וכן מראה שקורין בל"א בלו"א בכלל ירוק הוא), ↑
- עיר הקודש והמקדש, חלק ה, עמודים נד-נה ↑
- שם עמוד נט ↑
- בספרי (פרשת שלח, קטו) כתוב "… שלא יאמר הרי אני נותן צבעונים וקלא אילן והם דומים לתכלת ומי מודיע עלי בגלוי?". ובגמרא (בבא מציעא סא:) "אמר רבא למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים ברבית יציאת מצרים גבי ציצית יציאת מצרים במשקלות אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו (בנכרי) [בגוי] ומלוה אותם לישראל ברבית וממי שטומן משקלותיו במלח וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא" ↑
- כך פירוש הערוך. ולגבי חזותו של הקלא אילן, הייתה לרב הרצוג דוגמא ממפעל טקסטיל (כך כתב במכתבו לרי"מ טיקוצ'ינסקי). השוואה זו היא ראיה נוספת לחיזוק הזיהוי של חלזון התכלת. הגמרא אומרת בכמה מקומות שקלא אילן הוא צבע הזהה לצבע התכלת ולא ניתן להבחין ביניהם בראיית העין הגאונים והערוך מזהים את הקלא אילן עם האינדיגו צמח שממנו ניתן להפיק צבע כחול צמח זה ידוע ומוכר גם כיום וכאשר משווים את הצבע המופק ממנו לצבע התכלת המופקת מן הארגמון הרי הם זהים לחלוטין ולא ניתן להבדיל ביניהם. ↑