ב”ה
בסוגית חרדל ודבורים
יש לברר: את השיטות המחולקות להלכה למסקנת הסוגיה, ואת ההנחות שהיו בתחילת הסוגיה שהן משנות בהמשך הסוגיה לפי הפירושים השונים כפי שנראה.
שני דברים יש לברר למסקנת הסוגיה: האם מותר או אסור לסמוך כשאין שם ניזק עדיין. ואם סמך בהיתר, האם חייב לסלק כשיבא אח”כ הניזק.
והדברים תלויים גם בחילופי הגרסאות בסוגיה, שהחשובה שבהן היא השאלה האם גורסים “אלא אמר רבינא” או “אמר רבינא”, וזה מלבד הבדלים אחרים בגרסאות, שרמז והסביר עליהן בקיצור הרמב”ן במלחמות, וביתר אריכות ברמב”ן בחידושים.
הבסיס לדברים שלהלן: תוס’ בסוגית חרדל ודבורים, בעל המאור ורמב”ן, רמב”ן בחידושים, קצות החושן סימן קנ”ה, שו”ת רע”א בקונטרס במילי דנזיקין סימן קנ”א, וספר משפט שלמה מהרב שלמה זעפראני, סימן כ’.
ותחילה נציג את הדברים בשאלה מעשית, וננסה לבאר את ההלכה בשאלה זו מתוך בירור הענינים הנ”ל: אדם שבנה בית על מגרש, והמגרש שלידו היה ריק. כיון שהמגרש שלידו היה ריק, בנה על גבול המגרש את מערכת המיזוג אויר המרכזית, או שבנה שם בית לזבל, מתוך הנחה שזה דבר שטעון הרחקה כשיש שם בנין. ולאחר זמן נבנה שם בית, וטוען בעל הבית החדש שירחיק את הדברים ששם על הגבול. ובעצם אותה שאלה אם פתח חלון לכיון המגרש, ואז הרי זה דין הפותח חלון לחורבה שנידון בפירוש בראשונים (וע’ רא”ש פ”ב סימן ג, לרא”ש אין למחות ואין חזקה, ולרבינו יונה יכול למחות שמא יחזיק).
ויש לברר, האם היה מותר לו לשים את הדברים על הגבול. אם נאמר שאסור, הרי ברור שחייב להרחיק. אלא שאם נאמר שמותר השאלה היא האם מותר גם לאחר שבא ניזק, כיון שהיה תחילתו בהיתר (והאם יש היתר כזה) או שחייב לסלק לכ”ע?
הערת רע”א בסימן קנ”א בקוטרס מילי דנזיקין (עמ’ קלו) שבשו”ע לא כתב המחבר דבר בענין סמיכה בהיתר זולת הרמ”א בסימן קנ”ה סי”ט שכתב ב’ דעות בסומך גפת למיצר חברו כשאין שם כותל.
בסוגית חרדל המחלוקת העיקרית היא בין רש”י ור”י לבין ר”ת ור”ח בתוס’ ד”ה וסבר. וע’ הערה ליד התוס’ ד”ה מכלל ע’ ב”ח ששינה סדר התוספות. וברור משום שבתוס’ כאן נקטו בתירוץ שהדבורים קודמים, ולפירוש רש”י ור”י כשמעמידים בלוקח, הרי החרדל קודם. ע”כ שהתוס’ הוא לדעת ר”ת ור”ח שמובאים בתוס’ הבא.
המחלוקת העיקרית היא האם לגרוס “אלא אמר רבינא” או “אמר רבינא” והשאלה היא האם הגמ’ חוזרת בה מכל האוקימתות הקודמות, כמ”ש ר”ת ומותר לסמוך מלבד בבור משום שכל מרא וכו’ או שאסור לסמוך גם לרבנן וכאן מיירי בלוקח.
בעצם נראה לומר שהמחלוקת היא בהבנת סברת “כל מרא ומרא” בתחילת הסוגיה יח ע”ב – ע’ י”ז ע”ב במחלוקת אביי ורבא: האם כל מרא רק גורם שיהיה נחשב לגירי דיליה, ולרבנן ממילא אין משמעות לסברא זו משום שלדעתם צריך להרחיק אף בלא גירי דיליה. אבל בעקרון עדיין סובר רבא שאסור לסמוך גם כשאין ניזק ולכן לרבנן אסור לסמוך גם כשאין ניזק. והטעם כתבו בתוס’ יז ע”ב ד”ה וסבר שיש טורח בסילוקן ולכן יכול לעכב אף אם יאמר שיסלק לאחר שיהיה מזיק. אבל יש לומר באופן אחר: כיון שיש סברת כל מרא, הרי גם לרבא אין דין שצריך להרחיק כשאין ניזק: כאן יש כבר ניזק שהרי כל מרא וכו’.
לפי ר”י ור”ח בנקודה זו בא שינוי דרסתי בסוגיה: “אלא אמר רבינא כו’ על המזיק להרחיק…” כלומר רק כשכבר יש נזק. והטעם משום שבה”א חשבנו שלרבנן הטעם הוא משום איסור לסמוך כשאין מזיק. ובמסקנא אין איסור כזה, אלא גם לרבנן משום כל מרא, וכשאין טעם זה הרי מותר לסמוך בכל חוץ מחפירת בור.
לפי זה מסקנת הסגיה לפי ר”י ור”ח היא שחוץ מבור מותר לסמוך.
אבל כתב רע”א שם ד”ה כל הנך ראיות (קלג עמודה א’), שכך צריך להיות הדין גם לשיטת ומהלך רש”י בסוגיה: שהרי במחלוקת ר’ יוסי ורבנן, הלכה כר’ יוסי שצריך להרחיק רק בגירי דיליה. ואם כן, כל שאין דבר ניזוק עכשיו, הרי אין זה גירי דיליה, ורק לרבנן שאוסרים גם כשאינו גירי דיליה, יש לומר שאסרו להקדים את המזיק. אבל להלכה כר’ יוסי, הרי גם לשיטת רש”י יש להרחיק רק כגון בור שכל מרא ומרא וכו’ כלומר כשזה גירי דיליה.
וטוען רע”א שלהלכה לא צריך להיות הבדל בין השיטות. אלא שבטור כתב שלא כן, ע’ טור ס”ס קנ”ה, שלשיטת רש”י והרי”ף אסור לסמוך למיצר חברו אף אם אין שם כותל.
ולכאורה הרי רע”א צודק, שהלכה כ’ יוסי ולא כרבנן והרי כל זמן שאין מזיק אין זה נחשב גירי דיליה גם בדברים שמודה ר’ יוסי שמותר לסמוך ואף אם נאמר שהכל גירי דיליה כמ”ש הרמב”ן, אבל הרי כל זמן שאין מזיק עדין אין זה גירי כמו “כל מרא”? וצריך לומר כמו שכתב הרמב”ן לעיל יח ע”א ד”ה הא דאקשינן, שכתב שהשאלה היא אליבא דרבנן שכיון דאילו איתיה לכותל הוי גיריה, השתא נמי כגיריה דממו לדא ההיא שעתא לבני לכותל הוו גירי. אלא שעצם סברא זו לכאורה קשה ויש להבינה.
כפי שעולה מתוס’ ד”ה וסבר ר’ יוסי (וכ”כ רע”א בנקודה זו חוזרת בה הגמ’ מהנחה שהניחה קודם עמ’ קל”ג עמודה ,)3הרי בה”א הגמ’ חשבה שטעם רבנן אינו משום כל מרא, אלא כמו שכתבו התוס’ י”ז ע”ב מפני שיש לחוש שמא לא יסלקם כשיגיע הדבר הניזוק וכמ”ש הרא”ש שלא רוצה להתעצם איתו בדין. ואחרי מימרא דרבינא גם טעם רבנן הוא משום כל מרא. אם כן בה”א סברת כל מרא היתה שזה רק גורם להיות גירי דיליה, ואם כן זה נוגע רק לר’ יוסי ולא לרבנן, וסברת כל מרא למסקנה היא שכבר עכשיו יש דבר הניזוק, אבל עקרונית מותר לסמוך כל שאין דבר הניזוק.
א”כ יוצא שיש שתי אפשרויות גם אם נגרוס כרש”י, האם להלכה מותר לסמוך או אסור לסמוך. מכל מקום לשיטת הר”ת והר”ח הרי ודאי שמותר לסמוך בכל חוץ מאשר בבור ומשום כל מרא.
ויש לברר גם אם נאמר שמותר לסמוך ובאופן שמותר, האם כשיבוא הדבר הניזוק צריך לסלך או שמותר להמשיך כיון שהיה בהיתר? אלא שקודם יש לעמוד גם על שיטת הרמב”ן במלחמות ושיטת הר”י מגאש כפי שהביאה הרמב”ן בסוף המלחמות ובחידושיו:
דעת הרמב”ן במלחמות, לאחר שדחה את מהלך בעל המאור, שעקרונית הוא כר”ת בתוס’ שגורס “אלא אמר רבינא” אבל הסברו בתחילת הסוגיה שונה, וע’ רמב”ן שהקשה עליו. (הרמב”ן במלחמות הביא גרסאות שונות בגמ’ והסבירם, ובמלחמות קשה להבין את הגרסאות, וע’ בחידושים שהדברים יותר מבוארים. ההבדלים: א. במקום “ואי לא סמיך היכא משכחת לה”, יש גרסה: “למה ליה למימר”. ב. במקום “ואי בלוקח מאי טעמא דרבנן” או “ואי בלוקח כי איכא ירק אמאי מרחיק”, יש גרסה “ועוד מאי טעמא דר’ יוסי ועוד אפילוו משרה וירק נמי” – גרסה שהרמב”ן מסביר אותה. ג. במקום “אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו” יש תוספת: “וטעמא דאיכא ירק”. ואכמ”ל). ע’ רמב”ן: “הגעתי לנוסחה ראשונה מוגהת בכתב ידו הקדוש ז”ל…” שהכא בלוקח שלקח משרה וחרדל. ובלוקח אם לא היה גם משרה וחרדל, הרי אם אחד קדם לבדו מותר לו. ורק בלוקח יש היתר של סמיכה לכתחילה. הקושיה העיקרית של הרמב”ן: ש”על המזיק להרחיק את עצמו” לא בא למעט שרק כשיש ניזק, לרמב”ן לא קשה, שאכן אמר רבינא על המזיק – כרש”י, אף שהוא לוקח צריך להרחיק. ומסקנתו “מתני’ בלוקח קיימא וכדרב פפא ורבינא”. ואם כן לרמב”ן יש היתר לסמוך רק בלוקח.
(לשיטת הרמב”ן בנדון שאלתנו, בישוב חדש שאחד קנה מגרש לפני שהיה לו שכן וסמך דברים שאין לסמוך עליהם, הרי בלוקח אכן מותר לסמוך – וכל זה בדבר שאין בו מנהג או חוק המדינה שגדרו כמנהג כפי שהתבאר בשעור ראשון).
לדעת הרמב”ן האם כשיבא ניזק צריך לסלק את הזיקו או לא? מתוך דברי הרמב”ן מוכח שלא: משום שאחת המעלות בהסבר הרמב”ן היא שאין צורך לחלק בין אילן ובור לבין לוקח של דברים אחרים. התוס’ הוצרכו לומר שיש חילוק ורק באילן משום הפסד גדול לא יסלקו אלא יתן דמים. ע’ תוס’ ד”ה ואי. ולרמב”ן “דא ודא אחת היא” ששם אילן קדם ואין לשכנו בור. “וכאן נמי אם לקח זה משרה והלה בא לעשות ירק אינו מרחיק”. ואמנם יתכן שבאילן כיון שאינו מסלקו אלא חייב לקוצצו יש תשלומים ולא בדברים אחרים. מכל מקום מוכח ברמב”ן שלא מסלק לאחר זמן.
דבר נוסף מענין ברמב”ן במלחמות: הרמב”ן כתב “ומסתברא דהלכתא בהאי סברא כרבנן דדבורים לחרדל לא מזקי” וכל מה שכתוב בסוגיה שלר’ יוסי דבורים מזיקים לחרדל, היינו לשיטת רבנן שצריך להרחיק גם בלא גירי דיליה. אבל לר’ יוסי עצמו היזק הדבורים אינו גירי דיליה ודבורים אינם מזיקים. ואם היו מזיקים היו צריכים הרחקה וכלל דבורים הם מזיק שצריך להרחיקו עי”ש שהביא תוספתא. אבל בחידושים משמע שלר’ יוסי אכן דבורים מזיקים וזה גירי דיליה וצריך להרחיק בעל הדבורים. עי”ש וצריך בירור.
ושיטת הר”י מגאש שהובאה בסוף דברי המלחמות שקסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו ואם אם סמך בשעה שאין שם נזוק, ו”יכול הוא לסמוך לכתחילה עד שיבא הניזק ויסמוך” ולא מעמידים בלוקח וכל שינוי דשנינהו עד השתא ליתנהו, אלא שכל היתר לסמוך הוא רק עד שיבא הדבר הניזוק. ועיין ברמב”ן בחידושים ביתר אריכות את שיטת הר”י מגאש.
לסיכום: לשיטת רש”י: אין היתר של סמיכה כשאין שם דבר הניזק. לשיטת ר”ת ור”ח: מותר לסמוך כשאין שם דבר הניזק. לשיטת הרמב”ן, רק בלוקח יש היתר לשיטת הר”י מגאש יש היתר רק עד שיבא הדבר הניזוק.
אבל גם לרמב”ן שבלוקח מותר לסמוך נראה לכאורה שזה רק בלוקח שדה שאינה עשויה לבורות, ולא יכול לומר שאני אמלך וכו’ אבל אם עשויה לבורות נראה שבזה לכאורה אינו סומך. וכן בשטח שעשוי ליבנות הרי הוא כעשויה לבורות. אלא שזה תלוי בפשט הגמ’ בחרדל, האם מסקנת הגמ’ לפי רמב”ן שבעשויה לבורות סומך בלוקח או באינה עשויה, והאם שאלת הגמ’ לרבא היא ללשון שני, אם כן היתה הגמ’ יכולה לתרץ שסומך באינה עשויה לכך, ומדוע לא תרצה הגמ’ ולכאורה השאלה ללשון ראשון, ובאינה עשויה לבורות בלוקח סומך, אבל בעשויה דברי הכל אינו סומך גם בלוקח. כך שבנדון דידן גם לרמב”ן אין היתר.
אלא שלכאורה יש מקרה שכולם מודים שמותר לסמוך בהיתר: שהרי ללשון שני בגמ’ בשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך. ולכאורה הרי זו סמיכה בהיתר, ואיך אפשר לומר שיש מחלוקת אם יש עיקרון של סמיכה בהיתר, ע’ בקצות החושן שדן בשאלה זו, וכתב הקצות שאין זה משום סמיכה בהיתר, אלא משום שבכה”ג על הניזק להרחיק את עצמו ולא משום שהסומך בהיתר יכול להשאר. ע’ קצות החושן סימן קנ”ה ס”ק יא בד”ה אמנם.
ולמעשה בדין סמיכה בהיתר, ע’ שו”ע סימן קנ”ה סעיפים יח יט ברמ”א שהביא שתי דעות.
ופשטות השו”ע היא שאין צריך להרחיק גם לאחר שבא הניזק. וכ”ש בהיתר של לוקח שאין צריך להרחיק אח”כ. וכן מסקנת הנתיבות בס”ק יג שהאריך בזה עיי”ש. וזה שלא כרע”א בתשובה שהוכיח מרא”ש שצריך לסלק אחר כך.
ע’ רע”א שכתב שמתוס’ מוכח שאין צריך להרחיק. ע’ שם שלש ראיות מתוס’. אלא שרע”א דן בשיטת הרא”ש:
=================================================================
*ע’ קצות החושן אם יש ענין של סמיכה בהיתר או שבכה”ג על הניזק להרחיק את עצמו. *ולכאורה שאלה זו תלויה במחלוקת רש”י ור”י עם ר”ת ור”ח בתוס’ ד”ה וסבר, אלא שע’ תשובת רע”א בד”ה כל הנך ראיות, שכתב שגם לרש”י מותר לסמוך, שהרי אמנם ר’ יוסי מודה בכל הרחקות של מתניתין כמו שכתב הרמב”ן בקוטנרס דינא דגרמי, אבל הרי זה נחשב גירי דיליה רק כשיש כבר נזוק ולא כשעדיין אין ניזוק, ובכ”ג לכ”ע מותר לסמוך. * אבל לסברת הרמב”ן לעיל יח ע”א דה הא דאקשינן, שלר’ יוסי אילו איתיה לכותל הוו גיריה היתא נמי כגיריה דמו דדהא ההיא שעתא דבני לכותל הוו גיריה”, אם כן נכון הדבר שהשאלה תלויה ברש”י ובר”ת ור”ח. ולפי זה מובן פסק הטור סס”י קנ”ה שכתב שלשיטות הרי”ף ורש”י אסור לסמוך בצד מיצר חבירו אף אם אין שם כותל -וכ”כ רע”א בד”ה ומ”ש הטור.
*בדעת הרא”ש ע’ רע”א על הסתירות שבדברי הרא”ש, ומסקנת הפני יהושע היא שלרא”ש צריך להרחיק לאחר שיגיע הדבר הניזוק.
בדין סמיכה בהיתר: הוכחה מזה שבעל הדבורים לא צריך להרחיק לר’ יוסי, לכאורה הטעם הוא מפני שהוא סמך בהיתר. ע’ ע”ז רע”א ד”ה וראיה, וד”ה ועדיין (קלג ע”ב).
לגרסא “אלא אמר רבינא” כתב רע”א שהגמ’ חוזרת בה וסוברת בטעם רבא שהוא משום כל מרא גם לרבנן ובלא כל מרא, אין חייב להרחיק. (קלג/)3 רד ביאור מה שכתב הרא”ש שרבא מודה לאביי.
שעור השלמה: בשעור הקודם הערנו את הערת רע”א שבשו”ע אין דין סמיכה בהיתר.
בשעור הקודם בארנו דעת ר”ת ור”ח. ואמרנו שלכאורה אין סיבה לומר שלשיטתם אם סמך אין צורך לסלק, שהרי למסקנה אין סברת שלא רוצה להתעצם אתו בדין, אבל מכל מקום אם יתעצם בדין הרי יזכה הניזק שהמזיק יצטרך להרחיק.
אמנם רע”א הביא כמה ראיות שלא כך, ע’ בתחילת התשובה שם. ולכאורה הראיה החזקה היא מהא שהדבורים קדמו, לר’ יוסי ובהיתר ובעל החרדל צריך רק הוא להרחיק. אלא שיש לדחות כמ”ש רע”א שכאן שאני כיון ששניהם מזיקים.
שיטת רש”י: ע’ תוס’ ד”ה ואי, ויש שלשה דברים שיש לשים לב בהסבר התוס’ בשיטת רש”י: א. הסברא שאם שניהם מזיקים זה את זה והראשון הוא בהיתר, השני מרחיק את כל ההרחקה, וזו הנחה שלכאורה נשארת גם הלכה למעשה. ב. הדוחק לרש”י שיש לחלק בין סמיכה בהיתר של אילן קדם ובין מזיקים אחרים. ג. הוכחת התוס’ שאי אפשר להעמיד בלא לוקח וכשהחרדל קדם, או בלוקח וכפשטות שהדבורים קדמו. וע’ באחרונים שג”כ הוכיחו מהא שאין אפשרויות אחרות להעמיד בלא לוקח, נתיבות ועוד.
למסקנה נשאר שרק בלוקח מותר לסמוך, ומיירי שקדם החרדל לדבורים. וע’ קצות החושן שבאר…….
וע’ רע”א שלכאורה גם לשיטת רש”י להלכה מותר לסמוך, שהרי הלכה כר’ יוסי ולר’ יוסי רק במקום שיש טעם של כל מרא אינו סומך.
אבל הטור, סימן קנ”ה כתב את דעת ר”ח ור”ת וכתב שלרש”י ורי”ף אסור לסמוך. וצריך עיון אם כן איך הבין הטור שלהלכה גם בלא כל מרא אסור לסמוך?
וצריך לומר כמ”ש רע”א, על פי סברת הרמב”ן, גם בקונטרס דינא דגרמי וגם בחידושים כאן (עמ’ כ”א), שלר’ יוסי נחשב גירי דיליה גם אם אין עדיין ניזק, אלא שאם יהיה יזיק בידים. ביאור שיטתו נראה: שאין טעם גירי דיליה משום שזה נחשב למזיק בידים שאסור. אלא שסוג נזק כזה שאם יקרה הרי יקרה מחמת ידיו של זה, הרי נזק כזה יש לו כבר שם של “מזיק” ולכן אסור לשים מזיק ליד חצר חברו, גם לר’ יוסי. ולכאורה זה הולך יחד עם שיטתו של רש”י שאסור לסמוך אף שאין ניזק: ע”כ משום שיש שם מזיק עכשיו. וזה מה שגורם הגירי דיליה, וכרמב”ן. וכאן יש נפ”מ מהגדרת “גירי דיליה” האם זה נחשב למזיק בידים, או שע”י זה נוצר שם מזיק לדבר שאותו צריך להרחיק עכשיו. ונדון להלן לגבי הגדרת גירי דיליה וחיוב תשלומים על גירי דיליה. (אלא שצ”ע ברמב”ן בחידושים שכתב הטעם שהוי גירי לר’ יוסי משום שיצטרך להתעצם אתו בדין, וצ”ב).
שיטת הר”י מגאש: שיטת הר”י מגאש הובאה בסוף דברי המלחמות שקסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו ואם אם סמך בשעה שאין שם נזוק, ו”יכול הוא לסמוך לכתחילה עד שיבא הניזק ויסמוך” ולא מעמידים בלוקח וכל שינוי דשנינהו עד השתא ליתנהו, אלא שכל היתר לסמוך הוא רק עד שיבא הדבר הניזוק. ועיין ברמב”ן בחידושים ביתר אריכות את שיטת הר”י מגאש.
האם סברת הר”י מגאש יש לה זכר בהלכה? יתכן ששיטת הרא”ש דומה, וע’ רע”א:
הקושיות בשיטת הרא”ש: רא”ש בסוף סימן ג’ כתב שנראה כגרסת ר”ח ור”ת. א”כ לרא”ש מותר לסמוך כשאין מזיק. אבל לעיל כתב הרא”ש לגבי פתיחת חלון לחורבה, שמשמע ברא”ש שיכול לכופו לסתום את החלון, וקשה הרי סמך בהיתר ומדוע יכול לכופו לסתום? וע’ שו”ע סימן קנ”ד סעיף טז מפורש כן בדעת הרא”ש שיכול לפתוח חלון לחורבה ויכול לכופו לסתום. (אלא שמסקנת השו”ע שם שלא יכול לפתוח חלון לחורבה משום החשש שלא רוצה אח”כ להתדיין אתו. ולכאורה לפי זה הרי פסק כרש”י ור”ח שסברא זו נשארת, וא”כ אין היתר של סמיכה בהיתר בשו”ע, וכמ”ש רע”א שהבאנו דבריו בתחילה -רע”א עמ’ קל”ו עמודה א’ ד”ה עוד אבאר). ובגמ’ כ”ה ע”ב מעשה דפפאי יונאה וע’ תוס’ שצריך להרחיק משום שלא קביעא תשמיתיה. ולכן אף בסמך בהיתר צריך להרחיק. (והיינו משום שעכשיו אין זה נזק ואינו גיריה. וע’ רא”ש סימן כו שכתב שלא מועילה חזקה לעצירת שומשמין. והקשה רע”א הרי גם בלא חזקה אי אפשר לסלק? וכן הקשה מהרא”ש בסימן ו’ שאם רפת בקר קודמת לאוצר, הביא הרא”ש הטעם שדירה שאני, והרי לשיטת ר”ת אין צורך בטעם של דירה שאני?
קושית רע”א (קל”ג/ )3שאם כן למה אי”צ בעל הדבורים להרחיק לר”י. ומשמע שסמיכה בהיתר מועילה? ועוד, הרי הרא”ש כתב שרבא מודה לאביי במקום שאין טעם של כל מרא ומרא. הסבר רע”א, ד”ה “ע”כ נראה לענ”ד בכוונת הרא”ש” שצריך לסלק אחר כך. ורק בדבר שאינו גירי דיליה וסומך בהיתר אין צריך לסלק אחר כך. ולכן כתב הרא”ש שרבא מודה לאביי.
ראיה מהרא”ש שדן לגבי חלון לגינה כשנפל הבית באמצע. ע’ טור סימן קנ”ד (דף ק”ד ע”א) שהביא את תשובת הרא”ש. ושם כתב שכדעת הר”ת עיקר. ועוד כתב שלא דומה לסמיכה בהיתר וכו’. ואם דעת הרא”ש היתה שמותר לסמוך רק עד שיהיה נזק הרי שאין מובן לדברי הרא”ש. ומדברי הרא”ש שם מוכח שסובר שאם מותר לסמוך הרי גם מותר להמשיך ולקיים. ושלא כדברי הרע”א. (וע’ חזון איש ב”ב סימן י’ ס”ק ח’ שהביא ראיה זו לדעת הרא”ש.)
ויש להדגיש: אם אם נאמר שבסמיכה בהיתר מותר להמשיך הרי זה רק בנזק שאינו גירי דיליה ממש. אבל בנזק המתמשך בידים ודאי אינו יכול להמשיך, וזהו בעצם דין העוצרי שומשמין, והרי גם רע”א בעצמו כתב כן (קלג, עמודה 4בד”ה ומה דחקני), שבנזק המתחדש כל יום ודאי צריך לסלק לכ”ע. ובזה מובן הרמ”א בסמן קנ”ד סעיף טז שכתב על פסק הרא”ש הנ”ל בתשובה, שי”א שהיזק ראיה הוא נזק ממילא ואין צריך לסלק. וזה לרמ”א שבהיתר יכול לסמוך. אבל רמ”א בסימן קנ”ה סעיף יט הביא שתי דעות בענין זה ולא הכריע אם מותר לסמוך כשאין מזיק או אסור לסמוך כשאין מזיק.