ב”ה
בענין נזקי רעש
המשנה כ’ ע”ב חנות שבחצר וכו’. פשטות משמע שיש בעיה של נזקי רעש וקול.
גמ’ מאי שנא רישא ומ”ש סיפא וכו’ ובהמשך הגמ’ ת”ש אחד מבני מבוי (כא ע”א) וע’ תוס’ ד”ה אחד שמשמע שהחילוק בין אותה חצר וחצר אחרת נשאר למסקנה. וכן משמע בסוף התוס’ ד”ה וגרדי, ועוד ראשונים. שגם החילוק בין אתה חצר לאחרת למעשה לא נדחה.
לפי רש”י נראה שההבדל הוא בין קול הבא מחמת אחרים לבין קול שהוא עצמו עושה. ומ”מ יש נזקי קול.
שאלה שיש לברר, בהמשך, מה שדנו בתוס’ כ’ ע”ב ד”ה מאי שנא רישא, מה ההבדל בין פטיש ורחיים שאינו יכול למחות, ובין קול הנכנסים והיוצאים.
ולפי תירוץ התוס’ שם עולה שחוששים רק לנכנסים ולא דן בכלל על הקול (אבל יתכן שכוונתם היא לגבי קול הנכנסים והיוצאים). ויש להעיר שלכאורה תירוצם הוא גם התירוץ האחרון בתוס’ כא ע”א ד”ה וגרדי.
וע’ רמב”ן כאן (ד”ה הא דתנן במתני’ איני יכול לישן לא מקול) שכתב בפירוש שאין להסביר שמדובר בקול הנכנסים, שאם כן הרי גם בחצר אחרת צריך להיות אסור, אלא על כורחך המדובר כאן משום ריבוי הדרך. וכן עיין רשב”א כאן (שמ”ז).
אבל הרמב”ם בהלכות שכנים פ”ו הלכה יא כתב בפשטות שהמדובר הוא בקול ממש, שהרי הביא את המשנה כפשוטה. וההבדל שבין פטיש ובין קול הנכנסים, כתב הרמב”ם “אבל אינן יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הפטיש או מקול הרחיים שהרי החזיק לעשות כן”. וע’ מגיד משנה שכתב שהרמב”ם אמר כן משום שהיה קשה לו מה ההבדל בין קול הרחיים לקול הפטיש. וציין המגיד משנה גם לרמב”ם בפרק י”א הלכה ה’ כתב שהרעש של הנכנסים הוא כמו היזק של קוטרא שאפילו אם היה קודם יכולים לומר שאין אנו יכולים לישן שזה היזק קבוע.
אם כן לדעת הרמב”ם הרעש הוא נזק, אבל לראשונים האחרים לכאורה לא מצאנו שיש אפשרות להקפיד על הרעש, לפחות בשימושים רגילים בבית.
ולכאורה אם כן קשה טענתם של הראשונים: אם יש איסור בגלל הרעש, מדוע בחצר אחרת מותר? ע’ חזון יחזקאל (על תוספתא פ”ב ה”ו), שבאר שבעית הרעש כאן, אין זה גירי דיליה, וזה שונה מאשר הרעש בפרק יא. וכאן זה רק מדיני שותפים, ולא בדיני הרחקת נזיקין. ולכן הביא הרמב”ם דין זה בפרק ו’ שעוסק בדיני שותפים ולא בפרקים להלן שעוסקים בהרחקת נזיקין (וע’ מ”ש בשעור הראשון).
וע’ מה שכתב שם בחזון יחזקאל, על הקשר בין הלכות שותפים ובין הלכות הרחקת נזיקין מסוגית היזק ראיה ב’ ע”ב ובהסברו על זה.
אבל לכאורה נראה מהלך אחר ברמב”ם: יש ברמב”ם גם ריבוי הדרך של הנכנסים, וזה בהלכה יא לגבי אחד מבני מבוי ששאינו מפולש שביקש לעשות רופא אומן או גרדי או מלמד תינוקות של גויים, וזה מדיני השותפים, ולכן גרסת הרמב O”היא “מבני מבוי” ולא בני חצר כפי שהוכיחו התוס’ בד”ה אחד מבני מבוי. אבל בהלכה יב, לגבי חנות שבחצר הזכיר הרמב”ם בעית הקול. וכאן משמע אף שהיתה כבר חנות, ניתן לומר שלא יכולים לסבול את הרעש, כפי שכתב בפרק יא הלכה ה’ שזה כמו קוטרא. אבל פטיש ורחיים מדובר שהחזיק בזה, וכאן אין זה רעש כזה שלא מועיל חזקה. וזה ההבדל בין קול הנכנסים והיוצאים לבין פטיש ורחיים. וע’ גר”א שהביא ראיה שחזקה מועילה בפטיש מתוספתא פ”א. ועל שאלת הראשונים, מדוע אם כן בחצר אחרת מותר?, עיין לשון הרמב”ם בפרק יא ה”ה שכתב: “וכן בני מבוי או בני חצר שנעשה אחד מהן אומן ולא מיחו בו שהרי החזיק, וכ’ לא החזקי בדבר זה ויש להם בכל עת לעכב ולומר שאין אנו יכולין לישן מקול הנכנסין והיוצאין…”, הרי שאכן לרמב”ם יכול למחות בחצר גם בחצר אחרת ובמבוי. ואם כן לכאורה צריך לומר שהרמב”ם לא מחלק בין אותה חצר לבין חצר אחרת. ויתכן שלרמב”ם אכן לא קיים התירוץ הראשון של אביי “סיפא אתאן לחצר אחרת”. והוא נדחה. וכן כתב בית יוסף (קט”ז ע”ב) בשם הרמב”ן שאכן לגרסת הרמב”ם רבא פליג אאביי. וכן בגר”א.
וראיה שלרמב”ם יש להבדיל בין קול הנכנסים לבין ריבוי הנכנסים, שהרי בפ”ו הלכה יא כתב הרמב”ם “אחד מבני מבוי שאינו מפולש”, וע’ גר”א שכיון שמדובר על ריבוי הדרך, לכן דוקא אם אינו מפולש, אבל במפולש אין לטעון על רבוי הדרך.
ונפ”מ מהסבר זה הוא מה יהיה הדין לרמב”ם כשיש קול בחצר אחרת כפי מצוי כיום. אם יש רעש לא בבנין משותף זה, אלא בבית סמוך, האם ניתן למחות או שלא ניתן למחות? אם לרמב”ם הגרסא בגמ’ היא בני מבוי, ואם כן ע”כ צריך לומר שזה חולק על אביי וכמ”ש, הרי שלהלכה אין חילוק לנזק רעש בין אותה חצר לבין חצר אחרת. אבל אם נאמר שגם לרמב”ם ניתן ליישב את אביי עם הברייתא, הרי שלרמב”ם בחצר אחרת מותר להרעיש.
ובתשובת מהרלב”ח דן בענין זה, ושם נשאל על רעש בחצר אחרת: “נשאלתי אני הצעיר פה ירושלם עיר הקדש תוב”ב על דבר הלכה למעשה והוא שלראובן ושמעון יש ב’ חצרות סמוכות זו לזו בשכירות מגוי’ לכל א’ חצר א’ והחצרות פתוחות לשוק הרבי’ ואינן פתוחות זו לזו גם לא למבוי סתום ושמעון עשה ריחים בבית א’ מבתי חצרו רחוק מהכותל שהוא המפסיק בין הבית ההוא לחצר ראובן יותר מהשיעור המוזכר במשנה בדין רחים הרבה (ראובן) ולפי האמת כן צריך כי חלוף יש בין רחים דמתניתין להני רחים דידן שהם גדולים ומתגלגלים על ידי בהמ’ ואיכא קלא וטריף טובא טפי ממאי דאיכא ברחים דמתני’ דהנהו קטנים ומתגלגלי’ ביד כפי מה שכתבו ר”ח והתוספות ולכן צריך הרחקה טפי בהני דידן וכן כתב הרא”ש בפירו’ בתשובת שאלה ומורשה מוחה בידו ואומר לו שהרחים משמיעין קול הברה בחצר ראובן ולכן ]רוצה[ שיסיר אותם שאלתי למורשה ראובן אם מתנדנד אי זה כותל מבתי חצר ראובן לסבת הרחים או אם עושים אי זה היזק לבנין על פי אומנום /אומנים/ והשיב לי שהוא יודע ודאי שלא יש שום היזק לבנין בתי חצר ראובן לסבת הרחים הנזכ’ האמנם יש ההיזק הנזכר שמשמיעי’ קול הברת בחצר ראובן הנז’ ואחרי ששמעתי טענותם נראה לעניות דעתי שהדין עם שמעון הנזכר”.
הרלב”ח התיר משום שכל האיסור הוא בחצר אחרת. אלא שעמד בפניו הרמב”ם שאוסר משום רעש, ורק אם החזיק מותר. והרי לרמב”ם כמ”ש הרי דברי אביי נדחו, ואם כן אסור בחצר אחרת? (באמצע ד”ה הטענה השנית) ואף על פי כן כתב המהרלב”ח שמותר: “ואף על גב דלדעת הרמב”ם ז”ל נראה דדברי אביי נדחו בכל ולא קיימי כלל אליבא דהלכתא דהא הוא התיר לחצר אחרת ובריתא בגמרא קאמר דבני מבוי יכולין לעכב אף על גב שהוא בחצר אחרת ככה היא הגרס’ לדעת הרב כפי הדין שכת’ אחד מבני מבוי וכו’ דמהאי טעמא דלא תיקשי לאביי מהאי בריתא כתבו שם התוספות דהגרסא האמיתית בבריתא היא אחד מבני החצר משמע אם כן דלמאן דגריס אחד מבני מבוי וכדגריס הרמב”ם ז”ל הוי האי בריתא תיובתא דאביי ואם כן נדחו דבריו לדעת הרב לא היא דאפילו אי גרסי’ אחד מבני מבוי איכא למימר דלא הוי האי בריתא תיובתא דאביי דאי הכי דהויא תיובתיה אמאי לא אקשו עליה מינה כדאקשו מינה עליה דרבא אלא משמע דלא הויא תיובתיה וליכא להקשות מינה עליה דאיכא למימ’ דמבוי סתום הרי הוא כחצר ומאי דנקט אביי בחצר אחרת דוקא במבוי שאינו סתום ואם כן אפילו לדעת הרב ז”ל דברי אביי לא נדחו והלכתא נינהו ובני חצר אחרת אינם יכולין לעכב מחמת היזק קול הרחים.”
הרי שלדעת הרלב”ח נשארו דברי אביי, ומקושית התוס’ לכן כתב הרמב”ם שמיירי במבוי סתום. ואילו דברי אביי המתיר בחצר אחרת מדובר במבוי שאינו סתום. ולכן אין טענת ריבוי דרך משום שבלאו הכי יש רבים שעוברים דרך המבוי. ואם כן בחצר אחרת נשאר שגם לרמב”ם אין יכול למחות.
אלא שלכאורה עדיין צ”ב: הרי בחצר אחרת מותר לרמב”ם רק משום שזה מבוי שאינו סתום, ולכאורה לגבי שאלת קול הפטיש אין נפ”מ אם המבוי סתום או פתוח? אלא שבכל זאת כתב הרלב”ח בסיום דבריו: “והחילוק שחלקתי דאיפשר לומר דלא יש קול הנכנסין אלא באותה חצר או במבוי סתום לא בשני חצרות אמנם ברחים שהקול נשמע בחצר אחרת לא דבר בזה הרב ויכולין למחו’ בידו ליתיה כלל דהא על אוקמתיה דאביי דקאמר סיפא אתאן לחצר אחרת הקשה רבא אי הכי ליתני חצר אחרת מות’ כלומ’ ולמה ליה לתנא למנקט נושא אחר והוא נישא דתינוקות לישמעי’ האי דינא בנושא דרישא דהוא קול הנכנסים משמע דקול נכנסים אפי’ לחצר אחרת משתמע כמו בחצר עצמה ואפי’ הכי דקדק הרמב”ם ז”ל דדוקא באותו חצר או במבוי סתום נראה דבשני חצרות שאינם פתוחות למבוי סתום דאינו יכול למחו’ בידו מחמת קול הנכנסי’ ואם אינו יכול למחות בידו מחמת קול הנכנסי’ דחמיר כ”ש דאינו יכול למחו’ בידו מחמת קול הרחים דקול אליבא דכולי עלמא כמבואר במשנה”
ובתשובת חתם סופר חלק חו”מ סימן צ”ב דן בענין זה, אם ניתן משום טענת ריבוי רגל למנוע פרנסת השכן. והביא מה שדן בגמ’ שם:
“והנה במתני’ ב”ב כ’ ע”ב תנן חנות שבחצר יכול למחות ולומר איני יכול לישן מקול הנכנסים והיוצאים אבל עושה כלי’ יוצא ומוכר בשוק ואינו יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הפטיש ולא מקול הרחיים ולא מקול תינוקת. ומדלא התחיל לא יעשה אדם חנות בחצר מזה הוכיחו רוב הפוסקים דאפי’ חזקה לא מהני דה”ל כקוטרא ובה”כ דלא כהג”א והרע”ב שם ואמנם בסיפא דאינו יכול למחות מקול התינוקת כ”ע מודי’ דאפי’ לכתחלה נמי יכול לעשות לו בית הספר כמ”ש לח”מ דכיון דמטעם תקנה הוא מה לי החזיק מה לי לא החזיק ואמנם במציעתא דקול פטיש ורחיים הרמב”ם וסמ”ג ס”ל דוקא בהחזיק אבל בלא החזיק יכולים למחו’ דלא גרע מקול הנכנסים והיוצאים אלא התם אפי’ חזקה לא מהני והכא מהני חזקה מיהת ובזה ניחא לי ק’ תוס’ ד”ה א’ מבני מבוי וכו’ ולהרמב”ם לק”מ דוודאי לרבא דמתיר תינוקת מטעם תקנה אין לחלק בין הוחזק ללא הוחזק משא”כ אביי דמוקי לי’ סיפא בחצר אחרת ולדידי’ תינוקת דסיפא דוקא בשהחזיק אבל בשלא החזיק בני חצר אחרת מוחין שלא לעשות א”כ לק”מ מברייתא דמבוי דהתם תני שבקש לעשות מוחין בידו ונכון הוא.”
ואם כן לפי חילוק החתם סופר, בחצר אחרת מותר רק אם החזיק אבל אם לא החזיק אסור גם בחצר אחרת. ושלא כמ”ש הרלב”ח שהוו”ד לעיל. אמנם זה קשה על החתם סופר, וכן הרלב”ח בתוך דבריו לא למד כחת”ס: לדעתו יש הכרח בסוף המשנה גבי קול התינוקות לומר שמיירי בחזקה. ולכאורה גם לרמב”ם אין הכרח לומר כן, ויותר מסתבר לומר כרלב”ח.
שו”ע קנ”ו בסעיף א’ וב’ הביא את לשון הרמב”ם והרמ”א בסעיף א’ הביא שיש אומרים שרופא אומן או גרדי אפשר למנוע רק בחצר ולא במבוי. ובסעיף ב’ הביא שיש אומרים שכל מה שעושה בביתו אפילו לכתחילה אינן יכולים למחות. וזו דעת התוס’ שאפילו בלא החזיק אפשר למחות.
לסיכום: ברעש שלא החזיק בו: בחצר השותפים זו מחלוקת הרמב”ם והתוס’. לרמב”ם אסור אלא אם כן החזיק. ולדעת התוס’ קול הפטיש מותר, ולא איירי בחזקה דוקא. וכן בחצר אחרת: לתוס’ הגרסא היא “בני חצר” אבל חילוקו של אביי נשאר להלכה, ובחצר אחרת מותר. ולרמב”ם בפשטות, כפי שכתב הרמב”ן ובית יוסף שחילוקו של אביי לא נשאר, ואם כן יכול למנוע רעש גם בחצר אחרת. אבל לפי מה שכתבנו הרי גם בדעת הרמב”ם יש לדון, וזה תלוי בתירוצי הרלב”ח והחתם סופר איך לישב את קושית התוס’ ד”ה אחד מבני מבוי, שלא יקשה על אביי מברייתא. אם כן בשני דברים חולק הרמב”ם על התוס’: בגרסא, ובהחזיק.
אלא שמצאנו עוד בסוגיה על נזק של רעש: ע’ שו”ע סימן קנ”ה סט”ו בענין כתישת הריפות. אלא ששם הנזק הוא לכותל שמרעיד, וזה לא נוגע לנדון דידן שרק הרעש כשלעצמו הוא המפריע. וע’ סמ”ע סימן קנ”ו ס”ק ט שחילק כן.
בענין דבר מצוה: בגמ’ מבואר לפי תירוץ של רבא שמתקנת ר’ יהושע בן גמלא מותר משום מצוה. והטור סימן קנ”ו (קט”ז ע”ב) כתב ,וה”ה נמי לכל מילי דמצוה כגון לחלק צדקה וא להתפלל בעשרה”. וכן כתב הבית יוסף בשם הריטב”א. וכן כתב השו”ע קנ”ו ס”ג שהוא הדין לכל מילי דמצוה שאינם יכולים למחות בידו. ולכאורה לפי זה אין למנוע קיום מנין בבית מגורים משום שזה דבר מצוה. אלא שצ”ב מתשובת חתם סופר שהעלה שם אפשרות שהרמב”ם להלכה לא כתב בכלל משום תקנת ר’ יהושע בן גמלא, ואכ”מ. וע’ מנחת צבי סימן א’ שדן בשאלה אם אפשר לפתוח מנין בדירתו שיתפללו בו בנוסח חסידות מסויימת. ולכאורה הרי ברור שאי אפשר למנוע דבר זה. אבל הביא שם מחתם סופר על הסוגיה: “ונראה לי עוד דגוף הדין (שהשכנים אנים יכולים לעכב) לאו מיהושע בן גמלא ואילך מתחדש, אלא כך הוא מעיקר הדין בכל מצוה המוטלת על הציבור לסייע זה את זה. כגון מוהל (למי שאין לו אב) וה”ה למי שיש לו אב, להניח למוהל לדור בשכנותם, או רופא נפשות, וכן תפילה בציבור. אך תלמוד תורה לא היה מוטל על הציבור אלא על האב ללמד את בנו, ולכן לא התחייבו השכנים לסבול ריבוי הדרך או קול התינוקות ועל האב לדאוג למקום שבו אין נזק לאחרים, ותיקן יהושע בן גמלא חיוב החזקת התלמוד תורה גם על הציבור ולכן לא יכולים השכנים למחות ואדרבה הם מחוייבים לסייע כמו בכל דבר מצוה”.
ולדבריו אין הדבר אמור בכל דבר מצוה, אלא בדבר המוטל על הציבור. ולכן כתב שם במנחת צבי, שאם מתכנסים ברבים לשיר זמירות שבת אין זה דבר מצוה שאי אפשר למחות. ויש בדבר זה כמה נפ”מ גם למ”ש בשו”ת מנחת צבי סימן ט’ אם אחד מבני הבית רוצה לפתוח מרפאה של רופא שניים. ושם דן אם זה דבר מצוה, ולפי הנ”ל יש לומר שאין זה קשור לדבר מצוה שדן עליו השו”ע.
הערה נוספת שכתב בפתחי תשובה כאן: מה שאי אפשר למנוע דבר מצוה זה כשזה בבית אחר. אבל שותפים שגרים באותו בית, כגון בחורים שגרים בבית אחד, לא יכול אחד להיות מלמד תינוקות. משום שזה ודאי אין דעת רוב העולם סובלתו.
רעש לחולה: ברמ”א סימן קנ”ו סעיף ב’ הביא מתשובת הריב”ש: “ודוקא בני אדם בריאים אבל אם הם חולים והקול מזיק להם יכולים למחות”. והיא תשובת הריב”ש בסימן קצ”ז, וכתב שמה שכתוב במשנה שאינו יכול לומר שאינו יכול לישן מקול הפטיש ומקול הרחים, זה בשאר בני אדם הבריאים, אבל מי שמוחזק בחולי אין לך גירי גדול מזה. והוי ליה כקוטרא ובית הכסא, וכדאמר רב יוסף “הני לדידי כקוטרא ובית הכסא דמו לי”. וכן הביא הריב”ש שם בשם הרשב”א. וכן כתב הרמ”א בשו”ע סימן קנ”ה סעיף טו לגבי כתישת ריפות, אף שכתבנו לעיל ששם מדובר רק על הנזק שגורם הרעש לנדנוד הכותל: “וה”ה אם אין מזיק לחצר אלא שיש חולי הראש לבעל החצר וקול ההכאה מזיק לו צריך להרחיק עצמו”. (וע’ נתיבות קנ”ו ס”ק ז’ שאם היה ביא ונחלה לא מהני חזקה קודמת, שכבר החזיק כחולה והוי כקוטרא ובית הכסא.)
ובסעיף לט הביא המחבר את לשון הרמב”ם פרק יא הלכה ו’ כיוצא בזה: “מי שהחזיק לעשות מלאכת דם או נבילות וכיוצא בהן במקומן ויבוא העורבים וכיוצא בהן בגלל הדם ויאכלו והרי הן מצרין לחבירו בקולם וצפצופם או בדם שברגליהם שהן יושבין על האילנות ומלכלכין פירותיהם, אם היה חבירו קפדן או חולה שצפצוף הזה מזיקו או שפירות שלו נפסדין לו בדם חייב לבטל אותה המלאכה או ירחיק עד שלא יבא לו היזק מחמתו, שהיזק זה דומה לריח בית הכסא וכיוצא בו שאין לו חזקה, וכן בני מבוי או בני חצר שנעשה אחד מהן אומן ולא מיחו בו שהרי הוחזק והיו העם נכנסין ויוצאין לקנות ושתקו לא החזיק בדבר זה ויש להם בכל עת לעכב ולומר אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסין והיוצאין שזה היזק קבוע הוא כמו העשן והאבק וכזה הורו הגאונים”.
אלא שכתב החזון איש ב”ב סימן יג אות יא: “ונראה שאין דברי ריב”ש אלא בעושה דבר שאינו עיקר דירה כמו בעושה אריגה וכיו”ב שאין זה מצוי בכל אדם ולא ברוב בני אדם, אבל אם עושה דברים שרוב בני אדם עושין ולפעמים תשמישן ודיבורן משמיע קול שמפריע את החולה, אינו יכול למחות אף אם החולה קדם, ורשאי אדם לבנות בית אצל חברו ולהכניס את העוללים והיונקים שצועקים בלילה ואין החולה יכול לעכב עליו דהרי אינו חייב לצאת מדירתו”. ויפים הדברים למי שאמרם, וכמובן שזה נפ”מ גם לכמה דברים שנאמרו לעיל.
ויש להוסיף: ע’ רמ”א סימן קנ”ה סל”ט שכל נזק גדול שאין הדעת סובלתו הרי זה כמו קוטרא, ואם דין חולה הוא כמו קוטרא ובית הכסא. הרי כל רעש שאין הדעת סובלתו יש צורך להרחיק. אלא שיש לדון מה הדין בדבר חד פעמי כמו מסיבה וכיו”ב האם ניתן למנוע.
מראי מקומות נוספים:
פתחי החושן על נזקים נוספים של רעש ע’ בהערה על פרק יג סעיף יא. אבן האזל על הרמב”ם הנ”ל, ע’ קהילות יעקב ב”ב, ע’ תוספתא כפשוטה עמ’ 331שורה ,15מראי מקומות הרב גדעון עמוד 90-96 מנחת צבי סימן י’ בנדון הרמ”א בסימן קנ”ו ס”ב שאי אפשר למחות בקול של בריאים. אבל בקול של חולים יכול למחות, ע’ שם במנחת צבי לגבי מי ששרוצה להביא לביתו בתשלום ילד מוגבל שצועק בלילה. ע’ רמ”א סימן קנ”ה ס”ק לט שבנזק גדול שאין אדם יכול לסובלו יכול לעכב. “מדריך להלכות שכנים” פרק יח, שאלה ט-יא. בענין מניעת רעש, מזגן וכו’. ספר “ל”ב נתיבות” נתיב ג’ בענין רעש מקול הנכנסים והיוצאים. פתחי החושן פרק יג סעיף יא. משפט שלמה סימן לב. בגמ’ “מקול הנכנסים והיוצאים. וע’ שו”ע סימן קנו. רעש עבור חולה הוא כקוטרא ובית הכסא, ע’ ריב”ש סי’ קצו. וע’ חזון איש ב”ב סי’ יג ס”ק יא. והובא במשפט שלמה סימן לב אות א’. פתיחת מרפאה בבית משותף: מנחת צבי סימן ט’. בנדון השו”ע סימן קנ”ו ס”ק א’. וע’ תחומין ג’ שלשה מאמרים בנושא זה. עשית בית כנסת בבית כשהשכנים מתנגדים: מנחת צבי סימן א’ לגבי תלמוד תורה, אבן המשפט, מאסף תורני כולל קרלין סטולין סימן כה, עמ’ תט. פתיחת פעוטון בדירת מגורים, ספר “ל”ב נתיבות” נתיב ג’. ריבוי הרגל במבוי: משפט שלמה סימן לב אות ב’. פתיחת מרפאת שינים בבית מגורים: משפט שלמה סימן לב אות ד’. פתיחת בית מדרש ובית כנסת בבית מגורים: משפט שלמה סימן לב אות ה’. משכנות ישראל סימן יג בבית משותף כשאחד רוצה לפתוח באזר.