הסרת מונע – כח ראשון ושני לשחיטה רציחה ושבת

ב”ה

 

החילוק בין כח ראשון וכח שני לשחיטה, נטילת ידים ושבת

 

חולין טז, א

אמר מר השוחט במוכני שחיטתו כשרה והתניא שחיטתו פסולה ל”ק הא בסרנא דפחרא הא בסרנא דמיא ואיבעית אימא הא והא בסרנא דמיא ולא קשיא הא בכח ראשון הא בכח שני וכי הא דאמר רב פפא האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא ומית חייב מ”ט גירי דידיה הוא דאהני ביה וה”מ בכח ראשון אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא.

 

הגמרא כאן משווה דיני שחיטה לדיני רציחה. ולכן יש לדון בהגדרת “בידקא דמיא” גם לגבי נושאים אחרים. וכיון שבידקא דמיא בכח ראשון זה כוחו ממש, לכן הפותח בשבת[1] ברז של מיחם על עלי תה, אין זה בישול בגרמא אלא בישול בידים. אדם שפותח מים לצמחים בשבת הוא משקה את הצמחים, ולא בגרמא. ודין זה של הסרת מונע אסורה גם בשבת, כפי שמוכח בגמ’ שבת קכ ע”ב, שאסור לפתוח דלת כנגד המדורה בשבת, וכמו שפסק הרמב”ם בהלכות שבת פרק יב הלכה יז: “ואסור לפתוח את הדלת כנגד המדורה בשבת כדי שתהא הרוח מנשבת בה ואף על פי שאין שם אלא רוח מצויה”, משום שפתיחת הדלת היא כמו פתיחת בידקא דמיא.

 

אמנם גם לגבי שבת צריך לדון על הההבדל בין כח ראשון וכח שני, למשל כשפותח ברז של מים חמים ונכנסים לדוד מים קרים ומתחממים מחמתם, האם זה כמו בידקא דמיא בכח ראשון או כמו בידקא דמיא בכח שני[2]. דבר זה מחייב להבנה מה ההבדל בין כח ראשון ובין כח שני.

 

ולגבי נזיקין כתב הנימוקי יוסף בסנהדרין שחייב גם בכח שני משום דינא דגרמי[3]. וכמובן שהגדרות אלו של בידקא דמיא נוגעות גם לדיון על מצת מכונה, וטויה של ציצית וכיו”ב.

 

בהסבר החילוק בין כח ראשון לכח שני, נחלקו רש”י והרמ”ה.

רש”י חולין טז, א

בכח ראשון – מיד כשנטל הדף המעכב את המים והתחיל לגלגל ובתחלת גלגולו שחט מכח אדם שנטל הדף.

בכח שני – לאחר שגלגלו המים את הגלגל פעם ראשונה ושניה.

דכפתיה – קשרו.

דאשקיל עליה בידקא דמיא – שהפנה המים לעבור עליו וניערוהו.

חייב – דהרגו ממש באותן המים והן הן כלי זיינו ולא הוי גרמא.

בכח ראשון – שקשרו סמוך לשפת המים וכיון שנקב נקב בשפת המים מיד באו המים לפיו.

אבל בכח שני – שקשרו ברחוק והמים הלכו שם אף על פי שהוא נקב הנקב והפכו לשם פטור דגרמא בעלמא הוא.

 

וברש”י סנהדרין עז, ב כתב:

בכח ראשון – כשפינה להם דרך לצד זה מיד נפלו עליו דהוי כחו.

אבל בכח שני – שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים מיד בצאתו מגדרותיהן עליו, אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם, גרמא הוא ולא מכחו.

 

האם שני ההסברים של רש”י שוים?   הרמ”ה הבין כנראה שלרש”י ההבדל הוא בגלל הזמן[4], והקשה על זה:

ואית דמפרשי והני מילי בכח ראשון כגון שהניחו סמוך לשפת המים והשפה מדרון ובכח ראשון כשפינה להן דרך לצד זה נפלו עליו דהוי כחו אבל בכח שני שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים בצאתם מגדותיהן עליו אלא לאחר מכאן הלכו עד מקום שהוא שם גרמא הוא ולאו מכחו. ולאו מילתא היא דכיון דקאמרינן דגיריה נינהו מה לי כי מטו לאלתר מ”ל כי מטו לאחר זמן.

 

לענין נזיקין אמנם מצאנו הבדל בין גרמא לגרמי, שיש ראשונים שמסבירים ההבדל ביניהם הוא גם שזה ברי היזיקא, וגם  כשהנזק שהוא מיידי הוא גרמי שחייב עליו,   

 

ועל פי זה יש לדון במה שכתב הרב ישראל רוזן ז”ל בכמה מקומות בקשר למכשירי גרמא, שאחד התנאים שיהיה גרמא הוא שיהיה הפרש של זמן, כדעת שו”ת זרע אמת. ראה מאמרו באמונת עתך 102:

… בכל מקרה בפעולת ‘גרמא’ חייב להיות מרכיב של ‘אחר כך’, דהיינו חייב להיות פער זמן בין עשיית הפעולה על ידי האדם לתוצאתה שתיגרם על ידי גורם ‘אחר’ (לפחות פער של כמה שניות), ולמעשה הזמן המדויק הוא אקראי ולא סתם פיגור של קוצב זמן.[5]

וז”ל זרע אמת סימן מה, שמסביר מדוע זורה ורוח מסייעתו אינו גרמא המותר בשבת:

אכן פשר דבר זה לע”ד הוא דהיכא דהיא גרמא דלא עביד מעשה בשעת המלאכה רק עושה מעשה ולאחר זמן ע”י אותו מעשה גרם שתעשה המלאכה מאליה ע”י דבר אחר כמו הכא בענין מחיצת הכלים מלאים מים זהו גרמא המותרת אף לענין שבת כדנפ”ל מקרא לא תעשה כל מלאכה עשייה היא דאסירא הא גרמא שרי אבל כשעושה המלאכה עצמה ע”י פעולתו אע”פ שנעשית המלאכה בסיוע דבר אחר חייב דומיא דזורה דאי אפשר לעשות כי אם בסיוע הרוח, והיינו אומרים בפרק הכונס דזורה ורוח מסייעתו אע”ג דלענין שבת ודאי חייב דהא הזורה הוא מהל”ט מלאכות אפ”ה אין ללמוד מזה דלענין ממון מיקרו גירי דיליה משום דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה בגרמא כזאת דווקא דאיהו ניהו דעושה המלאכה רק דמסתייע על הרוח.

 

טענת הרמ”ה היא שאם כח ראשון מוגדר כ”גירי דיליה” הרי שהזמן אינו משנה, ואם כן דבר שמוגדר כגירי לא יתכן שיהיה גרמא.

ולהלן נתייחס לטענה זו של הרמ”ה, ע”פ דיוק שעולה מתוך דברי הרמ”ה.

 

ורמ”ה עצמו נתן שני פירושים, וכתב שאמנם כוונת הסוגיה רק לאחד מהם אבל שניהם אמת וצריך צירוף של שניהם:

אבל הכא דכי סלקיה לעפרא דמפסיק בין מיא לדידיה מיא הוו נגעי בההוא עפרא גופיה כי סלקיה לעפר גירי דידיה [היא] ואמטול הכי מיחייב[6] תדע דהא מיית מחמת מיא דאתו לבתר הכי פטור כדאמרינן והני מילי בכח ראשון כלומר היכא דמיית מחמת מיא דאתי בכח ראשון כי סלקיה לההוא מדעם דמפסיק בינתיים והיינו מיא דמיעקרו מדוכתייהו בשעת סילוק הדבר והמפסיק ואינון מיא דמיקרבי לדבר המפסיק אבל מיא דאתו בתר הכי והיני כח שני פטור דגרמא בעלמא הוא כדפרשינן.

 

ואיכא לפרושי והני מילי בכח ראשון שהמים היורדין בשע’ שפינה להן דרך לא עמדו עד שהגיעו לאיש הכפות אבל אם עמדו בדרך מחמת דבר שעיכבן ולסוף נמשכו מאליהן והלכו לאו גירי נינהו כדאמרינן בפרק הבית והעליה (קי”ז א) דכל היכא דתימי מיא והדר אזלי לאו גירי נינהו והני תרי פירושי מעליי נינהו דתרוייהו אליבא דהילכתא סלקי ולא מיחייב עד דמיית מחמת מיא דמיעקרי בשעת מעשה והוא דלא איעכבו באורחא דאע”ג דגמרא לאו הני תרתי מילי קאמר הכא מכל מקום חדא דאמר אמר ואידך אף על גב דלא פירש בהדיא כיון דעל כרחיך דינא לא אצטריך לפרושיה.

 

ומשמע מדברי הרמ”ה שאם המים שנגעו בעפר הסכר הציפו את האדם גם לאחר שהלכו מרחק, חייב משום כוחו. אלא אם כן הם התעכבו ולאחר מכן המשיכו זה נחשב לדבר שאינו כוחו.

 

 

וצריך לברר: האם החילוק בין כח ראשון וכח שני נאמר רק על הסרת מונע, אבל על דבר שהוא פועל על פי מעשה של האדם, כל מה שעושה מתייחס אליו, ואין הבדל בין כח ראשון או כח שני, כלומר אין מצב של כח שני? דוגמה לדבר ברמב”ם רוצח ושמירת הנפש ג, יב

הזורק צרור בכותל וחזרה האבן לאחוריה והרגה חייב מיתת בית דין, שמכחו היא באה.[7]

ומקורו בסנהדרין עז ע”ב, ולשון המאירי שם: “היה מתכוין להרגו וזרק לו צרור וחטא בזריקתו ונזרקה בכותל וחזרה לאחוריה והרגתו חייב שאף זה כחו הגמור הוא”.

ואם כן יש לומר שמעשה שהוא מעשה של אדם כל מה שנעשה באותו רצף זה כוחו גמור. ואף הפרש של זמן לא משנה, שהרי גם בזורק חץ יש הפרש זמן בין הזריקה ובין הפגיעה, כמובן.

 

אלא שזה יתברר על פי שאלה בפשט הסוגיה: האם החילוק בין כח ראשון וכח שני נאמר רק על סרנא דמיא, או גם על סרנא דפחרא?

 

בסרנא דמיא זהו רק הסרת מונע כמו בידקא דמיא. ואולי רק בזה יש הבדל בין כח ראשון לכח שני, אבל בסרנא דפחרא שזהו ממש כוחו, אין מצב של כח שני.

 

ומאידך יש לומר שגם בסרנא דפחרא יהיה הבדל בין כח ראשון ובין כח שני, ורק הסיבוב הראשון יהיה כשר לשחיטה ולא הסיבוב השני.

 

וברש”י חולין טז בחילוק שבין כח ראשון וכח שני, מדבר רק על המים המגלגלין, ומשמע שבפחרא אין הבדל בין כח ראשון לכח שני. וכן כתב הרשב”א בתורת הבית הקצר בית א שער א דף ו ע”ב:

גלגל היוצרים שמגלגלים אותו ברגל או גלגל הריחים של יד, יראה לי ששוחטין בהן לכתחילה בין בכח הראשון בין בכח שני שכולן מכח אדם הן באין.

 

לפי זה החילוק בין כח ראשון לכח שני הוא רק כשיש כאן ‘הסרת מונע’ בלבד. אבל אם יש מעשה ממש, אין חילוק בין כח ראשון או כח שני.

 

דוגמה לכך, ב משנה ידים א, ה

מניח חבית בין ברכיו ונוטל מטה חבית על צדה ונוטל

 

ובשו”ע אורח חיים הלכות נטילת ידים סימן קנט סעיף י

אם הטה חבית מלאה מים והלך וישב לו והחבית שופכת מים כל היום מחמת הטייתו ונטל ידיו ממנו, עלתה לו נטילה.

מגן אברהם סימן קנט ס”ק כא

ול”ד למ”ש ס”ז דהתם כבר פסק כוחו כשזבין בצנור משא”כ כאן שיוצאין בכל שעה מהכלי מקרי כח גברא ע”כ בלבוש וכ”כ ל”ח דלא כב”ח שפי’ בדוחק ע”ש וכן נלענ”ד מוכח בחולין דף ט”ז דבסרנא דפחרא אפי’ בסביבה שניה מקרי כח גברא וכ”כ בהדיא בת”ה הקצר א”כ ה”נ דכותי’ ודוחק לחלק בין גלגל למים וכ”כ ב”י בשם ר”ש:

וכוונתו לסעיף ז’:

צריך שיבואו המים מכח נותן, לפיכך צנור שדולה מים מן היאור ושופך בו ונמשכים ממנו המים להשקות השדה, אינו יכול ליתן ידיו לתוכו כדי שיקלחו המים עליהם, מפני שאינם באים מכח אדם, שכבר פסק כח השופך; ואם משים ידיו קרוב למקום השפיכה, אף על פי שאינו משים אותה תחת השפיכה ממש, עלתה לו נטילה, דכל זמן שהם קרובים למקום השפיכה עדיין מכחו הם באים.

ומקורו בחולין קז ע”א,

אמר רב פפא האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא ואי מיקרב לגבי דולא דקאתו מכח גברא נוטלין ממנו לידים

ואף שאין כאן כח שני, אבל מכל מקום פסק כוחו (רש”י: “עבר כח השופך” עיי”ש). אבל כשזה כוחו ממש, כמו בחבית, אין הבדל בין כח ראשון לכח שני.

ורבנו יונה בברכות מא ב, בדין של אריתא דדלאי, הבין שההבדל בין כח ראשון וכח שני קיים גם בסרנא דפחרא:

…ועכשיו בא רבא להשמיענו שאין להטביל הידים בתוך הצינור דהוו להו שאובין שנשאבו מן היאור ע”י הדולה ואינו נוטל שם את ידיו דלא אתו מכח גברא שהרי מאליהן הולכין בשוקת להשקות את הגן:.. ור”ל אם בשעה שאדם דולה המים מן האריתא ושופך אותם בצינור משים ידיו קרוב למקום השפיכה אף על פי שאינו משים אותם תחת השפיכה ממש נוטלין ממנו לידים דכל זמן שהם קרובים למקום השפיכה עדיין מכחו הם באין ודמיא להא דאמרינן במסכת חולין (דף טז א) השוחט במוכני שחיטתו כשרה והתניא שחיטתו פסולה ומתרצינן ל”ק כאן בסביבה ראשונה כאן בסביבה שניה ור”ל שאם שחט בגלגל של אבן או של עץ והיה סכין או דבר אחר שראוי לשחוט בו תקועה בגלגל והיה צואר הבהמה קרוב לגלגל והאדם חוזר הגלגל ובפעם אחת שאדם מחזיר אותו אח”כ חוזר מעצמו פעמים רבות ואם שחט בסביבה הראשונה דיינינן ליה כח האדם והשחיטה כשרה אבל הסביבות האחרות אינם באות מכחו והשחיטה פסולה ה”נ כשידיו קרובים למקום השפיכה דיינינן ליה כאילו היו עומדות במקום שפיכת המים עצמן וה”ל כח גברא ונוטלין ממנו לידים וכשהן רחוקות לא דיינינן ליה כח גברא ואין נוטלין ממנו לידים

הרי שרבנו יונה מדבר על סרנא דפחרא וגם בו יש הבדל בין אם כח ראשון וכח שני, ואנו לא אומרים שכל מה שנעשה על ידי כוחו נחשב למעשה אחד, אלא מה שנעשה לאחר שכלה כוחו, על ידי האינרציה, נחשב לגרמא.

 

לפי רש”י והראשונים הסוברים שפחרא אין הבדל בין כח ראשון ושני, פירוש הדבר שחילוק בין כח ראשון ושני יתכן רק בהסרת מניעה כמו בידקא דמיא, אבל במקום שהכח מופעל על ידי גופו ממש, גם הסיבוב השני, יהיה מכוחו ולא כח שני.

 

דבר זה טעון הסבר, משום שאם כח שני הוא גרמא, מדוע כשמקורו של הכח אינו בהסרת מונע אלא בכוחו ממש, לא יהיה כח שני גרמא? אלא ברור, שכל דבר שנעשה ברצף, לא יכול להחשב ככח שני.

 

 

אלא שיש לשים לב לעוד הגדרה שעולה מתוך דברי היד רמ”ה בהגדרת החיוב בבידקא דמיא. בתחילת הדיבור שואל הרמ”ה:

ואי קשיא לך מכדי הכא לאו בדאזלי מכחו עסיקינן אלא כגון שהיה דבר מפסיק בין המים ובינו ונטלו ונמצאו המים באין עליו מאיליהן ואמאי מיחייב הא לאו כחו…  לא תקשי לך דאע”ג דלאו כחו הוא (דמחשב) [כיון דמחמת] מעשה דידיה קאזלי ככחו דמי דהא גיריה כי קאזלי לאו מחמת כחו קא אזלי אלא מחמת דשביק ליתרה של קשת ואזלי גירי ממילא ומיחייב עלייהו הכא נמי לא שנא. והיינו דקאמר רב פפא גירי דידיה נינהו ומיחייב.

אם חייב אף שאין זה כוחו, מדוע זה נקרא “כח ראשון”?  כתב הרמ”ה: “[כיון דמחמת] מעשה דידיה קאזלי ככחו דמי”, וצריך עיון אם זה אינו כוחו, מדוע “מעשה דידיה” נחשב ככוחו, הרי אין זה “מעשה דידיה”

 

דיוק זה, שגם בידקא דמיא בכח ראשון אינו כוחו ממש, עולה גם מתוך דברי הרמ”ה בד”ה ואמר רב פפא זרק צרור למעלה:

ושמעינן מינה דאי אזלא תחת והרגה פטור דלאו כחו הוא וגרמא בעלמא הוא וה”מ בזורק כלפי מעלה וחזרה והרגה אבל מי שהיתה אבן בידו ונתכוון להניחה כדי שתפול על האדם ותהרג וירדה והרגה חייב[8] אף על גב דלאו כחו הוא גירא דידיה הוא דלא גרע מבידקא דמיא.

 

וקשה לדבריו מגמ’ חולין לא, א, שמשמע שאם הפיל סכין נחשב ככוחו:

מתני’ נפלה סכין ושחטה אף על פי ששחטה כדרכה פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל:

גמ’ טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשרה ואף על גב דלא מיכוין מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה אמר רבא ר’ נתן היא…

ומשמע שאם הפיל סכין נחשב כוחו. (אלא שאין כאן ראיה איך הפיל את הסכין ויתכן שמדובר שזרק אותה ולא שעזב אותה מידו ונפלה)[9].

 

ומה שנחשב הפותח את ידו והתכוין להניח את האבן כדי שתיפול, גירי דיליה, עדיין אינו מחייב שזה מכוחו, ע’ רמב”ם שכנים יא, א – ב:

הלכה א’: מי שעשה גורן בתוך שלו, או קבע בית הכסא, או מלאכה שיש בה אבק ועפר וכיוצא בהן צריך להרחיק כדי שלא יגיע העפר או ריח בית הכסא או האבק לחבירו כדי שלא יזיקו, אפילו היתה הרוח הוא שמסייע אותו בעת שעושה מלאכתו ומוליכה את העפר או נעורת הפשתן והמוץ וכיוצא בהן ומגיעתן לחבירו הרי זה חייב להרחיק כדי שלא יגיעו ולא יזיקו, ואפילו על ידי הרוח מצויה שכל אלו כמי שהזיקו בחציו הן.

הלכה ב: אף על פי שהוא חייב להרחיק כל כך אם הוליכה הרוח המצויה המוץ ואת העפר והזיקה בהן פטור מלשלם שהרוח הוא שסייע אותו ואין נזק זה בא מכח מזיק עצמו.

וע’ חידושי ר’ חיים על הרמב”ם שם שדן על הקשר שבין אישו משום חיציו ובין כוחו.

 

על כורחך צריך לומר שהסרת מניעה זה כמו גירי שהרי בכל חץ כשהיורה משחרר את היתר, הרי זה מסיר מניעה וכך החץ יוצא. והרי זה כמו כוחו כמ”ש רמ”ה: “[כיון דמחמת] מעשה דידיה קאזלי ככחו דמי” וכיון שזה נעשה על ידי מעשה שלו, זה כמו כוחו.

 

לפי הפירוש הראשון של הרמ”ה, זה תלוי במים שנוגעים במחיצה. משום שכדי שיחשב מעשה שלו, הוא צריך לעשות מעשה בידים בדבר המזיק. לגבי המים שלא נוגעים במחיצה, אין לחייב את המסיר את המחיצה שהרי זה כמו זרק חץ וקדם וסילק את התריס שפטור.

 

ולפי הפירוש השני, אולי צריך לומר שתלוי בכוונתו. הכוונה היא שגורמת שפעולה זו של הסרת המונע, או פתיחת היד תחשב ככוחו ממש.

וסברא זו שיתכן שהכוונה היא הגורמת שיחשב כוחו ממש, כתב גם הגרש”ז אוירבך שו”ת מנחת שלמה חלק א סימן י

וכמו כן בכח ראשון הבא ע”י הסרת מונע, אפשר שרק מחמת הכוונה הוא מתיחס אליו ובלי כוונה הרי זה נחשב רק גרמא, אולם מסוגית הגמ’ בשבת ק”כ ע”ב[10] שהזכרנו קודם לא משמע כן עייש”ה ובפי’ הר”ח.

 

ועוד כתב שם:

גם רחש לבי לומר שאף המים הראשונים היוצאים מחמת הסרת המונע כיון שאינם הולכים ממש מכוחו יש להם רק “דין” של כוחו, וא”כ אפשר שדוקא אם גם כוונתו כך אז אומרים שכל מה שנעשה תיכף ומיד מתיחס אליו וכמאן דעבד ליה בידים דמי, משא”כ במי שלא ידע כלל מהמים, והסיר דף ויצאו המים הראשונים הסמוכים לדף והזיקו או הרגו אפשר שנחשב רק גרמא ופטור.

 

ולדברינו, יש אופנים שהכוונה גורמת שהדבר לא יהיה גרמא, ונפ”מ לסוגים שונים של מכשירי גרמא, ואכמ”ל. אמנם כשזה ממש גרמא, גם כשמתכוין מותר, ע’ גרמא כשמיכוון, המשנה ברורה בביאור הלכה סימן של”ד סעיף כג כתב:

שודאי יתבקעו – שאין להם כח לקבל האור מפני שחדשים הם ומשמע בגמרא דאפילו אם מכוין לזה [והוא מדף מ”ז ע”ב דאמר שם מתחלה קודם דמתרץ מפני שמקרב את כיבויו דלרבנן מותר בניצוצות אפילו בשבת אף דהוא מכוין שיכבה עי”ז] ג”כ שרי כיון דהוא אינו אלא גרמא וכן מוכח שם גם בדף ק”כ ע”ב דמפיק דגרמא שרי מדכתיב לא תעשה בו מלאכה עשייה הוא דאסור גרמא שרי ודומיא דעשייה שרינן בגרמא:

 

אבל בהסרת מונע יתכן שזה תלוי בכוונה, וכשמתכוין אין זה גרמא. ובזה מיושבת שיטת רש”י מקושית הרמ”ה. לרש”י הזמן משמעותי רק בהסרת מונע שהיא לא ממש כוחו אף שזה חיציו, וכמ”ש הרמ”א, ולכן הזמן הוא גורם להיות גרמא. מה שאין כן בכוחו ממש כמו חץ, כאן הזמן אינו גורם להפוך את הפעולה לגרמא. 

 

[1] בהערה לאורחות שבת ח”ג פכט, הערה לב הביא: “בשו”ת מחזה אברהם אור”ח סי’ נ”ב נשאל על חממה לגידול צמחים אי שרי להסיר את הגג כדי שתכנס החמה והשיב דלענין שבת לא אמרינן דהסרת המונע אשיב ככוחו ולמד זאת מדברי שו”ת חת”ס יור”ד סי’ רי”ג בענין מקוה שנעשה על ידי הסרת המונע שכתב החת”ס דלא חשיב הוייתו על ידי אדם והדברים צ”ע דמכם הראיות הנ”ל מוכח דלענין שבת הרי זה כמעשיו”. וכן דחה אותו הרב פראנק, שו”ת הר צבי ט”ל הרים – שוחט סימן א, “בשבת דף עה שוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע שצובע את הבשר של בית השחיטה, מכאן אמרתי להביא ראיה שלא כדעת האומרים שאם עושה מלאכה ע”י הסרת המונע אינו אלא גרמא אפילו בכח ראשון (עיין לעיל סימן קפח הררי בשדה ציון /שתים/) דהא לענין צובע בשחיטה אינו אלא כמסיר את המונע שפותח את דופני וורידי הדם המונעים את הדם מלצאת, וע”כ שבקילוח הראשון לא הוי גרמא אפילו במסיר המונע וחייב על הקילוח הראשון”.

[2] שו”ת הר צבי אורח חיים א סימן קפח בענין דוד שמש: “אולם נראה שבנ”ד יש להקל משום שיש בזה עוד קולא שכל הבישול כאן הוא רק גרמא שכניסת המים הקרים לתוך הדוד אין זה כח ראשון כי בכח ראשון יוצאים תחילה המים החמים ובמקומם נכנסים מים קרים, ומכיון דלא הוי כח ראשון אלא כח שני הוי גרמא, כדאיתא בחולין האי מאן דאשקיל אחברי’ בידקא דמיא ומית חייב מ”ט דגירי דידיה הוא וה”מ בכח ראשון אבל כח שני גרמא בעלמא הוא, ופרש”י שם בל”א שהמים היוצאים אח”כ הוי כח שני, ואף שמבואר במג”א או”ח (סי’ קנט) שהחילוק בין כח ראשון לכח שני הוא רק במקום שלא עשה מעשה בגוף המים אלא בהסרת המניעה שהסיר הברזא המונעת לצאת וכו’ אבל בעושה מעשה בגוף המים גם כח שני לא הוי גרמא, מ”מ גם בנ”ד כניסת המים הקרים לא רק שזה כתוצאה מהסרת מניעה אלא זה תוצאה מהסרת מניעה אחת שבאה מתוך הסרת מניעה שניה”.

[3] חדושי הר”ן סנהדרין עז, ב: לפיכך אני אומר שאין לדמות נזקי ממון לרוצח לענין חיוב מית’ משום דרוצח אקיל רחמנא גביה דלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון וכיון שכן בעינן שיעשה פועל ממש ובריא היזיקיה קודם שיתחיי’ מיתה כההיא במאן דכפתי’ לחבריה ואשקיל עליה בדקא דמיא דבכח ראשון חייב בכח שני פטור משום דלא הוי גיריה אלא בכח ראשון אבל בכח שני אף על גב דבריא היזיקיה כיון דלא עביד מעשה ממש אלא בגרמא פטור ואלו דכוות’ לענין נזקין אלו הניח חפצי חבירו בקרקע ואשקיל עליה בדקא דמיא ונאבדו אפילו בכח שני משמע דחייב דכח שני זה בריא הזיקי’ והוי דינא דגרמי ממש ולא גרע משורף שטרותיו של חבירו דחייב.

[4] וע’ תוספת שבת יז ע”ב ד”ה אין פורסין וחזו”א או”ח לח ס”ק א’ וחזו”א ב”ק סי’ יד ס”ק יב שאין כוונת התוספות לחלק בין מיד ולאחר זמן, ואמנם בשות זרע אמת ח”א סימן מד, כתב שההפרש בין זורה ורוח מסייעתו ובין כיבוי בגרמא הוא שבכיבוי על ידי קנקנים המלאכה נעשית לאחר זמן, וכן בבית יצחק או”ח סי’ נז, ואכמ”ל.

[5] ובתחומין לד, “גרמא בשבת מושג ושימושיו”, כתב הרב ישראל רוזן: ” חייב להיות פער זמן בין עשיית הפעולה על ידי האדם לתוצאה שתיגרם על ידי גורם ‘אחר’. מכיוון שמדובר בסורק מחזורי, ולא בהפעלת קוצב-זמן ע”י האדם (שזו ‘יריית חץ’) מכאן שלמעשה הזמן המדויק הוא אקראי. עקרונית אנו מעוניינים שה’אחר כך’ יהיה לאחר זמן ניכר ואפילו מטריד. בפועל, המתנה של 10 שניות לאחר לחיצת לחצן נחשבת בתפיסת בני אדם כזמן ניכר. במקרים חריגים (כמו בלחצני טלפון גרמא שצריך להפעיל שורת לחצנים בזה אחר זה) אנו מצמצמים את הסורק המחזורי לכ-3-2 שניות. אימצנו את הגדרת ה’אחר כך’ המינימלי מהלכות בענייני תפילה ופעולות קנייניות ש’אחר כדי דיבור’ נחשב ‘אחר כך’.”

[6] ולכן כתב בשו”ת אחיעזר ח”ג סימן ס’ לדמות בדיקא דמיא להפעלת מתג חשמלי: ” הרי מבואר מדברי הרמ”ה דאם היה החץ סמוך ממש להתריס אם הסיר התריס זהו גירי דילי’ והי’ חייב ע”ז כמו בבידקא דמיא, וה”נ אם הסיר הגשר וזרם האלקטרי עובר מיד הרי הוא כמו בידקא דמיא, דמתחברים הזרמים כמו המים. ונראה דזה הוי ככח ראשון.”

[7] מקורו בגמ’ סנהדרין עז ע”ב, וכתב רש”י ד”ה זרק צרור: “זרק צרור בכותל – ונתכוין להרוג את חבירו, וזרק צרור והכה בכותל בכח וחזרה מכחו לאחוריה והרגו – חייב, דהא נמי כחו הוא.”  ומשמע ברש”י שחייב רק בנתכוין להרוג

[8] ומשמע כאן שלא כדברי תבואת שור בסימן ג’ הסובר שאם הפיל סכין השחיטה פסולה, ולהלן נבאר.

[9] וע’ טור יורה דעה הלכות שחיטה סימן ג: “ואפילו הפיל הסכין בידו או ברגלו שלא בכוונה כלל והלך ושחט כשרה אבל נפלה מעצמה פסולה דבעינן שיבא מכח גברא וכן אם היה הסכין מונח בחיקו או בידו ונפלה מידו או מחיקו שלא בכוונה כנפלה מעצמה דמי ופסולה”. וע’ שו”ע ותבואת שור . ומשמע בשו”ע אם נפלה בכוונה, השחיטה כשירה. אבל בתבואות שור, בשמלה חדשה שם סי’ ג’ כתב:

ונראה לי דאפילו תפס סכין בידו ופתח ידו, או מונחת בחיקו ועמד ונפלה הסכין ושחטה הרי זו פסולה שלא הלכה מכוחו, רק עד עתה היתה מעוכב בידו, וכשסר כחו ממנה הלכה בעצמה. ואנן בעינן דכח אדם יעשה פעולה שתלך ותששחוט, ואפילו פתח ידו בכוונה שתלך ותשחוט לא מהני כיון דליכא כח אדם.

וע’ שם ראייתו מדברי הרשב”א בתורת הבית שהרשבא רצה ללמוד מהיתה אבן מונחת לו בחיקו וכו’. ועל פי דברי הרמ”ה אם הפילה ושחטה הרי זו שחיטה מכוחו וכשירה.

[10] כוונתו לגמ’ האומרת שאסור לפתוח דלת כנגד המדורה בשעה שיש רוח מצויה גזירה אטו רוח שאינה מצויה, שבפירוש משמע שאם עושה כן בשעה שיש רוח שאינה מצויה הרי היא מלאכה גמורה מדאורייתא. ומשמע שאף שאין מיכון אסור. וצ”ל אליבא דיד רמ”ה שהמדובר בפסיק רישא דניחא ליה, שאם לא כן הרי זה גזירה לגזירה, וכשניחא ליה הוא כמכוין.

ובזה יש ליישב את קושית שו”ת מנחת שלמה חלק א סימן י וז”ל: “גם ראיתי בשו”ת מחזה אברהם סי’ מ”ב שכתב: “דלענין שבת דממעטינן גרמא י”ל דבהסרת המונע אף כח ראשון חשיב גרמא משום דבמשכן לא הוי גרמא”, ועיקר ראיתו הוא ממ”ש החת”ס בחיו”ד סי’ רי”ד שמה שהאדם מסיר הברזא וגורם למרוצת המים אינו נקרא הויה ע”י אדם, כיון שהוא מסיר רק את המונע והמים נמשכים מאליהם, וכמו כן כתב שם בסי’ נ”ב לענין גן מקורה בגג של זכוכית, שנשאל אם מותר לפתוח את הגג בשבת כדי שיכנסו לשם קרני השמש המועילים לגידול הזרעים, והשיב שכיון שאינו עושה בידים שום פעולה בגוף השמש או הזרעים אלא שהוא מסיר רק את המונע שחוצץ בין השמש והזרעים הוא רק כגרמא שלפי הגמ’ בשבת ק”כ ע”ב שרי מדאורייתא, ומביא שגם המהרש”ם בהשמטות לח”ר סי’ מ”ד הסתמך על החת”ס הנ”ל גם לענין שבת עיין שם.”  ועל זה הקשה הגרש”ז אוירבך מפתיחת דלת. בפני הדליקה. ולדברינו כדי שיחשב גרמא צריך להיות שאינו מיכוין. אבל אם מיכוין למלאכה זה נחשב לכוחו ולא גרמא. ונפ”מ מכל זה לדיני שבת ולמכשירי גרמא למיניהם.